האש הקדושה על ההר

בסוף חודש ינואר מתקיים פסטיבל מיוחד בהר Wakakusa הנמצא בנארה.
בפסטיבל Wakakusa Yamayaki שורפים חלק מההר וכך ממשיכים מסורת שהחלה במאה ה-18.
הסיבה לתחילתו של שריפת ההר לא ידועה במדויק אך ישנן שתי תיאוריות מדוע הכל התחיל.
התיאוריה הראשונה מספרת כי עדר גדול של חזירי בר התמקם בהר והטריד את אלו שחיו עליו ולכן החליטו לשרוף חלק מההר ולהבריח את החזירים.
התיאוריה השניה והמקובלת יותר מספרת על סכסוך שכנים שכל אחד תבע בעלות על חלקת קרקע על ההר. בשנת 1760 היו על ההר שני מקדשים בודהיסטים שרבו על בעלות הקרקע, ניסיון תיווך של מקדש שלישי ששכן על ההר לא צלח, ולבסוף באחד העימותים הוצת ההר.
לא ברור איך בדיוק שריפת ההר הפכה לפסטיבל אך כל שנה, ביום שבת האחרון בחודש ינואר חוגגים בנארה את פסטיבל ה- Wakakusa Yamayaki בתנאי שמזג האוויר מאפשר זאת.

הפסטיבל נפתח בשעות הצהריים, על ההר נאספים משפחות עם ילדים ובמקום מתקיימות פעילויות לילדים, תחרויות ומשחקים. אחת התחרויות האהובות ביותר היא השלכת קרקרים ענקיים (sembei) המוכרים לתיירים כאותם קרקרים הנמכרים בנארה עבור מזון לצבאים הרבים הנמצאים בעיר.

בשעה 17:00 מתחילה תהלוכה מאחד המקדשים אל עבר ראש ההר למקום בו יתחילו את הבערת האש, בראש התהלוכה נושאים לפיד עם "אש קדושה" אשר תצית את המדורה הגדולה.
את התהלוכה מובילים אנשי דת, בדרכם הם עוצרים בכמה מקדשים הנמצאים בהר, עד שעוצרים בתחנה סופית בה הם מדליקים מדורה ענקית.

בזמן זה נאספים אנשים רבים למרגלות ההר לצפות בתהלוכה ובהדלקת האש.
המקום כמובן מאובטח היטב והגישה להר נחסמת מטעמי בטיחות.
בשעה 18:00 מתחיל מופע זיקוקים מרהיב ולאחר מכן אנשי הדת מציתים לפידים ומבעירים חלקות דשא יבשות לצורך "שריפת ההר".

יש שנים בהן הפסטיבל מתקיים לאחר ימים גשומים ואז הדשא רטוב וקשה להצית אש. ובשנים בהן יש פחות גשם הקרקע יבשה יותר והאש פורצת בעוצמה רבה, ולמחרת ההר שחור כתוצאה מהשריפה.
מהעיר נארה ישנן כמה נקודות תצפית טובות על האש ועל מופע הזיקוקים המרהיב ותושבי העיר והמבקרים בה נהנים כל שנה לצפות בפסטיבל.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

לנשנש ביפן

היפנים אוהבים חטיפים… אפשר למצוא אותם בסופרים, חנויות נוחות, בפסטיבלים ובדוכני אוכל.
יש מגוון ענק של חטיפים מתוקים, מלוחים, חמוצים וחריפים.

החטיפים הראשונים שנוצרו ביפן היו ע"י הסמוראים במאה ה-15 כשחיפשו מזון בגודל קטן, קל משקל ושאינו נוטה להתקלקל מהר, ולכן נוח לקחת אותו איתם למסעות הארוכים שלהם.
חלק מחטיפים אלו שרדו עד היום.
בשנת 1862 נחשפו היפנים למערב וגילו את הסוכר הלבן ודגנים מיובשים והחלו לשלב זאת בחטיפים, שקיבלו אופי מערבי יותר.
עד היום תעשיית החטיפים פופולרית ביפן ונוחלת הצלחה גדולה.
לעיתים קרובות אפשר למצוא חטיפים חדשים על המדפים ויש תחרות גדולה בין המותגים השונים המתחרים על קהל היעד המרכזי- הילדים.
גם חטיפים ותיקים ואהובים עוברים מדיי פעם "מתיחת פנים", מוסיפים להם טעמים שונים או מהדורות מוגבלות לקראת חגים שונים.
חלק מהחטיפים הם כה ותיקים ואהובים על היפנים שכבר הפכו להיות חלק מהתרבות היפנית.

באו נכיר חלק קטן מהחטיפים היפנים האהובים ביותר:
Pocky– אחד החטיפים האהובים והמוכרים ביפן.
החטיף הוא מקלות העשויים ביסקוויט מצופים שוקולד חלב.
לכל מקל יש אזור נקי משוקולד אותו אוחזים עם הידיים ונשארים נקיים.
החטיף הושק בשנות ה-60 ביפן ונחשב להצלחה גדולה גם מחוץ ליפן, בעיקר באסיה.
ה- Pocky התחיל בטעם של שוקולד בלבד ובשנות ה-70 הצטרפו הטעמים: תות ושוקולד-שקדים.
כיום ישנן גרסאות רבות ל-  Pockyולעיתים קרובות מוציאים מהדורות חדשות לחטיף האהוב.
אחת הגרסאות האהובות על היפנים זה Pocky בטעם מאצ'ה ובטעם שעועית אדומה.
בכל סופר יפני אפשר למצוא מדפים שלמים עם מגוון גדול של Pocky.

Umaibo– חטיף העשוי תירס תפוח, צורתו כגליל ופירוש שמו- "מקל מתוק".
כל חטיף ארוז בנפרד והוא מגיע בשלל טעמים, חלקם סטנדרטים כמו שוקולד, קרמל, קינמון או תות וחלקם מיוחדים כמו טריאקי, סלט ירקות, שרימפס ועוד…
Umaibo נחשב כאחד מהחטיפים הזולים ביותר וקל להשיג אותו בכל חנות ברחבי יפן.

Kinoko No Yama– פירוש השם "פטריות מההרים", חטיף בצורת פטריה כשראש הפטריה מצופה שוקולד וגזע הפטרייה זה ביסקוויט.
החטיף הושק בשנת 1957 ונחל הצלחה גדולה ביפן.
במהלך השנים נולדו לפטרייה אחות קטנה בדמות חטיף זהה- עצי במבוק מצופים שוקולד…

Every Burger– חטיף דמויי המבורגר קטן אבל בטעם מתוק, הלחמניות הן למעשה עוגיות מתוקות עם שומשום ואת הקציצה מחליף שוקולד חלב ומעליו "גבינה" העשויה שוקולד לבן.
מדובר בחטיף אהוב שהרבה פעמים ההורים שמים לילדיהם כחלק מארוחת הבנטו.

 

קימונו- לא רק בפורים

תיירים רבים המגיעים ליפן נוהגים לשכור קימונו כחלק מחוויה יפנית מסורתית.
לבישת קימונו דורשת מיומנות רבה, למידה של כל פרט קטן בתהליך הלבישה, ריכוז ודיוק שכן אף אחד לא רוצה להיתפס הולך עם קימונו שנקשר ונלבש בצורה לא נכונה.
תשומת לב רבה מוקדשת לטקס הלבישה של הקימונו שבעבר היה חלוק נוח ופשוט ללבישה ועם השנים הפך מבגד יומיומי לבית לבגד מפואר ואחד הסמלים העיקריים לשימור המסורת היפנית.
את הקימונו לובשות הנשים לטקסים חשובים כמו חתונה, חגים או פסטיבלים ונהוג להעביר אותו בירושה לדור הבא.

עקב העלות הגבוהה של הקימונו מעדיפות נשות יפן לשכור קימונו. אחד השירותים הנלווים להשכרת קימונו זו מלבישה שעושה את עבודת הקשירה המורכבת.

תיירים המגיעים ליפן ורוצים להתנסות בחוויה יכולים לשכור קימונו. מי שרוצה להימנע מהעלות הגבוהה של שכירת קושרת יכול למצוא באינטרנט סרטונים רבים המלמדים צעד אחר צעד איך ללבוש ולקשור את הקימונו לבד… במקרה כזה יש לקחת בחשבון כי רוב הסיכויים שתהיה לפחות טעות אחת וייתכן ויסתכלו על לובש הקימונו במבט "עקום" כשיצא לרחוב.

אז מה הן הטעויות העיקריות בלבישת קימונו?

1. עיטוף ימין מעל שמאל- קימונו תמיד עטוף כאשר צד שמאל מעל צד ימין.
   המקרה היחיד בו הקימונו נעטף הפוך הוא בעת הכנת אדם מת לקבורה- רק אז עוטפים אותו בקימונו בעיטוף הפוך.
2. גרביי טבי צבעוניים- חלק מלבוש הקימונו כולל גם גרביי טבי וסנדלי זורי או גטה.
   גרביי הטבי חייבים להיות בצבע לבן בלבד!
3. חגורת אובי קשורה מקדימה- האובי היא חגורת משי עבה הנקשרת מסביב לקימונו ודרושה מיומנות רבה לקשור את החגורה כמו שצריך.
   אחת הטעויות הגדולות שעלולות לקרות בקשירת אובי היא קשירתו מקדימה ומבחינת היפנים זו טעות חמורה.
   
   

   
4. לבישת קימונו לא מתאים- ישנם סוגים רבים של קימונו ואדם זר שאינו מכיר ונחשף פעם ראשונה למגוון הקימונו עלול להסתנוור מהעושר של הצבעים, דוגמאות ועיטורים ולבחור לעצמו קימונו שאינו מתאים לגיל, למעמד ולאופי האירוע.
   נשים נשואות לא ילבשו קימונו צבעוני מדי אלא סולידי ועדין, בחורות צעירות ורווקות יכולות להוסיף לקימונו גם צעיף פרווה לבן או שחור.
   
   

   

   
   
   גם לחגורת האובי יש קישוטים המתלבשים על הקשר הנקראים "Musubi", ויש להתאים את הקישוט לסוג האירוע- קישוט מהודר יתאים לחתונה או אירוע מפואר ויוקרתי ואילו לטקס תה יש לבחור בקישוט עדין וצנוע.
   

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

תאטרון נו-מסורת יפנית על הבמה

תאטרון נוֹ (ביפנית 能) היפני מציג מחזות בהם משולבים ריקודים יפנים מסורתיים.
אחד מסימניו המוכרים של התאטרון הוא שחלק מהשחקנים לובשים מסכה על הפנים במהלך המופע.
ההצגות המועלות בתאטרון משלבות מוסיקה, מחול, דרמה ושירה.
תחילתו של תאטרון הנו במאה ה-14, ומדובר בתאטרון עתיק ביותר אשר שומר על רצף פעיל של הופעות במשך למעלה מ-700 שנה.

סוג מוכר נוסף של תאטרון הקיים ביפן הוא הקבוקי ואחד ההבדלים הגדולים בין השנים הוא שהקבוקי נחשב לתאטרון יותר חי, שמח וססגוני לעומת תאטרון הנו הנחשב מאופק יותר מכוון שהתנועה איטית, השפה פואטית, הטון מונוטוני, והתלבושות עשירות וכבדות.
סיפורי המחזות סובבים סביב נושאים כמו: חלומות, עולמות על טבעיים, רוחות רפאים ורוחות.
מקורו של התאטרון הוא בטקסים שהיו מעלים במקדשי שינטו ולכן עד היום הבמה בנויה כדגם של מקדש.

במחזה מופיעות בד"כ 2 דמויות בלבד כאשר אחת מהן עוטה מסכה והשנייה בפנים גלויות.
הבמה ניצבת ריקה ואין תפאורה למעט חפץ אחד או שניים בהם משתמשים בצורה מגוונת.
מאחורי הבמה יש פרגוד מוזהב עליו מצויר עץ אורן ובחלקה הימני של הבמה נמצאת המקהלה המונה כשמונה משתתפים ותפקידה לתאר לקהל את הרקע למחזה, ואף להעביר לקהל את המחשבות והרגשות של הדמויות השונות.

בחלק האחורי של הבמה נמצא שחקן אשר תפקידו לסייע לשחקנים בהסרת בגד, מסירת חרב ובמקרה הצורך להחליף את אחד השחקנים במקרה חירום.
בניגוד לבמה החשופה והצנועה הבגדים של השחקנים מפוארים ועשויים עבודת יד, התלבושות מרהיבות ביופיין ועשויות משי ובעלות רקמה.
השחקנים המופיעים בהצגה הם גברים בלבד וגם התפקידים הנשיים מגולמים ע"י גברים אך ללא שינוי קולם.
אחד הדברים המזוהים עם תאטרון נו הן המסכות- לכל מסכה בתאטרון יש שם ובד"כ מדובר בדמויות לא אנושיות (שטן, בעל חיים ועוד…).

המסכות מיוצרות ע"י איש מקצוע מיוחד והן עשויות מעץ ברוש יפני. העבודה על המסכה מורכבת מאוד כוון שמדובר במסכות מתוחכמות אשר יכולות לייצג רגשות ע"י הזזת המסכה בזוויות שונות.
המאפיינים התלת-ממדיים של המסכות מאפשרים לשחקנים מיומנים לעורר מגוון של רגשות רק באמצעות הזזת הראש בתאורה מסוימת.

כיום ביפן יש כחמישה בתי ספר למשחק וכל אחד מהם מנוהל ע"י משפחה אשר שורשיה מגיעים מעולם תאטרון הנו ורק ראש המשפחה יכול ליצור מחזות חדשים או לערוך מחזה קיים.
ביפן יש כ-1500 שחקני תאטרון נו והם מאוגדים יחדיו באגודת שחקני הנו אשר שומרת בקפדנות על המסורת של התאטרון העתיק ביותר.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הפאנדושי- סמל לגבריות יפנית

פאנדושי (Fundoshi 褌, ふんどし) הוא אחד מפרטי הלבוש המסורתיים עבור גברים בוגרים ביפן.
מדובר בתחתוני כותנה קצרצרים אשר היו פופולריים עוד במאה ה-19.
לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר יפן נחשפה לאופנה המערבית ,ההצלחה של הפאנדושי ירדה וחלה ירידה ניכרת במכירות שלהם אך בשנים האחרונות חזרו הפאנדושי להיות אופנתיים ומבוקשים ואתרי אינטרנט המוכרים את הפאנדושי דיווחו על עליות חדות במכירות.

ברחבי הרשת אפשר למצוא הסברים כיצד קושרים את הפאנדושי בליווי סרטונים המדגמים את הקשירה הנכונה.
את הפאנדושי לובשים בעיקר בפסטיבלים מסורתיים או ע"י מתאבקי סומו אך העיצוב הנוח שלהם גורם גם לגברים נוספים ללבוש אותם כבגד ים.
אמנם בימים רגילים הגברים ביפן נוהגים ללכת עם חליפה ועניבה אך בימיי פסטיבל, רחובות העיר מתמלאים בחוגגים הלבושים פאנדושי בלבד. הפאנדושי הוא סמל מסורתי לתרבות היפנית.
גבר הלבוש פאנדושי מקושר ביפן לחוזק פיזי ויכולת סיבולת גבוה כיוון שהגברים הנושאים את המיקושי (מקדש נייד בעל משקל כבד) על כתפיהם בפסטיבלים לובשים פאנדושי.

כיום אפשר למצוא כמה סוגים של פאנדושי:
המסורתי- הסוג המוכר ביותר, אותו לובשים בפסטיבלים מסורתיים.
עשוי מכותנה ויש דרכים ברורות ומדויקות כיצד ללבוש ולקשור את הפאנדושי.
Etchu fundoshi- סוג קליל של פאנדושי עשוי פשתן או כותנה, ידוע גם כחלק מפריטי הלבוש של הסמוראים.
בגלל הבד הקליל שלו הוא נפוץ באזורים חמים ולחים ביפן.
Mokko fundoshi- הסוג המודרני ביותר, נלבש בעיקר ע"י שחקני תיאטרון הקאבוקי.
פשוט וקל ללבישה ואין לו חוקים מיוחדים לגבי קשירה- פשוט לובשים.

ומה עם הנשים?…בסוף 2008, חברה היפנית, החלה בשיווק פונדושי לנשים והמכירות היו גבוהות מהצפוי.
הפאנדושי לנשים מגיע בשלל צבעים ובדים שונים ונחשבים לפריט לבוש נוח במיוחד.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Takyubin- לטייל ביפן בלי מזוודות

התחבורה הציבורית ביפן ידועה ביעילותה אך גם בצפיפותה הגדולה.
אחד החסרונות (ואין הרבה כאלו…) בנסיעה בתחבורה הציבורית ביפן הוא חוסר מקום עבור המטען איתו נוסעים.
אמנם ברכבות המהירות יש מקום למזוודות אך לא תמיד נשאר מספיק מקום ולהניח את המזוודות מתחת למושב אינה אפשרות נוחה.

ולכן אחת הבעיות איתה מתמודדים תיירים ביפן המתניידים בתחבורה הציבורים היא כיצד להיסחב עם מזוודות ותיקים גדולים כאשר עוברים בין היעדים השונים.
אך אל דאגה, היפנים מצאו פתרון יעיל ונוח- שירות העברת מזוודות.
הרעיון הוא פשוט- את המזוודות אוספים עבור מבקש השירות מיעד מסוים והמזוודות ממתינות לו ביעד החדש אליו הוא מגיע- קל, פשוט ונוח.

השירות החל ביפן כבר בשנות ה-70 והיפנים אימצו אותו בחום, ליפנים נמאס להיגרר ממקום למקום עם שקיות גדולות, מזוודות ותיקים והחלו להשתמש בשירות שנקרא ביפנית  Takyubin.
בעבר השירות כלל רק מזוודות ותיקים אך כיום שירות זה מציע איסוף של חבילות גדולות, ציוד סקי, מחשבים ואפילו מזון קפוא ועדיין ממשיכים להתפתח ולהוסיף שירותים.
את שירות ה- Takyubin מציעות חנויות רבות, בתי מלון ושדות תעופה במדינה וניתן לשלוח מטען לכל אזור ביפן- אפילו הנידח ביותר.
השימוש בשירות הוא פשוט וכל מה שצריך זו כתובת מדויקת לשליחת החבילה.
ברוב המקרים המשלוח מגיע תוך 24 שעות, במקרה והמשלוח נשלח ליעדים רחוקים במיוחד זה עלול לקחת יומיים.
התשלום נגבה בהתאם למרחק היעד וגודל המטען- אבל בכל מקרה מדובר במחירים נוחים ומשתלמים ואין זה פלא שתיירים רבים נעזרים בשירות זה המאפשר להם לטייל בנחת ובלי משקל עודף.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת