העונה הלוהטת מגיעה ליפן

יפן מזוהה עם דברים רבים, סושי, קימונו, סמוראים ועוד, אבל קיץ ויפן הן לא ממש צמד מילים הנאמרות בנשימה אחת.
הקיץ לא פוסח על יפן…ההפך הוא הנכון. בחלק גדול מיפן הקיץ חם ולח מאוד, ואפילו לוהט…
חודשי הקיץ, יוני עד אוגוסט הם חודשים חמים, לחים ודביקים המלווים במונסונים המורידים גשמים בתדירות יומית המתחילים בסוף יוני ומסתיימים באמצע יולי.
החל מאוגוסט, מגיעים ליפן גם הטייפונים, אשר מגיעים ליפן בלוויית גשם כבד ורוחות חזקות, עונת הטייפונים מסתיימת בד"כ לקראת ספטמבר.

למרות מזג האוויר הלא נוח, מתקיימת ביפן חגיגת קיץ גדולה. בתקופה זו ניתן למצוא עשרות פסטיבלים חגיגיים וצבעוניים, מופעי זיקוקים מרהיבים, מאכלי קיץ ייחודיים רק לעונה החמה, שפע של חופי רחצה והופעות מוזיקה רבות.
רוב התיירים בוחרים להגיע ליפן באביב ובסתיו ומעטים בוחרים להגיע ליפן בעונה כל כך חמה
יחד עם זאת יפן מציעה פעילויות ייחודיות לקיץ אשר אינן מתקיימות בשאר עונות השנה:

 עונת הטיפוס על הר הפוג'י – מתחילה ביולי, כאשר תאריך הפתיחה משתנה משנה לשנה בהתאם למזג האוויר. יש מי שבוחר לטפס על הר הפוג'י גם מחוץ לתאריכים הרשמיים אך אין זה מומלץ עקב מזג האוויר הבלתי צפוי. יש לקחת בחשבון כי בתקופה זו של השנה השבילים ומקומות האירוח על ההר עלולים להיות עמוסים במבקרים.

"בריחה לצפון"- כאשר מזג האוויר הופך להיות חם ומעיק מדיי אפשר "לברוח" לצפון יפן.
האי הצפוני ביותר של יפן- הוקיאדו מציע מזג אוויר מושלם לטיולים בשמורות טבע יפיפיות שאי אפשר להגיע אליהן בחודשים הקרים של השנה. הפריחה בעונה זו בצפון יפן מדהימה ויש שדות שלמים של פרחים בצבעי ורוד, כתום, צהוב וסגול. העיר הצפונית- סאפורו חוגגת החל מיולי ועד סוף אוגוסט בפסטיבל קיץ גדול ובו הרבה ריקודים, בירות ומופעי זיקוקים.

פסטיבלים- עונת הקיץ ביפן היא גם עונת הפסטיבלים. עם בוא הקיץ מתקיימים עשרות פסטיבלים ברחבי המדינה וקשה להיות ביפן מבלי למצוא את עצמך חוגג בפסטיבל כלשהו.
חלק מהפסטיבלים קשורים לדת השינטו והחוגגים מקדשים את הטבע ומתפללים בעונה זו לשנה טובה ופורייה, חלק מהפסטיבלים מוקדשים לאירועים היסטוריים ומנהגים קדומים.
הפסטיבלים העיקריים בעונה זו הם הטנבאטה- יום האוהבים היפני , והבון

זיקוקי דינור- לקראת סוף חודש יולי מסתנוורים שמי יפן ממופעי זיקוקי דינור.
מופעי הזיקוקים מתקיימים ברחבי יפן אך הבולט והיפה מכולם הוא הפסטיבל המתקיים בטוקיו על גדות נהר הסומידה הנערך ביום השבת האחרון של חודש יולי.

גני הבירה- החל מסוף מאי ועד תחילת ספטמבר נפתחים ביפן גני הבירה ומושכים אליהם קהל רב של אנשים.
גני הבירה מושכים אליהם עובדים אחרי יום עבודה מעייף, צעירים הבאים לבלות, סטודנטים ואפילו משפחות. כל אלו מחפשים מפלט מהחום הכבד ונהנים מערב של שתיה זולה ואוכל טעים.
גני הבירה נמצאים בד"כ על גגות בתי כלבו או גג של מלון גדול וכן בפארקים גדולים.
הגנים  ממוקמים בשטחים גדולים ומעניקים אפשרות לבילוי קיצי בליווי בירה קרה.
מאכלים קיציים- כל עונה היא עונה טובה לאכילה ביפן, ולכל עונה ההתמחויות שלה. אחד המאכלים האהובים על היפנים בקיץ הוא אטריות קרות. מדובר בארוחה מרעננת של אטריות קרות עם מלפפון קצוץ, בשר חזיר, עגבנייה וביצה קשה מרוסקת. כאשר היפנים רוצים לאתגר את עצמם באכילת אטריות הם מחפשים nagashi-sōmen (אטריות צפות)… מדובר במאכל (או שיטת אכילה…) שאפשר למצוא בפסטיבלים. האטריות נזרקות לתוך צינור במבוק ארוך בו זורמים מים וכדי לאכול אותן צריך לתפוס את האטריות הזורמות בצינור עם צ'ופסטיקס בלבד…מי שתופס הכי הרבה אטריות אוכל יותר…

עוד מאכלי קיץ הם יקיטורי (שיפודי עוף), אוקונומיאקי (פנקייקים קטנים) וכמובן…גלידות קרות וטעימות .

 בילוי בחוף הים- איך אפשר לדבר על קיץ בלי להזכיר את הבילוי האולטימטיבי ליום חם…חוף הים.
אמנם כשחושבים על יפן בד"כ פחות חושבים על חופים לבנים ומי טורקיז צלולים, אך במדינה בה יש כמעט 30,000 ק"מ של קו חוף אפשר בהחלט למצוא חופים טובים לבלות בהם.
יפן היא ארץ אי ארוכה ודקה המוקפת בצד אחד באוקיינוס השקט ובים יפן וים סין המזרחי מהצד השני.
בחופים ניתן למצוא מתקנים בסיסיים כגון שירותים, ומקלחות ובהתאם לאופי היפני הם תמיד יהיו נקיים להפליא.

עונת הרחצה נפתחת באופן רשמי למשך 6 שבועות (התאריכים משתנים מאזור לאזור בהתאם לאקלים) במקביל לחופשת הקיץ בבתי הספר וגני הילדים.
בתקופה זו חופי הרחצה מלאים במשפחות (בעיקר בחופים באזור טוקיו) ומתקיימות פעילויות רבות כמו שיעורי גלישה, שנורקלינג, ומסיבות חוף.
בגלל עומס האנשים הגדול נרשמת צפיפות רבה במגרשי החניה הסמוכים לחופים ומחירי החניונים עולים בהתאם.
חוף הים ביפן הוא אחד המקומות הבודדים שאפשר להיתקל ביפנים עם קעקועים.
החברה ביפן משייכת את הקעקועים לעבריינות ופשע ואדם מקועקע אינו מורשה להיכנס לבריכות ציבוריות או אונסן (מרחצאות יפניות) ולכן רק בחוף הים יכולים המקועקעים לרחוץ.

יש לי גלידה יפנית הכי טובה…

היפנים אוהבים גלידה…ואיך אפשר שלא לאהוב?

הקיץ ביפן חם מאוד ואין כמו גלידה קרה ומתוקה לצנן את הגוף ביום קיץ לוהט.
באופן מפתיע הגלידה התחילה ביפן כמאכל מערבי לגמרי ועם השנים החלו להתווסף לטעמי הגלידה הרגילים והמוכרים טעמים יפנים.

בתחילת דרכה הגלידה נחשבה כמותרות ומחירה היה יקר ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם להתפנק בגביע גלידה,עם הזמן מחירה של הגלידה ירד והיא הפכה לקינוח זמין לכל אחד.

ביפן אפשר למצוא סוגים שונים ומשונים של גלידות והטעמים הקלאסיים והאהובים ביותר ביפן הם: גלידת מאצ'ה (אבקת תה ירוק) , כדורי גלידה עטופים במוצ'י (עוגיה העשויה מקמח אורז) בשלל טעמים, גלידת סורבה בטעם יוזו (פרי הדר יפני), גלידה שחורה העשויה מדיו של דיונון וגלידת טופו.

אחת התוספות האהובות על היפנים לשים מעל הגלידה ממש כמו ציפוי שוקולד היא מחית שעועית אדומה.
אחד הקינוחים הקרירים האהובים ביותר על היפנים הוא סוג של ברד מגולח בשם קאקיגורי אותו מכינים באמצעות מכונה מיוחדת המגלחת את הקרח עד שהוא הופך לקרח רך ואוורירי ממש כמו פתיתי שלג הנמסים בעדינות על הלשון.

את הקינוח הקאקיגורי אפשר למצוא בעונת הקיץ בחופי הים, דוכני מזון בפסטיבלים (ויש הרבה פסטיבלים בקיץ), בבתי קפה וגם בבתים הפרטים של היפנים שכה אוהבים את הברד המגולח עד שהחלו לקנות מכונות ביתיות לשימוש עצמי.

על הברד המגולח נהוג להוסיף חלב מרוכז וסירופ סוכר ומעליו לשים עוד שלל תוספות כמו פירות, שעועית אזוקי מתוקה, אבקת סויה ואפילו כדורי גלידה "רגילה".

הקאקיגורי נחשב ביפן כסמל לקיץ, בעבר כאשר התחילה עונת הקאקיגורי והחלו למכור אותו היה נהוג לתלות בפתח החנות כרזה צבעונית שהודיעה על תחילת עונת הקאקגורי. עד היום אפשר לראות כרזות כאלו בחנויות שמוכרות את הברד.
כיום ניתן למצוא את הקאקגורי במהלך עונת הקיץ כמעט בכל מקום ברחבי יפן והוא נחשב למרענן הרשמי של הקיץ היפני.

עייפות מכובדת

התרבות היפנית מכבדת ומעריכה אנשים אשר נותנים הכל מעצמם ודוגלת  במוסר עבודה גבוה.
כאשר אדם סיים את יום עבודתו הארוך והוא עוזב את מקום העבודה נהוג להיפרד  באמירת
"otsukaresama deshita"  שפרושה אתה נראה עייף. בעיני היפנים סימני עייפות הם סימן לכך שעבדת קשה מאוד וזו נחשבת ל"עייפות מכובדת".
ביפן, לעבודת צוות חשיבות עליונה ולכן ביטוי זה מדגיש את התודה ההדדית שרוכשים העובדים אחד לשני על העבודה הקשה שכל אחד עושה.
כאשר אומרים "otsukaresama deshita" נהוג לומר בחזרה את אותן המילים ובכך להודות בחזרה לקולגות שלך על העבודה הקשה שהתבצעה באותו היום.
במקום העבודה נהוג לומר זאת גם כאשר חוזרים מפגישת עבודה או בסיום שיחת טלפון וכך להביע הכרת תודה על העבודה שבוצעה.
דרך נוספת להיפרד מעמיתים בסיום יום עבודה היא לומר  "Osaki ni shitsurei shimasu" – "תסלח לי שעזבתי לפנייך".
בסיום יום עבודה נהוג ביפן לצאת לשתות ביחד עם העמיתים לעבודה וכך לבנות מערכת יחסים טובה עם האנשים איתם מבלים שעות ארוכות במקום העבודה.

את צמד המילים "otsukaresama deshita"  נהוג גם לומר לפני שמרימים כוסית, כמו "לחיים" הפירוש הוא שאתה נראה עייף ולכן מגיע לך להנות מכוס משקה.
חשוב רק לשים לב לא לשתות לפני שאומרים "לחיים" מכוון שביפן זה נחשב לגסות רוח.

סושי להמונים

בשנת 1988 הגיע לארץ עולה חדש מיפן- הסושי.
מסעדת הסושי הראשונה "טאקמארו"  נפתחה בהרצליה ע"י המסעדן אריאל (אלי) גרוסמן והביאה את בשורת הסושי לישראלים.
מסעדת הסושי היתה כה חריגה בנוף המקומי שאפילו סוקרה בתקשורת היפנית.
בתחילת דרכה קהל היעד היה בעיקר אנשי האלפיון העליון, אנשי פרסום, הייטקיסטים ואנשי הבוהמה.
הסושי לא תמיד התקבל בברכה בישראל, אנשים לא ידעו איך לאכול את המאכל המוזר, במיוחד את הדגים הטריים שנחשבו אז כלא ראויים לאכילה אולי רק כמאכל לחתולי רחוב רעבים…
מאז זרמו הרבה סויה וטריאקי בנהר הירקון ומסעדות הסושי פורחות ומשגשגות ומזמן הפך הסושי
מאוכל אליטיסטי לאוכל עממי, נגיש, שכל אחד יכול להרשות לעצמו לאכול.
הסושי הפך למאכל פופולרי ואפילו אפשר לומר כמאכל לאומי כמו פלאפל ואפשר למצוא אותו בכל מקום, במסעדות יפניות יקרות, במזללות (סושיות) פשוטות, בחתונות, קניונים בהם אוכלים אותו כפאסט פוד לכל דבר.
כיום צריכת הסושי בישראל היא במקום השלישי בעולם ביחס בין מספר הסושיות למספר התושבים, אחרי טוקיו וניו יורק וישראל היא המקום היחידי בעולם שיש בו סושיות כשרות.
גם הסושי, כמו הרבה מאכלים אחרים שהגיעו לארץ, עבר תהליך של "ישראליות" וטעמו שונה בהתאם לחיך הישראלי.
אפשר למצוא סושי מטוגן- מה שמקל על הרתיעה של אנשים מהדגים הטרים, סושי עם עוף או גבינת שמנת וכמובן הרוטב האהוב על רבים- הספייסי מיונז שלא ממש תמצאו אותו בטוקיו.
לא רק בישראל עשו שינויים לסושי, רול האינסייד אאוט בו האורז בחוץ והאצה בפנים , הוא למעשה המצאה אמריקאית שנועדה עבור אלו שהאצה בחוץ הרתיעה אותם או מי שלא רצה לנגוס ישירות באצה.
יחד עם זאת גם ליפן הגיעו חלק מההשפעות המערביות כמו קליפורניה רול שהוא "סושי אמריקאי" או השימוש בדג סלמון אשר הגיע ליפן רק בשנות ה-80 והפכו להיות אהובים גם על היפנים.
היפנים נוהגים לאכול בעיקר מאקי (הרול הקלאסי, אורז בפנים ואצה בחוץ) או ניגירי (פיסת דג נא המגיע על "אצבע" אורז) ולרוב הסושי היפני מכיל מרכיב אחד-שניים.

היפנים נוהגים לאכול את הסושי עם הידיים ולא עם מקלות אכילה פרט לסישימי (חתיכת דג המגיעה ללא אורז).
ביפן עצמה ישנם כ-100 סוגים שונים של סושי.
למרות שהסושי הוא המאכל המזוהה ביותר עם יפן מקור הסושי הוא דווקא (אמנם לא בצורתו הנוכחית) בסין העתיקה, שם פותח הסושי כשיטה לשימור מזון בה הדגים לא הוגשו טריים אלא משומרים והאורז הווה מעטפת של הדגים ובכך עזר לשמור עליהם שלא יתקלקלו.
בעת האכילה היו זורקים את האורז ואוכלים רק את הדגים ובשלב מסוים החלו גם לאכול את האורז.
מאכל זה נקרא נארזושי והיה ידוע כבעל ריח חזק במיוחד.

הסושי כמו שאנו מכירים אותו היום הגיע בתקופת אדו  (1603-1868) ותוך זמן קצר הפך לפופולרי במיוחד.
בשנות ה-60 הסושי פרץ את גבולות יפן והפך למאכל אהוב ברחבי העולם, אחד השינויים הגדולים היה הוספת האבוקדו לסושי שהפך אותו ממאכל יפני ייחודי למאכל גלובלי.

כמה עובדות על הסושי שאולי לא ידעתם:

 ביפן הכשרה של מאסטר סושי לוקחת מעל ל-10 שנים, זו אחת הסיבות שטבחים יפנים רבים מעדיפים לעבוד מעבר לים ולוותר על שנות ההכשרה הרבות.

 הנשים ביפן אינן יכולות להכין סושי מכיוון שחום גופן גבוה יותר ודבר זה פוגע באיכות הדג.

 בישראל מספר עיגולי הסושי שמכינים ביום בממוצע- 130,000

 הוואסבי (הממרח הירוק החריף) הוא שורש יקר מאוד ולא קל להשיג אותו, ולכן כמעט כל הוואסבי שמקבלים בסושיות הוא למעשה תערובת של שורש חזרת, לפעמים עם חרדל, צבועה בצבע ירוק כדי לדמות לוואסבי האמיתי. רק לא להתבלבל ולחשוב שזה אבוקדו….

אומנות קיפולי הנייר היפנית

אוריגמי היא אמנות קיפולי הנייר ופירושה מיפנית- קיפול פיסת נייר.
לא ידוע מתי בדיוק החלה אומנות האוריגמי והיכן נעוצים שורשיה, אך כבר בשנת 1700 החלו להופיע דגמי אוריגמי קטנים של חיות וקופסאות.
בתקופה זו הנייר היה מצרך יקר ביפן ולכן מי שעסק בעיקר באומנות זו היו בני אצולה.
כאשר הנייר החל להיות מצרך זול ונגיש יותר החלו ללמוד את אומנות האוריגמי ברחבי יפן.
בעבר נלמדה תורת האוריגמי בע"פ מאם לבת ורק בשנת 1797 הופיעו ההוראות הכתובות.
החשיבות הגדולה של האוריגמי ביפן מתבטאת בכך שיצירות אוריגמי מופיעות הרבה פעמים בטקסים דתיים של השינטו בה הנייר מסמל טוהר.
כיום חשיבות אומנות האוריגמי ביפן כה גבוהה והיא נלמדת החל מגיל הגן וכל יפני יודע קיפולים לפחות ברמה הבסיסית.
במדינות רבות  העיסוק באוריגמי הפך לכלי בריפוי בעיסוק ובתרפיה, מלאכת היד העדינה והריכוז ביצירה משרים שקט ומרגיעים את המטופל.
אחד מקיפולי הנייר החשובים הוא ציפור העגור המסמל במסורת היפנית חיים ארוכים, אושר, תקווה והגשמת חלומות. אגדה יפנית עתיקה מספרת כי מי שיקפל כ-1000 עגורים יזכה להגשים משאלה. נהוג להעניק אוריגמי של עגור כמתנה מסורתית בחתונה ובכך לאחל כאלף שנות זוגיות מאושרות לזוג הטרי או להעניק אלף עגורי נייר כמתנה להולדת תינוק חדש.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר אודות קיפולי העגורים הוא סיפורה של סדקו ססקי אשר נולדה בהירושימה ב-1943, כאשר היתה בת שנתיים הוטלה פצצת אטום על הירושימה ובגיל 12 אובחנה כחולת לוקמיה.
סדקו החליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה לשלום עולמי אך הספיקה לקפל כ-644 עגורים עד שנפטרה ומי שהמשיך במלאכתה היו חבריה לכיתה שקיפלו במקומה את העגורים.
לאחר מותה של סדקו התפרסם סיפור חייה והיא הפכה לגיבורה לאומית יפנית. סיפור חייה של סדקו היה למקור השראה לרבים והוביל למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם כולו.
באנדרטה שהוקמה לזכרה בהירושימה ניצב פסל בו אוחזת סדקו עגור אוריגמי.

איך לבלות ביפן בקריוקי ולעשות את זה כמו שצריך

ביפן כמעט כולם אוהבים קריוקי, החל מבני נוער ועד מבוגרים.
מקור הקריוקי הוא ביפן ופירוש השם ביפנית הוא- תזמורת ריקה.
היפנים נוהגים לצאת לבלות בחדרי קריוקי עם עמיתיהם לעבודה ואפילו עסקאות גדולות נסגרות בחדרי הקריוקי על רקע קולות השירה והזיופים.
הכיף בקריוקי הוא שהוא מיועד לכולם ולא חשוב אם מזייפים או ושרים נורא, יש  הזדמנות שווה לכולם להפגין את כישורי השירה שלהם.
היפנים הידועים כאנשים סגורים ומאופקים מאוד נוהגים לפרוק את המתח הרב ולהשתטות לחלוטין בחדרי הקריוקי בעזרת הרבה אלכוהול.
אפשר למצוא חדרי קריוקי כמעט בכל מקום. יש חדרים לקבוצות גדולות, קטנות לזוגות ואפילו חדרי קריוקי קטנטנים המיועדים לאדם אחד בלבד.

ריכוז גדול של חדרי קריוקי יש באזור שינג'וקו כאשר כל בניין קריוקי מכיל חדרים רבים.
ישנם  חדרים בסגנונות שונים ומגוונים כמו למשל: חדר בסגנון אייזטיז, אנימה, חדרים המעוצבים כמו חדר ילדים או כמו דירת מגורים ואפילו חדרים עם מגוון של תחפושות לשימוש האורחים.
ההצלחה של חדרי הקריוקי היא כה גדולה שהחדרים נפתחים כבר בשעות הבוקר המאוחרות עד השעות הקטנות של הלילה.
תעריף חדר קריוקי הוא פר אדם ולפי שעה והחדרים מציעים מסלולים הכוללים גם שתיה ואוכל, תעריף הקריוקי בשעות הבוקר נמוך יותר.
בכל חדר יש טלפון המיועד לתקשר עם המפעילים במידה ויש בעיה טכנית או להזמין אוכל ושתיה.
רוב חדרי הקריוקי נבנו בשנות ה-80-90, בחדרים החדשים יותר אפשר למצוא כל מיני חידושים מעניינים שאחד מהם היא מכונה הסופרת כמה קלוריות שרפת בזמן ששרת.

אחת ההמלצות למי שמבקר ביפן היא ללכת לחדר קריוקי.
מי שמבקר ביפן ומחליט ללכת לחדר קריוקי (עדיף להצטרף למקומיים) יש כמה כללים שכדאי לזכור:
1. לא לחטוף את המיקרופון למי ששר, אפשר להצטרף ולשיר ביחד.
2. לתת הזדמנות לכולם לשיר- היפנים נוהגים לשיר בתורות ולא נהוג שאדם אחד ישיר ברצף כמה שירים.
3. לא להשוויץ…מי שניחן בכישורי שירה טובים לא נוהג להשוויץ בזה ולהביך את מי ששר פחות טוב.
5. אפשר ורצוי להשתולל, לקפוץ על כיסאות ולרקוד אבל אסור לשבור או לקלקל את הריהוט בחדר וחשוב לשמור על הציוד. יש מקרים שהמפעילים של החדר קוראים למשטרה במקרה של נזק גדול.
6. לא להכריח מישהו לשיר- מי שלא רוצה מכבדים אותו.
7. לא לצחוק או להביך את מי ששר ממש גרוע ומזייף.
8. כלל יפני חשוב למבלים בקריוקי- מה שקרה בקריוקי נשאר בקריוקי!
* טיפ קטן לתירים הישראלים-  ישנם שירים בקריוקי המוכרים לישראלים מהילדות כמו שיר הפתיחה של "הלב " (מרקו) או נילס אולגרסון בגלל שאלו סדרות יפניות במקור. אפשר לשיר את השירים בעברית לצלילי המנגינה וגם לקחת חלק בערב הקריוקי.

שינטו ובודהיזם ביפן

דת השינטו היא הדת הקדומה ביותר ביפן.
במרכזה של דת השינטו נמצאים ה"קאמים" – האלים אליהם סוגדים אשר כמותם היא עצומה ונהוג לומר שיש כשמונה מיליון אלים, מדובר במספר סמלי אשר מדגיש את כמות האלים הגדולה ולא מספר מדויק.
האלים, דומים לבני האדם, ישנם זכרים ונקבות אשר להם תכונות אופי ורגשות, הם צוחקים, בוכים, נעלבים ואפילו אוהבים אוכל טוב ואלכוהול משובח.
דת נוספת הנפוצה ביפן היא הבודהיזם, דת גדולה הנפוצה בעוד מדינות בעולם, לעומת השינטו אשר שייכת רק ליפנים.
ביפן דת השינטו ודת הבודהיזם חיות בצוותא כבר שנים רבות.
יפנים רבים אפילו לא יודעים להבדיל ביניהם ומגדירים עצמם כשייכים לשתי הדתות, משלבים בין השתיים ומקיימים את מנהגי שתי הדתות.
הבודהיזם מכוון לחיים שאחרי המוות לעומת השינטו המייחס חשיבות לחיים עצמם לכן נהוג לומר כי היפני חי את חייו כשינטואיסט אך נקבר כבודהיסט.
ביפן יש מאות אלפי מקדשים,חלקם הם מקדשי בודהיזם וחלקם מקדשי שינטו ומכיוון ששתי הדתות שלובות זו בזו לא קל להבדיל ביניהם ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת, אך להתבלבל בין מקדש בודהיסטי למקדש שינטו זה כמו להתבלבל בין מסגד לכנסיה.
אז איך אפשר להבדיל ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת?
מבחינת החזות, במקדש בודהיסטי תמיד יהיה פעמון גדול ואילו בכניסה למקדש השינטו יהיה שער טוריאי- שער כניסה גדול העשוי עץ או אבן ומסמל את ההפרדה בין העולם החיצוני בו חיים האנשים  לבין הכניסה למקדש הקדוש  בו נמצאים האלים. בצדי שער הטוריאי מוצבים פסלי חיות משמר כהגנה על המקדש.

האדריכלות של המקדש הבודהיסטי משקף את אורח החיים הבודהיסטי- צנוע, פשוט וטבעי ואילו
מקדש שינטו הוא מפואר וצבעוני הרבה יותר מהמקדש הבודהיסטי.
הבדל נוסף אפשר לראות בלבוש של הנזירים ואנשי הדת: הנזירים הבודהיסטים לבושים בפשטות ובצניעות לעומת אנשי הדת מהשינטו אשר לבושים בצבעים נוצצים ומפוארים הרבה יותר.

נזירים בודהיסטים

אנשי דת שינטו

 

הקהילות היפניות הגדולות מחוץ ליפן

מי שביקר במדינות שונות ברחבי העולם בוודאי נתקל בשכונות כמו צ'יינה טאון או ליטל איטלי בהן יש ריכוז גבוה של מהגרים מאותה מדינה. שכונות כמו יפן הקטנה או ג'פנטאון כבר יותר קשה למצוא.
ואכן אחוז היפנים אשר חיים במדינה אחרת נמוך מאוד, בוודאי בהשוואה לאחוז הסינים המהגרים למדינות אחרות. יש כ-50 מיליון מהגרים סינים לעומת 3.6 מיליון מהגרים יפנים.
מרבית המהגרים היפנים נתקלו בקשיים רבים בתקופת מלחה"ע השניה כאשר יפן לחמה לצד גרמניה והיתה חלק ממדינות הציר. במקרים רבים כלאו את המהגרים היפנים, החרימו את רכושם והם עברו התעללות קשה לאורך תקופת המלחמה.
למרות הקשיים הצליחו הקהילות היפניות מחוץ ליפן לשרוד ואפילו להתפתח ולשגשג והיום מדובר בקהילות חזקות ומצליחות במדינות בהן הן חיות.
אז איפה אפשר למצוא קהילות יפניות מחוץ ליפן?
ברזיל- המדינה המכילה את כמות המהגרים היפנים הגדולה ביותר, עפ"י הערכות מדובר ב-1.5 מיליון יפנים.
ההגירה לברזיל החלה בשנת 1908 והיפנים הגיעו לברזיל לעבוד בחקלאות בשכר נמוך ולאט לאט השתפר מעמדם.
בתקופת מלחה"ע השניה נאסר על היפנים שחיו בברזיל לדבר ביפנית והם נאלצו ללמוד פורטוגזית.
כיום מרבית בני המהגרים היפנים נטמעו היטב בברזיל ורובם אפילו לא יודע יפנית אך כן מכירים את התרבות היפנית וניתן למצוא בסן פאולו (בה חיה קהילה יפנית גדולה) אזור יפני עם מסעדות יפניות רבות ואפילו פסטיבל בסגנון יפני המתקיים בעיר.
גם ביפן חיים ברזילאים רבים והם מייצגים את הקבוצה הלא-אסייתית הגדולה במדינה.
ארצות הברית– ניתן למצוא קהילות של יפנים בקליפורניה, וושינגטון ואורגון, אך הקהילה המשמעותית ביותר נמצאת בהוואי בה כשליש מהתושבים מחשיבים עצמם כצאצאים ליפנים. לתרבות היפנית השפעה גדולה בהוואי. אחד המאכלים הפופולאריים בהוואי הוא ה-ספאם מוסובי המורכב מחומרי גלם מהוואי ונעטף באצות נורי בסגנון יפני.
פרו- המדינה הראשונה בדרום אמריקה אליה הגיעו מהגרים יפנים בשנת 1899 וגם המדינה הראשונה מדרום אמריקה שהחלה לקיים קשרים עם יפן.
בתקופת מלחה"ע השניה הוגלו היפנים שחיו בפרו לארה"ב ורק מעטים חזרו אליה בתום המלחמה, אלו שחזרו הקימו בפרו קהילה מצליחה.
הצאצא המוכר ביותר לבן מהגרים יפנים הוא אלברטו פוג'ימורי שהיה ראש ממשלת פרו בין השנים 1990-2000.

פסטיבל פריחת הדובדבן בקליפורניה