איך נראתה אדו?

טוקיו בנויה על גבי העיר העתיקה של אדו. ישנם מעט עקבות של העיר העתיקה, אך תבנית הרחובות של טוקיו זהה במידה רבה, כך שהעיר העתיקה חיה כחדשה כמעין תבנית רפאים. איך התחילה אדו ואיך היא נראתה? עד תחילת המאה ה -16, זה היה מעט יותר מכפר דייגים באזור הביצות בפתחו של נהר סומידה. הייתה טירה המשקיפה על הכפר מאז ימי הייאן (794-1185), אך רק לאחר העברת השוגון טוקוגאווה לאדו היא החלה לצמוח.

טוקוגאווה איאסו איחד את יפן המודרנית הקדומה. הוא זיהה את היתרונות האסטרטגיים שהציעה אדו, בהיותה בחלק המזרחי ביותר של מישור מוסאשינו והפך אותה למעוז ממשלתו. הוא בנה טירה חדשה ענקית על הנחל וחפר חפיר כדי להגן עליה מפני התקפה. טוקוגאווה איאסו פיתח את האדמה ממזרח הטירה כקרקע חקלאית לייצור יבולים לאספקת הטירה שלו. העיירה הלכה והתגבשה, וככל שגדלה, חייליו מילאו את אזור הביצה שמסביב וכבשו עוד אדמות על שפת הים.

אדמה משוחזרת זו הפכה לעיר התחתית, בה התגוררו סוחרי ובעלי המלאכה של העיר. בדומה לקיוטו, בירת המדינה לשעבר, היא נבנתה על פי תבנית הרשת של העיר הסינית הקלאסית. הגרסה היפנית לא הייתה ממש מסודרת כמו הסינית, כי היא בעצם נבנתה על לא אחת, אלא על סדרת רשתות, והם נטו להיות קצת מבולגנות בקצוות.

בעיר התחתית היו שני קטבים: הראשון היה ניהונבאשי, שבו היו לסוחרים את המחסנים שלהם, והשני היה אסאקוסה, אתר המקדש הגדול ביותר בעיר, שסביבו הצטברו רוב עסקי הבידור. שני המחוזות הצטלבו על ידי נתיבי מים, כך שניתן היה להעביר סחורות בקלות ברחבי העיר.

נחוש להשיג שליטה מוחלטת על יפן, טוקוגאווה איאסו הציג מערכת בשם סאנקין קוטאי, לפיה כל האדונים הפיאודלים במדינה (דמיו – daimyo) נאלצו לבלות כל שנה באדו. גם כשחזרו לשטחיהם הוא התעקש שנשותיהם וילדיהם יישארו באדו, מדיניות כופר שנועדה להרתיע אותם מניסיון להפיל אותו.

טוקוגאווה אייאסו שמר אדמות ממערב לטירת אדו לדיימיו האלה. בניגוד לעיר התחתית, אזור זה היה הררי ודומה יותר לכפר, עם רחובות שהלכו בעקבות רכסי הגבעות, מסלולי בעלי חיים או גבולות שדות האורז. היא נודעה בשם העיר הגבוהה. הדיימיו בנה וילות מרווחות השוכנות בנחלות גדולות בגבעות אקאסקה, יוטסויה וקוראקואן, בעוד האומנים, החקלאים והפועלים ששירתו אותם התגוררו בעמקים ולאורך הכבישים הגדולים יותר.

בהתאם לעונה, אדו הייתה ים של בוץ או ענן אבק, כיוון שרוב התחבורה הייתה במים ומעט מרחובותיה נסללו. חמישה כבישים מהירים – הגוקאידו, הובילו מחוץ לעיר למחוזות. כל אחד מהם נשמר על ידי שער, ואלה הפכו לתחנות הדרך של שינבאשי, שינגאווה, שיבויה, שינג'וקו ו- סנג'ו.  שיבויה ושינג'וקו היו רק כפרים והפכו להיות חשובים רק בתקופה המודרנית. בתחילת המאה ה -18 מנתה אוכלוסיית אדו למעלה ממיליון תושבים. לא משנה מה העונה, זו הייתה עיר חשוכה, שכן כל בתיה היו עשויים עץ לא צבוע. סוחרים אמידים ציפו את גגות בתיהם באריחים כהים, בעוד שלבתי עניים ולבתי צריפים היו גגות רעפים או קש.

בהיותו עיר העשויה מעץ, אדו הייתה "קופסת גפרורים" שביקשה ניצוץ, ומדי כמה שנים נשרפו שטחי העיר עד היסוד. עם הזמן, תושבי העיירה החלו להתייחס להתלקחויות אלו באדישות וכינו אותן "פרחי אדו".

כיום, עדיין ניתן לראות את שרידי אחוזות הדיימיו הישנות – אחוזת מיטו טוקוגאווה בקושיקאווה, למשל, הפכה לאתר של ארסנל, ולאחר מכן פארק השעשועים קוראקואן וכיפת טוקיו. רבים ממקדשי אדו, שהשתרעו בקשת גדולה סביב טירת אדו, שרדו גם הם. הם שוכנו בשטח מרווח יחסית, ולכן ניצלו מהלהבות שהחריבו את שאר העיר.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s