כלבים יפניים

• 

עבור היפנים, כלבים הם מקור לגאווה וכבוד רב. במשך שנים רבות שימשו הכלבים כמגנים, ציידים וכבני לוויה נאמנים לבני האדם. ישנם רק שישה כלבים המוכרים ביפן כגזעים יפניים אמתיים והיפנים מתייחסים אליהם כאל הכלבים הלאומים של יפן.

היפנים השקיעו משאבים רבים בשימור הכלבים היפניים וזאת לאחר שגזעים אלו כמעט חוסלו כליל והיו קרובים להכחדה מהעולם בעיקר לאחר מלה"ע השנייה. כיום לגזעי הכלבים היפנים המכונים "Nihon-ken" יש תקן מיוחד שנקבע בשנת 1934 ע"י ארגון ציבורי יפני שאחראי על שמירה ועל רישומי ששת גזעי הכלבים היפניים. מבין ששת הגזעים כלבי השיבה אינו והאקיטה אינו הם הפופולריים ביותר וניתן למצוא אותם במדינות שונות גם מחוץ ליפן.

במבט ראשון, ששת גזעי הכלבים עשויים להיראות דומים מאוד אחד לשני, אוזניים משולשות העומדות זקופות ופונות קדימה, זנבות מפותלים ורגליים שריריות, אך בפועל לכל גזע תכונות ייחודיות משלו.

אקיטה:

אחד המוכרים ביותר מבין גזעי הכלבים היפנים הוא האקיטה. האקיטה הוא הגדול ביותר מבין ששת הגזעים, משקלו יכול להגיע עד 100 קילו והם מעט מזכירים דב. מקורו של האקיטה מאזור אקיטה שביפן ובמקור הם שימשו ככלבי ציד דובים בינוניים.

האקיטה הראשונה שהוצגה לארצות הברית הייתה כלבה בשם קמיקאזה-גו, שניתנה להלן קלר במתנה לאחר שביקרה ביפן בשנת 1937.

האקיטה נחשבים לכלבים מאוד רגועים ושלווים, הם לא נובחים הרבה, ויש להם סבלנות רבה לבני אדם ולחיות מחמד. הם נחשבים מאוד נאמנים לבעליהם וידועים כמי ששומרים על ילדים ומשחקים איתם בצורה עדינה ונעימה. הם יכולים להוות גם כלבי שמירה בבתים פרטיים.

• 

הוקאידו:

הוקאידו הוא זן כלבים יפני נדיר אשר כמעט ולא נראה מחוץ ליפן. הוקאידו הוא כלב בינוני שנודע כחזק פיזית. מבין ששת הגזעים ההוקאידו הוא כנראה הגזע הוותיק ביותר. מקורו באזור הוקאידו הקר ולכן הוא מתהדר בפרווה עבה וצפופה, כפות רגליים גדולות ואוזניים קטנות, כל אלו מאפשרים לו להתמודד עם השלג והקור.

כלבי הוקיאדו נחשבים לכלבים מאוד צייתנים, אוהבים מאוד לרצות את בעליהם, עד כדי כניעה. הם נחשבים לכלבי שמירה, ציד ולוויה. מעבר לכך, הרי שהוא נחשב לכלב מאוד חכם, ערני, שקט בבית אך פעיל בחוץ, ובאופן כללי, כלב שנעים להיות בחברתו.

• 

קאי קן:

נחשב לכלב יפני עתיק יומין, אשר מגיע מאזור קאי אשר ביפן. במקור הוא נוצר לצורך צייד, אך עם הזמן החלו להשתמש בו גם לצרכים אחרים. שייך לקבוצת כלבים יפנים שנקראת ניהון קן. בשנת 1934 הוכרז כאוצר לאומי ביפן.

הקאי קן נחשב לפעיל מאוד, שיכול לבצע מגוון רחב של פעילויות ספורט, כולל טיפוס על עצים ושחייה. נחשב לכלב מאוד חכם, להוט מאוד לרצות את בעליו, נאמן, לויאלי ומאוד אמיץ. יודע ליצור קשרים מאוד טובים עם בני המשפחה, זה נובע גם מהרצון שלו להיות חלק מלהקה ולא להיות לבד. במקור הוא שימש ככלב צייד, וכיום הוא משמש כלב לוויה נאמן וטוב.

• 

שיקוקו:

הוא כלב צייד נדיר שמקורו ביפן. הוא נולד באי שיקוקו ומכאן הוא קיבל את שמו. פירוש השם הוא ארבעת המלכות, על שם ארבעת המחוזות באי. גודלו בינוני והוא נחשב לגזע יפיפה המזכיר מעט זאב, ישנה אמונה כי מוצאו של השיקוקו הוא מהזאב.

כלבי שיקוקו נחשבים לכלבים מאוד נוחים, מאוד נאמנים ואמיצים. הם מאוד מחוברים לבעלים שלהם, ויכולים לשרת אותם גם בתור כלבי שמירה. יחד עם זאת, מאחר והם כלבים עצמאיים ודומיננטיים, חשוב להיות בעלי ניסיון בגידול כלבים אם רוצים לגדל כלב שיקוקו בבית.

• 

קישו:

מבחינת מזג, הם אינטליגנטים, אמיצים ועצמאיים, אך גם אימפולסיביים יותר משאר גזעי הכלבים היפנים. יש להם יצר ציד טבעי חזק ואסור להשאיר אותם לבד עם חיות מחמד קטנות יותר. הם אוהבים להיות פעילים ובחוץ, אך יש להיזהר… האינטליגנציה שלהם הופכת אותם גם לאמני בריחה מצוינים.

הקישו בדומה לשיקוקו בעל מאפיינים פרימיטיביים, דמויי זאב. יש אגדות שאומרות שגם קישו וגם שיקוקו הם צאצאים של הזאב. בנוסף, לשני הגזעים הללו יש גם קווי דם טהורים בגלל האזור המבודד מהם הגיעו.

• 

שיבה אינו:

ההגזע היפני הפופולרי ביותר והקטן ביותר מבין הגזעים היפנים, חזותו מעט מזכירה את האקיטה אך השיבה קטן יותר. בעבר שימש השיבה ככלב ציד לציפורים וחיות קטנות. למרות היותו כלב קטן מימדים, הוא חסר פחד, ערני ובעל ביטחון עצמי מאוד גבוהה. לכן במשך השנים הוא שימש בתור כלב ציד וידע לחיות בתנאים לא פשוטים בהרים.

בתקופת מלה"ע השנייה הגזע כמעט נכחד לחלוטין אך לבסוף הצליחו ,לאחר מאמצים, לשמר את הגזע.

הפופולריות של כלבי השיבה עלתה בזכות הרשתות החברתיות שם תמונות רבות של הגזע התפרסמו בזכות המראה המתוק ושובה הלב שלהם. אך לא מדובר בגזע שקל לגדל, מדובר בכלב עצמאי ועקשן שצריך לדעת כיצד לאלף ולגדל. מבין ששת הגזעים היפנים השיבה הוא המבוית ביותר ובסופו של דבר השיבה בהחלט יכול להיות גם כלב "שטיח" שרובץ להנאתו במשך היום.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

שמות, תארים, כותרות וכינויים ביפן

• 

איך יפנים פונים זה לזה בבית הספר ובעבודה? האם יש לך כינוי? האם זה מוצא חן בעינך? כיום כמה מבתי ספר יסודיים ביפן מנחים את התלמידים לא לקרוא בכינויים לחבריהם בכיתה. חלק מבתי הספר מרחיקים לכת כאשר כל התלמידים קוראים זה לזה בשמות משפחה עם תואר כבוד ניטראלי בין המינים.

שימוש בכינויים ושמות חיבה זו תחושה געגוע נוסטלגית המשותפת למבוגרים רבים לימי בית הספר. לקרוא למישהו בכינוי שלו הוא ביטוי לחיבתו של האדם כלפי האדם, ובכל האמצעים.

אולי זה יותר נכון ביפן, בה הפרש הגילאים מעמיד כל כך הרבה הגבלות על התייחסות לאחרים ולשפה שבה הם משתמשים. למעשה, כמבוגר ביפן, לעתים רחוקות יקראו לאדם בשמו הפרטי או ישתמשו בצורת tameguchi (נאום לא פורמלי ביפנית) אלא אם כן עם חבריו הוותיקים מבית הספר. אולי עדיין ישתמשו ב- tameguchi עם אנשים בני אותו גיל, אך לרובם יהיה קשה להתקרב עוד צעד ולקרוא להם בשמם הפרטי. ביפן, יש משהו מאוד אינטימי בלקרוא לאנשים בשמם הפרטי או בכינויים כיוון שהיפנים משתמשים בכותרות שונות של כבוד כאשר הם פונים לאחרים. ובכל זאת, פנייה למישהו בכינויו או בשמו הפרטי הופכת לסימן לקשר הדוק.

אז בואו נראה כיצד יפנים פונים לאחרים בשלבי חיים שונים, החל מבית הספר היסודי ועד ליציאתם מבית הספר.

בית ספר יסודי (גילאי 6-12):

מורים בדרך כלל קוראים לתלמידים בשמות משפחה ומשתמשים בסיומת כבוד סאן לבנות וקון לבנים. ילדים קוראים זה לזה בשמות הפרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד.

בנות יקראו אחת לשנייה כנראה בשלוש דרכים-

• בשמותיהם הפרטיים ללא כל סיומת, הנקראת yobisute
• בשמותיהם הפרטיים עם הסיומת (צ'אן)
• לפי הכינויים שלהם

באשר לבנים, זה יהיה אותו דבר חוץ מזה שהם משתמשים בסיומת "קון" במקום. סביר יותר שיקראו לחברי בכיתה בשמות המשפחה שלהם עם הסיומת "קון".

• 

חטיבת ביניים (גילאי 13-15):

המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד. התלמידים קוראים זה לזה בשמות פרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד, והם הופכים רגישים יותר לאופן שבו הם קוראים זה לזה.

כשבגיל ההתבגרות קוראים זה לזה בשם הפרטי בלי שום סיומת כבוד, זה רומז שהם נמצאים במערכת יחסים, אבל זה נראה לגמרי טבעי אם הם פשוט חברים קרובים. לכן, חטיבת הביניים היא המקום בו אנו יכולים לראות את "הבלבול" בקרב ילדים שאינם יכולים שלא להעלות ספקולציות לגבי סוג מערכת היחסים של חבריהם, בהתבסס על האופן שבו הם פונים זה לזה.

תלמידי חטיבת הביניים מתחילים לפנות לקשישים עם התואר senpai, שפירושו "קדימה" בבתי הספר. Senpai הוא כמעט תמיד מישהו מבוגר ממך, אבל אתה יכול גם לקרוא למישהו senpai אם יש לו ניסיון של יותר שנים ממך, בין אם בעבודה או בתחביב.

• 

תיכון ומכללה (מגיל 16 ומעלה):

בתיכון המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד.

בדומה לחטיבת הביניים, אבל ההבדל הגדול הוא שהשימוש ב"סאן "ו"קון" (על שם שמות משפחה) גדל באופן דרמטי בקרב תלמידים בתיכון ובמכללה.

זה יכול לקרות משתי סיבות:

1. התלמידים מבוגרים מספיק כדי לדעת שהם לא צריכים להסתדר עם כולם, וכך הם מפתחים חברות בקבוצות קטנות.
2. התלמידים מבדילים את חבריהם הקרובים מחברי כיתה או עמיתים בלבד, והם אינם טורחים לחשוב כיצד להתייחס לאחרים. תמיד יש את ה"סאן" המכובד שהם יכולים להשתמש בו בבטחה כדי להישאר מנומסים.בדומה לתלמידים בחטיבות הביניים, תלמידי תיכון ומכללות עשויים לכנות קשישים בכנוי:"senpai".

• 

מחוץ לבית הספר (מקום עבודה):

כברירת מחדל, כולם פונים זה לזה בשם המשפחה עם הסיומת "san". חלק מהחברות עשויות להתייחס לעובדים בשמות המשפחה שלהם עם שם תפקיד.

בדרך כלל אם קוראים למישהו בשם הפרטי או בכינויו הדבר נחשב כבלתי הולם, במיוחד כשכל מי שעובד שם הוא יפני. עם זאת, בשלב זה של החיים, יפנים רבים מותחים קו ברור בין החיים הציבוריים (בעיקר עבודה) לפרטיים (משפחה וחברים), כך שזו רק דאגה אחת פחות בחיים שהם לא צריכים לחשוב איך לפנות לאחרים בפומבי.

במקום זאת, הם פועלים לפי הכלל האוניברסאלי של קריאה למישהו בשם משפחתו עם הסיומת "סאן".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

6 המחוזות שהכי "ממעטים בערכם" ביפן- ולמה כדאי לבקר בהם

• 

עבור מדינה קטנה יחסית, ליפן יש כמות מדהימה של מקומות לחקור. אומת האי הזה מורכבת מ -47 מחוזות, לכל אחד מהם תרבות ונוף אזורי ייחודי משלו – אפילו המקומיים "בקושי גירדו" את פני השטח מכל מה שיש לראות כאן ביפן. למשל, יש לכם את איי האמנות של קאגאווה, את העיירות יאמאגאטה באנסאן ואת בתי ה"ג'ינג'ר" המוזרים של גיפו – וזו רק ההתחלה.

זה לא אומר שיעדים פופולריים כמו קיוטו, הוקאידו או אוסקה מוערכים יתר על המידה – יש סיבה שהם מובילים ברשימת הטיולים של אנשים רבים. עם זאת, הם אכן מפנים את תשומת הלב מאזורים אחרים ביפן שראויים לביקור לא פחות.

אז הנה המחוזות היפניים הפחות מוערכים שבהחלט כדאי לחקור ביפן:

אישיקאווה

אם מעניין אתכם עיירות מתקופת אדו, בתי תה מסורתיים וטירות ישנות, אישיקאווה הוא המקום בשבילכם. מחוז החוף הקטן הזה בהונשו הוא קטן אך מלא בהיסטוריה מרתקת, הכולל טירות פיאודליות, גינות יפניות מעובדות בקפידה, ושלא לדבר על פירות ים מדהימים. בירת אישאיקאווה בקנאזאווה היא מוקד תרבותי שכן היא הייתה אחת הערים העשירות ביפן בתקופת אדו (1603-1867), מלאה בסוחרים עשירים ואדונים פיאודלים רבי עוצמה. אתם תרגישו את גודל ההוד של העיר מרגע היציאה מתחנת הרכבת, שם תראו את שער צוזומימון המפואר בהשראת תופים יפניים מסורתיים.

בדומה לקיוטו, קנזאווה ממשיכה להיות ידועה ברובעי הגיישות שלה כמו היגאשי צ'איה, שם נראות לעתים קרובות מאיקו (גיישה בהכשרה) כשהן צועדות בקימונו דקורטיביים ברחובות בתי העיירות המסורתיים בתקופת אדו. אטרקציות נוספות שהתקיימו מאז תקופת אדו כוללות את נוף הגנים המסורתי של קנקרוקן ושוק האמיצ'ו. האחרון הוא שוק המזון הטרי הגדול ביותר בעיר וגן עדן לאוכל, המתגאה בכ -200 דוכני תוצרת וכן חטיפי רחוב כמו קרוקטים חומים זהובים וצדפות על חצי הקליפה לדיגום תוך כדי תנועה.

לפני שאתם עוזבים, הקפידו לבדוק את המוזיאון לאמנות עכשווית מהמאה ה -21 של קנזאווה, המפורסם ביותר בזכות ההתקנה האיקונית של ליאנדרו ארליך, 'בריכת השחייה'.

• 

מיי

לעתים קרובות מתעלמים ממיי לטובת השכנה שלה נארה הנשלטת ע"י הצבאים, אך למחוז החוף השקט הזה יש הרבה מה להציע. האזור מפורסם בזכות פירות הים שלו, כלומר האי-איבי (לובסטר קוצני) וצדפות. הם מגיעים עם המסורת העתיקה של אמה (צוללניות), שצוללות חופשי אל קרקעית האוקיינוס ​​כדי לאסוף פנינים ללא שימוש בציוד צלילה.

באשר לסיורים, ישנן שלוש אטרקציות עיקריות השולטות ברוב הגלויות באזור:

הראשונה היא Ise Jingu, המוקדש לאלת השמש אמטרסו ונחשב לאחד האתרים הקדושים ביותר בדת השינטו. השנייה היא מרפסת האורז Maruyama, אחת הגדולות מסוגה ביפן, והאמונה היא כי נוצרה בתקופת אדו (1603-1868). לבסוף, לא תוכלו לעזוב את מיי מבלי לבקר במקדש פוטאמיוקיטאמה, "ביתם" של זוג תצורות סלע מוזרות שאמורות להביא מזל טוב לזוג הטרי.

• 

קאגאווה

חובבי האמנות מכירים היטב את נאושימה, ביתם של הדלעת הצהובה של יאוי קוסאמה, כמו גם מלון המוזיאונים המדהים בנסה האוס, בין שלל מתקני אמנות ומוזיאונים אחרים המצויינים באי. אך נאושימה היא רק אחת מקבוצת איי אמנות במחוז הדרומי הקטן אך שטוף השמש של קאגאווה.

האיים טשימה, אוג'ימה ואושימה שמסביב, הם רק גדולים מספיק לכמה עשרות תושבים – אם בכלל. עם זאת, הם ממלאים תפקיד בלתי נפרד ביוזמת האזור להדגיש את האמנות המודרנית כסוג של טיול חווייתי.

בחזרה ליבשת, מטבח האזור מתרכז סביב תוצרת ביתית מפתיעה – זיתים. עם האקלים הדמוי ים תיכוני, קאגאווה מתגאה במטעי הזיתים השופעים שלה, ולכן מקובל שכל האוכל מהסשימי ועד האורז מתובל בשמן זית. באשר לאתרים היסטוריים, תוכלו ללמוד על עליית הרגל העתיקה לשיקוקו שעוברת דרך 88 מקדשים בודהיסטים קדושים – מסע תובעני שמושך עדיין קומץ חסידים אפילו עד היום.

• 

יאמאגאטה

הוקאידו ונגאנו הם יעדי חורף המתבקשים לחובבי ספורט השלג, אך ההרים העצומים של יאמאגאטה עם 'מפלצות שלג' לבנות, הם אטרקציה ראויה בפני עצמה. 'המפלצות' הן למעשה רק עצים שקפאו בשלג, אך הם הפכו לאייקון של המחוז החורפי שאליו אנשים הולכים ליהנות מספורט חורף עם פחות קהל. כשאתם לא על המדרונות, תוכלו לחקור את עיירת המעיינות החמים ג'ינזאן אונסן, המתהדרת בארכיטקטורה בת מאות שנים המזכירה סצנות מתוך "המסע המופלא" של האיאו מיאזאקי.

בחודשים בהם האזור אינו מכוסה שלג, תרצו לנצל את ההזדמנות ולחקור את מקדשיו המרוחקים אשר דורשים מאמצים מסוימים להגיע אך שווים את המאמץ. זה כולל את יאמאדרה העתיק הקיים עוד משנת 860. מכיוון שמתחם המקדש ממוקם גבוה בהרים, הנוף שווה את 1,000 מדרגות האבן שנדרשות כדי לעלות לשם.

גם הרי Dewa Sanzan הקדושים – המורכבים מהר הגארו, הר גאסן והר יודונו – שווים טיול. כולם מתהדרים במקדש שינטו עמוק ביערות ונחשבים לסמלים עיקריים של השינטואיזם. הר הגורו נופי במיוחד, עם פגודה עתיקה בת חמש קומות השוכנת באמצע יער ארזים.

• 

מיאזאקי

לא, לא האנימטור מסטודיו ג'יבלי המפורסם; אנחנו מדברים על מחוז האי קיושו הדרומי עם נופי הטבע עוצרי הנשימה והאקלים הטרופי. בדומה לאוקינאווה, גם מיאזאקי מציעה חופי חול לבן, כמו גם מערות וערוצים עצומים כדי לרצות מטיילים מחפשי הרפתקאות.

אחת האטרקציות המפורסמות ביותר שלה היא ערוץ Takachiho, שאפשר לצוף דרכו על סירת משוטים כדי להתפעל ממפלי הערוץ. גם באזור Takachiho נמצא Amanoiwato-jinja הקדוש, מקדש תחוב בתוך מערת סלע המוקדש לאלת השמש אמטרסו.

קרוב לחוף, תמצאו ציוני דרך כמו תצורות הסלע שזכו לכינוי 'לוח השטיפה של השטן' כמו גם מסאן השמש ניצ'ינן. האחרון, פארק שעשועים מוזר על חוף הים בעיר ניצ'ינאן, כולל שורה של פסלי מואי של אי הפסחא. אלה הם העתקי הפסל המואי היחיד שאושרו רשמית בעולם. הם הוצגו בפני יפן כהבעת תודה על הסיוע בשיקום הפסלים האמיתיים.

• 

גיפו

שוכן בלב הונשו, האי הגדול ביותר ביפן, גיפו הוא רק אחד משמונה מחוזות נטולי יבשת ביפן. למחוז יש היסטוריה גאה של עבודות עץ ואומנות. נגרים מהעיר טאקיאמה אף הוזמנו לסייע בבניית המקדשים והמבנים החשובים בנארה ובקיוטו בתקופת אדו, כולל הארמון הקיסרי של הבירה לשעבר.

ניתן לראות את ארכיטקטורת העץ יוצאת הדופן של גיפו באזורים כמו הכפר שיראקאווה-גו, אתר מורשת עולמית של אונסקו שנשמר בקפידה וכולל בתים מוזרים וגגות סכך מוקפים במבצר של הרים. בעיר העתיקה ההיסטורית של טקיאמה, הידה פורוקאווה, תוכלו לחקור את ארכיטקטורת המורשת של האזור במוזיאון הפתוח הידה אין סאטו. כאן תוכלו לגלות את המשמעות שמאחורי בנייני העץ כמו גם המסורות המקיפות את העיר.

המחוז מלא אמנם באזורים כפריים, אך אין להתייחס אליו כמקום עם מעט פעילויות. בבוא הקיץ, תוכלו להצטרף לסיורי סירות דיג קורמורן לאורך נהר נגארה. שיטת דיג מסורתית זו קיימת כבר יותר מ -1,000 שנים והיא לצערנו מנהג גוסס. כאן מדליקים דייגים את סירות העץ שלהם בלפידים ומדריכים להקת ציפורים מאומנות לצלול למים ולתפוס דגים על ידי בליעתן בשלמותן.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ה'וודוקאי': הדרך הישנה למדידת זמן ביפן

• 

למרות שהוא פחות בשימוש מהלוח המערבי, לוח השנה היפני הישן עדיין משמש לאירועים מיוחדים כמו לידות, מקרי מוות ונישואים. מחזור חדש מתחיל בכל פעם שקיסר חדש מגיע לכס החרצית. בימים אלו אנחנו ב"ריווה שלוש" ומלחמת העולם השנייה הסתיימה ב"שואו 20".

דבר פחות ידוע הוא שליפן הייתה בעבר גם דרך משלה למדידת זמן. עד 1872, כאשר הקיסר מייג'י הפסיק את לוח השנה הירחי, לא היו שעונים בסגנון מערבי ביפן. במקום זאת, אנשים השתמשו ב- wadokei (שעונים יפניים). ליום יפני היו רק 12 שעות. אורך השעה השתנה עם עונות השנה, כך שהשעה בשעות היום בחורף הייתה קצרה יותר משעה ביום בקיץ.

שעונים אלה השתמשו במספרים כדי להגיד מה השעה, בדיוק כמו שעון בסגנון מערבי, אך בעידן אדו, אנשים נטו יותר להתייחס למדידת הזמן שבו השתמשו בבעלי החיים של גלגל המזלות הסיני, שכן בשעונים יפנים ישנים, כל מספר נקשר עם בעל חיים. השעה שלפני הזריחה הייתה שעת הנמר, השחר היה שעת הארנב, הצהריים הייתה שעת הסוס והדמדומים היו שעת התרנגול.

הקשר בין מספרים לבעלי חיים חוזר למיתולוגיה הבודהיסטית. אומרים שהבודהה זימן פעם את כל חיות העולם לבקר אותו לפני שיצא לנירוונה. רק 12 בעלי חיים טרחו להופיע – חולדה, דרקון, קוף, שור, נחש, תרנגול, נמר, סוס, ארנב, כבשה, כלב וחזיר. כדי להודות להם, הבודהה חילק את הזמן למחזור של 12 שנים והפך כל חיה ל"שומרת" של שנה וכן ל"משגיחה" על שעה אחת של היום.

• 

שעונים יפניים בסגנון ישן הראו את 12 שעות הזמן של אדו ואת 12 החיות של גלגל המזלות, אך לעתים קרובות הם הראו את שלבי הירח, את ימות השבוע, וגם את 24 העונות היפניות. לא שלרוב היפנים היו שעונים. במקום זאת, הם מדדו את חלוף הזמן בצליל התוף שנשמע לציון השעה במקדש המקומי שלהם.

בימים אלה, היפנים מתגאים בדייקנותם, ואיחורים נחשבים לשיא "הנימוסים הרעים". אבל לא תמיד כך היה. כשהדיפלומט הבריטי ארנסט סאטוב הגיע לראשונה לאדו בשנת 1862, הוא ציין כי "לא היו שעונים ולא דייקנות. אם הוזמנת לשעתיים, לרוב הלכת אחרי שעה אחת או שלוש שעות, או אולי מאוחר יותר. למעשה, מכיוון שהשעה היפנית השתנתה באורכה מדי שבועיים, היה קשה להיות בטוח לגבי השעה ביום, למעט בזריחה, שקיעה וחצות".

באופן רשמי לפחות, תקופה זו הסתיימה בשנת 1872, כאשר הקיסר מייג'י ביטל את השעון הישן ואסר על מקדשים להשמיע את צליל תוף המקדש לציון השעה. במקום זאת, הוא הציג את תפיסת הזמן המערבית ואת לוח השנה הגרגוריאני. למבקריו נאמר כי לוח השנה הסולארי מדויק יותר מלוח הירח שדרש הכנסת חודש נוסף מדי שנתיים -שלוש להתאמה לשנת השמש. לעומת זאת, לוח השנה הסולארי דרש רק הכנסת יום אחד בסוף פברואר כל ארבע שנים.

זה היה ההסבר הרשמי, אך למען האמת, לוח השנה הירחי נאסר מכיוון שהוא נתפס כשרירותי מדי, ולכן קשור לבורות ולאיחור, ואילו לוח השנה הסולארי היה מערבי, ולכן מודרני ומתורבת. מכאן ואילך, הזמן נאמד על ידי רעש אקדח הצהריים, שנורה מהארמון הקיסרי.

• 

רפורמה במשהו יסודי כמו מדידת הזמן לא הייתה מהלך שהתקבל טוב ברחובות טוקיו, במיוחד בהתחשב בקצב המסחרר של השינויים שהחלה הממשלה החדשה לעשות מאז שיקום מייג'י בשנת 1868. היו מהומות בתגובה לדרך החדשה למדידת הזמן, ועברו שנים רבות עד שאנשים הרגישו איתה בבית.

כאשר הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ביקר בטוקיו בשנת 1889, עד אז המדינה השתמשה בלוח השנה הסולרי המערבי במשך 17 שנים, הוא הופתע לגלות שרוב היפנים עדיין לא מתייחסים לזמן לעתים קרובות במיוחד. "המרחקים מחושבים לפי שעות בטוקיו," הוא ציין. "שעתיים מפארק אונו מביא אותך אל קברו של הארבעים ושבע המפורסמים [רונין], וחולפים בדרך על מקדשי שיבא הנהדרים".

כיום, המקום היחיד בו עדיין נשמעת השעה בדרך הישנה הוא Kan'ei-ji, המקדש הישן של השוגונים טוקוגאווה באואנו. בעוד לוח השנה הירחי מבוטל באופן רשמי, הוא עדיין משמש לכמה טקסים דתיים. אפשר לזהות משהו כמו צליל תוף המקדש, ולו מרחוק, בפעמון המצלצל מעל טוקיו מדי יום בשעה 17:00. הוא מבוסס על שיר בשם "Yuyake Koyake" ("זריחה ושקיעה") ומשמש לציון סוף יום הלימודים, בו ילדים יכולים לחזור הביתה.

המילים מהוות תזכורת ליחס מבוגר ופיוטי יותר לזמן: "עם השקיעה, היום מחשיך/ על ההר, פעמון הזמן נשמע/ יד ביד, האם נחזור הביתה, יחד עם העורבים?/ ברגע שהילדים יחזרו, ירח מלא זורח/ חלומות של הציפורים, שמיים של כוכבים נוצצים".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

נימוסי אונסן: דברים שכדאי לדעת לפני שטובלים במרחצאות היפניות

• 

"לעשות אמבטיה" זוהי פעולה הנראית פשוטה מאוד. משהו בסגנון "להפעיל את הברז, למלא ולהיכנס" ,כך רוב המערביים מאומנים "לעשות אמבטיה" פחות או יותר . עם זאת, ביפן מסורת הרחצה היא מסורת עתיקה שהתרוממה ל"מעשה אמנות", חוויה טרנספורמטיבית ורוחנית, שבשל אופייה הקהילתי חיברה קהילות בחברה היפנית המסורתית.

ישנם שני סוגים של אמבטיות יפניות, המובחנות בעיקר על ידי המים המשמשים למילוי האמבטיה:

סנטו, הוא בית מרחץ מקומי המשתמש במי ברז מחוממים. סנטוסים היו קיימים ברוב הפרברים היפנים, מכיוון שבבתים רבים לא היו אמבטיות. כיום, סנטו פחות נפוץ אך עדיין פופולרי בקרב דורות המבוגרים. לעומת זאת, onsen הם בתי מרחץ שבו משתמשים במי מעיינות חמים גיאותרמיים, הנוצרים על ידי הפעילות הוולקנית הנרחבת ביפן, ורוויים במה שנחשב למינרלים מועילים. בעוד שההגדרות של onsen משתנות מעט, החל ממרחצאות קטנות בניהול משפחתי ועד למרחבים מפוארים של אמבטיות מרובות עם טמפרטורות משתנות ומאפיינים מינרליים שונים , תהליך וכללי הנימוס הבסיסיים זהים בדרך כלל.

בין אם ביקרת ב- onsen בעבר והיית קצת מבולבל, או אם זאת הפעם הראשונה, הנה שלב אחר שלב כדי להפוך את חווית ה onsen לבהירה. אחרי הכל, זה לא כיף למצוא את עצמך מסתובב בעירום בלי שום מושג מה לעשות.

• 

תורידו את הכל!

לאחר הסרת הנעליים בכניסה, אפשר ללכת יחפים בחדר ההלבשה, או להשתמש בנעלי בית המסופקות על ידי המקום. הרוב הגדול של ה-  onsen כיום מופרדים לאזורי גברים ונשים. רובם גם מחליפים את המרחב הגברי והנשי מעת לעת, לכן היו זהירים בעת הכניסה מכיוון שהצד הקודם שהייתם בו בעבר עלול להיות שמור כעת למין השני.

וכן, הרחצה בעירום. לבישת בגד ים אינה אופציה, ולמעשה, העירום הנדרש לרחצת onsen הוא המפתח לחוויה. בחגיגה העדינה של האידיאלים השוויוניים של יפן, אנו נזכרים שברגע שאנו מפשיטים את עצמנו מכל האלמנטים החיצוניים, כולנו שווים. אין צורך לומר אם כן, כי אין מה להתלבט לגבי רחצה בערום בחברה היפנית – זה כמו אכילה יומיומית של מיסו ואורז.

בהחלט כולם משתמשים ב onsen- ביפן – החל מבני נוער ועד סבתות, כולם מוזמנים. את הבגדים מורידים באזור ההלבשה ומאחסנים בלוקרים יחד עם חפצים בעלי ערך. רוב ה onsen- מספקים מגבת שטיפה מלבנית קטנה וגם סבון ושמפו. עם זאת, יש להשאיר את מגבת הגוף הגדולה בלוקר, היא מיועדת לייבוש בלבד ואסור להכניסה לאזור האמבטיה.

• 

היו מוכנים אם יש לכם קעקועים

ראוי להזכיר שקעקועים צריך לכסות ב- Onsen ועדיין אסור להיכנס למרחצאות רבות עם קעקועים בשל הקשר שלהם לכנופיות היאקוזה היפניות. מומלץ להסתיר את הקעקועים בסרט. במידה והקעקועים גדולים ולא ניתן להסתירם, ייתכן שלא תהיה אפשרות להשתמש ב- onsen. כללים הם כללים, למרות שראש ממשלת יפן לשעבר אבה, דחק ב onsen- לאפשר לזרים עם קעקועים להיכנס למרחצאות.

שטיפה מוקדמת היא בלתי ניתנת למשא ומתן

מעבר לאזור הלוקרים, הדבר הראשון שאפשר להבחין בו הוא שורה של מקלחות, שכל אחת מצוידת בראש מקלחת ידני, ברז, שרפרף ודלי שבהן נשטפים. יחד עם דרישת העירום, שטיפה מוקדמת היא גם בלתי ניתנת למשא ומתן. הדלי יכול לשמש כדי להטות מים מעל הראש לשטיפה מוגברת. ניתן לאסוף את השער, אך מומלץ שאם השיער בא במגע עם המים באמבטיה, לשטוף אותו קודם עם שמפו.

• 

משרים את הכל פנימה

לאחר השטיפה המוקדמת, הגיע הזמן לחלק הטוב – כניסה לאמבטיות מפתות ומהבילות. בוחרים אמבטיה ונכנסים פנימה, חשוב לוודא שמגבת השטיפה הקטנה לא תיכנס למים. ניתן להניח את המגבת על הראש או להשאיר אותה ליד האמבטיה. המגבת יכולה לשמש גם כדי לספק צניעות תוך כדי הליכה בין האמבטיות כדי לכסות את עצמך מעט, אבל זה לא חיוני, ורוב האנשים הולכים בחופשיות בין אמבטיות.

לעיתים, ניתן להיתקל גם במים בצבע מוזר, אולי חום מעונן או צהוב. זאת בשל המינרלים השונים הקיימים באמבטיות, וחלק מהאזורים אף מפורסמים בהרכבי מים ספציפיים. בסיום, לפני החזרה לחדר ההלבשה, יש להתייבש קלות במגבת השטיפה כדי לא לטפטף מים על הרצפה. לאחר הכניסה לאזור ההלבשה,יש להתנגב במגבת הגדולה ולהתייבש לגמרי לפני שלובשים בגדים, חלוק או יוקאטה.

להתרענן ולהירטב

טמפרטורות ה- onsen יכולות לנוע בין קור לא ייאמן, עד 40-44 מעלות צלזיוס, מה שהופך את ההידרציה לגורם חשוב שיש לקחת בחשבון כאשר שורים באמבטיות. חשוב  ללגום מים באופן קבוע לאורך כל הטבילה באמבטיות.לפינוק נוסף אפשר גם להכין תה צונן כדי לסייע בניקוי הגוף.

עיסוי להורדת המתחים

ההערכה היא כי יתרונותיה של רחצה קבועה ב- onsen רבים, כולל הקלה על מפרקים כואבים, מחלות עור והתקשות של העורקים. אבל התחושה המיידית היא תמיד חמימות קיצונית המקרינה לעצמות, מרככת את השרירים ומחדשת את זרימת הדם. כדאי לנצל השפעות אלו לעיסוי עדין עם מברשת זיפים מרופדת מעץ המספקת טיפול מרגיע לקרקפת והצוואר או עיסוי עם מעסה קטן מעץ על כל השרירים הכואבים זוהי הדרך המפנקת לסיים יום של רחצה ב-onsen.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

7 דברים שלא ידעתם על השינקנסן

• 

מה שלא ידעתם על אופן התחבורה האהוב ביפן ואחת הדרכים המהנות ביותר לטייל במדינה- אינטרנט אלחוטי חינם, ארוחות בנטו יפות ונוף מרהיב מהחלונות – השינקנסן של יפן אין שניה לה בכל הנוגע לטיולים בנוחות ובמהירות. רכבות אלה מהירות מאוד ויכולות לקחת אתכם לכל מקום, מקיוטו, לשעבר הבירה היפנית ועד הירושימה (360 ק"מ) או מטוקיו למדרונות הסקי של יאמאגאטה (348 ק"מ) וכל זאת לפני שתספיקו לסיים סרט אחד מסדרת "שר הטבעות".

לרכבות המהירות של יפן יש מוניטין ברחבי העולם כאחת הדרכים המהירות והיעילות ביותר להתניידות- אבל מה עוד יש לדעת על השינקנסן? להלן שבע עובדות מהנות על צורת הטיול הטובה ביותר בעולם.

1. השינקנסן הראשונה בעולם הושקה במקביל לאולימפיאדת טוקיו 1964:

רכבות השינקנסן נחשבות לאחד משיאי הטכנולוגיה היפנית המודרנית, אך הן קיימות כבר למעלה מחצי מאה. רכבת השינקסן הראשונה בעולם שוגרה בקו טוקאידו שינקנסן המחבר בין טוקיו לאוסקה ב -1 באוקטובר 1964 – ימים ספורים לפני האולימפיאדה הראשונה בטוקיו.

• 

2. הרכבת יכולה לנסוע עד 320 קמ"ש:

רכבות השינקסן הפועלות כיום יכולות להגיע למהירות מרבית של 320 קמ"ש, אך יש גם רכבת מטען ששברה את שיא גינס למהירות מקסימלית גבוהה אף יותר. היות ושינקנסן כה חיונית לחיזוק הכלכלה הלאומית, הפיכתן למהירות עוד יותר היא תרומה מרכזית לקידום הערים הגדולות ביפן.

בשנת 2015, קבוצת מסילות הרכבת של יפן (JR) שברה את שיא המהירות העולמי ברכבת לאחר שרכבת ה- "מגאלב" מסדרת L0 שהחברה פיתחה ובדקה במהלך השנים האחרונות הגיעה למהירות של 603 קמ"ש. JR מתכננת להתקדם עם ה- "מאגלב" על ידי שילובה בתחבורה יומיומית לעתיד.

3. אמצעי התחבורה הבטוח ביותר:

נסיעות אוויריות נחשבות באופן נרחב לאמצעי התחבורה הבטוחים ביותר בשל מספר התאונות הנמוך בהשוואה לרכבות או מכוניות – אך רכבות השינקסן אינן דומות לקטרים ​​של פעם. ב -57 השנים שחלפו מאז השקת הרכבת הראשונה בעולם, ביפן היו אפס מקרי מוות הנגרמים עקב ירידה או התנגשות של שינקנסן.

4. כל כך דייקנית שזמן העיכוב הממוצע הוא פחות מדקה:

כולם יודעים שחברות הרכבות ביפן מתגאות בדייקנות, אז מובן  שכשהשינקנסן יוצאת מהרציף 24 שניות מוקדם מהמתוכנן זה יעלה לכותרות לאומיות. אבל אפילו במקרים הנדירים שבהם הן אינן מופיעות בזמן, לא סביר שתבחינו בעיכוב. על פי הדוח השנתי לשנת 2020 שפרסמה רכבת יפן, זמן העיכוב הממוצע של הטוקאידו שינקנסן בשנת 2019 היה 12 שניות בלבד.

• 

5. מאפיינים בטוחים לרעידות אדמה:

אחת הסיבות הגדולות לעיכוב או השעיה זמנית היא רעידת אדמה שמדי פעם עלולה לשבש את מקורות הכוח שמזינים את הרכבות. הודות לסוללת ליתיום-יון חדשה שפותחה בשנת 2019, הרכבות מסוגלות כעת לפעול על מקור כוח עצמאי שיאפשר לרכבת לנוע לאט ובהתמדה לעבר מנהרה בטוחה.

6. הידידותית ביותר לסביבה:

דואגים לטביעת הרגל הפחמנית שלכם? למרות שרכבות אלה אולי עדיין לא נוסעות במהירות כמו מטוסים, הן צורכות רק 12.5 אחוזים מהאנרגיה שדורשים ממטוסים ומייצרות כ -92 אחוזים פחות פליטת פחמן לכל מושב, כשחברת JR מחפשת לשפר עוד יותר את האחוזים הללו.

לפרספקטיבה: דגם N700S בו משתמשת JR Central בשנת 2020 יכול לנסוע במהירות של 285 ק"מ לשעה לעומת 270 ק"מ לשעה בדגם 1992. עם זאת, מודל 2020 צורך רק 72 אחוזים מהאנרגיה שדגם 1992 נדרש להפעלה.

7. יפן עדיין קובעת את אמות המידה לרכבות מהירות למרות התחרות מרחבי העולם:

כאשר השינקנסן הראשונה של יפן נסעה מטוקיו לאוסקה בשנת 1964 במהירות של 204 קמ"ש, זו הייתה הרכבת המהירה ביותר בעולם. כעת צצו רכבות מהירות במקומות שונים בעולם, שרתמו טכנולוגיה מהירה לדחוף ל"עתיד מהיר יותר".

בסין, רכבות מהירות יכולות לפעול במהירות המרבית של 350 קמ"ש. בינתיים בארצות הברית, אילון מאסק מחפש לפתח מערכת להובלת משא שתאפשר לנסוע במהירות של 1,127 ק"מ לשעה. ובכל זאת, יפן לא מתכננת לתת לאף אחד אחר לקחת את הזרקור לאופן התחבורה הטוב ביותר. עם כוונות להעלות את המהירות המרבית של רכבות המהירות ברחבי יפן, כמו גם להשלים את המגלב עד שנת 2045, חברות רכבת אחרות יצטרכו לעבוד שעות נוספות כדי להגיע לשיאים היפניים.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

12 טיולי יום לחופשת סוף שבוע מטוקיו

• 

נכון שבטוקיו באמת יש הכל, מהמסעדות הטובות בעולם ועד קניות אינסופיות ואפילו יער שופע בתחומי העיר. קל מדי לבלות חופשה שלמה בלב טוקיו. עם זאת, ליפן יש הרבה יותר מה להציע מאשר רק עיר הבירה שלה.צאו משיבויה ואואנו ליום וסעו דרומה למעיינות החמים של קנאגאווה, צפונה לטוצ'יג'י למקדשים מסורתיים, או ליאמאנאשי לתצפית מושלמת על גלגל הר פוג'י. טוקיו אולי כבשה את ליבכם, אך טיולי יום אלה יבססו את אהבתכם ליפן באופן מלא.

1. קמאקורה, מחוז קנאגאווה-

עיירת החוף הקטנה הזו מכונה לעתים קרובות קיוטו של מזרח יפן בשל שלל המקדשים ומונומנטים היסטוריים שבה. זו הייתה הבירה הפוליטית של המדינה בתקופת השוגון של קמאקורה (1185–1333) ויש בה הרבה מה לעשות ולראות. בראש הרשימה צריך להיות ביקור בבודהה הגדול של קמאקורה (קמקורה דאיבוצו). פסל הארד העצום של הבודהה השמימי השני בגובהו ביפן ועומד על 13.35 מטרים. הבודהה, שנוצר במקור בשנת 1252, משגיח בשלווה על מבקריו מאז 1495.

מומלץ גם לבקר ב Tsurugaoka Hachimangu, מקדש השינטו הגדול ביותר בקמקאורה. ניתן להגיע אליו באמצעות גישה ארוכה ורחבה המובילה מחוף הים של קמאקורה דרך מרכז העיר, עם מספר שערים טוריים לאורך הדרך. השטח כולל את האולם המרכזי, מוזיאון ומקדשים משניים רבים, כמו גם בריכות וגנים יפים. תוכלו למצוא תצוגת חץ וקשת על סוסים במהלך פסטיבל Reitai-sai באמצע ספטמבר שמתרחש לאורך הדרך הראשית.

• 

2. קאוואגו, מחוז סאיטאמה-

קאוואגו, הידועה גם בשם קדו או אדו הקטנה, היא עיר טירה מתקופת אדו (1603-1867) ששמרה על אווירה מיושנת דרך רחובות ומבנים מסורתיים שנשמרו היטב. רחוב קוראזוקורי הוא ביקור חובה מכיוון שרבים מהמבנים והמחסנים הישנים הוסבו לחנויות ומסעדות מוזרות. תדעו שהגעתם לאזור כשתראו את מגדל הפעמונים Toki no Kane – גובהו 16 מטרים שאי אפשר לפספס. הפעמון מצלצל ארבע פעמים ביום בשעה 6:00, 12:00, 15:00 ו- 18:00.

במרחק הליכה קצר מהרחוב הראשי של העיירה נמצא מקדש קאוואגו היקאווה, המארח פסטיבלים רבים לאורך כל השנה. בקיץ, מה שמכונה "מקדש האהבה" מארח פסטיבל פעמוני רוח בו אפשר לטייל מתחת למנהרה של פעמוני פורין. ובאביב, הנהר שמאחורי ההיכל מוקף בפריחת דובדבן ואפשר אפילו לצאת לשייט מתחת לפרחים.

• 

3. ניקו, מחוז טוצ'יגי-

עם הרים, מסלולי הליכה, קופים ומקדשים בליבה, ניקו היא יפן המסורתית הטהורה. טיול יום פופולרי הן לתושבי טוקיו והן לתיירים בינלאומיים. ניקו ידועה בעיקר בזכות מקדש טושוגו הגדול ועיטוריו העשירים של עץ וזהב מגולף, הכולל שלושה קופים חכמים מפורסמים המייצגים את העיקרון "אל תדברו רע, אל תשמעו רוע, אל תראו שום רוע".

בעוד שטושוגו הוא ללא ספק גולת הכותרת של הטיול, ניקו ידועה גם במסלולי טיול מיוערים, הציוריים במיוחד בעלווה של סתיו. יש גם את גשר שינקיו, ומפל קיריפורי בגובה 75 מטר הצונח במורד הר.

• 

4. האקונה, מחוז קנאגאווה-

הר האקונה שוכן כ -90 דקות ברכבת מטוקיו, מה שהופך את הטיול לטיול יום פופולרי. לאקונה יש היסטוריה ארוכה ומפוארת כעיירת מעיינות חמים, ושמה אפילו מופיע בדירוג מתקופת אדו (1603-1868) מהמעיינות החמים הטובים ביותר ביפן. אבל האקונה היא הרבה יותר מסתם רחצה. יש בה הכל, החל ממוזיאוני אמנות נהדרים ועד הר געש פעיל- כמו גם תצפית מרהיבה על הר פוג'י בימים בהירים.

• 

5. שדות קורקו, קיסראזו, מחוז צ'יבה-

קיימות, אמנות, אדמה חקלאית ידידותית לסביבה והגבעות המתגלגלות של האינאקה (הכפר)- שדות קורקו באמת מכילים הכל. ממוקמות בקיסאראזו, מחוז צ'יבה,  שדות קורקו הן ארץ פלאים בת קיימא של 74 דונם במטרה לחבר מחדש את אנשי עיר הבירה העמוסים לטבע על ידי היכרותם עם חקלאות, טבע פתוח ואפילו אנרגיה ידידותית לסביבה בצורה של פאנלים סולאריים ומערכות טיהור מים טבעיות. המסעדה המקומית- Kurkku Fields Dining, מגישה ירקות ועשבי תיבול הגדלים בגן הירק, ביצים וגבינות טריות מחוות החלב, ופיצות בטאבון, כולן עשויות מרכיבים טבעיים ומקומיים.

אפשר לבקר במגוון של גלריות אמנות, המתפארות באמנות של אניש קאפור, פבריס הייברט, קמיל הנרות ויאיוי קוסאמה – כולל אחד מחדרי האוסף המפורסמים שלה.

• 

6. אגם קוואגוצ'יקו, מחוז יאמאנאשי-

אחד מחמשת אגמי הפוג'י, אגם קוואגוצ'יקו הוא המקום בו נראה הנוף הטוב ביותר של הר פוג'י. מלא מעיינות חמים, ריוקאן (פונדקים יפניים) ואטרקציות תיירותיות כגון פארק השעשועים פוג'י-קיו היילנד, יש כל כך הרבה מה לעשות סביב האגם שאפשר לתכנן טיול למשך כל סוף השבוע.

הזמן הטוב ביותר לצפייה בפוג'י-סאן הוא באפריל כאשר פריחת הדובדבן פורחת, בנובמבר כאשר עלי מייפל משנים את צבעם, או בחורף כשהאוויר היבש מספק נוף מושלם ללא עננים, של הר פוג'י המושלג. נקודת הצילום הטובה ביותר היא לאורך החוף הצפון מזרחי של אגם קוואגוצ'יקו, ליד יער המוזיקה קוואגוצ'יקו.

• 

7. קארוזאווה, מחוז נגאנו-

שוכנת למרגלות הר אסאמה, הר הגעש הפעיל ביותר בהונשו, עיר הנופש היוקרתית Karuizawa. רבים משוכני טוקיו העשירים מחזיקים כאן בתים שניים. התחילו את יומכם ב- Karuizawa Ginza בחלק הישן של העיר, עם החנויות המסורתיות, בתי הקפה, המסעדות והדוכנים המוכרים ריבות ודבש מתוצרת מקומית. קונים רציניים המחפשים הנחות רציניות צריכים לפנות אל כיכר הקניות Karuizawa Prince ליד תחנת הרכבת. במתחם הקניות הזה יש למעלה מ -200 חנויות הממוקמות באזור רחב ידיים ומעוצב להפליא.

אפשר ליהנות בבית המרחץ טומבו-נו-יו באוויר הפתוח המשרה שלווה על הרוחצים. סיימו את היום במרפסת Harunire והזמינו לעצמכם חצי ליטר מרענן של בירה יונה יונה המקומית.

• 

8. יוקוהמה, מחוז קנאגאווה-

אם אתם רוצים לצאת מטוקיו אבל לא רוצים לבלות יותר מדי זמן ברכבת, יוקוהמה היא הבחירה המושלמת. במחוז קאנגאווה השכנה לטוקיו, יוקוהמה ידועה בנופים שלה, בחוף הים ובאוכל סיני טעים במוטומאצ'י-צ'וקאגאי, הידועה גם בשם צ'יינה טאון. אפשר להתפנק במסעדות אכול כפי יכולתך, או לשוטט בעיירה ותלטעום אוכל רחוב.

מומלץ ללכת בפארק יאמאשיטה הסמוך עם נוף קליל של נמל יוקוהמה, או לעשות קניות ב- "Yokohama Red Brick Warehouse". לסיום היום, תפסו את השקיעה בראש גלגל הענק Cosmo Clock 21, שהיה פעם הגלגל הענק הגבוה ביותר בעולם בגובה 107.5 מטרים.

• 

9. סאיאמה הילס, מחוז סאיטאמה-

ידוע בעיקר בזכות היותו השראתו של הייאו מיאזאקי לסרט 'השכן שלי טוטורו'.

סאימה הילס, הנקרא גם Totoro no Mori, הוא נשימת אוויר צח ממש מחוץ לטוקיו הגדולה. כאן אפשר לשוטט בין 3,500 דונם של יער עם למעלה מ -1,200 מיני צמחים ובעלי חיים ו -19 מסלולי הליכה. מומלץ לעצור ליד מרכז המבקרים בית קורוסוקה כדי לאסוף מפות וללמוד על שמורת הטבע והשפעתה על סטודיו ג'יבלי וטוטורו.

בזמן שאתם באזור, עצרו גם באגם סאיאמה הסמוך. האגם נעים בכל עונה, אך במיוחד בחורף, כאשר ניתן להבחין בקלות בהר פוג'י המושלג באופק.

• 

10. קטסונומה, מחוז יאמאנאשי-

למרות שידועה יותר בזכות הסאקה מאשר היין, יפן למעשה מייצרת יינות מדהימים באמצעות ענבים מקומיים מאז 1800. בקטסונומה, במחוז יאמאנאשי, נמצאים 31 יקבים, המהווים כ -30 אחוזים מכל היין היפני. רבים מציעים מפגשי טעימות ושיעורים בייצור יין וכן סיורים.

ב- Budo no Oka (גבעת הענבים) תוכלו ליהנות מנופים מרהיבים של הכרמים שמסביב והאלפים הדרומיים היפניים ממערב. מלבד טעימות יין, יש עוד הרבה מה ליהנות באתר, כולל מסעדת ברביקיו נהדרת ומעיין חם באוויר הפתוח.

• 

11. צ'יבה סיטי, מחוז צ'יבה-

אוהבים אמנות? עצורו במוזיאון העיר צ'יבה לאמנות כדי לראות ציורי אוקיו-אי וציורי דיו יפניים מסורתיים. צריכים לבדר את הילדים? בפארק הזואולוגי של צ'יבה מגוון רחב של בעלי חיים, כולל פנדות אדומות, ג'ירפות ופינגווינים. חובבי היסטוריה? מוזיאון העם העממי של צ'יבה שוכן בהעתק של טירת אינונהאנה והוא מוקדש להיסטוריה של העיר צ'יבה.

• 

12. הר ג'ינבה, טוקיו ומחוז קנאגאווה-

אלטרנטיבה נטולת קהל להר טקאו היא הר ג'ינבה, הממוקם על גבול מערב טוקיו וקנאגאווה. הטיול לפסגה מתאים יותר למטיילים המחפשים מסלול מתקדם: בגובה 857 מ ', הר ג'ינבה גבוה יותר ויש לו מגוון מסלולים טוב יותר מהמסלולים הצפויים יותר, שלא לומר קצרים יותר של הר טקאו.

• 

*התמונות בבלוג מחבי הרשת

איך נראתה אדו?

• 

טוקיו בנויה על גבי העיר העתיקה של אדו. ישנם מעט עקבות של העיר העתיקה, אך תבנית הרחובות של טוקיו זהה במידה רבה, כך שהעיר העתיקה חיה כחדשה כמעין תבנית רפאים. איך התחילה אדו ואיך היא נראתה? עד תחילת המאה ה -16, זה היה מעט יותר מכפר דייגים באזור הביצות בפתחו של נהר סומידה. הייתה טירה המשקיפה על הכפר מאז ימי הייאן (794-1185), אך רק לאחר העברת השוגון טוקוגאווה לאדו היא החלה לצמוח.

טוקוגאווה איאסו איחד את יפן המודרנית הקדומה. הוא זיהה את היתרונות האסטרטגיים שהציעה אדו, בהיותה בחלק המזרחי ביותר של מישור מוסאשינו והפך אותה למעוז ממשלתו. הוא בנה טירה חדשה ענקית על הנחל וחפר חפיר כדי להגן עליה מפני התקפה. טוקוגאווה איאסו פיתח את האדמה ממזרח הטירה כקרקע חקלאית לייצור יבולים לאספקת הטירה שלו. העיירה הלכה והתגבשה, וככל שגדלה, חייליו מילאו את אזור הביצה שמסביב וכבשו עוד אדמות על שפת הים.

אדמה משוחזרת זו הפכה לעיר התחתית, בה התגוררו סוחרי ובעלי המלאכה של העיר. בדומה לקיוטו, בירת המדינה לשעבר, היא נבנתה על פי תבנית הרשת של העיר הסינית הקלאסית. הגרסה היפנית לא הייתה ממש מסודרת כמו הסינית, כי היא בעצם נבנתה על לא אחת, אלא על סדרת רשתות, והם נטו להיות קצת מבולגנות בקצוות.

• 

בעיר התחתית היו שני קטבים: הראשון היה ניהונבאשי, שבו היו לסוחרים את המחסנים שלהם, והשני היה אסאקוסה, אתר המקדש הגדול ביותר בעיר, שסביבו הצטברו רוב עסקי הבידור. שני המחוזות הצטלבו על ידי נתיבי מים, כך שניתן היה להעביר סחורות בקלות ברחבי העיר.

נחוש להשיג שליטה מוחלטת על יפן, טוקוגאווה איאסו הציג מערכת בשם סאנקין קוטאי, לפיה כל האדונים הפיאודלים במדינה (דמיו – daimyo) נאלצו לבלות כל שנה באדו. גם כשחזרו לשטחיהם הוא התעקש שנשותיהם וילדיהם יישארו באדו, מדיניות כופר שנועדה להרתיע אותם מניסיון להפיל אותו.

טוקוגאווה אייאסו שמר אדמות ממערב לטירת אדו לדיימיו האלה. בניגוד לעיר התחתית, אזור זה היה הררי ודומה יותר לכפר, עם רחובות שהלכו בעקבות רכסי הגבעות, מסלולי בעלי חיים או גבולות שדות האורז. היא נודעה בשם העיר הגבוהה. הדיימיו בנה וילות מרווחות השוכנות בנחלות גדולות בגבעות אקאסקה, יוטסויה וקוראקואן, בעוד האומנים, החקלאים והפועלים ששירתו אותם התגוררו בעמקים ולאורך הכבישים הגדולים יותר.

• 

• 

בהתאם לעונה, אדו הייתה ים של בוץ או ענן אבק, כיוון שרוב התחבורה הייתה במים ומעט מרחובותיה נסללו. חמישה כבישים מהירים – הגוקאידו, הובילו מחוץ לעיר למחוזות. כל אחד מהם נשמר על ידי שער, ואלה הפכו לתחנות הדרך של שינבאשי, שינגאווה, שיבויה, שינג'וקו ו- סנג'ו.  שיבויה ושינג'וקו היו רק כפרים והפכו להיות חשובים רק בתקופה המודרנית. בתחילת המאה ה -18 מנתה אוכלוסיית אדו למעלה ממיליון תושבים. לא משנה מה העונה, זו הייתה עיר חשוכה, שכן כל בתיה היו עשויים עץ לא צבוע. סוחרים אמידים ציפו את גגות בתיהם באריחים כהים, בעוד שלבתי עניים ולבתי צריפים היו גגות רעפים או קש.

בהיותו עיר העשויה מעץ, אדו הייתה "קופסת גפרורים" שביקשה ניצוץ, ומדי כמה שנים נשרפו שטחי העיר עד היסוד. עם הזמן, תושבי העיירה החלו להתייחס להתלקחויות אלו באדישות וכינו אותן "פרחי אדו".

כיום, עדיין ניתן לראות את שרידי אחוזות הדיימיו הישנות – אחוזת מיטו טוקוגאווה בקושיקאווה, למשל, הפכה לאתר של ארסנל, ולאחר מכן פארק השעשועים קוראקואן וכיפת טוקיו. רבים ממקדשי אדו, שהשתרעו בקשת גדולה סביב טירת אדו, שרדו גם הם. הם שוכנו בשטח מרווח יחסית, ולכן ניצלו מהלהבות שהחריבו את שאר העיר.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת