איך יפנים פונים זה לזה בבית הספר ובעבודה? האם יש לך כינוי? האם זה מוצא חן בעינך? כיום כמה מבתי ספר יסודיים ביפן מנחים את התלמידים לא לקרוא בכינויים לחבריהם בכיתה. חלק מבתי הספר מרחיקים לכת כאשר כל התלמידים קוראים זה לזה בשמות משפחה עם תואר כבוד ניטראלי בין המינים.
שימוש בכינויים ושמות חיבה זו תחושה געגוע נוסטלגית המשותפת למבוגרים רבים לימי בית הספר. לקרוא למישהו בכינוי שלו הוא ביטוי לחיבתו של האדם כלפי האדם, ובכל האמצעים.
אולי זה יותר נכון ביפן, בה הפרש הגילאים מעמיד כל כך הרבה הגבלות על התייחסות לאחרים ולשפה שבה הם משתמשים. למעשה, כמבוגר ביפן, לעתים רחוקות יקראו לאדם בשמו הפרטי או ישתמשו בצורת tameguchi (נאום לא פורמלי ביפנית) אלא אם כן עם חבריו הוותיקים מבית הספר. אולי עדיין ישתמשו ב- tameguchi עם אנשים בני אותו גיל, אך לרובם יהיה קשה להתקרב עוד צעד ולקרוא להם בשמם הפרטי. ביפן, יש משהו מאוד אינטימי בלקרוא לאנשים בשמם הפרטי או בכינויים כיוון שהיפנים משתמשים בכותרות שונות של כבוד כאשר הם פונים לאחרים. ובכל זאת, פנייה למישהו בכינויו או בשמו הפרטי הופכת לסימן לקשר הדוק.
אז בואו נראה כיצד יפנים פונים לאחרים בשלבי חיים שונים, החל מבית הספר היסודי ועד ליציאתם מבית הספר.
בית ספר יסודי (גילאי 6-12):
מורים בדרך כלל קוראים לתלמידים בשמות משפחה ומשתמשים בסיומת כבוד סאן לבנות וקון לבנים. ילדים קוראים זה לזה בשמות הפרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד.
בנות יקראו אחת לשנייה כנראה בשלוש דרכים-
- בשמותיהם הפרטיים ללא כל סיומת, הנקראת yobisute
- בשמותיהם הפרטיים עם הסיומת (צ'אן)
- לפי הכינויים שלהם
באשר לבנים, זה יהיה אותו דבר חוץ מזה שהם משתמשים בסיומת "קון" במקום. סביר יותר שיקראו לחברי בכיתה בשמות המשפחה שלהם עם הסיומת "קון".
חטיבת ביניים (גילאי 13-15):
המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד. התלמידים קוראים זה לזה בשמות פרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד, והם הופכים רגישים יותר לאופן שבו הם קוראים זה לזה.
כשבגיל ההתבגרות קוראים זה לזה בשם הפרטי בלי שום סיומת כבוד, זה רומז שהם נמצאים במערכת יחסים, אבל זה נראה לגמרי טבעי אם הם פשוט חברים קרובים. לכן, חטיבת הביניים היא המקום בו אנו יכולים לראות את "הבלבול" בקרב ילדים שאינם יכולים שלא להעלות ספקולציות לגבי סוג מערכת היחסים של חבריהם, בהתבסס על האופן שבו הם פונים זה לזה.
תלמידי חטיבת הביניים מתחילים לפנות לקשישים עם התואר senpai, שפירושו "קדימה" בבתי הספר. Senpai הוא כמעט תמיד מישהו מבוגר ממך, אבל אתה יכול גם לקרוא למישהו senpai אם יש לו ניסיון של יותר שנים ממך, בין אם בעבודה או בתחביב.
תיכון ומכללה (מגיל 16 ומעלה):
בתיכון המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד.
בדומה לחטיבת הביניים, אבל ההבדל הגדול הוא שהשימוש ב"סאן "ו"קון" (על שם שמות משפחה) גדל באופן דרמטי בקרב תלמידים בתיכון ובמכללה.
זה יכול לקרות משתי סיבות:
- התלמידים מבוגרים מספיק כדי לדעת שהם לא צריכים להסתדר עם כולם, וכך הם מפתחים חברות בקבוצות קטנות.
- התלמידים מבדילים את חבריהם הקרובים מחברי כיתה או עמיתים בלבד, והם אינם טורחים לחשוב כיצד להתייחס לאחרים. תמיד יש את ה"סאן" המכובד שהם יכולים להשתמש בו בבטחה כדי להישאר מנומסים.בדומה לתלמידים בחטיבות הביניים, תלמידי תיכון ומכללות עשויים לכנות קשישים בכנוי:"senpai".
מחוץ לבית הספר (מקום עבודה):
כברירת מחדל, כולם פונים זה לזה בשם המשפחה עם הסיומת "san". חלק מהחברות עשויות להתייחס לעובדים בשמות המשפחה שלהם עם שם תפקיד.
בדרך כלל אם קוראים למישהו בשם הפרטי או בכינויו הדבר נחשב כבלתי הולם, במיוחד כשכל מי שעובד שם הוא יפני. עם זאת, בשלב זה של החיים, יפנים רבים מותחים קו ברור בין החיים הציבוריים (בעיקר עבודה) לפרטיים (משפחה וחברים), כך שזו רק דאגה אחת פחות בחיים שהם לא צריכים לחשוב איך לפנות לאחרים בפומבי.
במקום זאת, הם פועלים לפי הכלל האוניברסאלי של קריאה למישהו בשם משפחתו עם הסיומת "סאן".
*התמונות בבלוג מרחבי הרשת
AddValue 