תעשיית הרובוטיקה ביפן היא מהמפותחות בעולם ומאז ומתמיד נחשבה יפן לבירת הרובוטים העולמית.
הרובוטים ביפן נתפסים כבעלי אישיות טובה, המסייעים לאדם, ועל כן הם משתלבים בקלות במרחב הביתי והאזרחי ואף מקבלים אזרחות יפנית (בניגוד למשל לארה"ב, שם הרובוטים מיועדים לתעשייה הצבאית). הרובוטים שנוצרים ביפן נחשבים יפנים ועל אלו מהם, שהם בעלי האינטליגנציה המלאכותית הגבוהה ביותר, אסורה היציאה מיפן. סקר ארצי משנת 2015 מצא, שאזרחי יפן מעוניינים לחלוק את סביבתם עם רובוטים יותר מאשר עם מטפלים זרים.
המילה רובוט הופיעה לראשונה ב-1920 בסיפור מדע בדיוני צ'כי-רוסי, שהשתמש במילה "ראבוטה", שמשמעותה עבודה. הסיפור הוצג בטוקיו בשנת 1924 תחת השם Jinzð Ningen, שמשמעו אנושיות-מלאכותית, כאשר המונח נינג'אן (Ningen) משמעו ביפנית "האיש שבין" (person between).
הסיפור השתלב והופץ בספרות הפופולארית ובמאנגה (אמנות הקומיקס היפנית) וסיפק לגיטימציה חיובית לדמות של הרובוט ביפן כאנושי (Humanoids) וכדמוי בעל חיים (Animaloids).
רובוט מוגדר כאוסף מקושר של טכנולוגיות שונות (שבבים, אלגוריתם ותוכנות, חומרה, סוללות, ועוד), המאפשרות תקשורת עם הסביבה בדרגות משתנות של עצמאות. כדי להיקרא הומינאוד (humanoids) הרובוט צריך להיות בעל גוף שמזכיר את גוף האדם (ראש, זרועות, רגליים) ועליו להתנהג כמו אדם. ביפן יש הומינואיד נשים (ג'ינאויד – gynoids) וגברים (אנדרואיד – android). כמו השונות בין האנשים כך גם הרובוטים שונים זה מזה במגדר ובגיל.
לפי השינטו (Shinto), שהוא הכינוי לדת האתנית ביפן עוד מימי קדם, הרובוט על כל מגוון צורותיו הוא עוד סוג של אנושי. אמונת השינטו היא לא מונותיאיסטית כמו היהדות או הנצרות, אלא מתמקדת בעיקר ביום-יום ובפעולות של טוהר וטומאה. לפי השינטו, הכוחות החיוניים הנקראים קאמי נוכחים בכל היבט של העולם – בעצים, ברוחות, בזרמי הנחל, בניצת הדובדבן, בחרקים, בחיות ובאדם עצמו, כמו גם ביצירות של האדם – בובות ("הלו קיטי"), במכוניות וברובוטים.
על בסיס אמונה זו, התכנית הממשלתית הגדירה את המשפחה העתידית ביפן כזוג הורים, ילד, סבא, סבתא ורובוט. תפקיד הרובוט כבן משפחה הוא לסייע בניהול משק הבית ולדאוג למבוגרים, לילדים ולנשים העובדות. הפתרון הזה נמצא עדיף על פני כניסה של מהגרי עבודה זרים. כך, תכנית החדשנות הגדירה את הרובוט כשומר על המשכיותה של היחידה המשפחתית היפנית בעת המודרנית ובו בזמן על הלאומיות היפנית האתנית. מכאן נשמעו קולות הביקורת על התכנית ככלי הממשיך את המדיניות שננקטה לאחר מלחמת העולם השנייה של סגירות אתנית ואי-קבלה של זרים. כיום, מרבית הרובוטים המיועדים לטיפול בזקנים עדיין בפיתוח, שאמור להסתיים בשנת 2025 ואז נוכל לראות את היישום וההטמעה בבתי אבות ובבתים פרטיים.
הטמעה של טכנולוגיה קשורה בהקשר התרבותי והחברתי של המקום. ביפן האדם חי כחלק מרשתות רחבות והדדיות של קשרים, הכוללות בתוכן אנשים, חיות, טבע ורובוטים.
הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהעולם של האדם היפני, צעיר או מבוגר, והוא מייחס להם כבוד וסמכות מסוימת, כמו היה אנושי. התשתית החברתית-תרבותית והתשתית הטכנולוגית מאפשרות ליפן להתמודד בצורה יצירתית ומורכבת עם האתגר של הזדקנות האוכלוסייה.
כיום, אפשר למצוא ביפן רובוטים בסניפי בנק המשמשים כפקידי בנק אדיבים, בלימוד מרחוק כאשר הסטודנט חולה, רובוטים לטיפול באוכלוסיית הגיל השלישי, בקניון במרכז טוקיו יש פקידת קבלה המסייעת לתיירים ויש אפילו רובוטים המגישים קפה בקפטריה במקומות עבודה שונים, ברשתות נוחות לסידור מדפים ומלאים ועוד .
במערב יפן הוקם פארק שעשועים אשר מתופעל כולו ע"י רובוטים. בתוך הפארק יש בית מלון שגם הוא מתופעל ע"י רובוטים ובין השאר ניתן למצוא בו פקידות קבלה אשר יתנו שירות ללקוחות.
ב"צל משבר הקורונה", נעשה שימוש נרחב ברובוטים בתחומים שונים כמו למשל במשחקי ספורט כאשר האצטדיון נטול מעריצים בשל מגבלות הקורונה, קבוצת הבייסבול היפנית Fukuoka SoftBank Hawks הביאה לאצטדיון הריק מגוון רובוטים רוקדים, שרקדו לצלילי שיר הקבוצה.
קישור לסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=G9p9jdmJQOQ&feature=youtu.be

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת