מנגה או "מאן-גא", מילה שפירושה ביפנית "תמונות מגוחכות" ומתייחסת לקומיקס, אך ברחבי העולם פירושה מצטמצם ספציפית לקומיקס היפני. שוק המנגה של יפן הוא שוק הקומיקס הגדול בעולם.
המנגה התפתחה במקביל לקומיקס המערבי, אך שונה ממנו הן במאפיינים גרפיים, עלילתיים ומבניים והן בתרבות הסובבת את התעשייה. ביפן אנשים מכל הגילאים קוראים מנגה. המדיום כולל יצירות במגוון רחב של ז'אנרים – פעולה, הרפתקאות, קומדיה, סיפורים בלשיים, דרמה, היסטוריה, אימה, מסתורין, רומנטיקה, מדע בדיוני, פנטזיה, ארוטיקה, ספורט, מתח, ועוד.
נראה כי כל היפנים, צעירים ומבוגרים כאחד, נוהגים לקרוא מנגה בכל הזדמנות, בשעות הפנאי, בזמן נסיעה ברכבת ובהפסקות בבית הספר ובעבודה. המאיירים והכותבים של המנגה, נקראים מנגקה mangaka ונהנים ממעמד של ידוענים. חברות פרסום רבות מאמצות דמויות מתוך המנגה לשיווק שלל מוצרים ואף מעסיקות לעיתים מנגקה בסגל החברה. המנגה הפכה לחלק אינטגרלי בחיי היומיום של יפנים רבים ואפילו משרדים ממשלתיים מסוימים מעצבים את סמליהם ברוח המנגה.
על אף שהמנגה נתפסת לפעמים כתופעה תרבותית עכשווית ביפן, היא למעשה מהווה חלק בלתי נפרד מן האומנות היפנית המסורתית. המנגה התפתחה במשך מאות שנים ועברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה. שורשיה נעוצים במאה ה-10 לספירה, כאשר אומנים יפנים ניסו לחקות מגילות סיניות הומוריסטיות. במהלך המאה ה-12 החלו האומנים היפנים ליצור מגילות הומוריסטיות אשר נבדלו לחלוטין מהמגילות הסיניות. איור המגילות, הנושאים והמלל אשר נוסף לאיורים נוצרו במיוחד עבור קהל הקוראים ביפן.
את הכינוי "מנגה" טבע אומן ההדפסים והצייר קאצושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai), שחי בעיר אדו (שבעתיד תהפוך לבירת יפן, טוקיו) במאה ה-19. לצד עבודתו כצייר הדפסים מכר הוקוסאי גם איורים הומוריסטיים פשוטים ושרבוטים קריקטוריים, אותם כינה כ"מגוחכים". הוקוסאי נהג לאייר דמויות גרוטסקיות, אשר עיצובן מעלה גיחוך, בעלי חיים וחפצים מואנשים וכן דמויות בתנוחות ארוטיות. איוריו הפכו לפופולריים מאוד בקרב מעמדות הביניים העירוניים ביפן כולה ואומנים רבים ניסו לחקות את ציוריו.
המנגה המודרנית החלה להתפתח ביפן של לאחר מלחמת העולם השנייה, כהתפתחות טבעית של אמנות הסיפור המאויר היפני. הסיפור המאויר החל את דרכו בתוך מגילות ששילבו מלל עם איורים, ומאוחר יותר שינה את צורתו כאשר הופיע בספרי ציורים נטולי מלל. יפן בשנים 1945-1952 היתה נתונה לשלטון אמריקני, שתרבותו חלחלה לתרבות המקומית ונתנה בה את אותותיה. אלו השפיעו על הקולנוע, האנימציה וגם על המנגה היפנית.
המנגה המודרנית מצוירת לרוב בצבעי שחור-לבן ובסגנון אקספרסיבי ודינמי. הדמויות מאופיינות בעיניים גדולות המביעות רגש רב. ההגזמה עצמה היא שהפכה לנחלת הז'אנר, ולצדו נוצרו עשרות סימנים מוסכמים שתפקידם לייצג את רגשות הדמויות ואת מצבן הנפשי: דמות מאוהבת תהיה מוקפת בלבבות מרחפים כמו בסרט מצויר, דמות נבוכה תאופיין בטיפה גדולה על המצח המייצגת זיעה קרה – בעוד שעל מצחה של דמות כועסת עשוי להופיע אייקון המציג וריד העומד להתפקע. כמובן שסימנים אלו אינם גורפים וישנם יוצרים שיבחרו לא לנצלם.
ביפן המנגה מתפרסמת בחוברות חודשיות מצליחות, כאשר כל אחת מהן מכילה בתוכה מספר פרקים של סיפורים שונים. הפופולריים שמבניהם מאוגדים בסופו של דבר לספרים בכריכה דקה. אוגדנים אלו הן הגרסאות המוכרות יותר של המנגה בעולם, שזוכות אף לתרגום לשפות שונות.
*התמונות בבלוג מרחבי הרשת
AddValue 