הייחודיות של מערכת החינוך היפנית

חינוך הוא ללא ספק עמוד תווך בסיסי בכל רחבי העולם. לכל מדינה שיטות משלה להוראה וגידול ילדים על מנת להפוך אותם לחלק מהתרבות הייחודית שלה, ומערכת החינוך היפנית אינה שונה.
בעוד שרוב בתי הספר והאוניברסיטאות בעולם מתחילים את שנת הלימודים בספטמבר או באוקטובר, ביפן מתחילה שנת הלימודים בחודש אפריל המציין את תחילת לוח השנה האקדמי והעסקי.
היום הראשון ללימודים נפתח במקביל לאחת מתופעות הטבע היפות ביותר – פריחת הדובדבן.
חינוך החובה ביפן הוא 9 שנים- 6 שנים בבית ספר יסודי ועוד 3 שנים בחטיבת ביניים, אך 99% מהתלמידים ממשיכים הלאה ללימודים בתיכון.

Japanese school children on field trip in Yokohama, Japan.

בגיל 6 מתחילים הילדים ללמוד בבית ספר יסודי. הורים רבים מעדיפים להכניס את ילדיהם לבתי ספר פרטיים הידועים בקידום היכולות הלימודיות והכנת הילדים באופן מקצועי להשתלבות בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים טובים . חומר הלימודים זהה  בכל רחבי המדינה מבחינת היקף ותזמון לימוד החומר. תלמידים בכיתה ב` לדוגמא, לומדים באותו זמן את אותו החומר בחשבון בכל עיר וכפר ביפן.
התלמידים מגיעים לבית הספר לבושים בתלבושת אחידה מוקפדת: חליפה כהה של שלושה חלקים (מכנס / חצאית, חולצה, וג`קט) צבע הגרביים אחיד, והילקוט זהה.

שבוע לימודים של ילד יפני ממוצע עמוס מאוד. התלמידים לומדים החל מיום שני ועד שישי, ישנם בתי ספר בהם  כל שבת שניה לומדים חצי יום נוסף.
יום לימודים מתחיל בשעה שמונה בבוקר ונמשך עד השעה ארבע אחה"צ כאשר משם ממשיך הילד לפעילות במועדון עד השעה שש בערב.

גם בערב הילד לא ייהנה מזמן פנוי אלא ילך לחוגים נוספים להמשיך להעשיר את עולמו הפנימי.
הפעילות במועדון כוללת בד"כ חוגי ספורט כמו כדורעף או ג'ודו אך גם ציור או מוזיקה.
לעיתים אחרי הפעילות במועדון ילך הילד ל- ג'וקו (juku) מוסד לימוד משלים, אליו הולכים הילדים (ולאו דווקא מרצונם…) כבר מגילאי בית ספר יסודי . מוסדות אלה מאפשרים לתלמיד להתחזק בחומר הנלמד, לדוגמא: חיזוק יכולת הזיכרון והכתיבה של מאות סימניות הכתב היפני (מורכבות הכתב היפני דורשת אימון בכתיבת הסימניות וזיכרון של צליליהן) וגם כהכנה לבחינות הכניסה הקשות לחטיבת הביניים או לתיכון. התחרות בין התלמידים להתקבל לבתי ספר טובים היא כה גבוה עד שלעיתים שוכחים שהתלמידים הם רק ילדים והם מבלים את רוב זמנם בלימודים, שינון חומרים ולחץ גדול להצליח בבחינות המעבר ולהתקבל למוסדות הלימוד הטובים ביותר במדינה.

בשנים האחרונות חל שינוי במערכת החינוך ומשרד החינוך היפני מנסה לצמצם את הלחץ המופעל על מורים ותלמידים על ידי צמצום כמות החומר הנלמד, הוספת  לימודים "לא מסורתיים": מלימודי מחשב, דרך שיחה באנגלית ועד לביקורים במוזיאונים, בדגש על פיתוח החשיבה והיצירתית, על חינוך מוסרי ומתן כלים לחיים בעולם האמיתי.

מאפיין נוסף של בתי הספר ביפן הוא שהתלמידים צריכים לנקות לבד את הכיתות, הקפיטריות ואפילו השירותים. בזמן הניקיון  התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות ומוטלות עליהם משימות מתחלפות לאורך שנת הלימודים.
מערכת החינוך היפנית מאמינה כי הדרישה מהתלמידים לנקות אחרי עצמם מלמדת אותם לעבוד בצוות ולעזור זה לזה ולכבד את סביבתם ואת עבודתם של אחרים.

גם בתחום התזונה מערכת החינוך היפנית עושה כמיטב יכולתה להבטיח כי התלמידים יאכלו ארוחות בריאות ומאוזנות. ארוחת הצהריים לתלמידים מבושלת על פי תפריט סטנדרטי שפותח ע"י אנשי מקצוע בתחום הבריאות בשיתוף עם שפים.

Students in protective kitchen attire serve lunch to their classmates at the Dai Nana Sunamachi Elementary School in Tokyo. (AP Photo/Toru Takahashi)

כל התלמידים אוכלים ביחד בכיתה שלהם עם המורה, וזמן האכילה המשותף עוזר לבנות מערכות יחסים חיוביות בין מורה לתלמיד.

יפן הצליחה לבנות מערכת חינוך בעלת סטנדרטים והישגים גבוהים, הנחשבת כאחת הטובות ביותר בעולם.

שכונת קונג'י – היפסטרים, וינטג', פאנק וריקודים

שכונת קונג'י (Kōenji) בטוקיו נמצאת מרחק נסיעה קצר ברכבת מתחנת טוקיו (Tokyo Stations) ומשכונת שינג'וקו והיא נחשבת לאחת השכונות ההיפסטריות של טוקיו.
השכונה הבוהמיינית צמחה מתנועות הסטודנטים הרדיקליות של יפן בשנות השישים וכיום היא נחשבת למרכז התרבות והמוזיקה האלטרנטיבית של יפן והמקום בו צמחה תנועת הפאנק של יפן.

בשכונה אפשר למצוא שפע של חניות בגדי וינטג', חנויות ספרים וחנויות צעצועים ישנות, חנויות בגדים יד שניה לצד פאבים ומסעדות במחירים נוחים.
חנויות המוזיקה הרבות של קונג'י הן גן העדן לאספני המוסיקה המציגות פריטים נדירים רבים.
אוהבי המוזיקה ימצאו בשכונה ברים רבים ומקומות קטנים המנגנים מוזיקה חיה כאשר כל סגנונות המוזיקה מתקבלים כאן באהבה ולכולם יש מקום.

בערב השכונה מתמלאת בתושבים מקומיים המגיעים לשכונה לאכול ולשתות במחירים זולים, יש שפע של איזיאקיות ומסעדות המציעות אוכל יפני וגם אוכל מערבי.
הסמטאות הצרות והרחובות הנסתרים מלאים בברים קטנטנים בהם אפשר למצוא יצירות אמנות רבות ומגוונות וכמובן הרבה מוזיקה.

השכונה הקטנה היתה מפורסמת כבר בשנות החמישים בזכות בתי התה שלה ובזכות המקדשים הבודהיסטיים ההיסטוריים הנמצאים בה.
אמנם שמה של השכונה מקושר בעיקר לפאנק וחניות יד שניה אך מומלץ למי שמגיע לבקר בשכונה לא לוותר על ביקור במקדש אחד לפחות מכוון שהמקדשים בשכונה נחשבים לנעימים עם אווירה רגועה.

השכונה מפורסמת גם בזכות פסטיבל Kōenji Awa Odori המתקיים בסוף חודש אוגוסט במשך 3 ימים (השנה יתקיים הפסטיבל בתאריך 24-25.08.19)
מה שהתחיל כפסטיבל שמטרתו להחיות את רחובות הקניות הקטנים ברחבי שכונת קונג'י בשנת 1957, צמח והפך לאחד מאירועי הקיץ הגדולים של טוקיו עם למעלה מ -10,000 רקדנים ומעל למיליון צופים.

בפסטיבל משתתפות למעלה מ-150 קבוצות רקדנים והריקוד מתבסס על ריקוד אובון מסורתי שהיה נהוג לרקוד בפסטיבל טוקושימה.
אחד היתרונות של הפסטיבל שהוא אינו מתקיים בשעות הבוקר החמות של חודש אוגוסט אלא בדיוק כשהשמש שוקעת בשעה 17:00 ועד השעה 20:00 בערב כאשר האוויר קריר יותר ונעים לצאת לרחובות לחגוג בפסטיבל השמח.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ניקו – יפן הקטנה

"ניקו היא ניפון" (ניקו היא יפן) , סיסמה זו מפוזרת על כרזות ברחבי העיר הקטנה והיפה ניקו הממוקמת במרחק של כ- 150 ק"מ מצפון לטוקיו בגובה של כ- 660 מטר מעל פני הים.
היפנים מאמינים כי כל אדם חייב לראות לפחות פעם אחת בחייו את יופיה של ניקו שפירוש שמה ביפנית הוא "אור שמש".
העיר ניקו נוסדה במאה ה- 8 על ידי הכומר הבודהיסט שודו שהקים את המקדשים המפורסמים של ניקו במורדות ההר בצורה מדורגת ומדויקת להפליא.
בשנת 1999 הוכרזו המקדשים כאתר מורשת עולמי של ארגון אונסק"ו.

בדרך אל המקדשים עוברים בגשר שינקיו (The Shinkyo Bridge הגשר הקדוש), גשר יפני מסורתי, קטן, אחד מהמפורסמים והחשובים ביפן השייך באופן רשמי למקדש פוטאראסאן.
הגשר הנוכחי הוקם בשנת 1636, אך לפניו היה גשר אחר באותה נקודה שמקורותיו המדויקים אינם ברורים.
עד 1973 הגשר לא היה פתוח לקהל הרחב ורק לאחר שעבר עבודות שיפוץ נפתח הגשר למבקרים תמורת תשלום.

אחד המקדשים המפורסמים ביותר בניקו הוא מקדש טושוגו בו קבור טוקוגאווה אייאסו אשר ייסד את שוגנות טוקוגאווה אשר ששלטה ביפן כ-250 שנה.
מתחם המקדש מפואר ומורכב מתריסר מבנים השוכנים ביער יפהפה.
המבנים מקושטים בגילופי עץ ועלי זהב רבים, המקדש מכיל אלמנטים גם בודהיסטים וגם מהשינטו. בעבר היה נהוג להפריד בין השינטו לבודהיזם במקדשים, אך בטושוגו שתי הדתות התערבבו כל כך שההפרדה לא בוצעה בשלמותה.

אחד הפסלים המוכרים ביותר הנמצאים במקדש הוא פסל שלושת הקופים החכמים "לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי", מקור הפסל במזרח הרחוק והם מסמלים פתגם עתיק "אל תדברו רוע, אל תראו רוע, אל תשמעו רוע".

בנוסף ליופי ופאר המקדשים, בזכות מיקומה של ניקו באזור הררי ומיוער היא חלק משמורת טבע רחבה, שגאה להיות שמורת הטבע הראשונה של יפן משנת 1934. השמורה כוללת בתוכה הרים וולקנים, אגמים, מפלים, קופים והרבה אתרים הסטורים.
אחד מפלאי הטבע המתויירים ביותר הוא מפל ניקו (מפל קריפורי Kirifuri)המרשים הנופל מגובה 75 מטר והוא נמצא כמה קילומטרים מהמקדשים.
פירוש השם קיריפורי הוא "ערפל נופל" על שם הערפל הדק שנוצר כאשר המים נופלים על הסלעים בתחתית המפלים התחתונים.

את המפל ניתן לראות ממרפסת תצפית העץ הבנויה לגובה ההר שמעבר לעמק המפלים. מרפסת התצפית ממוקמת כעשר דקות הליכה בשביל סלול.
התקופה היפה ביותר לראות את המפל היא תקופת השלכת- בסתיו, אז נצבע כל האזור בצבעי שלכת של אדום, צהוב וכתום.

* התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ההיסטוריה המרתקת של נגסאקי

 

נגסאקי (長崎) היא עיר נמל הנמצאת באי קיושו הדרומי שביפן בעלת היסטוריה מרתקת.
בשנת 1571 כאשר יפן החלה להיפתח לעולם הגיעו לנגסאקי אוניות פורטוגזיות והקימו בה נמל לסחר חוץ.
העיר התפתחה ושגשגה כעיר נמל וגם לאחר שיפן סגרה את שעריה למדינות אחרות בתקופת אדו,
המשיכה נגסאקי לפעול כנמל היחיד הפתוח לסחר בינלאומי.

כאחת מערי הנמל הקרובות ביותר ביפן ליבשת אסיה, נגסאקי מילאה תפקיד בולט ביחסי סחר חוץ ומזה מאות שנים והייתה החשובה מבין מעט מאוד נמלים הפתוחים למספרים מוגבלים של סוחרים זרים בתקופת הבידוד של יפן.
עד היום אפשר לראות בנגסאקי תזכורת לתקופה זו במבני מגורים שונים שנבנו בהשפעת התושבים הזרים שגרו בה.
האזור בו התרכזו התושבים הזרים נקרא "המדרון ההולנדי" (オ ラ ン ダ 坂, אורנדה-זאקה) רחוב מרוצף באבן בו התגוררו סוחרים זרים רבים לאחר פתיחת נמל העיר לסחר חוץ בשנת 1859.
מכיוון שההולנדים היו המערביים היחידים שהורשו להיכנס ליפן בשנים אלו, הכינוי "הולנדים" התייחסו לכל מי שמערבי גם אם מוצאו היה ממדינה אחרת.

אך למרות החשיבות ההיסטורית של העיר היא מוכרת לנו בעיקר גלל פצצת האטום שהוטלה עליה.
ב- 9 באוגוסט 1945, בשעה 11:02 אחר הצהריים – שלושה ימים לאחר שהוטלה פצצה אטומית על הירושימה הוטלה הפצצה האטומית השנייה "איש שמן" על העיר נגסאקי.
המטרה הראשונה היתה העיר קוקורה אך עקב שכבת עננים שמנעה מהטייס להטיל את הפצצה הוחלט לעבור למטרה המשנית- נגסאקי.
הנזק שנגרם לנגסאקי היה קטן מזה שנגרם להירושימה, למרות שהפצצה היתה בעוצמה גבוה יותר וזאת בגלל פני השטח ההרריים של העיר.
בין 40-80 אלף איש נהרגו מהפצצה, חלקם באותו יום וחלקם בחודשים שלאחר מכן.
נגסאקי פועלת להנציח את זיכרון אותו יום טראגי ובעיר ישנם כמה אתרי הנצחה וזיכרון לזכרם של ההרוגים ולהזכיר למבקרים את ההשלכות של הפצצה הקטלנית.
פארק השלום בנגסאקי: הוקם בסמוך למוקד הפיצוץ ומטרתו לייצג את המשאלה לשלום עולמי ונדר שמלחמה קשה כזו לעולם לא תחזור על עצמה. הפארק כולל את פסל השלום בגובה 9.7 מטרים המסמל את משאלתם של אזרחי נגסאקי לשלום.

הפסל סייבו קיטמורה, יליד נגסאקי, יצר את הפסל כסמל לאהבה, הדמות בפסל מרימה את יד ימין ומצביעה על השמים כדי לסמן את האיום של נשק אטומי ואילו הזרוע השמאלית מורמת אופקית כדי לייצג את המשאלה לשלום. עיניה של הדמות עצומות קלות בתפילה לנפשם של קורבנות הפצצה האטומית. בכל שנה ב- 9 באוגוסט, יום השנה להפצצת האטום, נערך טקס זיכרון מול הפסל.
בפארק נמצאת גם מזרקת השלום, שנבנתה לזכר ילדה קטנה שהסתובבה וחיפשה מקור מים. בפארק יש אזור המוקדש לסמלי שלום ובו יש אנדרטאות זיכרון שנתרמו ע"י מדינות שונות.

מוזיאון פצצת האטום: מציג את המאורעות הקשים בצורה נגישה.
במוזיאון אפשר לראות את האירועים שקדמו להפלת הפצצה האטומית, שחזור נגאסקי עד ימינו, תולדות פיתוח הנשק הגרעיני והתקווה לעולם שליו ללא פצצות אטום.

קבר סאנו הקדוש: נמצא כ-900 מטר ממרכז הפיצוץ.
בעקבות הפיצוץ כל המבנה הושמד לחלוטין פרט לאחד משעריי הטורי שהיו במקום.
מה שנותר משער הטורי זו הקשת שנותרה עומדת על רגל אחת בלבד במשך כל 74 השנים שעברו.
העמוד הבודד מסמל עבור תושבי העיר את החוסן והחוזק שהם גילו בתקופה הקשה שעברה עליהם.

לא רחוק משם ישנם עצים שלמרות שנפגעו קשה בפיצוץ הם שוקמו ואף החלו לצמוח מחדש.
עד היום אפשר לראות חתיכות זכוכית ופסולת כתוצאה מהפיצוץ בתוך חלל של אחד העצים.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

האוקדאטה- הנקודה הדרומית באי הצפוני

האקודאטה היא העיר השלישית בגודלה באי הצפוני הוקאידו וממוקמת בקצהו הדרומי של האי.
היא אחת מהיעדים התיירותיים הפופולריים ביותר בהוקאידו, וידועה בעיקר בזכות הנופים המרהיבים שלה, פירות הים הטריים, מבנים היסטוריים, מעיינות חמים ופסטיבלים שונים המתקיימים בעיקר בתקופת הקיץ.

כאחת מערי הנמל היפניות הראשונות שנפתחו לסחר בינלאומי אחרי עידן הבידוד במדינה, חוותה האקודאטה השפעה בולטת מהמדינות שמעבר לים, רובע המגורים לשעבר של האוכלוסייה הזרה והמבצר בסגנון מערבי הם בין האטרקציות התיירותיות העיקריות שלה.
לאחר פתיחת הנמל סוחרים רבים מרוסיה, סין ומדינות המערב עברו לעיר והתיישבו בשכונת מוטומאצ'י שפרחה ושגשגה בעקבות המתיישבים הזרים.
כיום השכונה הפכה ליעד תיירותי בזכות המבנים המערבים שנותרו בה כאשר המפורסמים ביותר הם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית, הקונסוליה הבריטית העתיקה ואולם הזיכרון הסיני.

נקודת תצפית יפה על כל העיר מציע הר האקודאטה המתנוסס לגובה  334 מטרים.
הנוף מההר, בעיקר בלילות בהירים, הוא מרהיב ונכלל בין שלושת נופי הלילה הטובים ביותר ביפן.

אל פסגת ההר אפשר להגיע עם רכב, אוטובוס או רכבל. בנקודת התצפית ישנן גם מסעדות וחנויות מזכרות.
התצפית מראש ההר מומלצת בכל ימות השנה, גם בעונת החורף אז העיר מושלגת והנוף מראש העיר מציג את העיר עטופה כולה בלבן.

האקודאטה מוכרת גם בזכות שוק הבוקר שלה המתקיים מדיי יום החל מהשעה חמש בבוקר ועד שעות הצהריים, בשוק ישנם דוכנים רבים המציעים מגוון עשיר של פירות ים טריים ודוכנים של פירות וירקות.
מי שפחות מעוניין לקנות ולבשל יכול ליהנות מהאוכל המקומי ולשבת באחת ממסעדות הדגים ופירות הים הנמצאות בשוק.

המנה המזוהה ביותר עם העיר נקראת  "קערת אורז פירות ים" קערת אורז חמה ועליה פירות ים טריים ומומלץ לאכול אותה בשוק הבוקר.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת