היזן האמאשוקו

בעוד יפן הייתה סגורה ביסודה לעולם החיצון בתקופת אדו (1603-1868), היא עדיין שמרה על כלכלה מקומית איתנה. כלכלה זו התרכזה במידה רבה בייצור חקלאי שהוביל לייצור מוצרי מזון משניים שכולם הזינו את האומה כולה, ואפשרו גם לפעילות כלכלית אחרת לפרוח.

מרכזי בכל הפעילות הזו היו עיירות שוק בהן נקנתה, נמכרה והועברה תוצרת. שרידי פעילות כזו עדיין ניתן למצוא בעיירות נהר רבות ברחבי הארץ, הובלה ימית הייתה נפוצה יותר מהובלה יבשתית עד מאוחר יותר במאה התשע-עשרה.

עיירת שוק אחת כזו, שכמה מהמבנים ההיסטוריים שלה עדיין נשמרו, היא היזן המאשוקו של מחוז סאגה, ליד פסגת ים אריאקה באי קיושו. המאשוקו לא הייתה רק ​​נקודת שינוע מסחרית. זו הייתה גם עיירת דואר ראשית על נגאסאקי-קאידו, אחד הכבישים העיקריים לנסיעה רשמית או מוגנת בתקופת אדו. נעים מאוד לטייל ברובע ההיסטורי, להתכופף ולצאת מבניינים ישנים ולדמיין את הימים ההם. סאקה ורוטב סויה היו, ובמידה מסוימת עדיין, תורמים חשובים לכלכלת העיר. כמה מבנים הקשורים למבשלה עדיין קיימים.

ים אריאקה הוא המפרץ הגדול ביותר של קיושו, מופרד מים סין המזרחי על ידי חצי האי שימאברה. למים הרדודים יחסית (הנקודה העמוקה ביותר היא רק 50 מטר/165 רגל) יש היסטוריה ארוכה ופרודוקטיבית של דיג וחקלאות ימית. חלק גדול מחלקו העליון של המפרץ היה נתון להטמנה, במיוחד ב-100 השנים האחרונות לערך, והותיר את המאשוקו במרחק של יותר מחצי קילומטר מקו החוף הנוכחי. הנהר שלו, ה- המה, הוא עדיין נקודת נחיתה לכמה מסירות הדייגים של המפרץ.

מקום טוב להתחיל בו ביקור הוא תחנת הרכבת היזן המה. יש לשכת מידע ידידותית לתיירים, ובתיאום מראש, מדריך מתנדב ילווה אתכם (אך מדריכים דוברי אנגלית הינם מצרך נדיר). התחנה עצמה היא בניין קטן וחמוד בסגנון מערבי במראה רטרו, שנבנה לקראת פתיחת הקו הראשי של נגסאקי בשנת 1930. בימים אלו התחנה רואה רק כמה מאות נוסעים ביום, למעט בימי שני, כאשר שירות רכבת היוקרה החדשה עוצרת בה לשעה בשעות אחר הצהריים המוקדמות בדרכה לנגסאקי.

בצד ימין פחות מ-50 מטרים בהמשך הדרך מתחנת הרכבת נמצא Tazo Shoten, מחסן עצום הפתוח בדרך כלל למבקרים לשוטט בו, וניתן לראות כמה דוגמאות מהחמוצים של יצרן חמוצים מקומי.תוכלו לראות את בורות העץ המסיביים שבהם מייצרים את החמוצים, חלקם בגובה של כמעט שני מטרים.

חצו את כביש 207 והמשיכו עוד כמה עשרות מטרים עד לכניסה האלגנטית של Fukuchiyo Shuzo, מבשלת סאקה שמייצרת את מותג הסאקה עטור הפרסים Nabeshima. חזית החנות מכוסה ברצועות עץ מרווחות. אחד המבנים המסורתיים של המבשלה הוסב לחדר טעימות עם אלמנטים מודרניים ומסורתיים כאחד, המזכירים את חדרי הטעימות של היקבים הגדלים בפופולריות באירופה. בחוץ מלגזה מעבירה משטחים וארגזים ומכינה את המוצרים המוגמרים למשלוח.

אם ממשיכים לאורך הכביש מגיעים לרחוב  סאקהגורה דורי (דרך מבשלת הסאקה). בו אפשר למצוא את מבשלת הסאקה אימורי, שניתן לזהות אותה בקלות על ידי ארובת הלבנים הגבוהה שלה. עקבו אחר השביל הצר עם המבשלה מימינכם ותעלה של מים זורמים במהירות משמאלכם. השביל מוביל לחלק האחורי של המבשלה. ממש מעבר לחלק האחורי של המבשלה נמצא בית המגורים הישן של נוריטה, בית קש בן שתי קומות שנבנה בתחילת המאה ה-19, שבו התגוררה בעבר משפחת סמוראים. כן, אפילו בעיירות שוק כמו המאשוקו היו תושבים סמוראים.

בעיר תוכלו גם למצוא שני בניינים שהם שילוב מעניין במיוחד. הוותיק מבין השניים היה תחנת ממסר שבה הושארו חבילות למשלוח ואורגנו סחורות למשלוח. הבניין הכחול שלצדו היה סניף הדואר הראשון של המאשוקו, שנבנה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. במובן מסוים, סניף הדואר המודרני הוציא את תחנת הממסר מהעסק. הבניין הוא כיום מרכז מידע לתיירים.

הקטע המעניין ביותר של סאקהגורה דורי הוא רק כמה מאות מטרים משם, אבל הוא עמוס במראות מעניינים. גגות הרעפים של הבניינים הלבנים בולטים. ארובות לבנים הנראות פה ושם מסמנות את הסקהגורה, או מבשלות הסאקה. מבשלות סאקה נפוצות בעיירות שוק, מכיוון שהן יכולות להמיר אורז למשהו בעל ערך רב יותר עבור רובם. מבשלות רוטב סויה מילאו תפקיד דומה. ניתן למצוא אחת משמאל כמה דלתות למטה מסניף הדואר הישן.

עוד מחזה מהנה לאורך הדרך הם פסלים רבים של אביסו, אל הדייגים והסוחרים, קמע מושלם לעיר הנמל הזו. כמובן, בתקופה זו של הקורונה, הוא לבוש מסיכת פנים, כמו כולם.

גם רעפים בעלי צורה מעניינת הידועים בשם "אוניגווארה" מהנים לחיפוש. "אוני" פירושו מפלצת, ובמקור הרעפים, בצורת "וי" הפוך שיישבו בקצה רכס הגג, נעשו עם פרצופי מפלצת, שנועדו להדוף את הרוע (ולהרחיק את הגשם). כמה מהאריחים המוצגים כוללים גם תמונות של אביסו ושל עמיתו האל, Daikoku, אל העושר, כמו גם של כמה מפלצות.

מעבר לנהר המה, חפשו גרם מדרגות במעלה הגבעה, מוסתר על ידי העצים בראש מקדש קוטוהירה, המוקדש לאומונושי, אל הים. המקדש פופולרי במיוחד בקרב יורדי ים, הכולל, כמובן, דייגים. לפני תחילת ההטמנה, המקום הזה היה שפך הנהר, שם הוא זרם לים אריאקה, מקום הגיוני למקדש קוטוהירה.

ואכן, רוב הדייגים ופועלים, בנו את בתיהם בצד השני של הנהר. נגאסאקי קאידו ורובע השימור ההיסטורי ממשיכים דרך שכונה הנשלטת על ידי בתים על גגות קש, אפשרות חסכונית יותר מהרעפים המפוארים המועדפים על הסוחרים העשירים של סקאגורה-דורי.

לשכונה הזו יש אישיות שונה לחלוטין מהמקבילה המסחרית שלה מעבר לנהר. הרבה רחובות וסמטאות צרים והתחושה היא יותר של "מעמד הפועלים". על מנת לשמר את גגות הסכך של בתי המגורים ההיסטוריים הללו, ישנה גם מערכת ספרינקלרים מורכבת, שמגנה מפני שריפות שעלולות להיות כל כך הרסניות לשכונה כמו זו.

בעוד שערי שוק היסטוריות נגישות למים אינן בהכרח יוצאות דופן, האופי של העיר הזו, עם שני סגנונות שונים של שכונות משני צדי הנהר, שונה במקצת, מה שהופך אותה בהחלט שווה בדיקה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת