ה'וודוקאי': הדרך הישנה למדידת זמן ביפן

• 

למרות שהוא פחות בשימוש מהלוח המערבי, לוח השנה היפני הישן עדיין משמש לאירועים מיוחדים כמו לידות, מקרי מוות ונישואים. מחזור חדש מתחיל בכל פעם שקיסר חדש מגיע לכס החרצית. בימים אלו אנחנו ב"ריווה שלוש" ומלחמת העולם השנייה הסתיימה ב"שואו 20".

דבר פחות ידוע הוא שליפן הייתה בעבר גם דרך משלה למדידת זמן. עד 1872, כאשר הקיסר מייג'י הפסיק את לוח השנה הירחי, לא היו שעונים בסגנון מערבי ביפן. במקום זאת, אנשים השתמשו ב- wadokei (שעונים יפניים). ליום יפני היו רק 12 שעות. אורך השעה השתנה עם עונות השנה, כך שהשעה בשעות היום בחורף הייתה קצרה יותר משעה ביום בקיץ.

שעונים אלה השתמשו במספרים כדי להגיד מה השעה, בדיוק כמו שעון בסגנון מערבי, אך בעידן אדו, אנשים נטו יותר להתייחס למדידת הזמן שבו השתמשו בבעלי החיים של גלגל המזלות הסיני, שכן בשעונים יפנים ישנים, כל מספר נקשר עם בעל חיים. השעה שלפני הזריחה הייתה שעת הנמר, השחר היה שעת הארנב, הצהריים הייתה שעת הסוס והדמדומים היו שעת התרנגול.

הקשר בין מספרים לבעלי חיים חוזר למיתולוגיה הבודהיסטית. אומרים שהבודהה זימן פעם את כל חיות העולם לבקר אותו לפני שיצא לנירוונה. רק 12 בעלי חיים טרחו להופיע – חולדה, דרקון, קוף, שור, נחש, תרנגול, נמר, סוס, ארנב, כבשה, כלב וחזיר. כדי להודות להם, הבודהה חילק את הזמן למחזור של 12 שנים והפך כל חיה ל"שומרת" של שנה וכן ל"משגיחה" על שעה אחת של היום.

• 

שעונים יפניים בסגנון ישן הראו את 12 שעות הזמן של אדו ואת 12 החיות של גלגל המזלות, אך לעתים קרובות הם הראו את שלבי הירח, את ימות השבוע, וגם את 24 העונות היפניות. לא שלרוב היפנים היו שעונים. במקום זאת, הם מדדו את חלוף הזמן בצליל התוף שנשמע לציון השעה במקדש המקומי שלהם.

בימים אלה, היפנים מתגאים בדייקנותם, ואיחורים נחשבים לשיא "הנימוסים הרעים". אבל לא תמיד כך היה. כשהדיפלומט הבריטי ארנסט סאטוב הגיע לראשונה לאדו בשנת 1862, הוא ציין כי "לא היו שעונים ולא דייקנות. אם הוזמנת לשעתיים, לרוב הלכת אחרי שעה אחת או שלוש שעות, או אולי מאוחר יותר. למעשה, מכיוון שהשעה היפנית השתנתה באורכה מדי שבועיים, היה קשה להיות בטוח לגבי השעה ביום, למעט בזריחה, שקיעה וחצות".

באופן רשמי לפחות, תקופה זו הסתיימה בשנת 1872, כאשר הקיסר מייג'י ביטל את השעון הישן ואסר על מקדשים להשמיע את צליל תוף המקדש לציון השעה. במקום זאת, הוא הציג את תפיסת הזמן המערבית ואת לוח השנה הגרגוריאני. למבקריו נאמר כי לוח השנה הסולארי מדויק יותר מלוח הירח שדרש הכנסת חודש נוסף מדי שנתיים -שלוש להתאמה לשנת השמש. לעומת זאת, לוח השנה הסולארי דרש רק הכנסת יום אחד בסוף פברואר כל ארבע שנים.

זה היה ההסבר הרשמי, אך למען האמת, לוח השנה הירחי נאסר מכיוון שהוא נתפס כשרירותי מדי, ולכן קשור לבורות ולאיחור, ואילו לוח השנה הסולארי היה מערבי, ולכן מודרני ומתורבת. מכאן ואילך, הזמן נאמד על ידי רעש אקדח הצהריים, שנורה מהארמון הקיסרי.

• 

רפורמה במשהו יסודי כמו מדידת הזמן לא הייתה מהלך שהתקבל טוב ברחובות טוקיו, במיוחד בהתחשב בקצב המסחרר של השינויים שהחלה הממשלה החדשה לעשות מאז שיקום מייג'י בשנת 1868. היו מהומות בתגובה לדרך החדשה למדידת הזמן, ועברו שנים רבות עד שאנשים הרגישו איתה בבית.

כאשר הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ביקר בטוקיו בשנת 1889, עד אז המדינה השתמשה בלוח השנה הסולרי המערבי במשך 17 שנים, הוא הופתע לגלות שרוב היפנים עדיין לא מתייחסים לזמן לעתים קרובות במיוחד. "המרחקים מחושבים לפי שעות בטוקיו," הוא ציין. "שעתיים מפארק אונו מביא אותך אל קברו של הארבעים ושבע המפורסמים [רונין], וחולפים בדרך על מקדשי שיבא הנהדרים".

כיום, המקום היחיד בו עדיין נשמעת השעה בדרך הישנה הוא Kan'ei-ji, המקדש הישן של השוגונים טוקוגאווה באואנו. בעוד לוח השנה הירחי מבוטל באופן רשמי, הוא עדיין משמש לכמה טקסים דתיים. אפשר לזהות משהו כמו צליל תוף המקדש, ולו מרחוק, בפעמון המצלצל מעל טוקיו מדי יום בשעה 17:00. הוא מבוסס על שיר בשם "Yuyake Koyake" ("זריחה ושקיעה") ומשמש לציון סוף יום הלימודים, בו ילדים יכולים לחזור הביתה.

המילים מהוות תזכורת ליחס מבוגר ופיוטי יותר לזמן: "עם השקיעה, היום מחשיך/ על ההר, פעמון הזמן נשמע/ יד ביד, האם נחזור הביתה, יחד עם העורבים?/ ברגע שהילדים יחזרו, ירח מלא זורח/ חלומות של הציפורים, שמיים של כוכבים נוצצים".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת