אם תטיילו ברחבי טוקיו המודרנית העיר נראית כההתגלמות של שלום ורוגע. קשה להאמין שהיא נהרסה לא פעם אלא פעמיים במהלך המאה ה -20, תחילה ברעידת אדמה ושריפה בשנת 1923, ולאחר מכן על ידי פצצות אמריקאיות ב -1945.
ואלה לא הפעמים היחידות שטוקיו נתקלת באסון. בימים בהם העיר הייתה ידועה בשם אדו, היא הייתה עיר של עץ וסכך. האש הייתה סכנה רב שנתית ואדו נשרפה בהזדמנויות רבות, רק כדי לקום שוב מהאפר כמו עוף החול. אחת ההרסניות מבין השריפות הללו הייתה השריפה הגדולה בשנת 1657. אך היא הייתה גם אחת המעצבות ביותר, שכן ניתן לראות עד היום את ההשלכות של השינויים שנעשו במערך העיר בעקבות השריפה.
אדו עדיין הייתה עיר חדשה בשנת 1657. השוגון העביר את מפקדתו מהבירה הישנה של קיוטו לכפר אדו רק 50 שנה קודם לכן. בתקופה שחלפה, נוצרה תנופת בנייה, והכפר הפך להיות אחת הערים הגדולות בעולם.השריפה הגדולה של 1657 החלה בהונגו, התפשטה ליושימה וקנדה וירדה עד גינזה. היא השתוללה במשך שלושה ימים, כשרוחות עזות מלבות את האש ברחבי העיר . אוכלוסיית אדו הייתה 400,000 בשנת 1657. עד שהגחלת האחרונה כובתה לפחות רבע ממנה מתה.נאמר כי בנהר הקנדה נערמו כל כך הרבה גופות עד שהנהר נראה כקרקע יבשה. שלושה רבעים מבנייני העיר הופחו לאפר, כולל רובו של מכלול הבניינים של טירת אדו.
בעקבות השריפה הוציא השוגון שורה של גזרות שיטפלו בסיבות השריפה. עד 1657, לוחמי האש היחידים בעיר היו החיל הפרטי שהגן על אדוני העיר החזקים ואפילו הם לא הצליחו לכבות את הלהבות. כתוצאה מכך נשרפו עד כ -500 מהארמונות המפוארים בסגנון מומויאמה של האדונים הפיאודלים. השוגון הורה למכבי האש לסייר בכל שכונה, וצוותי מתנדבים התארגנו והפכו לעמוד השדרה של הקהילה.
באשר לארמונותיהם של האדונים הפיאודלים, הם נבנו מחדש, אך הורחקו עוד יותר מהאזור סביב הטירה, ובסגנון דיסקרטי ומאופק יותר שנתן את הטון למחוזות האצולה של העיר במשך מאות שנים.
השריפה הגדולה של 1657 שרפה גם 350 מקדשים שהיו מקובצים סביב טירת אדו, אך בעקבות השריפה הורה השוגון לבנות אותם מחדש רחוק יותר. אם תסתכלו על מפה של טוקיו המודרנית ותוכל לראות טבעת מקדשים במרחק של כארבעה קילומטרים מהארמון הקיסרי, באסאקוסה, יאנאקה, יושימה, הונגו, אושיגומה, יוטסויה ואזבו.
האש הגדולה הייתה גם זו שהניע את הרחבת העיר הצעירה. עד 1657 היו חצרות העץ בניהונבאשי, בלב העיר. לאחר השריפה הם הועברו לפוקגאווה, בצד הרחוק של נהר סומידה. בזמנו פוקגאווה היה רק כפר דייגים, אך הוא הפך במהרה למחסן ומחוז מפעלים, וכך הוא נשאר במידה רבה עד היום.
אדו הייתה עיר צפופה להחריד, וזו אחת הסיבות לכך שרבבות בני אדם נספו על הגדה המערבית של הנהר, ולא הצליחו להימלט מהלהבות החודרות.
לאחר 1657 נעשה מאמץ משותף להגן מפני דלקות . אזורים ביצתיים ממזרח לסומידה, כמו הונג'ו ופוקאגאווה, פותחו כדי להקל על הצפיפות הנוראה, ונבנה גשר לחיבור השכונות החדשות לשאר העיר. זה היה ריוגוקובאשי, הגשר הראשון שנבנה דרומית לסנג'ו. עד מהרה הפך לגשר הגדול ביותר של אדו, אתר מצעד הזיקוקים השנתי של "פתיחת הנהר". השכונה למרגלות הגשר נוקתה והותרה כחלל פתוח, בתקווה שהיא תפעל כמגן אש, אך עד מהרה היא הפכה למשהו כמו כיכר ציבורית, אליה הלכו אנשי אדו לצפות במופעי רחוב. מגני אש דומים נוצרו באואנו ובאסאקוסה, ויצרו פתחים מבדרים בדומה לאנשי העיר והם נותרו רובעי בילוי עד היום. כמו כל כך הרבה היבטים של טוקיו המודרנית, מקורם בשריפה הגדולה של 1657.
*התמונות בבלוג מרחבי הרשת
AddValue 