הוא אולי אחד הממתקים היפניים הכי מוכרים ופופולאריים. הדוריאקי מעיין סנדוויץ' העשוי באופן מסורתי משתי לביבות עגולות קטנות דומות לפנקייק, מחוברות יחד על ידי משחת שעועית אדומה (אזוקי) הנקראת האנקו. לרוב לא מכינים דוריאקי בבית אלא קונים אותו בחנויות המתמחות, אבל גם הגרסה הביתית טעימה ולא מסובכת.
פירוש המילה דורה ביפנית הוא "גונג", ושם המתוק היה מגיע מצורתו העגולה וצבעו הזהוב. יאקי משמעותו אפוי, בעוד שדורָ (או דורא) ביפנית הוא "גונג" – שמם של פעמוני הגונג הגדולים שאפשר למצוא בכל מקדש בודהיסטי ביפן.
יש גרסאות שונות ליצירת הדוריאקי, גרסה אחת מספרת שהנזיר הלוחם סאיטו נו מוסשיבו בנקיי (1155-1189) הותיר יום אחד את הגונג שלו מאחור עם חקלאי שאיתו הסתתר. לאחר עזיבתו, האיכר טיגן עוגה על הכלי וכך המציא את הדוריאקי. גרסה אחרת אומרת שהחקלאי ואשתו הגישו לבנקיי עוגה מסוג זה, שהפכה אז פופולרית.
במתכון המקורי וכמו הרבה ממתקים יפניים מסורתיים, דוריאקי ממולאים במשחת אזוקי מתוקה (שעועית אדומה יפנית). עם זאת, לעיתים קרובות קיימת גרסה מרשימה יותר עם קצפת, הנקראת נאמה דוריאקי. פירושו המילה נאמה הוא "טרי" בהתייחס לקרם הטרי בו משתמשים. מכיוון שקל מאוד לשנות את מילוי הדוריאקי, וריאציות אחרות אפשריות הן: ערמונים, קרם בטטה, קרם מאצ'ה. אפשר אפילו להכניס גלידה פנימה או להוסיף כל מיני מרכיבים מעל. בקיצור, יש משהו לכל אחד!
יש שחושבים שהמתכון של הדוריאקי נלקח מעוגה פורטוגזית, "קסטלה" (ביפנית kasutera), שיובאה על ידי מיסיונרים במאה השש עשרה. לקאסוטרה מאפיינים של עוגת ספוג ואילו הפנקייק נראה כמו לביבה עבה, ולכן זה לא אותו מרקם, ולא אותו טעם. דוריאקי רכים יותר מפנקייק קלאסי, והמילה פאנקקי מתאימה לסוג אחר לגמרי של פנקייק ביפן.
הדוריאקי מוערך על ידי כל היפנים, צעירים ומבוגרים, לכן טבעי למצוא אותם בכל מקום בתרבות הפופולרית היפנית. הם מכניסים אותו כמעט לכל קינוח, חטיף ומאפה. יש ליפנים קיטקט בטעם הזה, גלידה ואפילו קולה.
דמות המנגה והאנימה היפנית דורימון, שהוא רובוט חתול כחול, אוהבת דוראיקי המתואר כמאכל האהוב עליו ביותר. הוא נקלע באופן קבוע לכל מיני צרות בגלל האובססיה שלו לעוגה העגולה. מאז שנת 2000 חברת Bunmeido מוכרת גרסה מוגבלת של דוריאקי בשם דורימון דוריאקי בכל שנה בסביבות מרץ וספטמבר.
היום, ה-22.9.2020 מציינים בכל העולם את יום שוויון הסתיו – Autumnal Equinox Day. ביפן זהו יום חג לאומי- 秋分の日, Shūbun no Hi. כמו גם יום השוויון האביבי החל בחודש מרץ.
בלילה של ה-21 מתחיל באופן רשמי הסתיו. זהו למעשה "יום השוויון", שבו משך היום והלילה שווים. ביום השוויון השמש חולפת בדיוק בנקודה בה מתלכדים שני מישורי הסיבוב של כדור הארץ: מישור המילקה, שהוא המישור שבו כדור הארץ מקיף את השמש, ומישור קו המשווה- שהוא מישור המאונך לציר הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו. למעשה זה קורה פעמיים בשנה, פעם אחת ביום הראשון של הסתיו ופעם אחת ביום הראשון של האביב. הפעם, השמש תעבור את הנקודה מצפון לדרום, ויגיע שוויון הסתיו (Autumnal Equinox). ב- 21 במרץ עוברת השמש את נקודת החיתוך השנייה מדרום לצפון, ויתרחש שוויון האביב (Vernal Equinox).
יום השוויון הסתיו הפך לחג ציבורי ביפן בשנת 1948. עד שנת 1947 ולפני כן היה זה מועד הנוגע לשינטואיזם. כמו חגים אחרים, חג זה הוכרז כחג לא דתי לשם הפרדת דת ומדינה בחוקה של יפן לאחר המלחמה . ביום זה, אנשים מתחברים מחדש למשפחותיהם על ידי טיפול בקברי אבות וביקור במקדשים ובמקדשים. אנשים גם חוגגים את מזג האוויר הטוב ואת קציר הסתיו בכך שהם נהנים מפעילויות בחיק הטבע ואוכלים חטיפי Shubun no Hi כגון botamochi – כדור אורז מתוק בממרח שעועית אדומה.
היום, 21.9, חוגגים ביפן את יום הכבוד לקשיש (Respect for the Aged Day (敬老の日 Keirō no Hi, המציין את תרומתם של הקשישים לעם היפני. זהו יום חופש שנועד לאיחוד משפחות וביקור של בני המשפחה הקשישים. במהלך החג מאחלים היפנים לאוכלוסייה המבוגרת אריכות ימים ובריאות טובה.
את יום הכבוד לקשיש החלו לציין ביפן בספטמבר 1947 ולאחר שהחגיגות היו הצלחה גדולה הוחלט לחגוג יום זה כל שנה. היפנים מייחסים חשיבות רבה ליום הכבוד לקשיש והוא קשור לאידיאל של כבוד האב והאם אותם נדרשים הצעירים להעניק למבוגרים. המסורת היפנית הקשוחה דורשת מהילדים להיות צייתנים להוריהם ולרחוש כבוד לאוכלוסייה המבוגרת מהם. אידאלים אלו נפוצים גם ביפן המודרנית.
בחג זה אנשים חוזרים הביתה לבקר ולכבד את הזקנים. יש אנשים שמתנדבים בשכונות על ידי הכנת והפצה של קופסאות אוכל בחינם לאזרחים מבוגרים. בחג מתקיימים מופעי בידור שמוצגים על ידי בני נוער וילדים עם הופעות קריוקי שונות ותוכניות טלוויזיה מיוחדות, כמו סיקור מעשים טובים למען קשישים, יהיו בכלי התקשורת היפניים בחג זה. אל בתי האבות נוהגות להגיע להקות מוזיקה שונות ומופעי ריקוד להופעה בחינם בפני הקשישים.
הצעירים ביפן מתייחסים ליום זה כאל "יום הולדת" עבור הקשישים ולכן נוהגים להעניק להם מתנה נחמדה וצנועה בעיקר ממתקים או פריט שימושי. הילדים הצעירים יותר יכינו ציור או עבודת יד ויתנו במתנה לקרוביהם הקשישים.
יום הכבוד לקשיש הפך ליום של חגיגה גדולה ואוכלוסיית הקשישים של יפן במגמת עליה, מה שמוביל לעובדה שגם בעוד שנים רבות מאוד ימשיכו לחגוג את היום הזה.
עיר הממוקמת בקצה המזרחי של מחוז שיזואוקה, בקצה הצפוני של חצי האי איזו (Izu Peninsula), על המורדות התלולים של לוע הר געש וולקני, השקוע בחלקו על קצה מפרץ סגמי.
משמעות השם "אטאמי"- "אוקיינוס חם", והכוונה, לשפע המעיינות החמים- האונסנים, בהם העיר מפורסמת. עקב הפעילות הוולקנית הרבה ביפן, המדינה התברכה במעיינות חמים רבים והיפנים אשר נוהגים לברך וליהנות ממה שהטבע נתן להם הפכו את הרחצה במעיינות החמים לאחד מהנאות החיים.
האונסנים אלו נביעות של מים חמים תרמיים הפורצים מבטן האדמה ועוברים תהליך של קירור ומוזרמים לבריכות. בזכות המינרלים שבהם יש למי האונסן סגולות מרפאות ומזה אלפי שנים היפנים נוהגים לרחוץ בהם.
מרכז העיר אטאמי הוא בעל אופי כפרי, אותנטי וניתן למצוא בו הרבה ריוקאן- בית הארחה יפני משפחתי המעוצב בפשטות יפנית מסורתית קלאסית ומעיינות חמים. ריכוזים רבים של ריוקאן אפשר למצוא באזורים שבהם יש מעיינות חמים כמו באטאמי.
נהדר לבלות באזור זה בתוקפת הקיץ או תחילת הסתיו. חוף הים כיפי, המים נעימים וצלולים ובמרחק שחייה קצר פזורות רפסודות במים.
אפשר להגיע לאטאמי מטוקיו ברכבת אקספרס "רגילה" מטוקיו, מתחנת "שינגאווה" או לקחת רכבת שינקנסן Shinkansen.
עוד מעט תתחיל באופן רשמי עונת הסתיו ביפן. היפנים מצפים לעונת הסתיו לאחר חודשים ארוכים של קיץ חם, לח וגשום המלווה בסופות טייפון.
ביפן, כמו אצלנו, ארבע עונות עיקריות: אביב- עונת האביב ביפן מתקיימת בין חודשים מרץ-מאי, אז העצים מלבלבים והפריחה בשיאה, כאשר הפריחה הידועה ביותר היא כמובן פריחת הדובדבן. במהלך העונה תוכלו ליהנות מימים נעימים וערבים קרירים, ולעיתים גם מגשמים מקומיים. קיץ- עונת הקיץ ביפן מתקיימת בין חודשים יוני-אוגוסט, אז הטמפרטורות מטפסות אל על ומגיעות עד לכ-40 מעלות בחלק ניכר מהאזורים. אם רוצים למצוא מקום להתקרר בו בעונה זו, צריך לטפס אל ההרים או לבקר באי הוקאידו הממוקם בצפון המדינה, שבניגוד לשאר האזורים במדינה, גם נהנה ממיעוט משקעים בעונה זו. סתיו – עונת הסתיו ביפן מתקיימת בין חודשים ספטמבר-נובמבר ומתאפיינת במזג אוויר לא צפוי, כאשר ספטמבר ידוע לשמצה בשל הטייפונים הפוקדים את המדינה בחודש זה. באוקטובר הלחות נמוכה יותר מאשר בקיץ, אך עדיין מזג האוויר חמים ומזמין, והעצים עוטים צבעי שלכת מקסימים. חורף – עונת החורף ביפן מתקיימת בין חודשים דצמבר-פברואר ומאופיינת בשלגים רבים המכסים את האלפים היפניים, האיים הצפוניים וחלק ניכר מהחופים. ביתר שטחי המדינה יש שלג מועט, והטמפרטורות הממוצעות נעות סביב 5 מעלות צלזיוס.
עונת הסתיו ביפן המכונה ביפנית קוֹיוֹ (Kōyō) או מוֹמיג'י-גארי (momiji-gari) ופירושה "עלים אדומים". מראה הגוונים בשלכת אדום-כתום-צהוב מדהים ביופיו לא פחות מפריחת הדובדבן. הסתיו מתחיל בצפון הגבוה ומתקדם בהדרגה דרומה, מהוקאידו האי הצפוני לכיוון המחוזות ההרריים של מרכז יפן והאי הדרומי, עד שיפן כולה נשטפת בצבעים עזים של כתום, צהוב ואדום. גווני השלכת החזקים של עץ האדר היפני – המומיג'י (Momiji), מושכים את יפנים רבים לאתרי טבע ולגנים מפורסמים ביופיים. הסתיו הוא מושא נחשק בספרות ובשירה.
היפנים מעריצים את השלכת שלהם, השונה מזו של אירופה ושל צפון אמריקה, שם יערות שלמים של עצים מסוגים דומים בוערים בצבעים אחידים. ביערות המכסים בצפיפות את הריה של יפן צומחים בכפיפה אחת עצי מחט ירוקי עד שצובעים את המחזה ברקע ירוק, ועצים נשירים מסוגים שונים, שעליהם הרחבים משתוללים ויוצרים מישמש אקלקטי של צבעי שלכת: אורנים, אשוחים, קני במבוק בגובה של בית, אפרסמון, אדר (maple) שעליו נצבעים בבורדו, סוגי ארז וארזיות שעליהם הופכים לכתומים, הזהוב של הבוקיצה, והוורוד-צהוב הפיוטי של הקצורה (katsura), ששמו נגזר מעליו המדיפים ריח בושם, הוא מגיע לגובה של עד שלושים מטרים ואהוב מאוד ביפן.
אבל הסתיו ביפן הוא לא רק שלכת , הוא ידוע כעונה של "תיאבון בריא", של יבולי שדה, פירות ודגי ים. האפרסמון, שנקרא ביפנית Kaki, הוא מתאבן סתיו מקובל, המוגש גם כקינוח. מתאבן נוסף, המוגש בדרך כלל לצד הבירה או יין הסאקה, הוא Ginnan – אגוזי עץ הגינקגו. בסתיו אוכלים הרבה Satsuma-imo, תפוחי אדמה שקליפתם סגולה ותוכם צהבהב, המוגשים מאודים, כטמפורה וגם כקינוח. בעונה הזו של השנה ניצודים בחופי יפן מיליוני דגי Sunma, שפירוש שמם המילולי הוא "דג חרב סתווי", אבל בצורתם ובגודלם הם מזכירים דגי מקרל. צולים אותם בגריל ומגישים עם רוטב סויה ועם מחית של צנון מקומי. וכן בעונת הסתיו שעתם היפה של הערמונים, Kuri, המוגשים כמעט בכל צורה, כמתאבן, בתבשילי אורז וכקינוח.
וכמו כל עונה ביפן, זכה גם הסתיו לכמה וכמה פסטיבלים, שהעיקריים בהם: פסטיבל הסתיו בטאקיאמה (Takayama Matsuri) (9-10/10) – תהלוכה של מרכבות אלים המברכות את התושבים לשנה פורייה ומוצלחת. נחשב לאחד הפסטיבלים היפים והמרשימים ביפן. פסטיבל הסתיו בניקו (Nikko Toshogu Shuki Taisai) (17/10) – תהלוכה צבעונית שבראשה “שלושה מקדשים נישאים” אשר שמורים במשך כל השנה במקדש. פסטיבל JIDAI בקיוטו (22/10) – אחד הפסטיבלים המפורסמים, תהלוכה מרהיבה ושמחה בה צועדים תושבי העיר לבושים בתלבושות מסורתיות מתקופות שונות בהיסטוריה של קיוטו.
היפנים הם מנומסים ואדיבים להפליא. עם זאת, ישנם כללי התנהגות קפדניים למבקרים ביפן. יש שיחשבו שהם קפדניים מדי ויש מי שיוקסמו מהתנהלות זו. הנה כמה דוגמאות לכללי נימוס והתנהגות ביפן:
כללי-
קינוח אף בפומבי נחשב מאוד לא מנומס בתרבות היפנית.
נתינה ולקיחה ב-2 ידיים- היפנים מגישים כל דבר (מעבר לעודף מטבעות) ב-2 ידיים, ולכן מן הראוי לקבל את זה ב-2 ידיים – זה מעיד על כבוד כלפי נותני השירות. לעיתים ניתן לשים כסף או כל דבר אחר על מגשית מיוחדת.
לא נותנים טיפים ביפן.
מתנות קטנות- יפנים משוגעים על מתנות קטנות ממקומות מעבר לים, לכן חמסה קטנה או משהו בסגנון להודות על משהו שעשו בשבילכם, הם ישמחו לקבל.
כפכפים במיוחד לשירותים- בכניסה לבית ביפן יש להוריד נעליים וללכת יחפים או בכפכפים. במקומות רבים יש כפכפים מיוחדים לשירותים – אסור בתכלית האיסור לצאת איתם מהשירותים, שם מקומם, ויציאה איתם מעידה על חוסר נימוס חמור.
אוכל-
ביפן לא מקובל לשתות ולאכול תוך כדי הליכה.
במסעדות רצוי תמיד לברר מה הוא המאכל הספציפי ולהזמין רק מה שרוצים לאכול, זה חוסר נימוס כלפי צוות המסעדה אם מזמינים משהו ולא אוכלים ממנו, והם לא יבינו למה הוזמן משהו שלא רצו אותו.
אכילת ניגירי- בשונה מהנהוג בעולם המערבי, טבילה של חתיכת ניגירי ברוטב סויה תעשה כשהצד של הדג הוא זה שפוגש ברוטב הסויה ולא הצד של האורז. וגם אז, חשוב לא להטביע את הדג בסויה כדי לא להעליב את השף.
נימוסי שולחן – מקובל לשאוב אטריות לתוך הפה, והצליל המתלווה לכך לא נחשב למגונה, אבל יש דברים אחרים שאסור לעשות ליד השולחן: לא לתקוע מקלות בצורה עומדת לתוך אוכל מכיוון שזה מזכיר ליפניים מקלות קטורת מעל לקבר, לא לשים מקלות על ראש הקערה – מעיד על חוסר נימוס, לא ללקק את המקלות, לא להרים אותם ואז להוריד בלי לקחת שום דבר, לא לקחת משהו ממגש משותף ואז להפיל אותו חזרה.
תחבורה ציבורית ומרחב ציבורי-
לא מרימים את הקול באוטובוסים וברכבות ומעבירים את הטלפון למצב שקט.
שמירה על הסדר- אל תעקוף ואל תדחוף. עלייה על רכבת נעשית בתור מסודר כדי לשמור על הסדר בזמני העומס. בפלטפורמות של תחנות הרכבת קיימים סימנים המציינים היכן דלתות הרכבת יפתחו ולצידם קווים שמשורטטים על הרציף כדי לסמן את כיוון התורים.
מדרגות נעות- בשימוש במדרגות נעות יש להיצמד לשמאל ולא לחסום את הנתיב הימני, הוא מיועד לאנשים ממהרים שרוצים לעלות ברגל.
שליטה במעלית- יש לעמוד בצדדים עד שמי שנמצא במעלית יוצא, אבל אם עומדים ליד הכפתורים יש להחזיק את הכפתור של הדלתות הפתוחות עד שכולם יכנסו, ואז ללחוץ על סגירת הדלתות כדי לא לבזבז זמן.
אגרסיביות וכוחניות- יפנים שמחים לעזור, ולא פעם יעשו מעל ומעבר למה שהם יכולים – אך לא להיות אגרסיביים ולא לדחוק אותם לפינה: יפנים לא מסוגלים להגיד לא. יש להיות מנומסים ואדיבים.
גו'דו היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי, שהתפתחה מאומנות לחימה עתיקה יותר- ג׳וגיטסו. מי ששכלל את הג׳ודו לתחום נפרד בסוף המאה ה-19 ביפן הוא ג׳יגארו קאנו, שהוסיף טכניקות מודרניות יותר וכללים אחרים המאפשרים אחיזה והטלה למזרן.
בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום.
הג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו, הג'וג'יטסו, הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
ד"ר קאנו האמין, שדרך הג`ודו יוכלו ילדים לפתח כישורים מנטלים כמו כושר התמדה, שאיפה למצוינות, כבוד, סובלנות, יכולת קשב וריכוז. הג`ודו חדר למערכות החינוך ביפן, לבתי הספר ולאוניברסיטאות והפך להיות לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. עם השנים יצא הג`ודו מגבולות יפן והפך להיות פופולרי יותר ויותר .
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
אליפות יפן בג'ודו, "All-Japan Judo Championships", מתקיימת החל משנת 1930, ובשנת 1956 נערכה לראשונה אליפות העולם בג'ודו.
הפעם הראשונה שענף הג'ודו הופיע במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדה העשירית בלוס אנג'לס 1932 שם הוצג כספורט הדגמה (Demonstration sport) לא רשמי. עם זאת, בשנת 1964 הפך הג'ודו לספורט אולימפי כאשר נכלל באולימפיאדת טוקיו (1964). הוועד האולימפי הבינלאומי תחילה הוריד את הג'ודו מענפי הספורט באולימפיאדת 1968, אך נתקל בהפגנות והחזיר את הג'ודו למשחקים החל ממינכן 1972. ג'ודו הנשים תחילה הוצג במשחקים האולימפיים כספורט הדגמה בסיאול 1988 אך שותף באופן רשמי החל מברצלונה 1992.
פחות משלושים דקות ברכבת מתחנת הרכבת שיבויה נמצאת העיר קוואסאקי במחוז קנגאווה. העיר קוואסאקי ממוקמת בין יוקוהמה לטוקיו, שתי הערים הגדולות ביותר ביפן. זו העיר השמינית בגודלה ביפן. בעבר היתה בעלת מוניטין רע מכיוון שנחשבה כאזור מחוספס של פועלים, אך זהו אזור מדהים, מלא היסטוריה, תרבות וכמה ממקומות האמנות הייחודיים ביותר באזור קנטו.
מבחינה היסטורית, קוואסאקי הייתה זמן רב פרבר ולינה לטוקיו, מכיוון שהיא ממוקמת על טוקידו, הכביש המהיר ההיסטורי שחיבר בין טוקיו לקיוטו. במהלך המאה ה -17 זה היה אחד מאזורי המנוחה העיקריים למטיילים עייפים, ולדברי חלק מההיסטוריונים "מקום חובה לראות" באותה תקופה. קוואסאקי, ששולבה כעיר עצמאית בשנת 1924, אוכלוסייתה כיום היא קצת יותר ממיליון וחצי איש, והיא פרבר פופולארי בקרב הנוסעים לאזור טוקיו. במהלך מלחמת העולם השנייה היא הופצצה בכבדות בגלל הנמל ואתריה התעשייתיים, אך בתקופה שלאחר המלחמה שוקמו חלק גדול מאדמות הנמל והתעשייה חזרה במהרה למצבה שלפני המלחמה ואף יותר. לתאגידים בינלאומיים מרכזיים כמו פוג'י אלקטריק, היטאצ'י, ניפון פלדה ואג'ינומוטו יש עדיין מפעלים ומשרדים עיקריים בעיר עד היום. ישנם שלושה אזורים עיקריים בקוואסאקי שהם חובה-לראות: תחנת קוואסאקי דיישי: הבודהיזם היפני, או פסטיבל שנתי המוקדש ללידה בטוחה ובטיחות מינית, תחנת קוואסאקי עצמה: אורות והמראות המודרניים, תחנת מוקוגאוקה-יואן : אמנות והיסטוריה . אזור תחנת Kawasaki Daishi – זה המקום בו נמצא מקדש Kawasaki Daishi. מקדש זה, שנבנה בשנת 1128, הוקדש לנזיר קוקאי קובו דיישי, שהפיץ לראשונה את הבודהיזם ביפן בשנות ה-80. קוואסאקי דיישי מפורסם ביכולתו למנוע אסון ולהדוף את הרוע. בקיץ מארח המקדש את פסטיבל פעמוני רוח, בו המבקרים יכולים לקנות פעמוני רוח בעבודת יד על ידי אמנים מכל רחבי יפן, ובראש השנה האזרחית מגיעים למעלה משלושה מיליון איש להתפלל לשלום ולמזל טוב בשנה הבאה. הדרך למקדש זה כוללת כמה חנויות קטנות המוכרות הכל, מממתקים יפניים ועד פסלי דארומה, וסחורות מסורתיות מכל הסוגים.
מול תחנת קוואסאקי דיישי נמצא קבר קדוש קאנאיאמה. ברוב ימות השנה הקבר הקדוש הזה שקט למדי ובלתי מעורר תמיהה, אך ביום ראשון הראשון באפריל, אזור זה גדוש באנשים המחפשים ברכות פוריות, לידה בטוחה, מערכות יחסים / זוגיות טובות ושגשוג בעסקים. זהו פסטיבל ה- Kanamara Matsuri הידוע גם בשם "פסטיבל הפין". בשנים האחרונות הפך הקאנמרה מטסורי גם לאחד האירועים להט"בים הגדולים בלוח השנה החברתי.
תחנת קוואסאקי עצמה מלאה בחנויות, מסעדות, ועוד הרבה יותר. יש כמה מקומות ואירועים שלא כדאי לפספס כמו: Anata no Warehouse שהוא מרכז ארקייד ומשחקים בן חמש קומות שנועד להיראות בדיוק כמו שכונות העוני של הונג קונג בעבר. מרכז המשחקים הזה מיועד רק לבני 18 ומעלה.
אם תרצו לנסות בילוי לילה מסוג אחר, אפשר לחוות את ההיסטוריה התעשייתית של קוואסאקי דרך סיורי Factory Night View. אלה טיולי אוטובוס וסירות המציעים נופים אלטרנטיביים צבעוניים, כולל כאלה שאינם בדרך כלל פתוחים לקהל. מקום חובה לראות היא מספנת נמוטו, המספקת גם נוף מדהים של אזורי המפעל שמסביב. מי שמבקר בקוואסאקי באוקטובר שלא יפספס את ה- Awa-Odori: פסטיבל הריקודים הגדול ביותר ביפן, המתרחש בסביבות ה -12 באוקטובר. על רחובות קוואסאקי משתלטים מאות רקדנים בתלבושות צבעוניות, וצלילי תופים וחלילים המנגנים מוזיקה יפנית מסורתית.
חלק מהעיר קוואסאקי היא תחנת מוקוגאוקה-יואן אשר ממוקמת כ -35 דקות מתחנת קוואסאקי. באזור זה ניתן לראות את פארק Ikuta Ryokuchi נקודת טבע מלאה בפרחים עונתיים מדהימים -פריחת דובדבן, ורדים ואירוסים הם העיקריים שבהם, מקום קבורה היסטורי, ומצפה כוכבים בראש הר מסוגאטה.
בפארק זה יש מספר אטרקציות אשר יעסיקו אתכם לאורך כל היום, אך השלושה הבאים הם המרגשים ביותר אם אתם ביום חופשה: • Nihon Minka-en- מוזיאון הבית העממי ביפן , המוזיאון הוא באוויר הפתוח, תחת כיפת השמיים, שנבנה בשנת 1967 בכדי להציג דוגמאות שונות לבתים פרטיים מסורתיים מרחבי יפן – חלקם נבנו לפני 200-300 שנה. כל מבנה הוא נכס תרבות ייעודי, ורובם פתוחים לקהל.
• Kawasaki Sora To Midori No Kagaku Kan- מוזיאון המדע העירוני של קוואסאקי. המוזיאון מפורסם בזכות הפלנטריום שלו, אך מציע גם לימודי מדעי הטבע, וגם ניסויים מיוחדים. כאן ניתן למצוא מאובנים של יצורים קדומים שנמצאו גם בקוואסאקי.
• Ikuta Ryokuchi- מוזיאון הטארו אוקמוטו לאמנות. טארו אוקמוטו, יליד קוואסאקי, קנגאווה, היה אמן אוונגרד בינלאומי המוכר בעיקר בזכות הפסל מגדל השמש, שנמצא בפארק ההנצחה של אוסאקה, וציור הקיר "מיתוס המחר", שנמצא בשיבויה.
מחוץ לפארק Ikuta Ryokuchi אך עדיין בתחנת מוקוגאוקה-יואן, נמצא מוזיאון פוג'יקו פוג'יו. מוזיאון זה מכבד את ספריית העבודה העצומה של פוג'יקו פ. פוג'יו וכולל תערוכות פנים וחוץ, בית קפה ומוצרי מהדורה מוגבלת שניתן למצוא רק כאן.
מבחינת אוכל בעיר, יש מאות מסעדות, איזאקיות ובתי קפה לבחירה באזור תחנת קוואסאקי ובסביבתה. אם מחפשים משהו קצת יותר מקומי ומתחשק לטייל בחנויות רחוב הקניות הוא הדבר הטוב ביותר לצורך זה. רחוב הקניות קוואסאקי ג'ינריוגאי (Kawasaki Ginryugai) נמצא במרחק של חמש דקות הליכה מהתחנה ובו דוכני איטריות, איזקיות, ראמן, יקיניקו ומוקדי מזון מהיר. גם רחוב הקניות קוואסאקי גינזה קרוב לתחנת קייסיקו קוואסאקי, והוא מהווה בית למטבח יפני קלאסי מכל הסוגים.
AddValue 