אקיבן EKIBEN

אקיבן ekiben היא סוג של קופסת בנטו (ארוחה מוכנה מראש) / קופסת אוכל מעוצבת שמיועדת למכירה ברכבות ותחנות רכבת ביפן ומהווה חלק חשוב בתרבות הרכבות היפנית.
המילה ekiben מורכבת מ- "eki" תחנת רכבת ו- "בן" שהוא קיצור של בנטו (ארוחת תיבה/ קופסא).

• 

• 

לכל אזור יש התמחויות ועונות משלו, ולכן כל תחנה מוכרת כמה וכמה סוגים של אקיבן ובדרך כלל בכל תחנת רכבת יהיו אקיבנים מיוחדים משלה. יש תחנות רכבת ביפן שידועות במיוחד בזכות האקיבן הטעים שניתן לקנות בהן. תחנות רכבת רבות התפרסמו בזכות האקיבין שלהן המיוצר מהתמחויות אוכל מקומיות.
נהוג לרכוש את האקיבן בתחנה וליהנות מהארוחה במהלך הנסיעה (בנסיעה בין עירונית ברכבת מהירה כן מקובל לאכול, הישיבה היא במושבים אישיים ויש פרטיות יחסית). האקיבן מגיע עם מקלות אכילה חד פעמיים (במידת הצורך) או כפיות. מיכלי אקיבן יכולים להיות עשויים פלסטיק, עץ או קרמיקה.

• 

• 

אקיבן נמכרו לראשונה בתחנות הרכבת בסוף המאה ה-19, והתפתחו בתקופה בה היה צורך בארוחות ברכבת במהלך נסיעה ארוכה ברכבת. הפופולריות של אקיבן הגיעה לשיאה בשנות השמונים, אך דעכה ככל שטיסות הפכו להיות משתלמות יותר ורכבות הפכו למהירות יותר. עם זאת, עדיין ניתן לרכוש סוגים רבים של אקיבנים בדוכנים בתחנה, ברציף או ברכבת עצמה, שחלקם עשויים להיות מוצגים במיכלים ייחודיים שיכולים לשמש למזכרות למטיילים. למרות הפופולריות בירידה בשנות האלפיים, אקיבן נותר פופולרי בקרב מטיילים זרים.

• 

• 

מאמינים שהמכירה הראשונה של אקיבן היה בשנת 1885 בתחנת אוצונומיה כאשר נפתח קו רכבת המחבר אותה ישירות לטוקיו. בתחילת הדרך האקיבן שהוצע היה פשוט, אלו היו כדורי אורז (אוניגירי) עטופים בעלי במבוק צעירים. אולם הרעיון של מכירת אקיבן התפשט במהרה לתחנות רכבת ברחבי יפן ובשנת 1888 נמכר בתחנת הימג'י האקיבן הסטנדרי הראשון עם אורז וכמה תוספות.
בתחילת המאה ה-20 התחילו תחנות רכבת רבות להציע אקיבן שהציע ארוחות שהוכנו מהתמחויות מקומיות, ואקיבן התפתח אז לצורת ארוחה הנבדלת מקופסאות בנטו אחרות. אלה ייחודיים לכל אזור, ולעתים קרובות נמצאים רק בתחנות הרכבת המקומיות. כמו למשל ikameshi , דיונון ממולא אורז, המוגש בתחנת רכבת ספציפית בהוקיאדו.
הנסיעות ברכבת ביפן גברו לאחר מלחמת העולם השניה, והפופולריות של אקיבן גברה בשנות השבעים על ידי דרמה המבוססת על מנגה על אדם שנסע ברחבי יפן כדי לטעום את האקיבן . השיא היה באמצע שנות השמונים, כשהערכה היא שנצרכו 12 מיליון קופסאות אקיבן מדי יום. אולם "תור הזהב" הזה של אקיבן הסתיים בשנות השמונים כאשר הטיסות האוויריות הפכו פופולריות והכנסת רכבות מהירות יותר נפוצה. לפני שנות השמונים הנסיעות האוויריות היו יקרות והנוסעים נטו להשתמש ברכבות שהיו אז איטיות בהרבה, ולכן היה צורך באקיבנים במהלך נסיעותיהם הארוכות ברכבת.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

nengajō גלויות שנה טובה

אחד המנהגים היפים של חג השנה החדשה ביפן הוא שליחת גלויות שנה טובה (年賀状 nengajō) המגיעות ביום הראשון של השנה לנמענים. היפנים נוהגים לשלוח את גלויות ראש השנה לחבריהם וקרובי משפחתם, בדומה למנהג המערבי של משלוח כרטיסי חג המולד. מטרתם המקורית הייתה לתת לחברים הרחוקים ולקרובי המשפחה שלך בשורה מעצמך ומשפחתך הקרובה. במילים אחרות, מנהג זה היה קיים שאנשים יגידו לאחרים שהם לא פגשו לעיתים קרובות שהם חיים וקיימים.

• 

• 

איך עושים את זה? כותבים ברכה, מכניסים אותה למעטפה, על המעטפה מציינים שמדובר בגלוית שנה טובה ובדואר כבר ידאגו להביא אותה ביום הראשון של השנה בתנאי, שהברכה נשלחה לפני שהשנה החדשה החלה. סניף הדואר מבטיח למסור את גלויות הברכה ב-1 בינואר אם הם נשלחים בתוך מגבלת זמן, מאמצע דצמבר ועד סוף החודש ומסומנים במילה nengajō. במיוחד לצורך חלוקת הברכות האלה הדואר מגייס תגבורת של עובדים זמניים, סטודנטים במשרה חלקית שיעזרו במשלוח המכתבים, כדי שהברכות יגיעו במועדן. וכך סוף דצמבר ותחילת ינואר הם התקופות העמוסות ביותר עבור סניפי הדואר היפניים.

• 

• 

הטקסט של ברכות אלה בדרך כלל כולל ביטוי שמשמעו ברכות לתחילת השנה החדשה והבעת תקווה להמשך יחסים טובים עם הנמען. זאת כמובן הזדמנות נפלאה לחדש קשרים עם מכרים שלא יוצא להיות בקשר איתם במהלך השנה, להביע תקווה להמשך שיתוף פעולה לשותפים העסקיים, להודות ללקוחות על שימוש בשירותי העסק או להודות לבוס או לפרופסור/ מרצה על תמיכתו. כמובן, ניתן לשלוח ברכות וירטואליות, אבל יפנים רבים עדיין דבקים בשליחת כרטיסי ברכה אמתיים.
נהוג שלא לשלוח גלויות אלו כאשר מישהו נפטר במשפחה במהלך השנה. במקרה זה, בן משפחה שולח גלויות, אבל פשוטות, כדי להודיע לחברים וקרובים שהם לא צריכים לשלוח כרטיסי ראש השנה, מתוך כבוד למנוח.

• 

• 

את הכרטיסים ניתן לרכוש בחנויות כאשר הם מודפסים מראש או ריקים.
על הכרטיסים המודפסים מראש מדפיסים לרוב את המזלות הסיניים של השנה החדשה כעיצובים, או את הברכות המקובלות, או שניהם. ההתייחסות האישית נעשית בדרך כלל בכתב יד, והיא הזדמנות להדגים את כתב היד. הגלויות יכללו רווחים עבור השולח לכתוב הודעה אישית. וכן כרטיסים ריקים זמינים, כך שאנשים יכולים לכתוב בכתב יד או לצייר בעצמם. חותמות גומי עם מסרים קונבנציונליים ועם החיה השנתית נמכרות בחנויות כלבו למשל, ואנשים רבים קונים מברשות דיו לברכות אישיות. כמו כן, בתי דפוס מציעים מגוון רחב של גלויות השנה החדשה עם הודעות קצרות, כך שהשולח צריך לכתוב כתובות בלבד.

• 

• 

למרות העלייה בפופולריות של הדואר האלקטרוני, ה- nengajō נותר פופולרי מאוד ביפן. אם כי הדור הצעיר כמעט ולא שולח כרטיסים, ומעדיף להחליף ברכות דיגיטליות באמצעות הטלפונים הניידים שלהם. בשנים האחרונות מקובלת בהדרגה העדפת ברכה דיגיטלית בקרב החברה היפנית.

• 

  Japanese family reading Nengajyo, Japanese traditional New Year's Card together.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

יפן מתקשטת לקראת חג המולד

גם יפן מתקשטת לקראת חג המולד הנקרא "כריסומאס".
ברחובות הערים אפשר לראות עצי כריסמס מנצנצים בשלל אורות וקישוטים מרהיבים ברוח החג.

• 

• 

ביפן הנוצרים הם ממש מיעוט, פחות מאחוז אחד של האוכלוסייה. למרות זאת, רוב היפנים חוגגים את "כריסומאס", אולם ללא גורם דתי. סתם חוגגים: עושים מסיבות, ממלאים את עץ חג המולד במתנות קטנות ובקישוטים נאים ובעיקר חוגגים את החג לבני הזוג, "כריסומאס" הוא חג חשוב ביפן.

• 

• 

יפן המסורתית היתה עד לפני מס' עשורים מדינה ממש סגורה ומסורתית. כיום יפן נפתחה לתרבויות העולם והפכה למדינה מודרנית שהישן והחדש מצויים בה כמעט בכל פינה. תהליך הפיכתה של יפן למודרנית לקח לא מעט זמן, והיפנים הכניסו את התרבות המערבית ושינו את המסורות שבה כדי שיתאימו להם. כך בדיוק נכנס ה"כריסומאס" לתרבות היפנית, אך לא הצליח להיכנס כחג דתי ונשאר כחגיגה בלבד. לכן רוב היפנים חוגגים את החג אך לא מחשיבים אותו כחג דתי נוצרי. מדובר על אירוע מסחרי מאוד ולא דתי, והרבה כסף מוצא על קישוטים, ארוחות ערב ומתנות.

• 

• 

הודות לקמפיינים מוצלחים שהחלו בשנת 1974, משפחות יפניות רבות בוחרות לאכול את ארוחת ערב החג בסניף של קנטאקי פרייד צ'יקן. קנטקי פרייד צ'יקן לארוחת כריסמס? ביפן התשובה היא כן. KFC כל כך פופולרית בעונת החג, שאת ארוחת Christmas Party Barrels (דליי עוף) של רשת המזון המהיר צריך להזמין בטוקיו חודשיים מראש. היפנים הפכו את אכילת העופות המצופים של KFC למסורת לאומית בחג המולד. הארוחות נאכלות ב-23,24 ו-25 בדצמבר, אך בייחוד בערב כריסטמס (24 בדצמבר).
הכל התחיל בתחילת שנות ה-70 כאשר KFC היתה חדשה בשוק, וכלכלת יפן היתה בשלב הצמיחה המהירה וקליטת מנהגים ותרבויות מערביים מסקרנים. התברר שזה היה עיתוי פז ל-KFC. האגדה בחברה היא שנציג של בית הספר המיסיונרי בטוקיו הזמין לחג דלי של עופות, בהעדר תרנגול הודו. ועובד בחברה הציע להפוך את המקרה הזה לקמפיין פרסומת.

• 

• 

בנוסף ישלחו היפנים כרטיסי חג מולד לבנים לחברים ולבני משפחה. לעומת זאת, מכרטיסים אדומים צריכים להימנע, שכן זה הצבע המסורתי להודעות על הלוויות. ודמותו המפורסמת של סנטה קלאוס הוחלפה בדמות בשם "הוטיישו", אדם ארוך זקן בעל שק גדול, שלו יש עיניים בגב – כדי שילדים יתנהגו בהתאם לידו ויזכו לקבל מתנות.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אייקידו- אמנות לחימה יפנית

אייקידו (ביפנית: 合気道 בתרגום חופשי – "הדרך להרמוניה עם האנרגיה") היא אמנות לחימה יפנית מסורתית לא תחרותית. היא פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאִי" (המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה.

• 

• 

האייקידו שונה מעט משאר אומנויות-הלחימה והיא מבוססת על אלמנטים שלכאורה נוגדים את התפישה הבסיסית של טכניקות-לחימה רבות. האייקידו מבוססת על חיבור להתקפת היריב, ולא על חסימתה. באמצעות החיבור להתקפת היריב ניתן לנתב את ההתקפה למקום בו ההתקפה אינה מסוכנת. באייקידו יש מקום לבחירה- אם לא מעוניינים לפגוע בתוקף, ניתן לקבל את ההתקפה באופן הרמוני ולתת לה לדעוך (במקרה של חבר משפחה שיכור לדוגמא). מצד, שני, אם מעוניינים לפגוע בתוקף, האייקידו מציעה מגוון רחב של אפשרויות-תגובה שעושות בדיוק את זה.
אפשר להבין את הרעיון הבסיסי מאחורי האייקידו מפירוש השם ביפנית:
איי (合) – התאמה, הרמוניה.
קי (気) – המקבילה היפנית לצ'י הסינית, "אנרגיה".
דו (道) – בתרגום חופשי המילה היא "דרך". במובן של דרך חיים או "דרך" במובן של שיטה.

שיטת האימון באייקידו היא מנטלית ופיזית כשהעיקר אלו התרגולים ולכן אין כמעט תחרויות באומנות לחימה זו ויש דגש רב על התנועה והזרימה.

• 

• 

מנטלי- את האימון פותחים בתרגילי נשימה וישיבת זן.
פיזי- אין דגש על שיפור הכוח אלא על גמישות, קואורדינציה וזריזות והתרגול הוא בזוגות.
האתגר האמיתי הניצב בפני לוחם אייקידו הוא לא להכריע ,לנצח ולהשפיל את היריב שלו אלא להגיע איתו למצב של בן ברית ולכונן איתו יחסי כבוד.

אלמנט נוסף באייקידו, הוא הקפדה על המיקום ביחס ליריב וזה מתבטא בעיקר במיקום בו פוגשים את התקפת היריב, ועל ההקפדה להגיע ל"שטח-המת" שלו.
באייקידו אין חסימות כמו בקראטה, אלה קבלת התקפת היריב בצורה כזאת שהיא נעשית לא מסוכנת. באייקידו מנסים לעבוד ללא כוח. במידה ויש הפעלת כוח, לרוב זה מצביע על כך שהטכניקה נעשית בצורה מרושלת.
האייקידו מאופיין בתנועות מעגליות וסיבוביות, כשהמותקף יוצא מקו-ההתקפה ומשתמש במומנטום של התוקף באמצעות הוצאה משיווי-משקלו. באייקידו יש דגש רב על הבנת הכיוון האנרגטי של ההתקפה והימנעות מחסימתה.

• 

• 

השיעורים באייקידו מאופיינים בעבודת זוגות. לרוב אין תרגולים יחידניים (מלבד שיעורי נשק), והתרגול נעשה כשצד אחד מבצע את טכניקת האייקידו והצד השני מקבל אותה, ואח"כ התפקידים מתחלפים. טכניקות האייקידו מבוססות על הטלות, בריחים, אחיזות וגילגולים. האייקידו מאופיין גם בהקפדה על אלמנטים של תנועה נכונה, כגון תנועת הגוף כיחידה אחת, הימנעות מפגישת כוח בכוח, עבודה רכה ומחוברת לבן-זוג\יריב, מנח-גוף נכון, התכווננות גופנית ונפשית לבן-זוג\יריב, תנועת גוף זורמת ועוד. אומרים שהאייקידו דומה במובנים רבים לריקוד.

• 

• 

באייקידו מתרגלים שימוש בכלי נשק שונים- בוקן (bokken)- חרב מעץ, ג'ו (jo)- מקל עץ, וטנטו (tanto)- סכיו מעץ. השימוש בחרב ובמקל נעשה בקאטות (סדרת תנועות קבועה מראש) או בתרגול עם בן-זוג (שחמוש בכלי-נשק או בידיים חשופות). התרגולים בכלי-הנשק באייקידו חשובים למטרות של הגנה-עצמית ברחוב, אך יש להם חשיבות נוספת. כלי-הנשק באייקידו משמשים כלים מתודיים העוזרים בהבנת הטכניקה בידיים-חשופות. טכניקה המבוצעת ברישול או בכיוון לא נכון "חוזרת למסלולה" מיד עם הוספת סכין או כלי-הנשק האחרים.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מיסו 味噌

מיסו- ביפנית: 味噌, היא משחה יפנית מסורתית המבוססת על דגן מותסס (אורז – לקבלת משחה לבנה, פולי סויה – לקבלת משחה אדמדמה. מעבר לצבע המשחה, לדגן הנבחר השפעה גדולה על הטעם הסופי), מלח ושמרי קוג'י, אותם שמרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמטבח היפני.

• 

• 

במקור משחת המיסו מגיעה דווקא מסין: היא נדדה יחד עם הבודהיזם ליפן ושימשה בין השאר כמרכיב עיקרי בתזונתם של הבודהיסטים הצמחוניים, והפכה לחלק בלתי נפרד ממסורת האוכל היפנית. עם השנים התפתחו שיטות הייצור ונוצרו סוגים שונים שנועדו למטרות שונות. השימוש במיסו ביפן התחיל לפני אלפי שנים, כאשר הקיסר Mommu החיל רגולציה על הייצור, המסחר והמיסים בשנת 701.

בהיותו תוצר של תהליך ההתססה, המיסו הוא בעצם מוצר חי שממשיך להתפתח ולהשתנות גם על המדף. צבעו של המיסו נע בין צהבהב (המכונה ״מיסו לבן״- ביפנית: שירומיסו) למיסו על בסיס אורז עם זמן תסיסה קצר שמאפיין את אזור קיוטו, ועד לחום (המכונה ״מיסו אדום״- ביפנית: אקאמיסו) עבור מיסו מפולי סויה שעבר תסיסה ארוכה.

• 

• 

יש מגוון רחב של סוגי מיסו במנעד רחב של טעמים, מרקמים וגוונים – מיסו מלוח, מיסו "אדמתי", מיסו עם טעמים עזים, מיסו בעל מרקם חלק, מיסו עם מרקם מחוספס. והוא מתחלק לשתי קבוצות עיקריות:
מיסו בהיר (מכונה גם "מיסו לבן") – בעל גוון בהיר וטעם מתקתק, מכיל כמות גדולה יותר של קוג'י ביחס לפולי הסויה ועובר התססה קצרה יחסית, בעל מרקם רך ומרענן.
מיסו כהה (מכונה גם "מיסו אדום") – בעל גוון אדמדם-חום, עובר התססה ארוכה יותר, מכיל יותר מלח ויותר פולי סויה ביחס לקוג'י, מה שמקנה לו טעם מלוח ועז יותר.

המיסו עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, מה שמעניק לו חשיבות רבה במטבח היפני כמקור תזונתי.
למיסו מגוון רחב של שימושים במטבח היפני, החל ממרק מיסו, מרינדות לבשרים, כבסיס לרוטב סויה ולמשקה הסאקה היפני, רטבים קרמיים לסלטים, לאיזון מתיקות בריבות, מאפים ועוד. טעמו מלוח בעיקרו, אך מרכיבים וזמני תסיסה שונים, עשויים להשפיע על טעמו ועל צבעו. צבעו וטעמו של המיסו ממשיכים להתחזק גם כשהוא שמור במקרר.

• 

• 

אצל חלק גדול מהיפנים מרק המיסו הוא הארוחה הראשונה של היום, בשילוב עם קערת אורז וירקות מוחמצים. בכלל, ביפן כמעט כל ארוחה מלווה בקערת מיסו, כך שהיפנים לא מתביישים לאכול אותו לפעמים גם שלוש פעמים ביום. למרק מיסו מקובל להשתמש במיסו לבן המבוסס על אורז והוא רובץ חודשים ספורים בלבד בחבית, כל מיסו אחר עשוי להיות עוצמתי מדי.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

טוקיו

טוקיו (ביפנית: 東京都) היא עיר הבירה של יפן המהווה את המרכז התרבותי והכלכלי של המדינה. טוקיו ממוקמת בחופו המזרחי של האי הונשו שהוא האי הראשי של יפן, על גדות מפרץ טוקיו. בטוקיו חיים למעלה מ-13 מיליון תושבים, ובטוקיו רבתי מעל ל-35 מיליון תושבים, מה שהופך את מטרופולין טוקיו למטרופולין המאוכלסת בעולם. למעלה משני מיליון איש המתגוררים מחוץ לעיר נוסעים בקביעות לעבוד בתוך העיר טוקיו.

• 

• 

טוקיו היא אחת מ- 47 פרובינציות של יפן ומורכבת מ- 23 רובעים המחולקים ל- 26 ערים, 5 עיירות ו-8 כפרים, אשר לכל אחד מאלה יש בניין עירייה משלהן, כולן ישויות עירוניות עצמאיות, עם ראש עיר נבחר ומועצה נבחרת. חלק מהפונקציות המשותפות לרבעים מנוהלות על ידי ממשלת מטרופולין.

• 

• 

טוקיו משמשת כמרכז התרבותי והכלכלי של יפן ונחשבת לאחת הערים המתקדמות והמודרניות בעולם. היא למעשה ערבוב מרתק וחד פעמי של תרבות עתיקת יומין וטרנדים מן העתיד. הקצב של טוקיו מסחרר והמבקרים בה נשארים פעורי פה אל מול גורדי השחקים, מרכזי הקניות העצומים, התנועה השוקקת והרחובות הסואנים. אי אפשר להתעלם מבני הנוער והצעירים עם הלבוש היוצא דופן והמיוחד. לצד המודרניות והחדשנות טוקיו גם משלבת את המסורת עליה היא שומרת ובעיר ניתן למצוא מקדשים וגנים יפניים מטופחים ומרשימים.

• 

• 

לפני שנת 1868, היתה טוקיו ידועה בתור "אדו", אשר משמעותו- שפך נהר. מעיירת טירה קטנה במאה ה-16, הפכה אדו למרכז הפוליטי של יפן בשנת 1603 כאשר השוגון אייאסו טוקוגאווה הקים בה את הממשלה הפאודלית שלו והפך אותה לעיר הבירה מבחינה מעשית, אם כי מבחינה פורמלית עיר הבירה ("קיו" ביפנית) המשיכה להיות קיוטו, מאחר ששם שכנה המשפחה הקיסרית. כמה עשורים מאוחר יותר, אדו גדלה והפכה לאחת הערים המאוכלסות ביותר בעולם. לאחר ההפיכה באמצע המאה ה-19 שהפילה את השוגונים והחזירה את שלטון הקיסר, עבר בשנת 1869 הקיסר מוצוהיטו בן ה-17 מקיוטו לאדו, שינה את שם העיר לטוקיו, והפך אותה לבירה הקיסרית.
חלקים גדולים של טוקיו נהרסו ברעידת האדמה הגדולה קאנטו ב- 1923 ובהפצצות מהאוויר
ב-1945. היום, טוקיו מציעה מבחר בלתי מוגבל של קניות, בילויים ותרבות קולינרית עשירה למבקרים בה. מההיסטוריה של העיר אפשר להתרשם במחוזות כמו Asakusa במוזיאונים מצוינים רבים, מקדשים היסטוריים וגנים.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

נאטו Natto

נאטו הוא מאכל יפני, ונחשב אחד המאכלים הבריאים בעולם.
מדובר בפולי סויה שעברו התססה בעזרת חיידק מיוחד, והוא נאכל לרוב בערבוב עם רוטב סויה, מעט חרדל ואורז חם. זהו אחד המאכלים הדומיננטיים בתזונה היפנית המסורתית, ויש הטוענים שהוא חלק מ״סוד אריכות החיים״ של היפנים.

• 

• 

הנאטו מביא עמו גם אתגר הקולינארי מאוד משמעותי לאנשי המערב מכיוון שמדובר במזון שנראה ומריח באופן חריג…

הנאטו הוא מאכל יפני מסורתי הקיים למעלה מ-1000 שנה. הפופולריות של המאכל עלתה בעקבות תרומתו הרפואית הגדולה. נהוג לחשוב כי הוא מונע התקפי לב, שבץ מוחי, סרטן ועוד. הסיבה העיקרית לתכונות המרפא המיוחסות למעדן היא העובדה שבשעת התסיסה נוצרים אנזימים, ויטמינים, חומצות אמינו ועוד תוצרים בעלי ערך תזונתי. כל אלה מעניקים לנאטו את היכולות הרפואיות והבריאותיות שלו. נאטו מכיל ויטמין B12, שחסר בתפריט של צמחונים, ולכן מתאים למתנזרים מבשר.

• 

• 

הנאטו מורכב מפולי סויה מאודים שתססו עד למצב המעניק להם את הטעם המפורסם ואת המרקם של הדביקות והחלקלקות. פולי הסויה מגובבים יחדיו בחוטים הדומים לחוטי עכביש.
איך זה קורה? הסוד טמון בבקטריה "בצילוס נאטו", שמפעילה את תהליך ההתססה. זאת לאחר שפולי סויה שנבחרו בקפידה אודו במיכל פלדה, בתהליך שסופו אוכל שניתן לעכלו בקלות והוא מזין מאד. פולי הסויה שמיועדים להכנת נאטו קטנים יחסית – בגודל של כ- 5.5 מ"מ. יש עדיפות לפולים קטנים, משום שבשעת תסיסה קל יותר להגיע למרכז הפול.
לאחר שרוחצים את הפולים, מכסים אותם במים לזמן שנע בין 12 ל-20 שעות, עד שהם תופחים, אחר כך מאודים הפולים במשך 6 שעות. לאחר מכן הפולים מעורבבים ברוטב מיוחד שמכיל מלח, סוכר, ושמרים עם אותה בקטריה. התערובת עוברת תהליך תסיסה בטמפ' של 40 מעלות צלזיוס למשך כ-24 שעות. אחר כך מקררים את הנאטו ומישנים אותו במקרר למשך שבוע.

• 

• 

בעבר הכינו נאטו על ידי אכסון של פולי סויה בתבן אורז (RICE STRAW) שהכיל באופן טבעי 'בצילוס נאטו'. תהליך התסיסה התבצע כשהפולים היו קבורים או מונחים תחת תנור חימום שולחני יפני.

קיים מגוון רב של סוגי נאטו. בדרך כלל הוא נאכל בארוחות בוקר עם ביצה שלוקה, או במרק מיסו, בסלטים עם טופו, ממולא בחביתה, מוגש כמטבל ואפילו מטוגן בשמן עמוק וכך נהפך הנאטו למאכל סתגלן במיוחד: נאטו משתלב עם הרבה מאכלים ביניהם אורז בתוספת רוטב סויה חרדל צנון יפני ועוד. ויש אפילו גם גלידת נאטו.

• 

• 

היפנים מתחלקים לשניים: אלו שאוהבים את הטעם והריח של הנאטו ואלו ששונאים את ריחו ואת המראה שלו. עבור האוכלוסייה השנייה קיימים יצרנים שיגוונו את המוצר ויפיקו נאטו ללא ריח או ריח חלש.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

בית יפני מסורתי

היפנים ידועים בחוש האסתטיקה המפותח שלהם. היכולת שלהם להביא כל דבר לכדי שלמות אסתטית, נובעת מההתייחסות שלהם לאסתטיקה כאל פילוסופיה ודרך חיים. אידיאל היופי של המזרח אינו האדם אלא הטבע, והאדם הוא רק חלק קטן מהיקום הגדול. לא הטבע כרקע לאדם, אלא הטבע כמטרה בפני עצמה. מכאן נובעת החתירה לפשטות, לצמצום ולקבלת הטבע כפי שהוא, בלי להנדס ולשנות אותו.
אין בבית היפני הטיפוסי ייעוד קבוע עבור כל חדר, למעט אזור הכניסה, המטבח, השירותים והמקלחת. כל אחד מחדרי הבית יכול באותה המידה לשמש כסלון, כחדר אוכל, כחדר לימוד או כחדר שינה. המצב הזה הוא תוצר של שתי סיבות: הראשונה היא שאת הריהוט היפני, כגון השולחנות הנמוכים והפוטונים, ניתן בקלות להזיז ולאחסן באושירי (oshiire), ארון עצום בגודלו המיועד למטרה זו. הסיבה השנייה היא שבמקום קירות גבס ובטון, בתים ודירות רבות ביפן עושים שימוש בשוג'י (shoji) ובפוסומה (fusuma). מדובר בדלתות הזזה העשויות עץ ונייר, המתפקדות כמחיצות בין חללי הבית ובעצם יוצרות חדרים. המחיצות האלה פשוטות להזזה, ולכן ניתן לשנות בקלות את גודלם ומיקומם של החדרים בבית, בהתאם לרצון ולצורך.

• 

• 

• 

בבית היפני הטיפוסי יימצאו השירותים בחדר נפרד מהמקלחת. למעשה, שני החדרים אפילו לא בהכרח ימוקמו זה לצד זה. הסיבה לכך נעוצה במנהג היפני לחלק את הבית לאזורים "נקיים" ו"מלוכלכים", כאשר חדר השירותים נחשב לאזור מלוכלך. לכן, בבית יפני מסורתי ימצאו זוגות נעליים גם בכניסה לחדר השירותים – נעליים המיועדות לשימוש בתוך חדר השירותים בלבד.

• 

• 

היפנים עושים הפרדה ברורה בין החוץ לפנים, נעליים לא נכנסות הביתה. החוץ מלוכלך ובתוך הבית מדובר בשטח סטרילי ויש לשמור עליו כך. זה הרעיון עומד מאחורי הגנקן (genkan), אזור הנמצא בכניסה לבית היפני, המיועד להסרת הנעליים ולהשארתן שם. רצפת הגנקן תהיה בדרך כלל נמוכה משאר רצפת הבית ולעיתים גם בצבע שונה. בדומה לשירותים, נחשב הגנקן לאזור מלוכלך, ולפיכך לאחר הסרת הנעליים חשוב להקפיד לא לדרוך עליו עם הגרב או הרגל היחפה. את הגנקן ניתן למצוא גם בכניסה למקומות ציבוריים, כגון בתי ספר, אונסנים ובתי מלון – אלא ששם יהיו גם מדפים או לוקרים לאחסון הנעליים.

• 

• 

"חדר טאטאמי" הוא חדר שרצפתו מרופדת בטאטאמי – מחצלות קש קלועות. הבית היפני הטיפוסי יכלול לכל הפחות חדר טאטאמי אחד. ביפן נוהגים למדוד את גודלם של חדרים לפי מספר מחצלות הטאטאמי שניתן להניח בהם, כאשר גודלה של מחצלת סטנדרטית הוא 180X90 סנטימטרים.
חיבתם של היפנים לאמונות תפלות הולידה במשך השנים מספר "חוקים" בנוגע לאופן הנחת המחצלות, כאשר אי-ציות לחוקים אלה עלול, לפי האמונה, להביא מזל רע. כך למשל, לעולם אין להניח את מחצלות הטאטאמי באופן בו שלוש או ארבע פינות של מחצלות ייפגשו במקום אחד. כמו כן, הרבה חדרי חנויות נבנים בגודל חמש וחצי מחצלות טאטאמי – מספר שאמור, מסיבה עלומה כלשהי, להביא להצלחה בעסקים.

• 

• 

כאמור, כל חדר בבית היפני יכול לשמש כחדר שינה, אולם באופן מסורתי נוהגים היפנים לפרוש בלילה את הפוטונים בחדר הטאטאמי ולא על גבי רצפה רגילה. זאת שכן הפוטון היפני הממוצע הינו בעובי חמישה סנטימטרים בלבד, כך שהריפוד הנוסף שמחצלות הטאטאמי מספקות נדרש ביותר. נוסף לכך, בחורף הן מספקות הגנה מסוימת מפני הרצפה הקרה.
הבית היפני המסורתי בנוי מעץ, והקירות הם למעשה מחיצות שעשויות אף הן מעץ בשילוב דפי אורז, ומכאן הצבעים הדומיננטיים, שיהיו בגווני לבן אוף-ווייט וחום. השחור, שגם הוא צבע חשוב וחיוני בעיצוב היפני, ישמש בעיקר כדי להגדיר גבולות ולתחום שטחים.

• 

• 

היפנים לא מפחדים מחדרים ריקים. לא תמצאו בחדרים רהיטים שאין להם תפקיד. הרהיטים קיימים לשימוש פונקציונלי בלבד, והריק הוא חלק מהרעיון של הדגשת המינימליזם. גם למעט האקססוריז שייבחרו יהיה תפקיד של הדגשת החומר והבלאי הטבעי שלו עם דגש לכך שלא הכול חייב להיות מושלם.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Shabu-Shabu

שאבו־שאבו הינו מאכל יפני ממשפחת מאכלי הנאבה (תבשילי קדירה), המזכיר פונדו או הוט-פוט יפני. מסעדות שאבו-שאבו מגישות ארוחת עשה זאת בעצמך בסגנון פונדו.
מקור השם שאבו-שאבו, לפי היפנים, הוא הרחש שמשמיע הבשר כשהוא נוגע בנוזל החם שבסיר. זו השפעה נוספת מהמטבח הסיני.

• 

• 

הארוחה המורכבת מפרוסות דגים, בשר וירקות אשר נכנסים למים רותחים ומבושלים על ידי האורחים בשולחן. מדובר על סיר עם רוטב שיושב על מקור חום, שכול הסועדים יושבים מסביבו, ולידו מגש מלא בנתחי בשר דקיקים, או פירות ים, ומגוון ירקות חתוכים.

• 

• 

השאבו-שאבו נאכל בצורה שיתופית על ידי קבוצת אנשים. במרכז השולחן מדליקים אש ועליה מניחים קערת מים צלולים שבהם צפה אצה בודדת – בשביל הטעם. יש מסעדות שבהן שמניחים סיר עם מים על פלטה ומדליקים. בנוסף מקבלים צלחות מלאות פריטי אוכל: בשר בקר נא פרוס לחתיכות דקיקות (מעין קרפצ'יו, מצלעות בקר), מבחר ירקות הכולל נבטים, גזר, פטריות שיטאקה ואינוקיטאקה (enokitake), ירק דמוי פטרוזיליה וכרוב, אטריות שקפקפות, צלחות חרסינה זערוריות עם בצל ירוק קצוץ, גי'נגר מגורר ודאיקון (מין צנון יפני) מגורר. תכולת הצלחות נועדה להעשרת הרטבים. ובצד מחכות קעריות עם אורז דביק וחם שהגיע הישר ממכונת בישול האורז, וגם שני רטבים המיועדים לטבילת הבשר -האחד על בסיס רוטב סויה והשני על טהרת השומשום.
הסועדים מעמיסים את פריטי האוכל לתוך הסיר שהמים שבו כבר רותחים. בצד מוכנת לה מצקת מיוחדת שאיתה אמורים להסיר את הקצף המיותר מהסיר. הבשר כאמור דקיק במיוחד ולכן נדרשות כמה שניות עד שהוא מוכן. וכשמוכן טובלים אותו באחד משני הרטבים. במקביל או בסוף מבשלים את הירקות שטעמם רק משתבח ככל שעובר הזמן וה"מרק" נהיה יותר עשיר.

• 

• 

• 

יש מסעדות שבסיום יגישו אטריות קישימן – אטריות רחבות במיוחד מקמח חיטה – שינקו את הנוזלים שנשארו בסיר, כך שיהפכו למרק צח, יבשלו את האטריות כמה שניות ויגישו לכל סועד מנת מרק אישית, טעימה במיוחד, עם אטריות.
מקורו של המאכל במאה ה-13, בצבאותיו של ג'ינגיס חאן, אשר היו מבשלים פרוסות דקות של בשר על ידי טבילתן במים רותחים, כדי לקצר את משך הבישול. המאכל הפך פופולרי ביפן רק באמצע המאה ה-20, אך במהרה הותאם למטבח היפני והפך למזוהה איתו. ביפן השבו-שבו נחשב למאכל חורפי המסייע לסועדים להתחמם ולבלות יחדיו. העיסוק סביב הסיר הופך את הארוחה לאירוע חברתי בלי מגבלת זמן.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת