הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חיי כלב ביפן

יפן הפכה בשני העשורים האחרונים למעצמת חיות מחמד, כשבראש מככבים כמובן כלבים וחתולים.
התעשייה הענפה מגלגלת יותר מ -10 מיליארד דולר בשנה וכוללת מזון והרבה הטבות ופינוקים לחיות המחמד.
ביפן מסתמנת תופעה של העדפת גידול חיות מחמד מגידול ילדים- אחרי אסון הפוקושימה שפקד את יפן במרץ 2011 צעירים רבים מרגישים כי הם חיים באי ודאות ובסכנה מתמדת ולכן מעדיפים שלא להביא לעולם מסוג זה ילדים. הערכות רשמיות משנת 2012 מציגות 22 מיליון חיות מחמד לעומת 16 מיליון ילדים מתחת לגיל 15.

חיות המחמד ביפן נתפסות כחלק אינטגרלי מהמשפחה, וזוכות ליחס חם, אוהב ומפנק. אולי אפילו מפנק מידי.
משפחות יפניות רבות מחזיקות יותר מכלב אחד ולא פעם תמצא שלושה, ואפילו ארבעה כלבים למשפחה. הכלבים הקטנים פופולאריים במיוחד עקב המיימדים הקטנטנים של הדירות בערים הגדולות ביפן.
כל ההתייחסות לכלבים ביפן היא כמו לילדים קטנים. מחזה נפוץ הוא בחורה צעירה צועדת ברחובות טוקיו כאשר הכלבלב שלה תלוי על מנשא על כתפיה, בדומה לזה המקובל אצל אימהות צעירות. אופציה אחרת היא עגלת טיול בה יושב הכלב וצופה בעוברים ושבים.

כיאה למעצמת כלבים ניתן למצוא מוצרים רבים המיועדים לכלבים:
ביגוד החל מחצאיות, מעילי עור, נעלים ועד לקימונו ובגדי חתן וכלה, ספא המיועד לכלבים, שיעורי שחיה ועוד..


גם תחום המזון אינו נפקד וניתן למצוא מבחר עשיר של חטיפים, מאפים, מזון מיוחד ועשיר בוויטמינים, עוגות יום הולדת לכלבים, קופסאות אובנטו עם מזון לכלב, ואפילו בתי קפה ומסעדות המיועדות בראש ובראשונה לחברו הטוב של האדם.
עוד שירותים מיוחדים שניתן למצוא זה שיעורי יוגה, קורס הורות לבעלי הכלבים, בתי מלון ואפילו ביטוח בריאות מיוחד לכלב והיד עוד נטויה.
כאשר קורה העצוב מכל והכלב עובר לעולם הבא יקבר הכלב בבית קברות מיוחד כאשר הוצאות של קבורה כזאת הן 330-550 דולר.



אי אפשר שלא להזכיר את הכלב הכי מפורסם ביפן-הכלב האצ’יקו, שהוא סמל הנאמנות הטוטאלית של כלב לבעליו. אותו כלב שליווה את בעליו מידי יום לתחנת שיבויה שבטוקיו וגם כשהוא מת בפתאומיות המשיך האצ'יקו לפקוד את התחנה מידי יום באותה שעה במשך שנים וחיכה לבעליו שישוב. פסלו של הכלב הנערץ ניצב היום בכיכר בשיבויה.
 למרות עשרות השנים שחלפו מאז אותו סיפור מרגש, ועל אף העובדה שבעיר הענקית טוקיו ישנם לא מעט פארקים ומקומות מפגש, הפסל של האצ'יקו נחשב עד היום לאחת הנקודות הפופולאריות בעיר, מקום בו תמיד אפשר למצוא עשרות אנשים שנחים מסביב, מצטלמים אתו, או סתם קופצים כדי לומר שלום לפסל הברונזה הכלבלבי של האצ'יקו. תפיסת העולם של היפנים בהקשר לחיות המחמד נשענת על שני מוטיבים מרכזיים בתרבות המקומית: הראשון – דת הבודהיזם, המעלה על נס את אהבת הטבע, החיות והצמחונות, והשני, דת השינטו, השואבת מוטיבים רבים מהטבע.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

"הפריצה" הגדולה של חנויות הכלבו של טוקיו

לחנויות הכלבו ביפן ישנה היסטוריה ארוכת שנים. מרבית חנויות הכלבו הנחשבות במדינה שורשיהם בתקופת אדו, והחלו את דרכם כחנויות קימונו כאצ'ויה.

במהלך השנים הפכו חנויות הכאצ'ויה לחניות כלבו גדולות המוכרות מגוון מוצרים, כמו למשל חנות הכלבו טקשימאיה שהחלה גם היא כחנות קימונו, בקיוטו בשנת 1831, חנות הכלבו מיצוקושי שנפתח לראשונה בשנת 1673 , חנות הכלבו מצוזאקיה שגם לה היסטוריה ארוכה יותר, שהחלה מחנות קימונו בנגויה שנפתחה לראשונה בשנת 1611 ועוד.

אלמלא הופעת הרכבות, ענקיות הקמעונאות הללו היו בלעדיות בשוק הקמעונאי של טוקיו. אך ההתפתחות האורבנית של טוקיו במאה העשרים והתקבצות של שש תחנות הרכבת הגדולות ביותר בקו יאמאנוטה – שיבויה, שינג'וקו, איקבוקורו, אונו, טוקיו ושינגאווה – גרמה לחברות הרכבות לרצות נתח משוק הקמעונאות.

כדי לנצל את ה"שוק השבוי " העובר בתחנות שלהם מדי יום, כל אחת מחברות הרכבת הקימה חנות כלבו מחוץ לכניסה הראשית לתחנה שלה ובמהרה יצרו תחרות קשה לחנויות הכלבו המסורתיות בעיר .

עם הזמן החלו חברות הרכבות לשלוט על תחנות ועל החנויות שבהם, שיבויה נשלטה על ידי חברת טוקיו, שניהלה את קווי הרכבת המשרתים את הפרברים המערביים,  שינג'וקו על ידי חברות קאיו ואודקיו ואיקבוקורו על ידי חברת טובו  וסייבו.

בתחילת המאה ה – 20 חנות הכלבו לא נראו כלל כחניות יפניות,  בחנויות לממכר מוצרים יבשים, הלקוח היה יושב יחף על מחצלות הטטאמי בזמן שאחד מאנשי הצוות (גבר) ירד למרתף על מנת להביא את הסחורה שביקש.

כל זה השתנה עם כניסתו של כלבו. כעת הלקוחות מחליפים את נעליהם לכפכפים בכניסה לחנות, הסחורה מוצבת  בחלונות ראווה בוהקים וכל הצוות נשי.

אך המגמה למעבר לשטחי מסחר גדולים יותר הייתה בלתי נמנעת. בשנת 1914, כלבו מיצוקושי התרחב ועבר לבניין חדש בסגנון רנסנס בשכונת ניהונבאשי,  עם מעליות, מדרגות נעות, הסקה מרכזית וגן על הגג, ונחשב לחנות הכלבו הגדולה ביותר בעולם ממזרח לתעלת סואץ.

בתי הכלבו היו יורשי השווקים שצצו סביב מקדשי העיר. שניהם משכו את ההמונים על ידי כך שהציעו תרבות ובידור לצד הסחורה. בתקופת הטאישו, למיצוקושי הייתה אפילו להקת  הבית, הלהקה היתה מורכת מנערים שלבשו חֲצָאִית סְקוֹטִית אדומה וירוקיה והפכו במהרה לשיחת העיר.

לאחר רעידת האדמה הגדולה של קנטו בשנת 1923, חנויות הכלבו של טוקיו נבנו מחדש והורחבו. החנויות החדשות נטשו את הכלל לפיו הלקוחות נאלצו לחלוץ את הנעליים ולהחליף לנעלי בית כשנכנסו פנימה. הפרסום המריא, והמראה המאופק של חום ואפור הוחלף לצבעוני.

לפני רעידת האדמה של 1923, נשים לא אכלו לעיתים קרובות מחוץ לטוקיו, אך חדר האוכל של חנות הכלבו אפשר להן להתגבר על הרתיעה שלהן להיראות אוכלות בפומבי ובהדרגה גברים ונשים החלו לאכול בשולחנות בסגנון מערבי. הם כבר לא חלצו את הנעליים, לעתים קרובות לא הסירו את הכובעים ומהעילים ולעתים אפילו אכלו בעמידה.

בתקופת מייג'י נשים החלו נשים ביפן לעבוד בתחום הסיעוד ובמרכזיות הטלפון, וקומץ החל לעבוד בחנויות, אך בתי הכלבו היו בין המעסיקים הראשונים בטוקיו שקיבלו על עצמם נשים בהמוניהם והובילו את תחום העסקת נשים.

בשנת 1932הייתה שרפה בכלבו השירוקיה שהיה המתחרה העיקרי של כלבו מיצוקושי בניהונבאשי. ארבעה עשר בני אדם מתו, רובן מוכרות צעירות שנפלו למוות לאחר שניסו להחזיק חבל ביד אחת, תוך שהם משתמשות ביד השנייה בכדי למנוע מחצאיותיהם להתעופף מעל ראשם. באותם ימים, העובדות בחנויות לבשו לבוש יפני וללא תחתונים, לאחר השריפה, שירוקייה דרשה מצוות הנשים ללבוש תחתונים והחלה לשלם להם סובסידיות בכדי ללבוש שמלה מערבית, שנחשבה לבטוחה יותר.

חנות הכלבו שירוקייה נשרפה שוב כתוצאה מהפצצת האש של טוקיו בשנת 1945, ובמקומה נכנסה חברת סוני, שהחלה את דרכה כעסק לתיקון רדיו במעטפת השרופה של בניין השירוקיה.

בשנים שלאחר המלחמה, חנויות הכלבו של טוקיו הפכו לאימפריה קמעונאית עצומה, למעוז למיליוני יפנים שאימצו את אורח החיים העירוני של המעמד הבינוני. בשל שורשיהם בתקופת אדו, הם תמיד העדיפו סחורות המיוצרות ביפן, ופחות סחורות מיובאות. לרובם יש עדיין אזורים המוקדשים לקימונו ולאומנות יפנית מסורתית כמו כלי חרס.

גם בתי הכלבו של טוקיו נוטים להציע מגוון רחב יותר של שירותים ממה שהייתם מוצאים בחנות כלבו אירופאית או אמריקאית, כגון מט"ח, שירותי נסיעות וכרטיסי הופעות. בדרך אפשר למצוא אגף של מכירת מזון ואוכל בקומת המרתף, גינה ופינת משחקים לילדים על הגג ורבים מהם כוללים גם גלריות אמנות.

הגישה היפנית לסחר הקמעונאי הוא שמציב את חנויות הכלבו בלב החיים הציבוריים בטוקיו. מאז שנות השמונים חניות הכלבו מתמודדות עם תחרות קשה מצד סופרמרקטים וחנויות נוחות ומאבדות בהדרגה את העדפתו של הקונה היפני. עם זאת, חניות הכלבו עדין נשארות נושאות הדגל להבנת תפיסת החיים היפנית של החיים הטובים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הלו קיטי-Hello Kitty

"הלו קיטי" (ביפנית: ハローキティ ובאנגלית: Hello Kitty) היא כנראה החתולה המפורסמת ביותר בעולם וגם החתולה הרווחית ביותר בעולם…
המותג הלו קיטי נוצר ע"י חברת סאנריו היפנית, המתמחה בשיווק מוצרי תרבות פופ, במרץ 1974. המותג הצמיח מס' סדרות אנימה לילדים המתאפיינים בהבלטת הצבע הוורוד ובסגנון הציור של דמויות הסדרה, ברובן חתולים מואנשים.

הדמות הראשית בסדרה – ילדה בשם קיטי – הפכה למותג תרבות מסחרי ופורסמה על גבי מגוון סוגי מוצרים, החל ממוצרים נלווים "מסורתיים" כגון משחקים, בובות, ופסלים, במוצרי אופנה שונים ואף במוצרי צריכה שבדרך כלל אינם מקודמים תוך שימוש בדמות אנימה, כגון טלפונים ניידים, כלי נגינה ואף מכונית.

מי שעיצבה את הדמות של קיטי היא איקוקו שימיזו (Ikuko Shimizu),מעצבת שעבדה בחברת סאנריו והתבקשה לעצב דמות הפונה אל הנערה החבויה בכולן. המעצבת הגתה דמות של חתולה לבנה שראשה גדול כפליים מגופה, עם סרט אדום נטוי על אזנה השמאלית והיא לובשת מכנסי אוברול כחולים, שוקלת כשלושה תפוחים וגובהה הוא כחמישה תפוחים.


המוצר  הראשון איתו פרצה קיטי לעולם היה ארנק קטן עשוי פלסטיק המיועד למטבעות ונמכר ב-240 יין (בערך 12 ₪).


הדמות של הלו קיטי התפתחה מתוך תרבות הצריכה היפנית וממחישה את העוצמה והפופולאריות הרבה של תרבות ה"חמודיות" והילדותיות היפנית – קוואי (Kawaii). המושג מפאר את החמוד, שובה לב, תמים, טהור, פשוט, אמיתי, עדין, פגיע וחלש.
דמותה של הלו קיטי הגיעה לארה"ב בשנת 1976 ומאז היא מופצת ברחבי העולם וההכנסות של המותג מוערכות במיליארד דולר בשנה מבלי שהחברה טורחת בכלל להשקיע בפרסום המותג.
בשנת 1978 כאשר המכירות החלו לצנוח השיקו סדרת טלוויזיה בדמותה וקיטי חזרה להיות הצלחה מסחרחרת.
את דמותה של קיטי אפשר למצוא כמעט על כל דבר, החל מדברים שיגרתים כמו בובות, בגדים, מוצרים לשיער ועד לדברים פחות שגרתיים כמו כרטיס אשראי עם הדמות, בית מגורים אשר החזית שלו מעוטרת בציורי הלו קיטי, מוצרי חשמל, קופסאות בנטו עם מאכלים בדמותה של קיטי, מטוס נוסעים  ועוד..


בשנת 2014 העולם כולו הופתע כאשר כריסטיאן יאנו, אוצר התערוכה של 'הלו קיטי' במוזיאון היפני הבינלאומי בלוס אנג'לס הצהיר שקיטי היא בכלל לא חתולה אלא ילדה קטנה. עוד פרטים נוספים ומפתיעים על קיטי מגלים כי מדובר בילדה נצחית בכיתה ג' אשר גרה בלונדון ויש לה אפילו חתולת מחמד.
אחת השאלות השכיחות לגבי קיטי היא- למה אין לה פה? התשובה לפי חברת סאנריו היא שקיטי מדברת מהלב ודמותה היא שגרירה של העולם כולו והיא איננה מדברת בשפה ספציפית אלא פונה לכולם.
הפופולאריות הגדולה של הלו קיטי גרמה לשלל אטרקציות ייחודיות , חברת תיור יפנית בשם "האטו" מציעה סיורים בטוקיו בשפות זרות בתוך אוטובוס "הלו קיטי", כדי למשוך מבקרים. האוטובוס מעוצב כולו, בנושא של "הלו קיטי".


דוגמא נוספת, רשת מלונות ביפן בשם האנקו דאיצ'י ((Hankyu Daiichi מציעה, בשיתוף פעולה עם "סאנריו", חתונות נושא של "הלו קיטי כאשר כל פרט בחתונה מוקפד שיהיה בנוסח "הלו קיטי": העוגה, זרי הפרחים, שמלת הכלה, הנעליים ועוד. כך גם המלווים את החתן והכלה מחופשים ל"הלו קיטי" ו"דניאל היקר" (החבר הכי טוב של קיטי).
האהבה ל"הלו קיטי" אינה יודעת מגבלות גיל וגיאוגרפיה ומוצרים רבים בדמותה פונים למגוון רחב של גילאים כך שכל אחד יכול להתחבר לדמותה של הלו קיטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עוגת גבינה יפנית

עוגת גבינה יפנית, הידועה גם בשם עוגת כותנה יפנית, עוגת גבינה סופלה, או עוגת jiggly, היא עוגה קופצנית וקלה עם מרכיבים דומים למרכיבי עוגת גבינה רגילה, אבל בעלת מרקם קל ורך יותר.

ההבדל העיקרי הוא שלעוגת גבינה יפנית אין קרום וחלבוני הביצה מוקצפים תחילה לקצף כמו פסגות רכות לפני שהם משולבים בבלילה הסופית. בדומה לעוגת שיפון, אך אפילו אוורירית יותר ויציבה באופן מפתיע, העוגה המתוקה הזו הפכה ללהיט אפיה ביתי. העוגה המתנועעת, מרשימה בפני עצמה, ואינה זקוקה לקישוטים מיוחדים כדי לזכות במעריצים חדשים. איבוק מהיר עם אבקת סוכר הוא כל מה שצריך כדי להציג את הקינוח היפה הזה.

עוגת הגבינה היפנית פחות מתוקה מעוגת גבינה רגילה, זהו פינוק מרענן ומתון, וככזה, ניתן בקלות להותיר אותה לטעמכם האישי עם טעם הליקר האהוב עליכם, או להגיש אותה עם קומפוט פירות, שבבי שוקולד או פירות יער טריים.

בעת אפיית עוגת גבינה יפנית, יש כמה טיפים שצריך לזכור כדי להפוך את המתכון הזה מוצלח בכל פעם. אנו ממליצים לתכנן מראש כך שהביצים נמצאות בטמפרטורת החדר – חלבונים וחלמונים מופרדים לפני שמתחילים, תבנית קפיצית עגולה ומשומנת, מוכנה בהישג יד, ומדידת כל המצרכים לפני שמתחילים. המפתח לאפייה יפה טמון בפרטים והיבוא היפני הזה אינו יוצא מן הכלל. מתכון לעוגת גבינה יפנית (מרחבי הרשת)- https://www.mako.co.il/food-shavuot/Recipe-6e751ed2afe3361006.htm

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

להיות אורח בחתונות יפניות

חתונה יפנית היא אירוע של יום שלם כאשר תחילתו בטקס מסורתי (בד"כ לפי דת השינטו) ואחריו לו"ז ארוך הכולל ארוחה, נאומים ולפעמים אפילו מסיבה…

במידה והוזמנתם לחתונה ביפן ישנם מספר דברים שחשוב לדעת:

הזמנות

לאחר קבלת ההזמנה יש להשיב בכתב לזוג האם אתם משתתפים בחתונה או לא.

יחד עם ההזמנה נשלח כרטיס שבו מאשרים נוכחות או היעדרות על ידי סימון בכרטיס ושולחים אותו בחזרה בהקדם האפשרי יחד עם הודעת ברכה קצרה.

איך להתלבש

חתונה היא אירוע רשמי, ולכן לובשים לבוש רשמי אלא אם כן מציינים בהזמנה במיוחד שלא.

עם זאת, ישנם כמה טאבו לנשים ללא קשר לסוג החתונה, החשוב מכולם הוא שלעולם לא ללבוש לבן בחתונה, מכוון שהצבע כבר "נלקח" על ידי הכלה ולעולם לא צריך להיות בולט יותר מהכלה.

בנוסף, גם לבישת בגדים חושפניים מדי, חצאיות קצרות מדי או צבעים ותכשיטים מוגזמים.

מומלץ ללבוש משהו פשוט, אבל שיקי, כמו שמלת קוקטייל (שחור זה בסדר), נעלי עקב סגורות ותכשיטים פשוטים.

לגברים הסטנדרט הוא חליפה שחורה עם עניבה לבנה, אפשר גם חליפות בצבעים אחרים וכן עניבות צבעוניות משובחות. כמובן, לא להופיע בחליפה לבנה.

מתנות

כמה שזה נשמע בוטה לאוזניים זרות, התשובה הפשוטה לכך היא: כסף.

מתנת כסף מושרשת עמוק בתרבות החתונות היפניות, ומגיעה עם שורה ארוכה של כללים ותקנות.

הרעיון מאחורי מתן כסף הוא שבמקום למלא את הבית היפני הזעיר של הזוג שהתחתן, בסירים, צלחות, אגרטלים חסרי תועלת ומה לא, נותנים לזוג את המזומנים הדרושים כדי להתחיל את חיי הנישואים, ולעזור להם לשלם עבור חגיגת החתונה.

את הכסף מכניסים למעטפה הצבעונית ביותר – ככל שהיא חיה יותר, כך טוב יותר, כאשר השטרות ישרים, ללא קיפולים, סימנים או כתמים.

למה לצפות

ובכן, זו יפן,  הכל נקבע חודשים מראש, כולל מתי וכיצד החתן והכלה נכנסים, האוכל שמוגש, ההופעות, הנאומים ותהלוכת הטקס.

אירוע החתונה מחולק בדרך כלל לשני חלקים: טקס החתונה ( קקונשיקי ) ומסיבת החתונה (הירואן),כשאחריה מתקיימת nijikai (after party) המיועדת בדרך כלל רק לחברים ולקולגות.

בהירואן לא רוקדים, אלא מברכים: האורחים, הבוס של החתן, הבוס של הכלה  וכן חבר אחד של כל אחד מהם. הכלה קוראת מכתב הכרת תודה להוריה ולבסוף סרטון פרידה :"תודה לכם" על נוכחותכם ביום הגדול שלנו.

כשהמסיבה נגמרת

ממסיבת החתונה לא יוצאים בידיים ריקות. מתחת לכל כיסא ישנו תיק, מתנה מבני הזוג הנקראת hikidemono , שזו דרך מסורתית עבור הזוג הטרי ובני משפחותיהם להביע את תודתם על נוכחות האורחים ביום הגדול שלהם. התיק מכיל בדרך כלל ממתקים וחפצים קטנים אחרים, כמו מגבות ידיים או קישוטים. לפעמים האורחים יכולים אפילו לבחור מתוך קטלוג מתנות.

בני הזוג והוריהם יחכו לאורחים ביציאה מהמקום, הם יקודו קידה ויודו לאורחים על הגעתם לחתונה.

כשחוזרים הביתה

מומלץ לשלוח לבני הזוג כרטיס תודה, להודות להם על המתנה.

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

O-mikuji

O-mikuji – עתידות שנכתבו על פיסת נייר במקדשים ביפן. האומיקוג'י הן עתידות, נבואה או ייעוץ הקשורה לחיים האישים בנושאים כמו אהבה, בריאות, פרנסה, כספים ועוד. הן אקראיות ונכתבות על רצועות נייר. את רצועות הנייר הללו ניתן למצוא במקדשים ברחבי יפן.


זה מסקרן ומעניין לבדוק מה צופן לנו העתיד אך יש לקחת בחשבון כי הנבואות הכתובות על הנייר לא תמיד מנבאות עתיד טוב וישנן גם נבואות החוזות מזל קצת פחות טוב…(בניגוד לעוגיות מזל)
אז מי שמוכן להסתכן ולבדוק מה צופן לו העתיד יכול לעשות זאת באמצעות כמה צעדים פשוטים במיוחד.
לאחר תשלום סמלי של 100 יין מקבלים קופסא ובה מקלות במבוק ממוספרים, יש לנער את הקופסא ולקוות שהמזל הטוב יאיר פנים. הקופסא מעוצבת כך שרק מקל אחד יצא מתוכה, על המקל יש מספר וסימון אותו יש להתאים למגרה עם מספר וסימון זהה.  בתוך המגרה ממתין קלף נייר עליו כתובה הנבואה (אפשר למצוא מקדשים בהם הנזיר נותן את קלף הנייר). פיסת הנייר אותה מקבלים מגולגלת ויש למתוח אותה ואז לקרוא את הנבואה אשר כתובה ביפנית.
בחלק מהמקדשים יש תרגום לאנגלית ובאלו שלא יש למצוא מי שיתרגם אותה.


הנבואות אותן ניתן למצוא בקלף מדורגות החל מברכה גדולה – Great blessing -dai-kichi, 大吉 ועד הגרוע ביותר- קללה גדולה – Great curse dai-kyō, 大凶.
במידה וקיבלתם נבואה לא טובה (בלשון המעטה) אסור להשאיר את הקלף בידכם מפני שכך אתם משאירים את המזל הרע אצלכם, יש לקשור את קלף הנייר למעקה או לעץ באזור המקדש.
בעבר היה נהוג לקשור את פיסות הנייר לענפי עץ אורן אך מכיוון שלא בכל מקדש ניתן למצוא עצי אורן החלו לקשור את הנייר גם למקומות אחרים ולכן ניתן למצוא במקדשים כמות עצומה של פיסות נייר קשורות.

אם קיבלת נבואה לא טובה אפשר להגריל עוד קלפי נייר אך ההמלצה היא שלא לעשות זאת אלא ללמוד מהקלף שקיבלת ולהתייחס לנבואה/ עצה כאל עצה או אזהרה מהאלים בכבודם ובעצמם.
אם התמזל מזלכם וקיבלתם קלף המבשר על מזל וברכה גדולה קחו את פיסת הנייר אתכם ושמרו אותה קרוב לגוף ואפילו מומלץ לישון איתה מתחת לכרית.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

השוֹגִי – shōgi

השוֹגִי (将棋) מכונה לעיתים שחמט יפני או Jchess. זהו משחק אסטרטגיה מופשט שמוצאו מיפן. מקורו במשחק הצ'טורנגה, אביו הקדמון של השחמט ודומיו.
יש מספר משחקים במזרח אסיה המזכירים את השחמט המערבי למשל הגרסה ההודית, גרסאות סיניות, קוראיניות ועוד…
המשחק ההודי "Chaturanga" היה הגרסה הראשונה לשחמט כבר במאה ה-7 ואילו הגרסאות האחרות ממזרח אסיה התפתחו מהשחמט ההודי ויש מי שמתאר את ה-שוגי היפני כ"בן דוד" של השחמט המערבי.
האזכור הראשון לשוגי היפני היה במאה ה-11 ומאז המשחק התפתח והפך למשחק אהוב ביפן.

השוגי מורכב ומסובך משחמט, הן לאדם והן למחשב, וכולל יותר כלים. בניגוד לשחמט, ההבדל בין כלי השחקנים לא מיוצג בצבעם וצורתם. כיוון הכלי מציין את שייכותו לשחקן וסימניית הקאנג'י המצוירת עליו מסמנת את סווגו.
משמעות השם שוגי ביפנית היא "משחק הגנראלים".

השחקנים משחקים עם סט של 20 כלים, המחולקים ל-9 סוגים, כאשר לכל סוג ישנו שם ויכולות תנועה משלו. מטרת המשחק היא לגרום לכך שהמלך (אחד מכלים אלה) היריב יהיה בסכנת שבייה ולא יוכל לצאת ממנה. חוקי המשחק דומים לחוקי השחמט, אולם בניגוד לשחמט, לשחקן ישנה אפשרות להחזיר למשחק כלים שנשבו על-ידו למשחק כשלו.

המשחק מתבסס על יכולות שכליות בלבד כאשר למזל אין כלל מקום במשחק.
ההבדל העיקרי בין השוגי היפני לשחמט המערבי הוא שבשוגי ניתן להשיב ללוח המשחק חייל ש"נאכל" באמצעות מהלך מסוים, ולכן מדובר במשחק מורכב יותר משחמט.
קשה מאוד למצוא שחקנים של שוגי מחוץ ליפן או שחקנים שאינם דובריי יפנית מכיוון שהסימון המבדיל בין חיילי המשחק הוא בסימון יפני (קנג'י) בלבד.
יש אפשרות לשנן את הסימון וכך לדעת להבדיל בין החיילים אך בכל זאת דבר זה מרתיע שחקנים מלשחק בשוגי.
ביפן מדובר במשחק מאוד פופולארי ורוב היפנים יודעים איך לשחק את המשחק.
אין זה נדיר לראות ביום שמש יפה קבוצות אנשים משחקות בשוגי בחוץ ונהנות גם מהמשחק וגם ממזג אוויר טוב.
בשל האהדה למשחק ביפן אפשר לצפות בתחרויות שוגי המשודרות בטלוויזיה, מתפרסמים ספרים המלמדים על טקטיקות משחק ואף יש סדרות מאנגה על שוגי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Randoseru

שנת הלימודים החדשה ביפן נפתחה בשבוע שעבר, ב-6.4. מי שבעיקר מתרגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים הם ילדי והורי כיתה א' שמתחילים שלב חדש בחיים וצועדים צעד נוסף לקראת הפיכתם לבוגרים. אחת הפעולות החשובות לקראת כיתה א' היא בחירת תיק לתלמיד החדש שילווה את הילד במשך שש שנות הלימוד בבית הספר היסודי.

תיקי בית הספר נקראים רנדוסרו (ランドセル, Randoseru). תיק הרנדוסרו עבור היפנים הוא הרבה מעבר לתיק, אלא חפץ בעל ערך רגשי המסמל תחילתו של שלב חדש בחיים. לרוב הוא נרכש עבור הילדים כמתנה מהסבא והסבתא לקראת התקופה החדשה ותחילת שנת הלימודים והעלייה לכיתה א'.
אלו תיקים המעוצבים בקפידה, מותאמים למבנה גופו הצנום של הילד, עמידים להפליא (בכל זאת עליהם להחזיק מעמד 6 שנים והם בשימוש יומיומי) וגם יקרים למדי. מחיר של תיק עשויי מעור יכול להגיע גם ל-300$, תיקים העשויים מחומר סינטטי יהיו זולים יותר. התיק מעוצב בצורה כזו שיהיה מאוזן ונוח כאשר נושאים אותו על הגב, ולכן מתאים מאוד לילדים יפנים שהולכים לבית הספר ברגל.

כמו דברים רבים ביפן גם לרנדוסרו יש היסטוריה ומסורת, הם יצירת אומנות יפנית והעיצוב שלהם נחשב לנצחי.
גלגולו הראשון של הרנדוסרו היה כתיק גב לחיילים, באותה תקופה (תקופת אדו 1603-1868) הושפעה יפן מהמערב וההשראה לעיצוב התיק הגיעה מחיילים הולנדים ומקור שמו מגיע מהכינוי ההולנדי לתרמיל: Ransel או Rantsel.
החל משנת 1885 התיק החל לשמש את ילדי בית הספר בעיקר בערים הגדולות ואת החותמת העיקרית כתיק לילדים הוא קיבל כאשר הקיסר טאישו (1912-1926) עוד היה ילד וקיבל תיק רנדוסרו לקראת כניסתו לבית הספר.
בשנות השישים התפשטו תרמילי רנדוסרו ברחבי הארץ, ולאט לאט נהיה קוד צבע ברור; שחור לבנים ואדום לבנות.
הגרסאות המקוריות של תיקי randoseru היפניים היו מעוצבים מעורות כבדים, אך כיום, עד 70% מהתיקים בשוק עשויים מעור סינטטי המכונה קלרינו, שהומצא בשנת 1965 על ידי יצרן היפני. הקלרינו נראה ומרגיש ממש כמו החומר המקורי אך מעט קל יותר, אטום למים ועמיד יותר בפני בלאי יומיומי.
כיום אפשר לראות רנדוסרו במגוון צבעים ותוספות כמו מחזיקים לקופסת הבנטו, כיסויי נגד שריטות ועוד. החידוש העיקרי הוא רנדוסרו למבוגרים שנכבשו בעיצוב העל זמני של התיק. את הרנדוסרו למבוגרים אפשר לראות בעיצובים שונים השומרים על הצורה הקלאסית של התיק אך מעצבים אותו בדוגמאות שונות ושלל צבעים.

אחד משיתופי הפעולה המעניינים הוא סדרת התיקים אנדי וורהול שמציגה תיקים בעיצוב הבננות המוכר ועוד תמונות אייקוניות של אמן הפופ ארט. מחיר תיק הרנדוסרו למבוגרים גבוה בהרבה ויכול להגיע גם ל-1000$.
את התיקים לילדים אפשר למצוא ביפן בכל חנות כל בו, ולקראת האביב יש מגוון גדול והיצע רב של תיקים לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. כיום אפשר למצוא את התיקים גם באינטרנט, אך מי שנמצא מחוץ ליפן צריך לזכור כי מדובר בתיק המותאם לילדים יפנים ולציוד לימודים יפני והגודל לאו דווקא מתאים לילדים ממדינות שונות. ובהצלחה לכל העולים לכיתה א'

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Chiune Sugihara

צִ'יאוּנֶה (סֶמְפּוֹ) סוּגִיהַארַה (1900 – 1986) היה דיפלומט יפני. בהיותו קונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם.

ב־1939 נשלח סוגיהארה לליטא, שם נתמנה לתפקיד סגן הקונסול בקובנה שהייתה בירתה הזמנית של ליטא באותו הזמן והייתה ממוקמת באופן אסטרטגי בין גרמניה הנאצית וברית המועצות.
באותה תקופה נכבשה פולין ע"י גרמניה הנאצית ויהודים רבים ברחו לוילנה אשר בליטא במטרה להגר ממנה למדינות חופשיות. למרות המאמצים הרבים של ארגוני הצלה יהודים שונים היה קשה מאוד למצוא מדינה שתיתן מקלט לפליטים היהודים.
ביוני 1940, הכוחות הסובייטים כבשו את ליטא ולא התירו יציאה חופשית מליטא אלא רק ליהודים שהגיעו מפולין לאזור ברית המועצות וזאת בתנאי שהמסמכים והאשרות תקינים. המצב רק החמיר כאשר החלו הידיעות על כך שהצבא הגרמני מתקרב לליטא ויחד עם הידיעות על מצב היהודים שנרצחים בהמוניהם בפולין הסכנה גדלה והיה צורך בפתרון מידי על מנת לברוח מאירופה הכבושה ע"י הנאצים. בהוראת הסובייטים הקונסוליות החלו להיסגר בזו אחר זו וכך נוצר מצב ששערי העולם היו נעולים בפני הפליטים.
בנקודה קריטית זו כאשר הזמן דוחק עלה רעיון אצל הפליטים, נודע שלאי קוראסאו (Curacao) בים הקאריבי שהיה תחת חסותה של הולנד, לא נדרשו אשרות כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך שהפליטים יעברו בברית המועצות בדרכם לקוראסאו, ובתנאי שיקבלו אשרות מעבר מיפן. עקב כך פנה ד"ר זרח ורהפטיג (שלימים כיהן כשר הדתות בממשלת ישראל), ממנהיגי ה'מזרחי' לקונסול סוגיהרה וביקשו להעניק את האשרות.
וכך, בבוקר אחד בסוף יולי 1940, סוגיהרה ומשפחתו התעוררו לקולם של קהל יהודי פולין שהתאספו מחוץ לקונסוליה. הפליטים ידעו שזו הזדמנותם היחידה, רק אם הקונסול היפני ייתן להם את אשרות המעבר כדי לעבור דרך ארצו, היהודים יורשו לצאת מברית המועצות.
סוגיהרה הקשיב לדברי הפליטים והיה לו ברור כי זו היתה הדרך היחידה בה יוכלו להימלט מהנאצים, שהלכו והתקרבו לאזור והחליט לעזור לפליטים בזמן הדחוק שנותר לו מכיוון שגם הקונסוליה היפנית קיבלה הוראה כי עליה להיסגר. סוגיהארה שלח פעמיים מברק לממונים עליו במשרד החוץ ביפן לקבלת אישור להנפיק אשרות כניסה אך בקשתו נענתה בשלילה. סוגיהארה לא נואש ושלח מברק דחוף גם לשר החוץ בעצמו ואף תיאר את מצבם הנואש של הפליטים, אך גם בקשה זו נענתה בשלילה.
למרות שבקשותיו נדחו ולמרות שידע שהוא מפר את הפקודות שקיבל ממשלתו אותה הוא משרת, החליט סוגיהארה שהוא מפר את הוראות ממשלת יפן ובצעד חריג החליט לפעול לפי צו מצפונו ולחתום על אשרות הכניסה של הפליטים היהודים. במשך 29 יום, מה-31 ביולי ועד ה-28 באוגוסט של 1940, סוגיהרה ואשתו יוקיקו, הקדישו את זמנם לחתימה על האשרות בידיהם. שעה אחר שעה, יום אחר יום, במשך 4 השבועות האלה כתבו, חתמו והחתימו כ-300 ויזות ביום. למרות שסוגיהארה קיבל מברקים דחופים ממשרד החוץ היפני בטוקיו להפסיק מיד את הנפקת האשרות המשיך סוגיהארה במלאכתו אפילו שידע שההשלכה על מעשיו תהיה חמורה.
בסוף אוגוסט 1940 נסגרה הקונסוליה היפנית בליטא. ב-4 בספטמבר עזב סוגיהארה את תפקידו ויצא ברכבת עם משפחתו לברלין, להמשך שירות דיפלומטי שם. מספרים כי עוד בישיבתו ברכבת המשיך לנפק אשרות כניסה יפניות לפליטים היהודים ואת החותמת עם מספר רב של ניירות השליך סוגיהארה מחלון הרכבת לעבר אחד הפליטים על מנת שימשיך במקומו בהנפקת האשרות.
מספר הניצולים בזכות אותן אשרות היה גבוה יותר ממספר האשרות שהנפיק סוגיהארה מכיוון שכל אשרת כניסה למבוגר כללה גם את ילדיו של אותו מבוגר. ההערכה היא כמדובר ב6000 ניצולים.
הפליטים שניצלו בזכותו של סוגיהארה ואשתו שתרמה גם היא רבות למהלך הגיעו לאחר דרך ארוכה ומייגעת לקובה שביפן. חלק מהניצולים עברו לאחר השהייה ביפן לצפון אמריקה וחלק עזבו לשנחאי שבסין.

לאחר שעזב את ליטא המשיך סוגיהארה לעבוד בקונסוליות שונות באירופה ובאפריל 1947 חזרו סוגיהארה ומשפחתו ליפן. חודשיים לאחר חזרתו ליפן פוטר סוגיהארה מתפקידו בשירות הדיפלומטי בגלל סירובו להישמע להוראות הממשלה שבע שנים לפני כן. סוגיהארה נאלץ לעבוד בעבודות כפיים שונות על מנת לפרנס את משפחתו ולמזלו בגלל שליטתו בשפות שונות הצליח לקבל משרה ברוסיה בחברה מסחרית בה עבד 16 שנה.

שנים רבות ניסו אלו שניצלו בזכותו לאתר אותו אך ללא הצלחה עד שבשנת 1968 בצירוף מקרים הצליח אחד הניצולים, יהושוע נשרי אשר חזר ליפן והפעם כיועץ כלכלי לשגרירות ישראל ביפן, לאתר את סוגיהארה כאשר הוא הגיע לביקור ביפן בתקופת שהותו במוסקבה. בשנת 1969 הגיע סוגיהארה לביקור בארץ וקיבל תעודת הוכרה מיד ושם ובשנת 1985 קיבל הכרה כחסיד אומות עולם ואף ניטע לכבודו יער בארץ.

סוגיהארה נפטר ב־31 ביולי 1986 בגיל 86, והותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. מסתבר כי החיידק היהודי המשיך לכהן בבני משפחת סוהידארה. בנו הבכור, הירוקו, שימש כמתווך בעסקות בן יפן לישראל, בנו הצעיר, נובוקי, מדבר עברית כצבר ובנו הצעיר צייר, שהרבה לצייר את נופי ירושלים והמדבר.

גם בליטא ציינו את פעילותו האמיצה של סוגיהארה והעניקו לרחוב את שמו.
50 שנה לאחר מעשה ההצלה, החליטה ממשלת יפן לטהר את שמו של סוגיהארה והוא הוכתר כגיבור לאומי ובשנת 1992 נבנתה אנדרטה בעיר הולדתו ובה פסל בדמותו. בישראל ישנם מספר רחובות הקרואים על שמו כמו ביפו ובנתניה בה התברר שניצולים רבים שעלו ארצה הקימו את ביתם בעיר נתניה.
סוגיהארה כמעט ולא הסכים להתראיין, אך בראיון נדיר שכן קיים הסביר את מצבו:
"היו לי קשיים, ושני לילות נדדה שנתי. חשבתי בלבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר… בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני-אדם הללו למות, בני-אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהא העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי כי עלי לפעול על-פי צו מצפוני."

על המדליה המוענקת לחסידי אומות העולם ואשר הוענקה גם לסוגיהארה מוטבעת האמרה: "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם ומלואו".

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת