זבל ומחזור ביפן

איסוף זבל ומחזורו מקבל תשומת לב רבה מהיפנים. הם ממחזרים אחוזים ניכרים מהזבל הביתי שלהם. יפן נחשבת לאחת האומות הממחזרות בעולם והיפנים עושים זאת ביעילות, בזריזות ובכישרון המאפיינים אותם. יפן היא מדינה המייבאת כמעט את כל חומרי הגלם לתעשייתה. לפיכך מִחזור הזבל מביא חיסכון ניכר למשק.

זה לא פשוט לזרוק זבל ביפן. זוהי מדינת איים צרה וארוכה, ולכן אין בה הרבה אתרים פנויים לקבור בהם זבל, וצריך לחשוב על פתרונות יצירתיים. הרשויות המוניציפליות של טוקיו יצרו בשנות השישים את "אי החלומות" (Yume-No-Shima), אי מלאכותי העשוי כולו מאשפה. יצירת האי היתה אמורה להיות דרך יעילה להיפטר מכמויות הזבל העצומות שהצטברו מדי יום בטוקיו וסביבתה. אולם בשנת 1965 נוצרה באי מגפת זבובים עצומה, שתקפה את כל מזרח טוקיו, לכן החליטו לכסות את אי הזבל בשכבה של אדמה ובנו עליו מספר מבנים ציבוריים.

היפנים מייחסים חשיבות לבעיות הזבל שלהם, ולכן בנוסף לאי, פיתחו במשך השנים מגוון שיטות יעילות הקשורות בזריקת אשפה, איסופה, שריפתה ומחזורה.
ברחבי יפן משתמשים ב"שיטות זבל" שונות. העקרונות די זהים בין האזורים השונים (הפרדה לסוגים שונים של זבל תוך ניסיון למחזור מקסימלי), אך שיטות הזריקה והאיסוף נקבעות על ידי העיר או המחוז, ולכל אזור החוקים הספציפיים שלו.

מאוד מפתיע שכמעט בלתי ניתן למצוא פחי אשפה ברחובות יפן, במיוחד כשהיפנים משקיעים מאמץ רב באיסוף ומחזור הזבל שלהם. ומכיון שיפן היא אחת המדינות הנקיות בעולם.
אם קונים משהו ברחוב, רוב הסיכויים שלא ימצא פח אשפה לזרוק האריזה או הקבלה. מקובל שכל אחד שומר אצלו את הזבל שלו. אם בכל זאת לא רוצים להיסחב עם אשפה לאורך כל היום, אפשר לחפש חנות של אחת הרשתות הגדולות. מחוץ לחנויות אלה אפשר למצוא בדרך כלל שורת פחים- כל פח והזבל המיועד לו. בעקרון לא אמורים לזרוק לתוך הפחים האלה זבל "חיצוני" שלא קשור למוצרים מהחנות, אבל אם זורקים משהו קטן זה כנראה יעבור בשלום. גם בתחנות הרכבת או ברשת מקדונלד'ס יש פחים מסוג זה, ואנשים רבים ישתמשו בהם כדי "לעקוף" את השיטה ולהיפטר מהזבל שהצטבר אצלם.


בקניית אוכל בדוכן רחוב, אחרי שמסיימים לאכול, אפשר להחזיר לבעלי הדוכן את מה שנשאר – הנייר או אריזת הפלסטיק. בסופרמרקטים או בתי קפה יהיה ליד הקופה תא קטן, שלתוכו זורקים את החשבון והקבלה של סוף הארוחה במקום להיסחב איתם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

בונסאי (盆栽)

בונסאי (盆栽), היא אמנות גידול עצים וצמחים, בצורה השומרת את הצמח ננסי על ידי גיזום קפדני בשורשיו וענפיו. הפירוש המילולי של המילה- "גננות על מגש".

פיתוח הבונסאי הוא אמנות יפנית עתיקה שמטרתה ליצור צורות אסתטיות נעימות.
מקור ההשראה לבונסאי הוא נופי הטבע ביפן, שבה הרים גבוהים ויערות ירוקי עד שחלקם "נתגמדו" לעיתים קרובות למידות זעירות, נוכח תנאי גידולם הקשים. באמצעות טכניקות מיוחדות מגדלים עצים ננסיים כהעתק מדויק של עצים הגדלים כעצי יער. יצירות הבונסאי מחקות, אם כך, את פלאי הטבע.

הגינון המיניאטורי התפתח כחלק מתרבות עתיקה בסין לפני כאלף שנה. הכוונה הייתה ליצור חיקוי מיניאטורי של עץ הגדל כבר שנים בטבע. הסינים העבירו את הידע לגידול הבונסאי מדור לדור בסודי סודות והיום ניתן למצוא עצים בני כמעט אלף שנים.
היפנים, שאימצו את התרבות הזו, מצאו את הדרכים לגדל, לטפח ולעצב עצים ננסיים באמצעות טכניקות של גיזום הענפים והשורשים. גידול הבונסאי חדר לעולם המערבי רק במאה העשרים. בארצות הברית הפך הבונסאי לתחביב אומנותי. מאוחר יותר התפתח כגידול בתוך הבית.

עץ בונסאי אינו צמח גמדי מבחינה גנטית, ולכן יש לשמור אותו ננסי על ידי טיפוח, עיצוב וגיזום מתמידים כך עץ הבונסאי יאריך ימים יותר מעץ רגיל מאותו הזן. הבונסאי יכולים לחיות מאות שנים בבית או במשרד, תוך טיפול והקפדה על דישון, השקיה, גיזום והרבה הרבה אהבה.

הבונסאי זקוק לטיפול רב מאוד, וטיפול שגוי אפילו במקצת עלול להביא למותו של הצמח.
אחזקה שוטפת של עץ הבונסאי, דורשת משטרי השקיה ודישון קבועים וכן טיפול במזיקים ובמחלות.
הגיזום הוא סוד כל העניין, המגדל יכול לשלוט באמצעות הגיזום בקצב הגידול, בעיצוב מראהו, בגובהו, בגזע ובעלים.
מצע הגידול של עץ הבונסאי מאופיין בדרך כלל בכושר ניקוז גבוה, והוא מוחלף אחת למספר שנים בהתאם לצורך. חורי הניקוז בעציץ בונסאי, גדולים יותר מהמקובל בעציצים רגילים. עציצי בונסאי מאופיינים גם בהגבהה של תחתית העציץ המאפשרת כניסת אוויר ואור אשר מונעים את הצצת השורשים ויציאתם מתוך חורי הניקוז.

הבונסאי כצמח קישוט מעוצב בסגנונות שונים לפי טעמו של המגדל, עיצוב העץ נחשב למעשה אומנות.
ישנם סגנונות עיצוב רבים לעצי בונסאי, בהם שישה הנחשבים לסגנונות שבבסיסו של העיצוב היפני הקלאסי-מסורתי:
סגנון זקוף רשמי (ביפנית chokkan): עץ בעל גזע ישר עם התחדדות מושלמת לכל אורכו וחלוקת הענפים מאוזנת, צורת העיצוב מדמה עץ הגדל בתנאים אופטימליים של אור ובלא צורך להתמודד עם עצים מתחרים. סגנון זה מתאים בעיקר לעצים מחטניים כמו אורנים וערערים.


סגנון זקוף לא-רשמי (ביפנית moyogi): הסגנון הנפוץ ביותר בבונסאי כמו גם בטבע, והוא קל יחסית לעיצוב. הגזע הוא בעל תנועה לכל אורכו וכן נשמרת התחדדות עד לצמרת. סגנון זה מתאים למרבית העצים.


סגנון נטוי (ביפנית shakkan): העיצוב בסגנון זה הוא בדומה לסגנונות האחרים, כאשר הגזע נוטה הצידה לכיוון אחד דומיננטי ובזווית של 60 עד 80 מעלות ביחס לקרקע. סגנון זה מדמה עץ הגדל במדרון או בתנאי רוח קשים. בדרך כלל הענף פונה התחתון כנגד נטיית הגזע במטרה ליצור איזון וכך גם השורש הדומיננטי שפונה כנגד נטיית העץ. השתילה בסגנון זה תיעשה בדרך כלל בצידו של העציץ.


סגנון מניפה (ביפנית hokidach): סגנון המיוחד בהסתעפות הענפים העשירה והסימטרית שלו היוצאת מהשליש הראשון של הגזע בצורת מניפה. הגזע ישר, זקוף ומתחדד במתינות ואינו ממשיך לחלקו העליון של העץ. סגנון זה מתאים במיוחד לעצים נשירים.


סגנון משתפל (ביפנית kengai) : סגנון מיוחד זה מדמה עץ הגדל בצידי צוק תלול ובתנאי טבע קשים כמו מפולות אבנים ושלג נערם, הגורמים לענפיו להשתפל מטה אל עבר המדרון. חלקו העליון של העץ מעוצב כצמרת הנמצאת מעל שפת העציץ והשתפלות הענפים מטה היא בזווית חדה ותגיע עד מתחת לבסיסו של העציץ הגבוה בו הוא שתול. הענפים שיוצאים מן הגזע פונים הצידה בצורה אופקית ומאוזנת.


סגנון חצי משתפל (ביפנית han kengai): בדומה לסגנון המשתפל גם סגנון זה מאפיין תנאי גידול קיצוניים. צמרתו של העץ המשתפל למחצה תהיה מעל בסיס הגזע וענפי עץ המעוצב בסגנון זה לעולם לא ירדו מעבר לתחתית העציץ.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

יוקוהמה Yukuhama

יוקוהמה (横浜市) היא עיר נמל באי הונשו בחבל קאנטו, יפן. נמצאת כ-30 דקות נסיעה דרומה, מתחנת Shibuya (שיבויה) ברכבת. אוכלוסייתה מונה כ 3 מיליון תושבים והינה העיר השנייה באוכלוסייתה ביפן, אחרי טוקיו, והינה בירת של מחוז קאנאגאווה.

החל מאמצע המאה ה-19, לאחר פתיחתה של יפן למערב, יוקוהמה שימשה כעיר נמל מרכזית של יפן. היא נהרסה ברובה ברעידת האדמה שהתרחשה בשנת 1923, ונפגעה קשה מאוד מהפצצות במלחמת העולם השנייה. למרות הכל, העיר נבנתה מחדש כל פעם.

לקראת סוף תקופת אדו (1603-1867), שבמהלכו יפן שמרה על מדיניות של בידוד עצמי, הנמל של יוקוהמה היה הראשון שנפתח לסחר חוץ בשנת 1859. כתוצאה מכך, יוקוהמה גדלה במהירות מכפר דייגים קטן לאחת מהערים הגדולות של יפן.
ביוקוהמה הופיעו לראשונה חידושים מערביים רבים ביפן, כגון העיתון היומי, ופנסי רחוב הפועלים על גז. מסילת הברזל הראשונה ביפן, אשר נבנתה בשנת 1872, חיברה בין יוקוהמה לטוקיו.
בשנת 1887 נבנתה תחנת הכוח הראשונה בעיר, הפועלת על פחם.
כיום זוהי עיר בינלאומית, שוקקת, כשהמראות של אזור הנמל וקו החוף שלה, הם בין הנופים האורבניים המרשימים ביותר.

אפשר למצוא בעיר מבנים מערביים, מהראשונים שנבנו ביפן ביניהם רובע צ’יינה טאון צבעוני וססגוני הגדול ביפן, ובין הגדולים בעולם. את הרובע הקימו סוחרים סינים שהגיעו לעיר לאחר פתיחתו של הנמל לזרים. היום יש ברובע מסעדות סיניות רבות וחנויות סיניות שונות ומשונות.
ארבעה שערים גדולים ומעוטרים מסמנים את הכניסות לרובע, וסך הכול 10 שערים מקושטים ויפים ניצבים בשכונה. המקדש הסיני הססגוני – KANTEIBYO במרכז הרובע נבנה על ידי הסוחרים הסינים, והוא מוקדש לאל הסיני של הצלחה בעסקים וסגסוג. ברובע צ'יינה טאון ביוקוהמה, בלב העיר היפנית הענקית, אפשר לספוג אווירה סינית מקורית ולטעום משלל מנות סיניות משובחות.

בהיותה אחת מן הערים הראשונות שנפתחו לזרים ביפן, יוקוהמה נשארה עיר רב-תרבותית ססגונית עם סגנונות בנייה רבים. מי שיגיע ליוקוהמה יכול למצוא הרבה אטרקציות שונות שאין דומה להן ברחבי העולם כמו רכבת המוות – מה שנקרא "רולרקוסטר" – הרכבת שנוסעת מתחת לפני המים שמספקת הרפתקה מפחידה ומיוחדת במינה.
בנוסף לפארק השעשועים המיוחד, המגדלים הגבוהים- ביוקוהמה נמצא הבניין הכי גבוה ביפן, "יוקוהמה לנדמרק טאוור", המתנשא לגובה של 296 מטר. הבניינים ובמיוחד בתי המלון המפוארים של האיזור נחשבים ליוקרתיים ביותר.


העיר יוקוהמה הינה אחת הערים המתקדמות ביותר ביפן תודות לנמל הגדול המקשר אותה עם שאר העולם מה שתרם לה במיוחד להיות אחת האטרקציות הגדולות לתיירות העולמית, הנופש, מקומות התעסוקה הגדולים, והרבה מקומות בילוי שונים הפרושים ברחבי העיר.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קוף מקוק יפני Macaca fuscata

קוף מקוק יפני (Macaca fuscata) הוא מין בסוג קופי מקוק, הקרוי גם קוף שלג.
קופי המקוק (Macaca) חיים באזורים נרחבים באסיה הדרומית, ממזרח אפגניסטן ודרום סין עד אינדונזיה והפיליפינים. כל מיני המקוק הם יצורים חברתיים מאוד, החיים בקבוצות גדולות. הם נבונים, סתגלנים, ובכל מקום שבו הם חיים הם מגלים תושייה בהשגת מזון ובשיפור תנאי החיים שלהם.


המקוק היפני פעיל ביום ומבלה את רוב זמנו ביערות. הוא חי במגוון סוגי יערות, הכוללים יערות סובטרופיים, סובאלפיניים, ממוזגים וירוקי-עד, מתחת לגובה של 1500 מטרים. מזונו כולל זרעים, שורשים, ניצנים, פירות, חסרי חוליות, גרגרי יער, עלים, ביצי ציפורים, פטריות, קליפת עץ ודגנים.
המקוק היפני הוא הקוף הגדול ביותר במשפחת קופי המקוק: אורך גופו הוא בין 79 ל-95 ס"מ, עם אורך זנב של בערך 10 ס"מ. הזכרים שוקלים 15-18, משקל הנקבות הוא בסביבות 10 ק"ג.

כל מיני המקוק ידועים כקופים קשוחים, המסוגלים לעמוד בתנאי אקלים קשים, אבל המקוק היפני שובר שיאים בתחום זה: תחום תפוצתו הגיאוגרפית הוא הצפוני ביותר מכל בני המשפחה – גבולו הצפוני בחצי האי שימוקיטה (Shimokita) שבצפון האי הונשו (Honshu), וגבולו הדרומי באי יקושימה (Yakushima).


קופי המקוק היפני חיים בחבורות. בראש כל חבורה עומד מנהיג – זכר חזק השולט בה (המכונה בעגה המקצועית "זכר אלפא"), לפעמים בעזרת שניים־שלושה סגנים, המסייעים לו בשמירת הסדר בחבורה. מתחתיהם בסולם החברתי נמצאות כמה נקבות שליטות, ואחריהן צאצאיהם, המקבלים מעמד בכיר בחבורה לא בזכות עצמם אלא בזכות היותם "בנים ובנות של": מעמדה של הנקבה בסולם החברתי הוא הקובע את מעמדה של הבת – ככל שמעמד האם גבוה יותר כך גם מעמדה של הבת. אבל מעמד הבת יהיה תמיד נמוך ממעמד האם, ומעמד הבת הצעירה גבוה מזה של אחיותיה הבוגרות. הדירוג החברתי בין הנקבות נשאר לאורך שנים.
בתחתית הסולם החברתי נמצאים זכרים חסרי מעמד, ולעתים הם חיים בשולי החבורה. כל עוד הם צעירים נהנים הזכרים מחסות האם ומהמעמד החברתי שלה. כאשר הם מתבגרים נקבע מעמדם במאבקי כוח, ולעתים קל להם יותר להתמודד בתוך קבוצה אחרת. מסיבות אלו (ואחרות) נוטים הזכרים לעזוב את החבורה ולחפש את מזלם במקומות אחרים.


יפן יושבת, על "טבעת האש" של האוקיינוס השקט, ויש בה פעילות וולקאנית אינטנסיבית, שאחד מביטוייה הוא מעיינות חמים. וכך כשפני האדמה מכוסים בשלג שלושה ־ ארבעה חודשים בשנה, לעתים בשכבה של מטר מעל פני השטח, והטמפרטורה צונחת ל־15 מעלות מתחת לאפס, מוצאים קופי המקוק היפני מפלט נהדר מהקור: הם טובלים בבריכות הגיאותרמיות בצפון יפן, הניזונות ממעיינות חמים.


פארק הקופים – ג'יגוקודאני- מציע למבקריו את החוויה הייחודית של צפייה בקופי מקוק יפנים מתרחצים במעיין חם. למרות שהפארק פתוח כל השנה, הצפייה בקופים בזמן שהם רוחצים להנאתם בבריכה היא מיוחדת בעיקר כאשר האזור מכוסה בשלג לבן. הזמן הטוב ביותר לביקור בפארק הוא בין החודשים ינואר ופברואר.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סייג'ין נו הי Seijin no hi

היום, 11 בינואר 2021, מציינים ביפן את יום ההתבגרות (成人 成人 日) או סייג'ין נו הי Seijin no hi. זהו חג יפני המתקיים מדי שנה ביום שני השני בינואר. החג מוקדש לכל מי שיהיה או היה בגיל 20 בין התאריכים 2 באפריל בשנה הקודמת ל-1 באפריל בשנה הנוכחית (מתייחסים לשנה המתחילה באפריל שעבר ומסתיימת באפריל הבא, מכיוון ששנת הלימודים ביפן מתחילה באפריל). במסגרת החג שבו חוגגים את המעבר לבגרות (גיל הבגירות ביפן הוא 20), נערכים טקסים במוסדות מקומיים ביפן, ויפנים רבים עורכים גם מסיבות עם בני משפחתם או חבריהם.

מקורו של החג בטקסי התבגרות שנחגגו ביפן במשך מאות שנים, אף על פי שבעבר צוין גיל צעיר יותר. תחילת המנהג בשנת 714 לספירה כאשר נסיך צעיר אימץ לעצמו תלבושת ותספורת חדשה לכבוד הגיעו לגיל בגרות ובעקבותיו החלו צעירים נוספים לנהוג כמוהו ולציין את גיל הבגרות בתספורת ובתלבושת חדשה.
במאה ה-19 נקבע כי 20 הוא גיל ההגעה לבגרות ביפן, אבל רק ב-1948 החלו לציין את ההתבגרות בחג רשמי. בין הזכויות שאזרחי יפן זוכים להם בגיל 20 נמצאות הזכות להצביע ולקנות באופן חוקי אלכוהול ומוצרי טבק. בעבר ציינו את יום ההתבגרות ב-15 בינואר, אבל בסוף המאה ה-20 החלו ביפן להצמיד את החגים הלאומיים לסופי השבוע כדי ליצור רצף של ימי חופש. על כן "יום ההתבגרות" מצוין בשנים האחרונות ביום שני השני בחודש ינואר.
ביפן חג ההתבגרות נחשב כחג בעל משמעות חשובה ואפשר להשוות את גודל חשיבותו לחג הפסחא וחג ההודיה במערב.

"יום ההתבגרות" מתחיל בדרך כלל בטקסי התבגרות (סייג'ין שיקי, Seijin-Shiki) הנערכים במקדשי שינטו. החוגגים מקבלים ברכה וכותבים משאלה על פלקט הנקרא אמה (ema). טקסים אחרים נערכים במקומות ציבוריים כמו אוניברסיטאות, ואף בפארק דיסנילנד בטוקיו.


רבות מהנשים החוגגות את הגעתן לבגרות בטקס לובשות פוריסודה (furisode) קימונו רשמי המיועד לנשים לא נשואות. מחירו של הפוריסודה גבוה ביותר, ולכן יעדיפו לשאול או לשכור אותו.
נשים רבות הולכות למכון יופי ביום זה על מנת שבמהלך החג ילבשו את הקימונו המסורתי באופן הנכון ועל מנת שהשיער יהיה אסוף בצורה הנכונה.
מקצת הגברים לובשים קימונו חגיגי בצבע כהה, אבל רובם מעדיפים בגדים מערביים רשמיים.


לאחר הטקסים הרשמיים צעירים רבים מתכנסים לעיתים רבות בקבוצות ויוצאים למסיבות, לשתות או להרמת כוסית.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

רכבת הקליע

רכבת הקליע, השינקָנְסֶן (ביפנית 新幹線), היא רשת רכבות מהירות ביפן.
כאשר עלו ההצעות הראשונות לרכבת המהירה ביפן, בשנות השלושים, ניתן להן הכינוי האנגלי Bullet Train (רכבת קליע). שם זה דבק ברכבות השינקנסן בזכות חזיתן העגולה והמחודדת של קרון הניהוג הדומה לצורתו של קליע ובזכות מהירותן (הרכבת מגיעה למהירות של 300 קמ"ש).

הפירוש המילולי של השם "שינקנסן" ביפנית הוא "קו ראשי חדש". בניגוד לקווי הרכבת הישנים ברשת הלאומית של יפן, אשר פעלו על מסילות צרות (1,067 מ"מ), השינקנסן נוסעת על מסילה ברוחב תקני (1,435 מ"מ), והיא עוברת במנהרות ובגשרים כדי לחצות מכשולים, במקום להתפתל סביבם.
העובדה שיפן היא מדינה הררית אינה משפיעה על תוואי הנסיעה של הרכבת. הרכבת אינה מתפתלת סביב הרים ועמקים, אלא חוצה בקו ישר מנהרות וגשרים באזורים הרריים, היישר אל מרכזי הערים. מערכת המסילות לרכבת המהירה חוצה את הונשו (Honshu) וקיושו (Kyushu), שני האיים המרכזיים ביפן. מיליוני יפנים יכולים לעבוד במקומות מרוחקים מביתם בזכותה של השינקנסן שנוסעת במהירות 300-240 קילומטרים בשעה.

לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, ננטשו תוכניות הרכבת המהירה למספר שנים. אולם באמצע שנות החמישים, עבד קו הרכבת הראשי טוקאידו (המקשר בין טוקיו לקובה), בקיבולת נוסעים מקסימאלית ומשרד הרכבות הממשלתי החליט להחיות את פרויקט השינקנסן. בשנת 1958 ניתן אישור הממשלה לפרויקט והעבודה על המסילה בין טוקיו לאוסקה החלה בשנת 1959. המימון לעבודות בא ברובו מהלוואה שניתנה ליפן מן הבנק העולמי, בסך 80 מיליון דולר. בשנת 1962 נפתחה בעיר אודוורה מסילה לנסיעות מבחן של הציוד הנייד. היום מסילה זו היא חלק מן המסילה הראשית.
בחודש אוקטובר 1964 נפתח לנסיעה הקו הראשון של השינקנסן, יחד עם אולימפיאדת טוקיו. הרכבת הראשונה נסעה במהירות של 210 קמ"ש ומיד נרשמה הצלחה מסחררת, תוך פחות משלוש שנים ציינה חברת הרכבות את הנוסע ה-100 מיליון… מאז נמצאת רשת המסילות המיוחדות לרכבת בהרחבה מתמדת, כמו גם דגמי הרכבות המתחדשים שמהירות נסיעתם עולה ממודל למודל.

בכל שנות פעילותה של הרכבת היה רק מקרה אחד שבה ירדה הרכבת מהפסים וזאת בעת רעידת האדמה שאירעה באוקטובר 2004, כאשר שמונה קרונות נפלו מן המסילה ליד תחנת נגוקה (Nagaoka). אך איש מ-154 נוסעי הרכבת לא נפצע.
על מנת למזער את הסכנה לנוסעים, קיימת מערכת זיהוי מיוחדת העוצרת את הרכבת במהירות ברגע שהיא מאתרת רעידת אדמה. בנוסף, בכל תחנת רכבת ישנם עובדים אשר תפקידם הוא לדאוג כי הנוסעים יעלו בבטחה לרכבת והדלתות תסגרנה במלואן בצורה בטוחה ושחלילה לא יסגרו על אנשים.

על פי חברת הרכבות של מרכז יפן (Central Japan Railway Company), שיעור הדיוק הממוצע של רכבות השינקנסן הוא איחור של 6 שניות מלוח הזמנים. נתון זה, אשר חושב על בסיס 160 אלף נסיעות של השינקנסן, כולל בתוכו עיכובים בגלל תאונות מגורמים טבעיים ואנושיים וכן טעויות בהפעלת הרכבת.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אומנות הציור היפני

היפניים הם אחד העמים העשירים ביותר בהיסטוריה ובתרבות. בכל רחבי העולם, היפנים נחשבים אנשים פדנטיים אשר מוצאים אסתטיקה בכל ביטוי של החיים. לכן, ציורים יפניים תמיד הרמוניים מאוד בצבע ובצליל: אם יש כתמים של צבע בהיר, זה רק במרכזים הסמנטיים.
הציור היפני הושפע רבות מהציור הסיני, הוא נולד בהשפעת ציורי הדיו הסיניים והיה נחלתם של נזירים ואמנים ייחודיים. אולם במשך השנים התפתח ביפן ציור המבטא רעיונות מקומיים המושפעים מתכונות מקומיות. הציורים נעשים בדרך כלל על נייר או משי, מברשת הציור חידודית ועשויה משער המחובר לפיסת במבוק, וצבעי המים מבוססים על פיגמנטים טבעיים.


עבודת המכחול היא כלי מרתק להתחבר לעצמך, להיכנס לתוך מצב מדיטטיבי של עשיה מרוכזת וליהנות משקט ועשיה יצירתית, תוך חיבור עמוק ומספק לנפש האמנותית ורוח יצירה כמו גם חיבור אל הטבעת ועונות השנה והעולם בו אנו חיים.
כל אחד יכול לפתח את הטכניקה הדרושה ליצירת ציור היפני, אם קיימת התשוקה והנכונות להתמסר ללמידה ולאימון המהווה בעצמו דרך נפלאה להירגע ולהתמסר לסוג האמנות המיוחד הזה. המיומנות היא כלי נרכש בסבלנות ובהתמדה.


נושאי הציור רבים ומגוונים כגון: ציור בודהיסטי; מראות טבע ונוף; עלילות גבורה ואגדה; ציפורים ופרחים, דיוקנאות, ומראות הווי.
בעוד הצייר במערב שאף להגיע לדיוק חזותי ותכליתי, העדיף הצייר היפני לבטא את הרגשתו האישית. תיאור מציאות ממשית לא היה מענינו, והוא העדיף להציג את "רוחם של הדברים מאשר את הדברים עצמם". הציור מבוסס על קווי מתאר, אשר איכותם היא קנה מידה להערכת כשרונו של הצייר, לעתים הציור צבעוני וקישוטי, לעתים הוא מסוגנן ומופשט, אך תמיד יישמרו בו התכונות המסורתיות.
האמנים היפנים העדיפו לצייר קרוב יותר לגרפיקה מאשר לציור. בציורים כאלה אי אפשר למצוא שמץ שמן גס וחוסר תשומת לב, המאפיין כל כך את האימפרסיוניסטים.


מהי האמנות הגרפית של אמנות הציור היפני? פרחים, עצים, סלעים, בעלי חיים וציפורים – הכל בציורים אלה מתואר בצורה ברורה ככל האפשר, עם קווים מוצקים ובטוחים. כל הפריטים בהרכב חייבים להיות קווי מתאר. מילוי בתוך המתאר נעשה בדרך כלל בצבעי מים. אפקט דקורטיבי הוא בדיוק מה שמייחד ציורים יפנים מן האמנות של העולם כולו.
צייר ציורים יפניים לעיתים קרובות ישתמש במעברים שונים: למשל, מצבע אחד למשנהו. על עלי הכותרת של חבצלות מים, אדמוניות, ניתן לראות מעבר מגוון אור עשיר, צבע בהיר. מעברים משמשים גם את התמונה של פני המים, את השמים. מעבר חלק מן השקיעה אל כהה, דמדומים. בציור עננים, הם גם משתמשים במעברים מגוונים שונים ורפלקסים.
בציורים יפניים יש כמה נושאים נצחיים. אלה הם אירועים היסטוריים, תמונות של אנשים וטבע, נופים יפניים מגוונים. הנושא האהוב על יפנים הן בריכות: בריכת נוי, כמה חבצלות מים ובמבוק בקרבת מקום – כך נראית תמונה רגילה של המאה ה -17-18.
עולם החי הוא נושא נוסף שהציור היפני עוקב אחריו. ציפורים, תוכים דקורטיביים, טווסים מפוארים, סנוניות, דרורים ואפילו תרנגולים.

אנשים בציור יפני הם נושא מיוחד. האמנים תיארו גיישות, קיסרים, לוחמים וזקנים. גיישות צבועות בצבעים, תמיד בבגדים מורכבים עם קפלים רבים ואלמנטים. הלוחם מתואר לפעמים כמפחיד. שערו הארוך של סמוראי מצויר בפירוט ונראה כמו חוט. בדרך כלל, כל הפרטים של שריון הם מעודנים. לעתים קרובות, חלקים עירומים של גוף הלוחם מעוטרים בקעקועים המתארים דרקון מזרחי. זהו סמל של כוח וכוח צבאי של יפן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת