Umami- הטעם החמישי

מקור המילה אוּמאמי ביפנית (旨味), ופירושה הוא "טעים" או "ערב לחך".

בעבר, היה נהוג לחשוב שיש ארבעה טעמים בסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ ומר. אולם היפנים גילו שקיים טעם נוסף, הטעם החמישי- האוממי.

הכל התחיל כאשר הכימאי יפני בשם ד"ר קיקונאה איקידה הבין שיש מזונות מסוימים כמו מרק אצות, שאין באפשרותו לקטלג לפי ארבעת הטעמים המסורתיים וכי יש עוד טעם אחד נעלם ומסתורי… טעם שונה שלא ממש ברור איך לקטלג אותו.
בשנת 1908 מצא ד"ר איקידה כי יש טעם משותף למזונות מסוימים כמו עגבניה, אספרגוס, גבינה ובשר שאינו מתאים לאחד מארבעת טעמי הבסיס והעניק לו את השם "אוממי" שפירושו ביפנית-טעים ביותר.
איקדה בודד את החומצה הגלוטמית אותה הוא זיהה באצה אשר אחראית לטעם המיוחד של ציר מרק האצות הנפוץ ביפן  (שממנו התחיל את המחקר שלו אחר הטעם החמישי) ורשם פטנט על אותו תהליך בידוד של החומצה.
פרופסור איקידה החליט להכין תבלין מהגלוטמט המבודד שעם השנים מוכר לנו בשם "מונוסודיום גלוטמט".

בגלל שלמונוסודיום גלוטמט אין ריח או מרקם ברור משלו, הוא יכול לשמש כמעצים טעם של תבשילים רבים לדוגמא אבקת מרק או שקית תבלינים לפיצה.
גלוטמט חופשי (לא הגלוטמט שמגיע כתבלין מעובד) הוא זה שאחראי לטעם החזק במזונות.

מלחים של החומצה הגלוטאמית עוברים הידרוליזה בקלות ומפעילים את קולטני טעם האומאמי. מונוסודיום גלוטמט הוא מלח נתרן של חומצת האמינו גלוטמט, וכיום משמש כמשפר הטעם הנפוץ ביותר. מאכלים ורטבים רבים – קטשופ ורוטב סויה, למשל – מועשרים בכמויות גדולות של מונוסודיום גלוטמט וטעמם אומאמי במיוחד.

מאכלים העשירים בגלוטמט כוללים בשר (בקר, עוף), מאכלי ים (דגים, אצות), ירקות (עגבניות, פטריות, סויה), וגבינות מיושנות כגון גבינת פרמזן והם מועדפים בארוחה בגלל טעמם המפתה.

האוממי מעשיר את האוכל ומוסיף לו יותר "נפח", מעצים את הטעמים והופך את האוכל לטעים יותר.
כיום האוממי הוא מרכיב מרכזי במטבח היפני ואף מרכיב חשוב יותר משאר ארבעת טעמי הבסיס המוכרים.
בין המאכלים היפנים המוכרים שעשירים באוממי אפשר למצוא את הרוטב סויה, רוטב דגים המשמש במאכלים רבים, פטריות שיטאקי ,תה ירוק ומאכלים רבים אחרים העשירים בחלבון.

*התמונות מרחבי הרשת

O-mikuji

O-mikuji – עתידות שנכתבו על פיסת נייר במקדשים ביפן. האומיקוג'י הן עתידות, נבואה או ייעוץ הקשורה לחיים האישים בנושאים כמו אהבה, בריאות, פרנסה, כספים ועוד. הן אקראיות ונכתבות על רצועות נייר. את רצועות הנייר הללו ניתן למצוא במקדשים ברחבי יפן.


זה מסקרן ומעניין לבדוק מה צופן לנו העתיד אך יש לקחת בחשבון כי הנבואות הכתובות על הנייר לא תמיד מנבאות עתיד טוב וישנן גם נבואות החוזות מזל קצת פחות טוב…(בניגוד לעוגיות מזל)
אז מי שמוכן להסתכן ולבדוק מה צופן לו העתיד יכול לעשות זאת באמצעות כמה צעדים פשוטים במיוחד.
לאחר תשלום סמלי של 100 יין מקבלים קופסא ובה מקלות במבוק ממוספרים, יש לנער את הקופסא ולקוות שהמזל הטוב יאיר פנים. הקופסא מעוצבת כך שרק מקל אחד יצא מתוכה, על המקל יש מספר וסימון אותו יש להתאים למגרה עם מספר וסימון זהה.  בתוך המגרה ממתין קלף נייר עליו כתובה הנבואה (אפשר למצוא מקדשים בהם הנזיר נותן את קלף הנייר). פיסת הנייר אותה מקבלים מגולגלת ויש למתוח אותה ואז לקרוא את הנבואה אשר כתובה ביפנית.
בחלק מהמקדשים יש תרגום לאנגלית ובאלו שלא יש למצוא מי שיתרגם אותה.


הנבואות אותן ניתן למצוא בקלף מדורגות החל מברכה גדולה – Great blessing -dai-kichi, 大吉 ועד הגרוע ביותר- קללה גדולה – Great curse dai-kyō, 大凶.
במידה וקיבלתם נבואה לא טובה (בלשון המעטה) אסור להשאיר את הקלף בידכם מפני שכך אתם משאירים את המזל הרע אצלכם, יש לקשור את קלף הנייר למעקה או לעץ באזור המקדש.
בעבר היה נהוג לקשור את פיסות הנייר לענפי עץ אורן אך מכיוון שלא בכל מקדש ניתן למצוא עצי אורן החלו לקשור את הנייר גם למקומות אחרים ולכן ניתן למצוא במקדשים כמות עצומה של פיסות נייר קשורות.

אם קיבלת נבואה לא טובה אפשר להגריל עוד קלפי נייר אך ההמלצה היא שלא לעשות זאת אלא ללמוד מהקלף שקיבלת ולהתייחס לנבואה/ עצה כאל עצה או אזהרה מהאלים בכבודם ובעצמם.
אם התמזל מזלכם וקיבלתם קלף המבשר על מזל וברכה גדולה קחו את פיסת הנייר אתכם ושמרו אותה קרוב לגוף ואפילו מומלץ לישון איתה מתחת לכרית.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

שבוע הזהב- Golden week

ביפן מציינים השבוע את ה- Golden week.
שבוע הזהב מורכב מרצף של ארבעה חגים לאומיים ומאפשר ליפנים לקחת חופשה ארוכה מהעבודה ולבלות עם המשפחה, דבר שאינו ענין של מה בכך עבור היפנים.

מה ולמה חוגגים?

ה-29.4 הוא Shōwa Day שבו חוגגים את יום הולדתו של הקיסר שנפטר בשנת 1985.

ב-3.5 זהו חג החוקה Constitution Memorial Day, היום בו החוקה החדשה שלאחר המלחמה יצאה לפועל. החג נחגג החל משנת 1947.

ב-4.5 מציינים את היום הירוק Greenery Day, חג זה נחגג על מנת שהעם היפני ידע להעריך ולהוקיר את הטבע והסביבה.

וב-5.5 חג הבנים או יום הילדים, ה-Children's Day, בו משפחות חוגגות את האושר וההצלחה של ילדיהן. ביום זה מתפללים להצלחה ובריאות של הבנים. החג הוכרז כחג לאומי ב-1948.

אחד מסימניו של החג הוא מוט במבוק שעליו שקי נייר בדמות של דג הקרפיון, שתולים בחזית הבתים שבהם חיים ילדים. לפי האמונה היפנית הקרפיון הוא סמל לנחישות, להישגיות ולאומץ – מכיוון שאגדה סינית מספרת על קרפיון ששוחה נגד הזרם כדי להגיע לשערי שמים, שם הוא נהפך לדרקון.

חופשת ה- "Golden Week" הינה החופשה הארוכה ביותר בשנה לרוב העובדים היפנים, לכן בתקופה זו יש עומס רב באזורים תיירותיים, המלונות בתפוסה מלאה, הרכבות ושדות התעופה צפופים בשבוע חגיגי זה.
עבודה קשה וחריצות הינה אחד הסמלים המזוהים ביותר עם העם היפני (מלבד הסושי, הסומו והקימונו….)

מקום העבודה ביפן בעל משמעות עמוקה אצל היפניים. מדובר במסגרת רחבה, שנותנת הגנה ותמיכה, תחושת שייכות וביטחון. במדינה צפופת אוכלוסין ותחרותית שכזו משרה מקום העבודה הקבוע תחושה של ביטחון ושלוות נפש (יחסית). מסירות לחברה באמצעות הקרבה ואי-עזיבת מקום העבודה לפני הבוס הם עקרונות הטבועים בעובדים היפנים. ולכן כמחצית מהשכירים ביפן מנצלים רק את מחצית ימי החופשה שלהם הם היו זכאים.

החגים היפניים אינם נחשבים לימי חופשה, ועובדים יפנים רבים מנצלים את כל ימי החופש שלהם בחגים.

קיים לחץ חברתי חזק לא לנצל חופשות כדי לא להעמיס עוד עבודה על העמיתים למקום העבודה ולכן היפנים מבלים ימים ארוכים במשרד, שמלווים בלילות ארוכים של שתייה עם עמיתים לעבודה ועובדים רבים חשים אשמה כשהם יוצאים מוקדם מהמשרד.



*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

kōban – תחנת משטרה בשכונה קטנה יפן

יפן נחשבת כאחת המדינות הבטוחות ביותר, גם לתיירים וגם לאזרחים.

A kōban (ביפנית: 交 番) היא תחנת משטרה בשכונה קטנה יפן. המונח משמש גם להתייחסות ליחידה הארגונית הקטנה ביותר במשטרה היפנית.

קובאן הוא בדרך כלל בניין בן שתי קומות עם שני חדרים (אם כי יש וריאציה רחבה), המאוישת על ידי אחד עד עשרה שוטרים (או יותר).מדובר על בניינים קטנים המאוישים על ידי קצינים במדים

בכ- 6,000 מקומות בכל רחבי הארץ, והם מהווים את הבסיס לפעילויות שיטור קהילתיות,המשלימות את עבודתן של תחנות משטרה מרכזיות גדולות יותר.
בכל שכונת מגורים ביפן יש סניף משטרה הנקרא "קובאן" ואלו מתווספים לתחנות המשטרה הגדולות הנמצאות בערים הגדולות. בכל תחנת קובאן מוצבים כשלושה-ארבעה שוטרים שאחראים על השכונה 24 שעות ביממה.

השוטרים המוקצים לקובאן משתייכים למחלקות לענייני משטרה קהילתית של תחנות משטרה. הם מסוגלים לשמור על המשמר הכללי, להגיב למקרי חירום, לתת הנחיות, ואחר כך לקיים אינטראקציה עם אזרחים על בסיס אינטימי יותר ממה שהיה נהוג אם היו פועלים מתחנה רחוקה יותר.

השוטרים מפטרלים בשכונה ברגל או על אופניים, נוכחותם מורגשת בכל זמן ויוצרת תחושה שהם תמיד נגישים עבור התושבים.
תפקידי השוטרים השכונתיים כוללים לא רק את אכיפת החוק, אלא להיות מעורבים ממש בחיי השכונה ולהעניק סיוע בכל דבר החל מאיתור בע"ח שנעלם, עזרה במציאת כתובת או אפילו לעזור במקרה של רכב תקוע.
שוטרי הקובאן צריכים להכיר היטב את תושבי השכונה ולכן הם דואגים להתעדכן פעם בשנה ולבדוק מה התחדש אצל המשפחות, האם נולדו תינוקות או צירפו בע"ח חדש למשפחה? מדיי פעם עורכים השוטרים סבב בין בתי השכונה ואוספים נתונים על התושבים, לדוגמא- האם יש תושבים קשישים שיצטרכו סיוע חירום במקרה של רעידת אדמה, שיטפונות ועוד…. דבר נוסף אותו הם בודקים הוא האם יש נטיות פוליטיות מסוכנות אצל אחד התושבים.

כאשר מגיעים תושבים חדשים לשכונה השוטרים יגיעו אליהם לביקור על מנת להכיר אותם היטב.
תושבי השכונה מעריכים מאוד את עבודת הקובאן ובשכונות קטנות הם מכירים היטב את השוטרים שהם למעשה חלק בלתי נפרד מהשכונה. ייתכן כי בגלל המעורבות העמוקה של המשטרה בחיי הקהילה ותחושה שתמיד יש מי שפוקח עין ומשגיח יש חשש להפר את החוק.
נקודה נוספת היא שבגלל היחס החם והטוב שמעניקים השוטרים לתושבי השכונה יש רצון מצד

התושבים לא להפר את החוק והם מצייתים באהבה לחוקים.
עוד סיבה לשמירה על החוק ביפן היא בהשלכות החברתיות הכבדות הנגרמות למי שביצע פשע.
אזרח יפני שביצע פשע ונתפס לא רק הוא משלם את המחיר אלא כל משפחתו.
הנטייה היא לחשוב שהמשפחה של הפושע אשמה כיוון שהסיבה להידרדרות למעשה פשע נעוצה בכשל בחינוך ולכן המשפחה שחינכה אשמה לא פחות מהפושע במעשה וממשפחה כזאת עדיף להתרחק. הכתם ילווה את המשפחה וסביר להניח שבני המשפחה יתקשו למצוא משרות טובות ואפילו להינשא.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת



השוֹגִי – shōgi

השוֹגִי (将棋) מכונה לעיתים שחמט יפני או Jchess. זהו משחק אסטרטגיה מופשט שמוצאו מיפן. מקורו במשחק הצ'טורנגה, אביו הקדמון של השחמט ודומיו.
יש מספר משחקים במזרח אסיה המזכירים את השחמט המערבי למשל הגרסה ההודית, גרסאות סיניות, קוראיניות ועוד…
המשחק ההודי "Chaturanga" היה הגרסה הראשונה לשחמט כבר במאה ה-7 ואילו הגרסאות האחרות ממזרח אסיה התפתחו מהשחמט ההודי ויש מי שמתאר את ה-שוגי היפני כ"בן דוד" של השחמט המערבי.
האזכור הראשון לשוגי היפני היה במאה ה-11 ומאז המשחק התפתח והפך למשחק אהוב ביפן.

השוגי מורכב ומסובך משחמט, הן לאדם והן למחשב, וכולל יותר כלים. בניגוד לשחמט, ההבדל בין כלי השחקנים לא מיוצג בצבעם וצורתם. כיוון הכלי מציין את שייכותו לשחקן וסימניית הקאנג'י המצוירת עליו מסמנת את סווגו.
משמעות השם שוגי ביפנית היא "משחק הגנראלים".

השחקנים משחקים עם סט של 20 כלים, המחולקים ל-9 סוגים, כאשר לכל סוג ישנו שם ויכולות תנועה משלו. מטרת המשחק היא לגרום לכך שהמלך (אחד מכלים אלה) היריב יהיה בסכנת שבייה ולא יוכל לצאת ממנה. חוקי המשחק דומים לחוקי השחמט, אולם בניגוד לשחמט, לשחקן ישנה אפשרות להחזיר למשחק כלים שנשבו על-ידו למשחק כשלו.

המשחק מתבסס על יכולות שכליות בלבד כאשר למזל אין כלל מקום במשחק.
ההבדל העיקרי בין השוגי היפני לשחמט המערבי הוא שבשוגי ניתן להשיב ללוח המשחק חייל ש"נאכל" באמצעות מהלך מסוים, ולכן מדובר במשחק מורכב יותר משחמט.
קשה מאוד למצוא שחקנים של שוגי מחוץ ליפן או שחקנים שאינם דובריי יפנית מכיוון שהסימון המבדיל בין חיילי המשחק הוא בסימון יפני (קנג'י) בלבד.
יש אפשרות לשנן את הסימון וכך לדעת להבדיל בין החיילים אך בכל זאת דבר זה מרתיע שחקנים מלשחק בשוגי.
ביפן מדובר במשחק מאוד פופולארי ורוב היפנים יודעים איך לשחק את המשחק.
אין זה נדיר לראות ביום שמש יפה קבוצות אנשים משחקות בשוגי בחוץ ונהנות גם מהמשחק וגם ממזג אוויר טוב.
בשל האהדה למשחק ביפן אפשר לצפות בתחרויות שוגי המשודרות בטלוויזיה, מתפרסמים ספרים המלמדים על טקטיקות משחק ואף יש סדרות מאנגה על שוגי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Randoseru

שנת הלימודים החדשה ביפן נפתחה בשבוע שעבר, ב-6.4. מי שבעיקר מתרגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים הם ילדי והורי כיתה א' שמתחילים שלב חדש בחיים וצועדים צעד נוסף לקראת הפיכתם לבוגרים. אחת הפעולות החשובות לקראת כיתה א' היא בחירת תיק לתלמיד החדש שילווה את הילד במשך שש שנות הלימוד בבית הספר היסודי.

תיקי בית הספר נקראים רנדוסרו (ランドセル, Randoseru). תיק הרנדוסרו עבור היפנים הוא הרבה מעבר לתיק, אלא חפץ בעל ערך רגשי המסמל תחילתו של שלב חדש בחיים. לרוב הוא נרכש עבור הילדים כמתנה מהסבא והסבתא לקראת התקופה החדשה ותחילת שנת הלימודים והעלייה לכיתה א'.
אלו תיקים המעוצבים בקפידה, מותאמים למבנה גופו הצנום של הילד, עמידים להפליא (בכל זאת עליהם להחזיק מעמד 6 שנים והם בשימוש יומיומי) וגם יקרים למדי. מחיר של תיק עשויי מעור יכול להגיע גם ל-300$, תיקים העשויים מחומר סינטטי יהיו זולים יותר. התיק מעוצב בצורה כזו שיהיה מאוזן ונוח כאשר נושאים אותו על הגב, ולכן מתאים מאוד לילדים יפנים שהולכים לבית הספר ברגל.

כמו דברים רבים ביפן גם לרנדוסרו יש היסטוריה ומסורת, הם יצירת אומנות יפנית והעיצוב שלהם נחשב לנצחי.
גלגולו הראשון של הרנדוסרו היה כתיק גב לחיילים, באותה תקופה (תקופת אדו 1603-1868) הושפעה יפן מהמערב וההשראה לעיצוב התיק הגיעה מחיילים הולנדים ומקור שמו מגיע מהכינוי ההולנדי לתרמיל: Ransel או Rantsel.
החל משנת 1885 התיק החל לשמש את ילדי בית הספר בעיקר בערים הגדולות ואת החותמת העיקרית כתיק לילדים הוא קיבל כאשר הקיסר טאישו (1912-1926) עוד היה ילד וקיבל תיק רנדוסרו לקראת כניסתו לבית הספר.
בשנות השישים התפשטו תרמילי רנדוסרו ברחבי הארץ, ולאט לאט נהיה קוד צבע ברור; שחור לבנים ואדום לבנות.
הגרסאות המקוריות של תיקי randoseru היפניים היו מעוצבים מעורות כבדים, אך כיום, עד 70% מהתיקים בשוק עשויים מעור סינטטי המכונה קלרינו, שהומצא בשנת 1965 על ידי יצרן היפני. הקלרינו נראה ומרגיש ממש כמו החומר המקורי אך מעט קל יותר, אטום למים ועמיד יותר בפני בלאי יומיומי.
כיום אפשר לראות רנדוסרו במגוון צבעים ותוספות כמו מחזיקים לקופסת הבנטו, כיסויי נגד שריטות ועוד. החידוש העיקרי הוא רנדוסרו למבוגרים שנכבשו בעיצוב העל זמני של התיק. את הרנדוסרו למבוגרים אפשר לראות בעיצובים שונים השומרים על הצורה הקלאסית של התיק אך מעצבים אותו בדוגמאות שונות ושלל צבעים.

אחד משיתופי הפעולה המעניינים הוא סדרת התיקים אנדי וורהול שמציגה תיקים בעיצוב הבננות המוכר ועוד תמונות אייקוניות של אמן הפופ ארט. מחיר תיק הרנדוסרו למבוגרים גבוה בהרבה ויכול להגיע גם ל-1000$.
את התיקים לילדים אפשר למצוא ביפן בכל חנות כל בו, ולקראת האביב יש מגוון גדול והיצע רב של תיקים לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. כיום אפשר למצוא את התיקים גם באינטרנט, אך מי שנמצא מחוץ ליפן צריך לזכור כי מדובר בתיק המותאם לילדים יפנים ולציוד לימודים יפני והגודל לאו דווקא מתאים לילדים ממדינות שונות. ובהצלחה לכל העולים לכיתה א'

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Chiune Sugihara

צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה (1900 – 1986) היה דיפלומט יפני. בהיותו קונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם.

ב־1939 נשלח סוגיהארה לליטא, שם נתמנה לתפקיד סגן הקונסול בקובנה שהייתה בירתה הזמנית של ליטא באותו הזמן והייתה ממוקמת באופן אסטרטגי בין גרמניה הנאצית וברית המועצות.
באותה תקופה נכבשה פולין ע"י גרמניה הנאצית ויהודים רבים ברחו לוילנה אשר בליטא במטרה להגר ממנה למדינות חופשיות. למרות המאמצים הרבים של ארגוני הצלה יהודים שונים היה קשה מאוד למצוא מדינה שתיתן מקלט לפליטים היהודים.
ביוני 1940, הכוחות הסובייטים כבשו את ליטא ולא התירו יציאה חופשית מליטא אלא רק ליהודים שהגיעו מפולין לאזור ברית המועצות וזאת בתנאי שהמסמכים והאשרות תקינים. המצב רק החמיר כאשר החלו הידיעות על כך שהצבא הגרמני מתקרב לליטא ויחד עם הידיעות על מצב היהודים שנרצחים בהמוניהם בפולין הסכנה גדלה והיה צורך בפתרון מידי על מנת לברוח מאירופה הכבושה ע"י הנאצים. בהוראת הסובייטים הקונסוליות החלו להיסגר בזו אחר זו וכך נוצר מצב ששערי העולם היו נעולים בפני הפליטים.
בנקודה קריטית זו כאשר הזמן דוחק עלה רעיון אצל הפליטים, נודע שלאי קוראסאו (Curacao) בים הקאריבי שהיה תחת חסותה של הולנד, לא נדרשו אשרות כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך שהפליטים יעברו בברית המועצות בדרכם לקוראסאו, ובתנאי שיקבלו אשרות מעבר מיפן. עקב כך פנה ד"ר זרח ורהפטיג (שלימים כיהן כשר הדתות בממשלת ישראל), ממנהיגי ה'מזרחי' לקונסול סוגיהרה וביקשו להעניק את האשרות.
וכך, בבוקר אחד בסוף יולי 1940, סוגיהרה ומשפחתו התעוררו לקולם של קהל יהודי פולין שהתאספו מחוץ לקונסוליה. הפליטים ידעו שזו הזדמנותם היחידה, רק אם הקונסול היפני ייתן להם את אשרות המעבר כדי לעבור דרך ארצו, היהודים יורשו לצאת מברית המועצות.
סוגיהרה הקשיב לדברי הפליטים והיה לו ברור כי זו היתה הדרך היחידה בה יוכלו להימלט מהנאצים, שהלכו והתקרבו לאזור והחליט לעזור לפליטים בזמן הדחוק שנותר לו מכיוון שגם הקונסוליה היפנית קיבלה הוראה כי עליה להיסגר. סוגיהארה שלח פעמיים מברק לממונים עליו במשרד החוץ ביפן לקבלת אישור להנפיק אשרות כניסה אך בקשתו נענתה בשלילה. סוגיהארה לא נואש ושלח מברק דחוף גם לשר החוץ בעצמו ואף תיאר את מצבם הנואש של הפליטים, אך גם בקשה זו נענתה בשלילה.
למרות שבקשותיו נדחו ולמרות שידע שהוא מפר את הפקודות שקיבל ממשלתו אותה הוא משרת, החליט סוגיהארה שהוא מפר את הוראות ממשלת יפן ובצעד חריג החליט לפעול לפי צו מצפונו ולחתום על אשרות הכניסה של הפליטים היהודים. במשך 29 יום, מה-31 ביולי ועד ה-28 באוגוסט של 1940, סוגיהרה ואשתו יוקיקו, הקדישו את זמנם לחתימה על האשרות בידיהם. שעה אחר שעה, יום אחר יום, במשך 4 השבועות האלה כתבו, חתמו והחתימו כ-300 ויזות ביום. למרות שסוגיהארה קיבל מברקים דחופים ממשרד החוץ היפני בטוקיו להפסיק מיד את הנפקת האשרות המשיך סוגיהארה במלאכתו אפילו שידע שההשלכה על מעשיו תהיה חמורה.
בסוף אוגוסט 1940 נסגרה הקונסוליה היפנית בליטא. ב-4 בספטמבר עזב סוגיהארה את תפקידו ויצא ברכבת עם משפחתו לברלין, להמשך שירות דיפלומטי שם. מספרים כי עוד בישיבתו ברכבת המשיך לנפק אשרות כניסה יפניות לפליטים היהודים ואת החותמת עם מספר רב של ניירות השליך סוגיהארה מחלון הרכבת לעבר אחד הפליטים על מנת שימשיך במקומו בהנפקת האשרות.
מספר הניצולים בזכות אותן אשרות היה גבוה יותר ממספר האשרות שהנפיק סוגיהארה מכיוון שכל אשרת כניסה למבוגר כללה גם את ילדיו של אותו מבוגר. ההערכה היא כמדובר ב6000 ניצולים.
הפליטים שניצלו בזכותו של סוגיהארה ואשתו שתרמה גם היא רבות למהלך הגיעו לאחר דרך ארוכה ומייגעת לקובה שביפן. חלק מהניצולים עברו לאחר השהייה ביפן לצפון אמריקה וחלק עזבו לשנחאי שבסין.

לאחר שעזב את ליטא המשיך סוגיהארה לעבוד בקונסוליות שונות באירופה ובאפריל 1947 חזרו סוגיהארה ומשפחתו ליפן. חודשיים לאחר חזרתו ליפן פוטר סוגיהארה מתפקידו בשירות הדיפלומטי בגלל סירובו להישמע להוראות הממשלה שבע שנים לפני כן. סוגיהארה נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שונות על מנת לפרנס את משפחתו ולמזלו בגלל שליטתו בשפות שונות הצליח לקבל משרה ברוסיה בחברה מסחרית בה עבד 16 שנה.

שנים רבות ניסו אלו שניצלו בזכותו לאתר אותו אך ללא הצלחה עד שבשנת 1968 בצירוף מקרים הצליח אחד הניצולים, יהושוע נשרי אשר חזר ליפן והפעם כיועץ כלכלי לשגרירות ישראל ביפן, לאתר את סוגיהארה כאשר הוא הגיע לביקור ביפן בתקופת שהותו במוסקבה. בשנת 1969 הגיע סוגיהארה לביקור בארץ וקיבל תעודת הוכרה מיד ושם ובשנת 1985 קיבל הכרה כחסיד אומות עולם ואף ניטע לכבודו יער בארץ.

סוגיהארה נפטר ב־31 ביולי 1986 בגיל 86, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. מסתבר כי החיידק היהודי המשיך לכהן בבני משפחת סוהידארה. בנו הבכור, הירוקו, שימש כמתווך בעסקות בן יפן לישראל, בנו הצעיר, נובוקי, מדבר עברית כצבר ובנו הצעיר צייר, שהרבה לצייר את נופי ירושלים והמדבר.

גם בליטא ציינו את פעילותו האמיצה של סוגיהארה והעניקו לרחוב את שמו.
50 שנה לאחר מעשה ההצלה, החליטה ממשלת יפן לטהר את שמו של סוגיהארה והוא הוכתר כגיבור לאומי ובשנת 1992 נבנתה אנדרטה בעיר הולדתו ובה פסל בדמותו. בישראל ישנם מספר רחובות הקרואים על שמו כמו ביפו ובנתניה בה התברר שניצולים רבים שעלו ארצה הקימו את ביתם בעיר נתניה.
סוגיהארה כמעט ולא הסכים להתראיין, אך בראיון נדיר שכן קיים הסביר את מצבו:
"היו לי קשיים, ושני לילות נדדה שנתי. חשבתי בלבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר… בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני-אדם הללו למות, בני-אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהא העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי כי עלי לפעול על-פי צו מצפוני."

על המדליה המוענקת לחסידי אומות העולם ואשר הוענקה גם לסוגיהארה מוטבעת האמרה: "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם ומלואו".

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

טקס התה היפני

טקס התה היפני (הנקרא גם "דרך התה") הוא טקס יפני של הכנת התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס כולל תנועות ומחוות קבועות ומוגדרות מראש, והוא מהווה מאפיין חשוב במסורת ובתרבות היפנית. כל סוגי התה היפניים משמשים לטקס התה, אך השימוש העיקרי הוא במאצ'ה, אבקת תה ירוק. טקס התה היפני אסתטי ומדויק, ולעולם לא מבוצע כלאחר יד. זהו טקס אמנותי לכל דבר וכל תנועה בו מחושבת ביותר, כשישנן מספר שיטות נבדלות זו מזו לביצוע הטקס.

ליפן הגיע התה ע"י הנזירים הבודהיסטים אשר הביאו את התה מסין במאה השישית לספירה.
טקס התה היפני החל במאה ה-15, כאשר בהתחלה היה מדובר במנהג חברתי של המעמד הגבוה של שתיית התה ביחד אך עם השנים החל להתפתח טקס בעל כללים מוגדרים סביב שתיית התה.
היפנים העלו את טקס הכנת התה מפעילות פשוטה ומהירה לדרגת אומנות גבוה ואסתטית במיוחד.
מדובר בטקס איטי מאוד הנמשך שעות ארוכות והחוקים מוגדרים ונוקשים וכל פעילות קטנה זוכה להתייחסות וחשיבות רבה.

הטקס התעצב לפי רוח הבודהיזם שעל פיה יש להתעמק בפרטים הקטנים והיום-יומיים. העיסוק בפרטי הפרטים של הטקס נועד להשרות על האורח והמארח תחושת נינוחות והרמוניה. טקס התה נערך במקום מיוחד הנקרא חדר התה ולא ניתן לקיימו בכל חדר פשוט.
ניתן למצוא חדר תה בכל בית יפני מסורתי והחפצים היחידים בחדר (מלבד הכלים המשמשים להכנת התה) הם אגרטל ומגילה מצוירת התלויה על הקיר. לרוב הדלת לחדר היא נמוכה במיוחד ומאלצת את האורח להתכופף ובכך להיפטר מכל גאווה שהביא עמו לטקס. חדר התה הוא חדר של שלווה ורוגע ומאפשר לשוהים בו להתנתק מהעולם שבחוץ ולהירגע.

איך נערך הטקס?
לכל פעולה אותה המארח מבצע נלווה הסבר ארוך.
הטקס מתחיל מהדלקת הגחלים והרתחת המים עבור התה, לאחר שהמים רותחים המארח מעביר אבקת תה לכוס תה כאשר כל כוס תה שונה מהשנייה ומעוטרת בציורים מעשי יד.
לאחר שהמארח שופך מים הוא מקציף את אבקת התה לכל אורח באמצעות כלי במבוק מיוחד.
לפני שתיית התה יש להודות למארח, לסובב את הכוס שלוש פעמים ואז לשתות.
התה ירוק וטעמו מריר. המשתתפים חייבים ללגום מהתה בתנועות איטיות וקבועות המוגדרות בקפדנות.
לטקס התה היפני נלווים סוגים שונים של ממתקים יפנים העשויים מקמח אורז וממולאים בממרח שעועית אדומה.

כיום קיימים ביפן שלושה בתי ספר לתה שנוסדו לפני 300 שנה, הממשיכים בהנחלת אמנות התה והאירוח היפניים. לטקס התה שמור מקום של כבוד בתרבות יפן. עד היום היפנים מתייחסים לשתיית התה כמשקה חברתי ומייחדת לו מקום מרכזי באורח חייהם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מאכלים בהשראת פריחת הדובדבן

פריחת הדובדבן, הסאקורה, ביפן איננה רק חגיגה לעיניים אלא גם חגיגה לחיך.
הרבה מאכלים יהיו צבועים בוורוד, כי זהו האביב, וזו עונת פסטיבל הסאקורה ברחבי יפן.
אפשר למצוא גלידת סאקורה, מוצ׳י סאקורה, לאורז יוסיפו תבלין ורוד וגם הבירה המקומית, אסהיי, תקבל גרסה אביבית בפחית ורודה.

כך ביפן, בתקופת הפריחה, בהשראת צבעי הסאקורה, יוצאות מהדורות מיוחדות ומוגבלות של מאכלים וכלי בית בצבעי ורוד, סגול ולבן בדיוק כמו פריחת הדובדבן, אשר אפשר למצוא אותם רק בתקופת הפריחה, החל מאמצע פברואר ועד אמצע אפריל/ תחילת מאי.
בין כלי הבית בעלי מוטיב פרחי הדובדבן הנמכרים ביותר בתקופה זו אפשר למצוא כוסות, ספלים ובקבוקים בצבעי הפריחה המעוטרים בפרחי עץ הדובדבן.
חברות הבירה מייצרות משקאות בהשראת הסאקורה הנמכרות בפחיות בירה ורודות ופרחוניות.
הסאקה המסורתי יוצא במהדורה מיוחדת כאשר בכל בקבוק פרח דובדבן שלם הנשמר באופן מושלם בתוך בקבוק הסאקה.
גם חברת קוקה-קולה, פפסי וחברת התה ליפטון מייצרות משקאות מיוחדים ובסטארבאקס אפשר למצוא משקאות קרים וחמים מיוחדים כמו תה סאקורה קר, לאטה סאקורה ותות, מוקה סאקורה ועוד…
עוד משקאות סאקורה מעניינים אפשר למצוא בחלק גדול מבתי קפה ביפן עם חידושים מעניינים למשקאות השגרתיים וכולם בהשראת הפריחה.

ומה עם אוכל?
גם כאן קיים מגוון גדול, החל מחטיפים ורודים כמו צ'יפס, קרקרים, חטיפי שרימפס, קיט קאט, חטיף השוקולד האהוב ביפן, בטעם פריחת הדובדבן עם סאקה או שעועית מתוקה. ועד מאכלים מסורתיים שונים כמו ה-אינאריסושי- כיסון טופו שלכבוד הסאקורה ממולא באורז ממותק עם דובדבן מיובש ואטריות אודון הנצבעות בוורוד או סגול.


המאכלים היפנים המסורתיים מקבלים עיצוב וטעם מיוחד על ידי הוספת העלים הנושרים מהעץ הדובדבן בסיום פריחתו. העלים הטריים אינם בעלי טעם מיוחד אך כאשר מייבשים אותם או כובשים וממליחים אותם הריח והטעם של הפרח הופך למרוכז ומעניקים טעם וארומה מיוחדת לאוכל. את העלים המיובשים אפשר לכתוש לאבקה אותה מוסיפים לקינוחים מסורתיים כמו המוצ'י, עוגייה יפנית מסורתית העשויה אורז דביק.
בתקופת הפריחה נהוג להכין את המוצ'י סאקורה, העוגיה המסורתית, בצבע ורוד, ובעזרת שעועית מתוקה להצמיד לה עלה סאקורה מיובש ומומלח העוטף את העוגיה ומעניק לה טעם מלוח המנוגד למתיקות של העוגייה.

עוד קינוחים מסורתיים מיוחדים לסאקורה:
Hanami dango- שלוש כופתאות אורז המוגשות כשיפוד, כל כופתא בצבע שונה, לבן (חסר טעם) ורוד (דובדבן) וירוק (מאצ'ה). קינוח זה נהוג לאכול בעת ההנאבי- צפייה משותפת בפריחה, בפארק עם משפחה וחברים.
Sakura manju- ממתק מאודה ובו ממרח שעועית מתוקה עטופה בבצק, מוגש בצבע ורוד או עם חתיכת דובדבן מלוח מעל הממתק.
Sakura Taiyaki – הטייאקי היא עוגייה יפנית בצורת דג הממולא בממרח שעועית מתוקה הנמכרת בדוכני רחוב. לכבוד הסאקורה, הדג נצבע בוורוד וממולא עם ערמונים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

האקאמה – hakama

חלק מהמסורת הארוכה והעשירה של יפן כוללת גם פרטי לבוש רבים, החל מהקימונו המוכר לכולם ועד לסנדלי הזורי והטאבי. אחד מפרטי הלבוש המסורתיים הוא- האקאמה- hakama , מעין חצאית מחולקת או בלתי-מחולקת הדומה למכנסיים רחבים ורפויים מאד, הנלבש מעל הקימונו כמו חצאית ארוכה המגיעה עד הקרסול ונקשרת מסביב למותניים אצל הגברים, או מתחת לקו החזה אצל הנשים. האקאמה עשוי מבד משי ויכול להיות סגור כמו זוג מכנסיים רחבים או פתוח כחצאית.
להאקאמה שבעה קפלים- שני קפלים מאחור וחמישה קפלים מקדימה.


האקאמה נלבשת במספר אומנויות לחימה דוגמת אייקידו, קנדו ועוד. בעבר רק גברים היו לובשים את ההאקאמה. כיום, גם נשים לובשות את ההאקאמה אך עדין הוא נחשב לבגד גברי יותר.
מי שעוסק באומניות לחימה בהן לובשים את ההאקאמה, לומד כחלק מלימודי אומניות הלחימה גם כיצד לקפל את ההאקאמה וישנה מסורת כי התלמיד הבכיר ביותר מקפל את ההאקאמה עבור המורה כסמל של כבוד והערכה.
האקאמה עבור גברים מגיע בצבעים סולדים כמו אפור, כחול כהה או לבן ואילו של הנשים בצבעים עזים יותר ועם דוגמאות עדינות בד"כ של פרחים.


את האקאמה נהוג ללבוש לאירועים רשמיים וחשובים:
חתונה– בחתונות הנערכות לפי דת השינטו ילבשו את ההאקאמה, החתן וגברים הקרובים לו.
טקס סיום לימודים– בגלל התדמית ה"רצינית" שיש להאקמה נהוג ללבוש אותה בטקס סיום לימודים אקדמאים.
לא רק מי שסיים את הלימודים ילבש האקאמה, גם המורים לובשים את האקאמה לכבוד טקס הסיום.
טקס תה– כללי הטקס מחייבים לבוש רשמי ולכן נהוג ללבוש האקאמה. לטקס התה גברים בלבד ילבשו האקאמה.
לוויות– בעבר היה נהוג ללבוש האקאמה שחורה, כיום פחות נהוג ללבוש האקאמה והיפנים מעדיפים חליפה שחורה.


בנוסף לאירועים חשובים את ההאקאמה נוהגים ללבוש גם בעלי מקצוע כמו כמרים השייכים לדת השינטו, מורים ופרופסורים המלמדים באוניברסיטאות וגם גיישות הנמצאות בתהליך ההתלמדות.

בסיום השימוש בהאקאמה חושב לדעת לקפל ולאחסן אותו בצורה נכונה על מנת לא להזיק לבד המשי העדין ועל מנת שישמר במצב טוב לשימוש הבא. בגלל הקפלים המיוחדים בבגד יש לדעת איך לקפל אותו בצורה הנכונה ופעולה זו דורשת תשומת לב ועדינות רבה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת