הפסטיבלים המוזרים ביותר ביפן

למרות שרוב הפסטיבלים של יפן קורים בקיץ , קיימת רשימה ארוכה של פסטיבלים ביפן המתקיימים לאורך כל השנה. אך לא כולם כוללים צלילי קצב סטנדרטיים, ריקודים שלווים ואכילת יאקיסובה . במיוחד עבור הרפתקנים המומחים בפסטיבלים, או למי שמשועמם מאותם פסטיבלים קבועים המתקיימים בכל שנה באותו אזור, קיימים ה- קיסאי (kisai)- פסטיבלים עם טקסים מוזרים או יוצאי דופן.

הנה כמה מהפסטיבלים יוצאי הדופן שתוכלו למצוא ביפן:
פסטיבל Somin-sai- ידוע כ"פסטיבל גברים עירומים ואש", או פשוט "פסטיבל העירום". אירוע זה מתגאה בהיסטוריה של למעלה מ -1,000 שנה והוא אחד המסורות הידועות ביותר באזור טוהוקו שבצפון יפן. הפסטיבל מתקיים במהלך חודש פברואר הקריר, ובו גברים מכל רחבי יפן לבושים רק fundoshi (כיסוי לאזור החלציים) מבקרים במקדש Kokuseki ב- Mizusawa שבמחוז Iwate. ובוחנים את הסיבולת שלהם תוך כדי מעבר במסלולים קפואים עם מעטה קרח מהמקדש אל נהר Ruritsubo הקפוא. המשימה שלהם היא לדחוף ולהדוף גברים עירומים אחרים כדי לתפוס את התיק הקדוש, שלפי האמונה מביא בריאות ואושר כל השנה. הפסטיבל בדרך כלל מתקיים בתחילת החודש.


Dorome Matsuri- רבים יסכימו שהפסטיבל הזה, שנערך במחוז קוצ'י, הוא הכי נעים וזאת מכיוון שהוא מלא בסאקה יפני. ומה עוד – זו תחרות. המשתתפים הגברים מקבלים קערה ענקית המכילה 1.8 ליטר סאקה, בעוד שנשים מקבלות קערות די קטנות עם 0.9 ליטר. שניהם מוזמנים לשתות הכל. מי שמצליח לשתות הכי הרבה ובזמן המהיר ביותר, יזכה במזל טוב לקראת השנה הקרובה – לאחר שהנגאובר יגמר…..


Onbashira Matsuri- פסטיבל נגאנו, מתקיים במשך שישה ימים ומכונה באנגלית "פסטיבל העמודים הגדול". הפסטיבל נערך במקדש סווא טאישה מזה 1200 שנה. למרות שהוא מתקיים רק פעם בשבע שנים, הוא בהחלט משאיר את חותמו. כאשר פסטיבל ה- Onbashira מתקיים, תושבי העיר קוצצים ארבעה בולי עץ גדולים שנבחרו בקפידה (הגדול ביותר באורך 16 מטר, רוחב 1 מטר ומשקלו 10 טון) בהרים ונושאים אותם בידיהם אל המקדש. כשהם מגיעים אל המקדש, הם שותלים את בולי העץ זקופים באדמה, אחד בכל ארבע פינות ההיכל. הם מאמינים כי האזור כולו מתחדש רוחנית על ידי העלאת העמודים הטבעיים הללו, מכיוון שהרוחות אלוהיות אמורות לשכון בין העצים. הפסטיבל מחולק לשני חלקים עיקריים:
יאמאדאשי = רכיבה על בולי עץ במורד ההר, מתקיים בשלושה ימים רצופים בתחילת אפריל,
וסאטוביקי = כניסה למקדש והעלאת העמודים, מתקיים באמצע מאי.
הפסטיבל הבא יתקיים בשנת 2023.

Nabe Kanmuri Matsuri- פסטיבל "לובש הסירים" שנערך ב – 3 במאי מידי שנה.
בפסטיבל ניתן לראות בנות, בסביבות גיל שמונה, מטיילות בעיר במין קימונו מיני אדום וירוק בשם
קריגינו= בגדי ציד, כשהן עונדות סירים על ראשן. ישנן תיאוריות רבות על מקורות הפסטיבל, אך הנפוצות ביותר מקשרות אותו לנכונותם של בני העיר לתת אוכל לאלים בתפילה למזל טוב, ולכן הסיר, ואילו השנייה כרוכה בהוכחת חפותן של נשים: הסיר ייפול מראשה של אישה צעירה, אם היא לא בתולה.
האגדה מספרת שנשות העיר מייבארה שבמחוז נהגו ללבוש מספר ראשי עציצים זהה למספר אהוביהן לשעבר תוך כדי טיול למקדש צ'יקומה המקומי. שנה אחת, אחת הנשים החליטה לרמות את המספר האמיתי של האקסים / סירים על ראשה והסירים התרסקו על האדמה בבלגן גדול. תושבי העיר שידעו את המספר "האמיתי" הפכו אותה לבדיחת העיר…. זהו אחד הפסטיבלים העתיקים ביותר ביפן והוא רשום כיום כנכס תרבות פולקלור של העיר מייבארה.

Abare Matsuri- ידוע בכינויו "פסטיבל האש והאלימות", אירוע הקיץ הזה במחוז ישיקאווה הוא אולי המקום היחיד ביפן שבו "כמה שיותר מטורף הוא מבורך". פסטיבל Abare = השתוללות, הוא המקום להיות בו, ככל שתנהג יותר בטירוף, האלים יהיו מרוצים יותר. הפסטיבל החל לפני למעלה מ -350 שנה כאשר העיר סבלה ממחלה קשה. לתושבי העיר הומלץ להתחיל פסטיבל גדול שיעזור לפתור את הבעיה ובאורח פלא כולם נרפאו. הפסטיבל כולל כיום זריקה וניפוץ מצופי פנסים ומיקושי- המקדשים הניידים לנהר העובר בעיירה. המטרה להרוס ולשרוף אותם, וגם לשפוך סאקה על כולם.

Hirakata no Doro Inkyo- מדי שנה תושבי העיר אג'ו, שבמחוז סאיטאמה, שומרים על המסורת שלהם להבאת בריאות ואושר וזאת על ידי גלגול עצמם והמיקושי- המקדש הנייד, בבוץ. הגברים מתלבשים בתלבושת דמוית חיתול, לוקחים את המקדשים הניידים, המיקושי, שמכונים "אינקיו" (Inkyo) ומבקרים בבתי הקהילה שמפזרים מים על המיקושי . לאחר מכן הם מגלגלים את המיקושי ואת עצמם בבוץ.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

לעשות עסקים ביפן

השוק היפני מתאפיין בתרבות עסקית ייחודית, המבוססת על שילוב מסורות ארוכות יומין של שיטות המסחר היפניות המסורתיות וערכי הלוחם של מעמד הסמוראים. שילוב זה יוצר תרבות עסקית שמרנית, היררכית, קפדנית ובעלת נטייה קיצונית לסדר וחישובים ארוכי טווח.

סגנון זה מקובל בכל מגזרי המשק היפני, כאשר לכל פלח שוק יש מאפיינים ייחודיים משלו, הידועים לכלל השחקנים בו, אשר מצפים שהצד השני יתאים עצמו לצורת העבודה המקובלת. כתוצאה מכך, זרים המבקשים להיכנס לשוק היפני צריכים ללמוד את מאפייני סגנון העבודה הרלוונטיים לפלח השוק שלהם ולהתאים את עצמם אליו.

איש איננו מצפה מחברה זרה להתנהג כמו חברה יפנית, אולם חשוב ביותר ללמוד עד כמה שניתן את מאפייני השוק וסגנון העבודה ולהראות מאמץ השתלבות אמתי וכנה, כמו גם לתת ליפנים להוביל את המתווה האסטרטגי המשותף. ניסיון ליישם את סגנון המסחר המקובלים במערב ייתקל ב'קיר מסטיק' גמיש אך בלתי חדיר, ויסתיים בתסכול ותחושה שהחברה הזרה איננה מצליחה להבהיר את כוונותיה ואת האסטרטגיה המוצעת שלה.

חברות יפניות יעדיפו להיפגש עם שותפים עסקיים פוטנציאליים פנים אל פנים על פני שיחת טלפון או התכתבות. חברות קטנות ובינוניות במיוחד מורגלות בקשרים אישיים עם שותפים עסקיים פוטנציאליים, אשר מאפשרים תקשורת גלויה וכנה. למרות שלכל המעורבים ברור כי מטרת הקשר הינה רווח עסקי, הרי שהיפנים ככלל מעוניינים בקשר אישי ורצוי להשקיע ביצירת הקשר האנושי הראשוני, שכן הוא משקף הבנה של הציפיות של שני הצדדים ויאפשר בהמשך הדרך להתגבר על המכשולים שבוודאי יעלו.

אלמנט חשוב נוסף נוגע לסוגיית האמון. יפן הינה ארכיפלג מסוגר, אשר במשך מאות שנים התפתח במנותק מהעולם החיצון והתרבות היפנית מגלה חשדנות רבה כלפי זרים. אחד האמצעים היעילים בכדי להתגבר על החשדנות היפנית הטבעית הוא השימוש בממליצים מקומיים. השימוש במערכות יחסיים קיימות וחתירה ליצירת קשרים חדשים הם אמצעים יעילים ביותר עבור חברות המעוניינות להיכנס לשוק היפני.

במקביל, חשוב לשמור ולטפח מערכות יחסים קיימות, כאשר הצלחה בפיתוח קשרים אישים הדוקים אמנם עשויה לדרוש זמן רב וסבלנות, אך היא תתגלה כחשובה ביותר בזמן משבר. המאמץ שיושקע בפיתוח מערכות היחסיים האלו ייתפס על ידי הצד היפני כגישה רצינית ובטווח הארוך יוכיח את עצמו, יתגמל ויסייע בקידום הזדמנויות עסקיות.

דבר נוסף וחשוב הוא צורת הניהול של תקשורת שוטפת.  היפנים עובדים במבנה ארגוני מסודר, בו כל פריט מידע נרשם ומקוטלג, ומייחסים חשיבות רבה לתקשורת שוטפת ומהירה – כאשר מתן תשובה אחרי שבוע נחשב לאיטי, לא מתחשב ומעיד על כך שהצד השני אינו ראוי לאמון מלא כשותף עסקי (מובן שלעתים השלמת פערי המידע דורשת זמן, אולם במצב זה יש לתת תשובה קצרה בסגנון 'הבנתי, אנחנו בודקים נחזיר לך תשובה מסודרת תוך XXX ימים/שבועות). חשוב להדגיש כי שמירת תקשורת נאותה איננה דורשת מאמץ מיוחד, אלא הקפדה בסיסית על כללי התנהגות חברתית מנומסת.

כניסה לשוק היפני מזמנת פוטנציאל עצום, אולם ההזדמנות לממשה היא כמעט חד פעמית, לכן אנו בחברת AddValue מתמקדים בפיתוח עסקי ובהערכות של חברות ישראליות לקראת כניסתן לשוק היפני. אנו מבצעים "גישור משולש" עתיר מומחיות ומבוסס על היכרות מעמיקה עם השוק היפני, התרבות העסקית במדינה וההזדמנויות השונות. ל- AddValue סניף מקומי בטוקיו, ולכן יש לנו נגישות גבוהה ומהירה ללקוחות ושותפים יפניים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Labour Thanksgiving Day Japan

היום, ה-23 בנובמבר, חוגגים ביפן את חג ההודיה לעבודה, ה- Labour Thanksgiving Day, וביפנית- (勤労感謝の日 Kinrō Kansha no Hi).

חג לאומי זה נקבע בשנת 1948 כאירוע המשבח ומדגיש חשיבות העבודה, , במטרה להביע הערכה לעובדים התורמים תרומה נכבדת לחברה. החג מתרכז  סביב ההכרה בזכויות העובדים והוקרת תודה לאנשים העובדים.

לפני שנקבע כ'חג ההודיה לעבודה', היה ה-23 בנובמבר נחגג כחג האסיף הקיסרי שנקרא Niinamesai (新 嘗 祭). חג ההודיה על העבודה הינו למעשה השם המודרני לטקס חג האסיף. בטקס שהיה נהוג בחג באופן מסורתי, היה הקיסר מבצע את ההצעה הראשונה לעונה של אורז טרי שנקטף  עבור האלים ולאחר מכן אוכל את האורז עצמו. ההיסטוריה של חג האסיף Niinamesai הולכת מאות רבות של שנים אחורה כאשר העדות הכתובה הראשונה לחג שנמצאה בכרוניקות של יפן – אחד מספרי ההיסטוריה העתיקים של יפן, המתוארת מתקופת 720 – אומרת כי Niinamesai התקיים בנובמבר 678. המקור האמיתי כנראה הרבה יותר עתיק, וניתן אולי לחזור לזמן בו גידול האורז הגיע לראשונה ליפן לפני יותר מ- 2,000 שנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חג ההודיה על העבודה נקבע כדי לסמן את העובדה שזכויות האדם הבסיסיות הן מובטחות, וכי זכויותיהם של העובדים הורחבו באופן משמעותי בחוקה שלאחר המלחמה.

החג עצמו לא מתאפיין בחגיגות גדולות, פסטיבלים או תהלוכות מרשימות אלא בחגיגות צנועות בתוך הבתים הפרטים. מקומות עבודה מנצלים את היום הזה על מנת קיים שיחות ודיונים על רעיונות ומטרות עתידיות עבור החברה.

חג זה מוקדש עבור היפנים להבעת הערכתם לאנשים העובדים למען המדינה כמו כבאים, שוטרים וכו'… את הבעת התודה מביעים ביום זה באמצעות מכתבים או ציורים שמכינים עבור השוטרים והכבאים ילדים בגן ובבתי ספר והם מגיעים לתחנות המשטרה או כיבוי האש להעניק לעובדים את היצירות שעשו עבורם.

אירוע נוסף המתקיים הוא פסטיבל עבודה הנערך מדי שנה בעיר נגאנו. ארגוני עבודה מקומיים מממנים את האירוע כדי לעודד אנשים לחשוב על נושאים המשפיעים על שלום, זכויות אדם, והסביבה. הפסטיבל מסתיים במופע זיקוקים מרהיב.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

העיר Toyooka והחסידות

טויואוקה (ביפנית 豊岡市 ובאנגלית Toyooka) היא עיר הממוקמת בחלק הצפוני של מחוז היוגו ביפן. זוהי עיר קטנה מוקפת בכפרים, שדות אורז ויערות, לאורך נהר מרוימה, חמש שעות נסיעה ברכבת מהירה מטוקיו לכיוון דרום-מערב.

מכל רחבי יפן מגיעים מבקרים לעיר טויואוקה שבמערב הונשו כדי לצפות בנס השבת החסידות לטבע. מרגע שמגיעים לתחנת הרכבת ופונים אל השדרה המרכזית, שדרת החסידות, נחשפים למאפיין שאופף את העיר- "שיגעון החסידות". בכל כיוון אליו מביטים ניתן להבחין בחותם ה"שגעון" – חלונות ראווה, מרצפות ברחוב, לחם, בקבוקי מים, סאקה, קירות בית העירייה, כלי רכב בשירות העירייה- כולם מסומנים בחותם החסידות.

בשנת 2005 החלה יוזמה של ילדת בית ספר בעיר, שבאה בעקבות סופת הטייפון שגרמה הצפה קשה בעיר שנה קודם לכן. בעקבות כך החלו בעיר בתהליך של חזרה לחקלאות אורגנית בגידול האורז ובהשבה מוצלחת לטבע של חסידות מזרחיות, אשר נכחדו ביפן ובקוריאה בשנות ה-70 של המאה ה-20, עקב שימוש בחומרי הדברה.

החסידה המזרחית בעלת מקור שחור ועיני תכלת, היא קרובת משפחה של החסידה הלבנה, הייתה נפוצה בעבר בכל רחבי יפן, וחיה בטוב בשדות האורז הקטנים שעובדו בדרך מסורתית, ללא רעלים. שימוש מוגבר בחומרי הדברה ושינוי בשיטת גידול האורז משנות החמישים ואילך הביא להתמעטות המזון לחסידות: פרוקי רגליים, דו-חיים, זוחלים ודגים נכחדו ומעט המזון שנותר היה רווי בחומרי הדברה רעילים. בשנת 1965 הוקם גרעין רבייה לחסידות, אליו נאספו חסידות מארצות שכנות וחסידות שנמצאו פגועות. גרעין הרבייה הוקם במטרה לשמר את המין מהכחדה אך ברור היה שאין אפשרות להשיב את החסידות לטבע במצבו הנוכחי. המרכז השתכלל וגדל עם השנים ונבנתה בו מערכת כלובים לרבייה ולאקלום. בהמשך נבנה מרכז השבה נוסף, שבמרכזו מרכז פיקוח עם מערכת בקרה משוכללת המאפשרת מעקב בזמן אמת אחר כל חסידה וחסידה. הדיירות המעופפות זכו במזון משובח ובתנאים מיטביים. טראסות אורז המדמות את הנוף המסורתי הוקמו סביב, בתקווה שיום אחד, כאשר הדבר יתאפשר, יושבו החסידות אל הטבע.

בסתיו 2004 סופת טייפון, מהחזקות שידע האזור, הביאה עימה גשמי זעף. נהר מרוימה הציף את שדות האורז, את רחובות העיר ובתיה, וזרע הרס בכל העמק. יוקה אוקדה,  ילדת בית ספר בעיר, היתה בת עשר בימי הטייפון. היא הבינה את הקשר בין פגיעת בני האדם בטבע, לבין ההרס שהתרחש בחוץ, והכירה בצורך לחזור לחקלאות אורגנית ומתחשבת בסביבה, עד שישובו גם החסידות לשדות האורז. היא פנתה לראש העיר בבקשה שייתן להם לגדל אורז אורגני, 'אורז חסידות', לארוחות בבית הספר. בעקבות הפגישה התחיל ראש העיר לשכנע אנשים לשנות את הגישה ולשפר את הסביבה עבור החסידות ובני האדם. המוטו היה: סביבה טובה לחסידות היא סביבה טובה לאדם. וכך החקלאים שינו את דרכם. מידי סתיו, עם תום קציר האורז, הם מפזרים מוץ ומציפים את שדותיהם. כך משתבחת המערכת האקולוגית בשדותיהם והם מושכים אליהם צפרדעים ועופות מים המגנים על יבוליו מפני חרקים מזיקים. 

בספטמבר 2005, כשנראה היה שיש בעמק די מזון טבעי ונקי מרעלים עבור החסידות, בוצעה השבת החסידות לטבע. הנסיכה קיקו והנסיך אקישינונומיה שיחררו את החסידה הראשונה ממרכז ההשבה לעיני קהל צופים נרגש. ומאז החסידות החופשיות מקננות באביב ובקיץ על עמודים מיוחדים שהותקנו עבורן בעמק, משוטטות בסתיו בשדות האורז עם גוזליהן, נהנות משפע מזון בגדות ובאיים ששוקמו במיוחד עבורן, או מהלכות בשדות החורף המושלגים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

shichi-Go-San

חג שיצ'י-גו-סאן (七五 三,  "שבע-חמש-שלוש") הוא טקס מסורתי המציין מעבר גילאים של ילדים בשלבים חשובים בהתפתחותם בדרך לבגרות.

בחג, המצוין ב-15 בנובמבר, נישאת תפילה למען בריאותם, אושרם וגדילתם של הילדים נחגג במקדשים שונים ברחבי יפן. המלה "שיצ'י" משמעותה "שבע", "גו" משמעותה "חמש" ו"סאן" משמעותה "שלוש". על פי הנומרולוגיה המזרח אסיאתית מספרים אי זוגיים נחשבים לברי מזל, ומעבר לכך, גילאים אלו מציינים שלבים חשובים בהתפתחותו של הילד.

בכל רחבי יפן בנים בני שלוש וחמש ובנות בנות שלוש ושבע מבקרים במקדשי שינטו בליווי בני משפחותיהם הנרגשים לקבלת ברכת הכהן לבריאות והצלחה. הבנות לובשות קימונו והבנים עוטים ג'קטים מיוחדים הנקראים הָאוֹרִי (Haori) ומכנסיים שנקראים הָקַאמָה (Hakama), אך בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים לובשים לבוש מערבי.

ככל הנראה החג נחגג לראשונה בתקופת היאן (794-1185) בקרב בני האצולה, ובימי הביניים גם משפחות סמוראים החלו לחגוג את גדילת בניהם ובריאותם הטובה. בתקופת אדו (1603-1868) התפשט המנהג גם ליתר המעמדות ומשפחות רבות החלו לפקוד את המקדשים כדי לזכות בברכה מצד כהני השינטו. מנהגי החג המוכרים כיום השתרשו בתקופת מייג'י (1868-1912).

קיימות מספר סיבות לבחירה בגילאים אלו וכולן נעוצות במסורת היפנית:
1. גילאים אלו נחשבים עפ"י הנומרולוגיה של מזרח אסיה כמספרים בעלי מזל.
המספרים 3, 5, 7 הם מספרים שהיפנים מאמינים שהם מביאים אושר ועושר, מספרי המזל של העם היפני.
2. לפי הסמוראים עד גיל שלוש ילדים לא הורשו לגדל שיער ולכן בגיל 3 חגגו את היום בו התחילו הילדים להאריך שיער.
3.בעבר הבנות בגיל 7 והבנים בגיל 5 קיבלו לראשונה קימונו. מכיוון שמדובר בפריט לבוש יקר מאוד קבלת הקימונו הראשון הוא יום חגיגי המציין מעבר לבגרות.

מדוע נבחר דווקא התאריך 15 בנובמבר? כיוון שהוא נחשב ליום בר המזל ביותר בשנה, יום מבשר טובות על פי לוח השנה המסורתי היפני. משפחות רבות מבקרות במקדשים בסוף השבוע שלפני ה-15 בנובמבר או בסוף השבוע שאחריו ולא בתאריך עצמו כיוון שאין מדובר בחג לאומי. המשפחות נוהגות לחגוג יום זה בתפילות למען בריאות ואושר לילדים והליכה משותפת למקדשים שם נערך טקס בו מבקשים מהאלים לשמור על הילדים. כמו כן רבים מנצלים יום זה לצילום משפחתי משותף בסטודיו או בבית.


ביום זה הילדים מקבלים מתנות וממתקים כאשר הממתק המזוהה ביותר עם יום זה נקרא " Chitose ame" – ממתק אלף השנים, סוכריה ארוכה בצבע אדום ולבן שאפשר למתוח אותה כמו מסטיק ולכן היא מייצגת אריכות חיים. הסוכרייה ארוזה בשקיק בד מיוחד המעוטר בעגורים ובצבים המסמלים בריאות ואריכות ימים שזה למעשה כל מה שהורה מבקש עבור ילדיו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חליצת נעלים ביפן

למה היפניים כל כך מקפידים על חליצת נעליים? הסיבה העיקרית והברורה ביותר היא ניקיון.
האקלים ביפן הוא לח מאוד. בעבר כאשר הכבישים לא היו סלולים או מרוצפים באבנים, היפנים הסירו את נעליהם על מנת לא להביא בבוץ ולכלוך מבחוץ לתוך הבית. בבתים היפניים הריצוף הא מחצלת "טאטמי", שאותה קשה מאוד לנקות מלכלוכים.

בנוסף, עבור היפנים, לרצפת הבית שימושים רבים. הם מורגלים לבצע את כל הפעילויות היומיומיות שלהם על הרצפה ומחצלת הטאטמי, פעולות כגון אכילה ושינה. עדין ניתן למצוא יפניים שמעדיפים לאכול ארוחת ערב על שולחן נמוך בעודם יושבים על כרית על הרצפה. ייתכן וזו תוצאה של מבנה הבתים היפניים שהם יותר קומפקטיים מאשר במערב.


עם זאת, אצל היפנים יש הפרדה ברורה בין מה שנחשב שייך לעולם החיצוני ובין מה ששייך לפנים, קרי הבית. היפנים קוראים לזה סוטו- חוץ ואוצ'י- פנים. ההבחנה בין השניים היא מרכיב חשוב בבניית הזהות היפנית כולה. החברה היפנית היא חברה היררכית מאוד ולכן כל חבר בה צריך לדעת בכל רגע נתון מי נמצא בקבוצת הפנים שלו ומי מחוצה לה וכך נקבע יחסו לקבוצות שונות ויחסן של אלו אליו. משפחה כמובן, נחשבת שייכת לקבוצת הפנים כך גם קבוצת העמיתים הקרובים בעבודה. לעומת זאת עמיתים במקום עבודה אחר יחשבו קבוצת חוץ. השוני ביחס יתבטא אפילו בצורת הדיבור. לקבוצות הבית ידבר היפני בצורת דיבור אינטימית ולעומת זאת כשישוחח עם אדם מקבוצת החוץ יתבטא הדבר בהוספת ביטויים שונים לשפה ונקיטת שפה מכובדת. ההבחנה בין פנים וחוץ היא דרך מצוינת לשמור על מסגרות נוקשות של היררכיה ועל אי פריצה של גבולות.
ההקפדה על פנים וחוץ אצל היפנים באה לידי ביטוי גם בכך שהם לא תמיד אומרים בצורה ישירה מה הם חושבים. להיפך, הרבה מאוד פעמים הם "יעטו" על עצמם חזות אחרת לחלוטין ממה שהם חושבים ומרגישים. הישראלים שהם ישירים לא מבינים התנהגות כזאת ויחשבו שמדובר בצביעות. אך אצל היפנים זה ברור שמתחת לחזות החיצונית מסתתר הקול הפנימי, שאותו יש לגלות בעדינות ולהבין למה מתכוונים באמת.


אז מתי צריכים לחלוץ את הנעלים?
כאשר נכנסים לבית יפני- מובן מאליו, מכיוון שלא רוצים להכניס לכלוך מבחוץ לתוך הבית.
אבל הנקודה שבה נעשית חליצת הנעלים היא החשובה וזה ה- "genkan" – הכניסה. לכל בית, דירה, בית ספר וכמעט כל בניין קיים "genkan". ה- "genkan" היא הגבול ברור בין הפנים לחוץ. בדרך כלל עד 2-3 סנטימטר מהרצפה, ולפעמים יהיה בצבע / מרקם שונה. ה-"genkan" נחשב “מחוץ” והוא המקום שבו צריך לחלוץ נעליים.


בנוסף ל-"genkan", סימן טוב נוסף לחליצת נעלים יהיה קופסת נעליים או תיבה עם נעלי אורחים או כפכפים לאורחים המסודרים במפתן הדלת.
ריצוף מחצלת טאטמי- טאטמי ונעליים לא הולכים טוב ביחד. לפעמים ישנן מסעדות וחנויות מיושנות שבהן יש אזור טאטמי. כל צעד שעושים על מחצלת טאטמי עם נעליים גורם לנזקים והחלפת טאטמי אינה זולה….


מכיוון לא יודעים איפה או מתי צריך לחלוץ את הנעליים ביפן, מומלץ להקפיד לגרוב גרביים בלי חורים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ריוקאן- פונדק דרכים יפני מסורתי

ריוקאן הוא סוג של פונדק דרכים יפני מסורתי. אזכורים לריואקנים היו כבר בתקופת נארה (710-784) שם הם מתוארים כ”בתי הארחה” אשר נבנו ע”י נזירים בודהיסטים על מנת שמטיילים לא יצטרכו לישון בחוץ ולהיות טרף לחיות או למות מרעב.


בתקופת היאן (794-1191) החלה להיות פופולרית עלייה לרגל למקדשים מפורסמים בקרב משפחות מבוססות והאצולה. והמנזרים בדרך החלו להציע לפמליות המכובדות אירוח בבנייני המקדש שבשטחם. בניינים אלו היו פתוחים לצליינים ומתפללים, ולאחר מכן גם לציבור הרחב.

במהלך תקופת קמקורה ולאחר מכן (תקופות אשיקאגה, סנגוקו ואזוצ’י-מומיאמה) הופיעו הריוקאנים הראשונים שלא הציעו ארוחות אלא לינה בלבד, והמטייל שילם רק את מחיר עץ ההסקה שבו השתמש על מנת להכין את הבשר שהביא עמו.
תקופת אדו (1603-1868) הביאה איתה עיור מזורז ושיפור בדרכי התחבורה. סוחרים ובעלי מלאכה אמידים שהיו צריכים לנסוע מעיר לעיר השתוקקו לאירוח ברמה גבוהה ופונדקי הדרכים שירתו את הנוסעים בדרכים המרכזיות. פונדקים אלו החלו להופיע ליד אונסנים, מעיינות חמים, שהציעו ארוחות ולינה בסטייל. אפשר למצוא ריוקאן בכל רחבי יפן, ריכוזים רבים מהם אפשר למצוא באזורים בהם יש מעיינות חמים- האונסן. וכן הם נפוצים באזורים המציעים נופים ייחודים כגון אזורים הררים וחופי ים.


ריוקאן טיפוסי מכיל אולם כניסה גדול יחסית עם ספות וכיסאות שבו האורחים יכולים לשבת ולשוחח זה עם זה. בריוקאן מודרני ניתן למצוא גם טלוויזיה באולם הכניסה. החדרים עצמם מכילים מאפיינים מסורתיים כגון: רצפה מכוסה במחצלות טטאמי, דלתות הזזה מנייר, מיטות פוטון, שולחן עץ נמוך וכריות ישיבה (זבוטון) ולעיתים גם אלמנט אסתטי כמו סידור פרחים מסורתי. כשמגיע הלילה מזיזים את השולחן ובשליפה מהירה מושכים את מזרן הפוטון מארון הקיר אל הרצפה. ביום, יחזור הפוטון לארון ולא יהיה עוד זכר לחדר שינה.


את חווית הלינה בריוקאן משלים הלבוש היפני המסורתי. המבקרים יכולים לקבל בריוקאן יוקטה, שהוא חלוק יפני מסורתי-דומה לקימונו אך פחות רשמי, על מנת שיוכלו להסתובב בחופשיות.
ארוחות הערב בריוקאן מורכבות ממנות קטנות מהמטבח המסורתי: סשימי, נאבה, שאבו שאבו, ניזקנה קוניאקו נימונו ועוד, וגם מאכלים מערביים מובהקים: קרוקטים של תפוחי אדמה, דג אפוי ברוטב בשמל, או סטייק. בארוחה יפנית טיפוסית אין בכלל חלוקה למנות, כל המנות כולל המרק מונחות בצבעוניות זו בצד זו בשר ליד דגים ופירות ים, אוכל קר ליד חם והכל מסתדר יחדיו. האסתטיקה שולטת בכל, המנות זערוריות, ולמורעבים תמיד מוצע אורז דביק כפי יכולתך. ארוחות הבוקר יהיו מסורתיות: אורז, מרק מיסו וסלמון מלוח. הארוחות מוגשות בחדר של האורח ולא בחדר אוכל.


ביפן יש כ-55 אלף ריוקאנים, מהם 1,300 יוקרתיים, השייכים לאיגוד הריוקאן היפני. לינה בריוקאן מעניקה למטייל ביפן את ההזדמנות לחוות אורח חיים יפני מסורתי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Nishiki Market

שוק נישיקי Nishiki Market הוא שוק האוכל המסורתי הגדול ביותר בקיוטו ומכיל מעל 100 חנויות ומסעדות. השוק נמצא במרכז קיוטו, במדרחוב צר, מקורה, נקי ומצוחצח בהתאם לתרבות היפנית. המקום שוקק חיים וניתן למצוא בו כל מה שקשור לאוכל. ניתן למצוא בשוק את כל המרכיבים העיקרים של המטבח המסורתי של קיוטו, שהוא מפורסם בזכותם ומכונה "המטבח של קיוטו" – Kyoto's Kitchen.

אורכו של השוק כקילומטר והחנות הראשונה בו נפתחה בשנת 1310. כמה מהחנויות מופעלות ע"י אותה המשפחה במשך דורות ויש בו עשרות דוכנים של מאכלים מקומיים. למרות שיש בו מלא מסעדות, חנויות אוכל וחנויות מזכרות – עדיין יש מלא חנויות מסורתיות שנותנות הצצה ל"איך היה השוק המסורתי".

השוק מתמחה בדגים ופירות ים, אבל יש בו המון דוכנים של אוכל רחוב ושל פרודוקטים יפניים מיוחדים. את הדברים הכי הזויים ומוזרים תמצאו שם – ירקות משומרים ומומלחים, יצורים שונים מן הים וממתקים יפניים מסוגים שונים.  בשוק ניתן למצוא ממתקים יפניים (Wagashi), חמוצים יפניים (Tsukemono), מאכלי ים מיובשים, טופו טרי, תה יפני, דגים טריים וסושי. חנויות מסוימות מוכרות אוכל כמו שיפודי יקיטורי או סשימי וניתן גם למצוא מסעדות שאפשר לשבת בהן.

הצבעים, הקולות, הטעמים והריחות מתערבבים לחוויה אמיתית של שוק יפני. אך המקום איבד קצת מהאותנטיות שלו בעקבות התיירים ויש בו גם הרבה חנויות מזכרות ודברים תיירותיים יותר. המוכרים מדברים אנגלית, השילוט עם הסברים באנגלית ויש שלטים גדולים שמזכירים שצריך לאכול בדוכן עצמו ואסור לאכול ברחוב. גם אם קונים משהו בטייק-אווי צריך לעמוד לצד הדוכן ולסיים לאכול לפני שניתן להמשיך הלאה לדוכן הבא.

קצת מהאוכל שניתן לטעום בשוק: שרימפס בטמפורה ותמנון על מקל, טקויאקי שזה כדורי בצק ממולאים חתיכות תמנון, קרקר מדג בס, קרקר מאורז מותפח, ממתק מוצ'י ממולא מחית שעועית וגלידת מאצ'ה ירוקה. ויש גם מגוון של מזונות לטבעונים: ערמונים שנקלים בשיטת לחץ מיוחדת ששומרת על הלחות, מגוון פירות יבשים, מתוקים יפנים מסורתיים ה- וואגאשי (wagashi) שהייחוד שלהם הוא הבחירה במרכיבים עונתיים המשולבים יחד עם אורז מוצ'י ושעועית מתוקה, קרקרים של אזומה עם כל מיני תוספות: זרעי דלעת, שעועית ירוקה, פול ועוד, משחת מיסו ועוד.

עוד על אוכל טבעוני בשוק נישיקי וביפן אפשר לקרוא בבלוג המקסים הזה-

שעות פעילות השוק-
9 בבוקר עד 17:00, משתנה לפעמים בחלק מהדוכנים הבודדים.
חנויות בודדות נסגרות בימי רביעי

אתר האינטרנט של השוק- http://www.kyoto-nishiki.or.jp/

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Culture day ביפן

חג ה- "Culture day" ה- bunka no hi, 文化の日, נחגג ביפן ב-3.11 נועד להעריך ולכבד את התרבות העכשווית והמסורתית ביפן ולקדם את הערכים של חופש, אהבה ושלום אשר מעוגנים בחוקה היפנית.
ב- 3.11.1946 אומצה החוקה היפנית והחל משנת 1948 החלו לציין בתאריך זה את יום התרבות כמועד המנציח את הכרזת החוקה היפנית.
עוד קודם לכן, בהיסטוריה של העם היפני חגגו בתאריך זה את יום הולדתו של הקיסר מיג'י אשר שלט ביפן בשנים 1867-1912.

מגוון אירועים נערכים ביפן ביום זה. הסוכנות לענייני תרבות עורכת את הפסטיבל הלאומי לאמנויות, מוזיאונים רבים פותחים את שעריהם ללא תשלום למבקרים, ורשויות מקומיות שונות עורכות תהלוכות וירידי תרבות ואמנות שונים.

כחלק מחגיגות יום התרבות נערך בארמון הקיסר בטוקיו טקס חלוקת פרסים עבור אלו שתרמו תרומה משמעותית לתרבות, האומנות, האקדמיה ולחברה בכללותה. את הפרס מעניק קיסר יפן. הפרסים אינם ניתנים דווקא לאזרחים יפנים, כך למשל הוענק הפרס לאסטרונאוטים האמריקאים מאפולו 11 לאחר השיבה המוצלחת שלהם הביתה מהמסע.

ביום זה נהוג גם לקיים הרצאות על תקופות שונות בהיסטוריה של יפן, השפה היפנית ועוד נושאים מגוונים.
תושבי יפן מנצלים יום זה לביקור במוזיאונים ובתערוכות אמנות שונות שלרוב יציגו ביום זה אמנות יפנית.
מגזר נוסף אשר יום התרבות הוא בעל משמעות רבה עבורו אלו החוקרים האקדמיים. ביום זה נהוג לחשוף ולפרסם מחקרים אקדמיים וגם רעיונות למחקרים שונים. הצגת המחקרים פתוחה לקהל הרחב ובאוניברסיטאות מתקיימים דיונים בנושאים אקדמיים עם אנשי מקצוע.

יום התרבות לא נועד רק לאקדמאים או חובבי מוזיאונים. גם בעיירות קטנות חוגגים.
החגיגות מתקיימות בבתי הספר או במרכז העיר ולרוב מתקיימת תהלוכה, תערוכות ומופעים מוזיקליים.
אחת התהלוכות המפורסמות היא תהלוכה מסורתית- צעדת הברון הפדרלי המתקיימת בעיר אקונה באחוזתו של הברון (箱根大名行列 Hakone Daimyō Gyōretsu) שמטרתה להציג את הבגדים, התלבושות ומסורות של יפן על ידי כך שהצועדים בתהלוכה לבושים בבגדים מסורתיים.
התהלוכה עוברת לאורך 6 ק"מ ומכילה תזמורות ורקדנים הלבושים בתלבושות מסורתיות שנתפרו בדיוק רב עם תשומת לב לכל פרט הכי קטן בבגד. בין שלל התחפושות אפשר למצוא סמוראים, גיישות ונסיכות יפניות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת