הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עוגת גבינה יפנית

עוגת גבינה יפנית, הידועה גם בשם עוגת כותנה יפנית, עוגת גבינה סופלה, או עוגת jiggly, היא עוגה קופצנית וקלה עם מרכיבים דומים למרכיבי עוגת גבינה רגילה, אבל בעלת מרקם קל ורך יותר.

ההבדל העיקרי הוא שלעוגת גבינה יפנית אין קרום וחלבוני הביצה מוקצפים תחילה לקצף כמו פסגות רכות לפני שהם משולבים בבלילה הסופית. בדומה לעוגת שיפון, אך אפילו אוורירית יותר ויציבה באופן מפתיע, העוגה המתוקה הזו הפכה ללהיט אפיה ביתי. העוגה המתנועעת, מרשימה בפני עצמה, ואינה זקוקה לקישוטים מיוחדים כדי לזכות במעריצים חדשים. איבוק מהיר עם אבקת סוכר הוא כל מה שצריך כדי להציג את הקינוח היפה הזה.

עוגת הגבינה היפנית פחות מתוקה מעוגת גבינה רגילה, זהו פינוק מרענן ומתון, וככזה, ניתן בקלות להותיר אותה לטעמכם האישי עם טעם הליקר האהוב עליכם, או להגיש אותה עם קומפוט פירות, שבבי שוקולד או פירות יער טריים.

בעת אפיית עוגת גבינה יפנית, יש כמה טיפים שצריך לזכור כדי להפוך את המתכון הזה מוצלח בכל פעם. אנו ממליצים לתכנן מראש כך שהביצים נמצאות בטמפרטורת החדר – חלבונים וחלמונים מופרדים לפני שמתחילים, תבנית קפיצית עגולה ומשומנת, מוכנה בהישג יד, ומדידת כל המצרכים לפני שמתחילים. המפתח לאפייה יפה טמון בפרטים והיבוא היפני הזה אינו יוצא מן הכלל. מתכון לעוגת גבינה יפנית (מרחבי הרשת)- https://www.mako.co.il/food-shavuot/Recipe-6e751ed2afe3361006.htm

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Umami- הטעם החמישי

מקור המילה אוּמאמי ביפנית (旨味), ופירושה הוא "טעים" או "ערב לחך".

בעבר, היה נהוג לחשוב שיש ארבעה טעמים בסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ ומר. אולם היפנים גילו שקיים טעם נוסף, הטעם החמישי- האוממי.

הכל התחיל כאשר הכימאי יפני בשם ד"ר קיקונאה איקידה הבין שיש מזונות מסוימים כמו מרק אצות, שאין באפשרותו לקטלג לפי ארבעת הטעמים המסורתיים וכי יש עוד טעם אחד נעלם ומסתורי… טעם שונה שלא ממש ברור איך לקטלג אותו.
בשנת 1908 מצא ד"ר איקידה כי יש טעם משותף למזונות מסוימים כמו עגבניה, אספרגוס, גבינה ובשר שאינו מתאים לאחד מארבעת טעמי הבסיס והעניק לו את השם "אוממי" שפירושו ביפנית-טעים ביותר.
איקדה בודד את החומצה הגלוטמית אותה הוא זיהה באצה אשר אחראית לטעם המיוחד של ציר מרק האצות הנפוץ ביפן  (שממנו התחיל את המחקר שלו אחר הטעם החמישי) ורשם פטנט על אותו תהליך בידוד של החומצה.
פרופסור איקידה החליט להכין תבלין מהגלוטמט המבודד שעם השנים מוכר לנו בשם "מונוסודיום גלוטמט".

בגלל שלמונוסודיום גלוטמט אין ריח או מרקם ברור משלו, הוא יכול לשמש כמעצים טעם של תבשילים רבים לדוגמא אבקת מרק או שקית תבלינים לפיצה.
גלוטמט חופשי (לא הגלוטמט שמגיע כתבלין מעובד) הוא זה שאחראי לטעם החזק במזונות.

מלחים של החומצה הגלוטאמית עוברים הידרוליזה בקלות ומפעילים את קולטני טעם האומאמי. מונוסודיום גלוטמט הוא מלח נתרן של חומצת האמינו גלוטמט, וכיום משמש כמשפר הטעם הנפוץ ביותר. מאכלים ורטבים רבים – קטשופ ורוטב סויה, למשל – מועשרים בכמויות גדולות של מונוסודיום גלוטמט וטעמם אומאמי במיוחד.

מאכלים העשירים בגלוטמט כוללים בשר (בקר, עוף), מאכלי ים (דגים, אצות), ירקות (עגבניות, פטריות, סויה), וגבינות מיושנות כגון גבינת פרמזן והם מועדפים בארוחה בגלל טעמם המפתה.

האוממי מעשיר את האוכל ומוסיף לו יותר "נפח", מעצים את הטעמים והופך את האוכל לטעים יותר.
כיום האוממי הוא מרכיב מרכזי במטבח היפני ואף מרכיב חשוב יותר משאר ארבעת טעמי הבסיס המוכרים.
בין המאכלים היפנים המוכרים שעשירים באוממי אפשר למצוא את הרוטב סויה, רוטב דגים המשמש במאכלים רבים, פטריות שיטאקי ,תה ירוק ומאכלים רבים אחרים העשירים בחלבון.

*התמונות מרחבי הרשת

אקיבן EKIBEN

אקיבן ekiben היא סוג של קופסת בנטו (ארוחה מוכנה מראש) / קופסת אוכל מעוצבת שמיועדת למכירה ברכבות ותחנות רכבת ביפן ומהווה חלק חשוב בתרבות הרכבות היפנית.
המילה ekiben מורכבת מ- "eki" תחנת רכבת ו- "בן" שהוא קיצור של בנטו (ארוחת תיבה/ קופסא).


לכל אזור יש התמחויות ועונות משלו, ולכן כל תחנה מוכרת כמה וכמה סוגים של אקיבן ובדרך כלל בכל תחנת רכבת יהיו אקיבנים מיוחדים משלה. יש תחנות רכבת ביפן שידועות במיוחד בזכות האקיבן הטעים שניתן לקנות בהן. תחנות רכבת רבות התפרסמו בזכות האקיבין שלהן המיוצר מהתמחויות אוכל מקומיות.
נהוג לרכוש את האקיבן בתחנה וליהנות מהארוחה במהלך הנסיעה (בנסיעה בין עירונית ברכבת מהירה כן מקובל לאכול, הישיבה היא במושבים אישיים ויש פרטיות יחסית). האקיבן מגיע עם מקלות אכילה חד פעמיים (במידת הצורך) או כפיות. מיכלי אקיבן יכולים להיות עשויים פלסטיק, עץ או קרמיקה.


אקיבן נמכרו לראשונה בתחנות הרכבת בסוף המאה ה-19, והתפתחו בתקופה בה היה צורך בארוחות ברכבת במהלך נסיעה ארוכה ברכבת. הפופולריות של אקיבן הגיעה לשיאה בשנות השמונים, אך דעכה ככל שטיסות הפכו להיות משתלמות יותר ורכבות הפכו למהירות יותר. עם זאת, עדיין ניתן לרכוש סוגים רבים של אקיבנים בדוכנים בתחנה, ברציף או ברכבת עצמה, שחלקם עשויים להיות מוצגים במיכלים ייחודיים שיכולים לשמש למזכרות למטיילים. למרות הפופולריות בירידה בשנות האלפיים, אקיבן נותר פופולרי בקרב מטיילים זרים.


מאמינים שהמכירה הראשונה של אקיבן היה בשנת 1885 בתחנת אוצונומיה כאשר נפתח קו רכבת המחבר אותה ישירות לטוקיו. בתחילת הדרך האקיבן שהוצע היה פשוט, אלו היו כדורי אורז (אוניגירי) עטופים בעלי במבוק צעירים. אולם הרעיון של מכירת אקיבן התפשט במהרה לתחנות רכבת ברחבי יפן ובשנת 1888 נמכר בתחנת הימג'י האקיבן הסטנדרי הראשון עם אורז וכמה תוספות.
בתחילת המאה ה-20 התחילו תחנות רכבת רבות להציע אקיבן שהציע ארוחות שהוכנו מהתמחויות מקומיות, ואקיבן התפתח אז לצורת ארוחה הנבדלת מקופסאות בנטו אחרות. אלה ייחודיים לכל אזור, ולעתים קרובות נמצאים רק בתחנות הרכבת המקומיות. כמו למשל ikameshi , דיונון ממולא אורז, המוגש בתחנת רכבת ספציפית בהוקיאדו.
הנסיעות ברכבת ביפן גברו לאחר מלחמת העולם השניה, והפופולריות של אקיבן גברה בשנות השבעים על ידי דרמה המבוססת על מנגה על אדם שנסע ברחבי יפן כדי לטעום את האקיבן . השיא היה באמצע שנות השמונים, כשהערכה היא שנצרכו 12 מיליון קופסאות אקיבן מדי יום. אולם "תור הזהב" הזה של אקיבן הסתיים בשנות השמונים כאשר הטיסות האוויריות הפכו פופולריות והכנסת רכבות מהירות יותר נפוצה. לפני שנות השמונים הנסיעות האוויריות היו יקרות והנוסעים נטו להשתמש ברכבות שהיו אז איטיות בהרבה, ולכן היה צורך באקיבנים במהלך נסיעותיהם הארוכות ברכבת.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מיסו 味噌

מיסו- ביפנית: 味噌, היא משחה יפנית מסורתית המבוססת על דגן מותסס (אורז – לקבלת משחה לבנה, פולי סויה – לקבלת משחה אדמדמה. מעבר לצבע המשחה, לדגן הנבחר השפעה גדולה על הטעם הסופי), מלח ושמרי קוג'י, אותם שמרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמטבח היפני.

במקור משחת המיסו מגיעה דווקא מסין: היא נדדה יחד עם הבודהיזם ליפן ושימשה בין השאר כמרכיב עיקרי בתזונתם של הבודהיסטים הצמחוניים, והפכה לחלק בלתי נפרד ממסורת האוכל היפנית. עם השנים התפתחו שיטות הייצור ונוצרו סוגים שונים שנועדו למטרות שונות. השימוש במיסו ביפן התחיל לפני אלפי שנים, כאשר הקיסר Mommu החיל רגולציה על הייצור, המסחר והמיסים בשנת 701.

בהיותו תוצר של תהליך ההתססה, המיסו הוא בעצם מוצר חי שממשיך להתפתח ולהשתנות גם על המדף. צבעו של המיסו נע בין צהבהב (המכונה ״מיסו לבן״- ביפנית: שירומיסו) למיסו על בסיס אורז עם זמן תסיסה קצר שמאפיין את אזור קיוטו, ועד לחום (המכונה ״מיסו אדום״- ביפנית: אקאמיסו) עבור מיסו מפולי סויה שעבר תסיסה ארוכה.

יש מגוון רחב של סוגי מיסו במנעד רחב של טעמים, מרקמים וגוונים – מיסו מלוח, מיסו "אדמתי", מיסו עם טעמים עזים, מיסו בעל מרקם חלק, מיסו עם מרקם מחוספס. והוא מתחלק לשתי קבוצות עיקריות:
מיסו בהיר (מכונה גם "מיסו לבן") – בעל גוון בהיר וטעם מתקתק, מכיל כמות גדולה יותר של קוג'י ביחס לפולי הסויה ועובר התססה קצרה יחסית, בעל מרקם רך ומרענן.
מיסו כהה (מכונה גם "מיסו אדום") – בעל גוון אדמדם-חום, עובר התססה ארוכה יותר, מכיל יותר מלח ויותר פולי סויה ביחס לקוג'י, מה שמקנה לו טעם מלוח ועז יותר.

המיסו עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, מה שמעניק לו חשיבות רבה במטבח היפני כמקור תזונתי.
למיסו מגוון רחב של שימושים במטבח היפני, החל ממרק מיסו, מרינדות לבשרים, כבסיס לרוטב סויה ולמשקה הסאקה היפני, רטבים קרמיים לסלטים, לאיזון מתיקות בריבות, מאפים ועוד. טעמו מלוח בעיקרו, אך מרכיבים וזמני תסיסה שונים, עשויים להשפיע על טעמו ועל צבעו. צבעו וטעמו של המיסו ממשיכים להתחזק גם כשהוא שמור במקרר.

אצל חלק גדול מהיפנים מרק המיסו הוא הארוחה הראשונה של היום, בשילוב עם קערת אורז וירקות מוחמצים. בכלל, ביפן כמעט כל ארוחה מלווה בקערת מיסו, כך שהיפנים לא מתביישים לאכול אותו לפעמים גם שלוש פעמים ביום. למרק מיסו מקובל להשתמש במיסו לבן המבוסס על אורז והוא רובץ חודשים ספורים בלבד בחבית, כל מיסו אחר עשוי להיות עוצמתי מדי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Shabu-Shabu

שאבו־שאבו הינו מאכל יפני ממשפחת מאכלי הנאבה (תבשילי קדירה), המזכיר פונדו או הוט-פוט יפני. מסעדות שאבו-שאבו מגישות ארוחת עשה זאת בעצמך בסגנון פונדו.
מקור השם שאבו-שאבו, לפי היפנים, הוא הרחש שמשמיע הבשר כשהוא נוגע בנוזל החם שבסיר. זו השפעה נוספת מהמטבח הסיני.


הארוחה המורכבת מפרוסות דגים, בשר וירקות אשר נכנסים למים רותחים ומבושלים על ידי האורחים בשולחן. מדובר על סיר עם רוטב שיושב על מקור חום, שכול הסועדים יושבים מסביבו, ולידו מגש מלא בנתחי בשר דקיקים, או פירות ים, ומגוון ירקות חתוכים.


השאבו-שאבו נאכל בצורה שיתופית על ידי קבוצת אנשים. במרכז השולחן מדליקים אש ועליה מניחים קערת מים צלולים שבהם צפה אצה בודדת – בשביל הטעם. יש מסעדות שבהן שמניחים סיר עם מים על פלטה ומדליקים. בנוסף מקבלים צלחות מלאות פריטי אוכל: בשר בקר נא פרוס לחתיכות דקיקות (מעין קרפצ'יו, מצלעות בקר), מבחר ירקות הכולל נבטים, גזר, פטריות שיטאקה ואינוקיטאקה (enokitake), ירק דמוי פטרוזיליה וכרוב, אטריות שקפקפות, צלחות חרסינה זערוריות עם בצל ירוק קצוץ, גי'נגר מגורר ודאיקון (מין צנון יפני) מגורר. תכולת הצלחות נועדה להעשרת הרטבים. ובצד מחכות קעריות עם אורז דביק וחם שהגיע הישר ממכונת בישול האורז, וגם שני רטבים המיועדים לטבילת הבשר -האחד על בסיס רוטב סויה והשני על טהרת השומשום.
הסועדים מעמיסים את פריטי האוכל לתוך הסיר שהמים שבו כבר רותחים. בצד מוכנת לה מצקת מיוחדת שאיתה אמורים להסיר את הקצף המיותר מהסיר. הבשר כאמור דקיק במיוחד ולכן נדרשות כמה שניות עד שהוא מוכן. וכשמוכן טובלים אותו באחד משני הרטבים. במקביל או בסוף מבשלים את הירקות שטעמם רק משתבח ככל שעובר הזמן וה"מרק" נהיה יותר עשיר.


יש מסעדות שבסיום יגישו אטריות קישימן – אטריות רחבות במיוחד מקמח חיטה – שינקו את הנוזלים שנשארו בסיר, כך שיהפכו למרק צח, יבשלו את האטריות כמה שניות ויגישו לכל סועד מנת מרק אישית, טעימה במיוחד, עם אטריות.
מקורו של המאכל במאה ה-13, בצבאותיו של ג'ינגיס חאן, אשר היו מבשלים פרוסות דקות של בשר על ידי טבילתן במים רותחים, כדי לקצר את משך הבישול. המאכל הפך פופולרי ביפן רק באמצע המאה ה-20, אך במהרה הותאם למטבח היפני והפך למזוהה איתו. ביפן השבו-שבו נחשב למאכל חורפי המסייע לסועדים להתחמם ולבלות יחדיו. העיסוק סביב הסיר הופך את הארוחה לאירוע חברתי בלי מגבלת זמן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Nishiki Market

שוק נישיקי Nishiki Market הוא שוק האוכל המסורתי הגדול ביותר בקיוטו ומכיל מעל 100 חנויות ומסעדות. השוק נמצא במרכז קיוטו, במדרחוב צר, מקורה, נקי ומצוחצח בהתאם לתרבות היפנית. המקום שוקק חיים וניתן למצוא בו כל מה שקשור לאוכל. ניתן למצוא בשוק את כל המרכיבים העיקרים של המטבח המסורתי של קיוטו, שהוא מפורסם בזכותם ומכונה "המטבח של קיוטו" – Kyoto's Kitchen.

אורכו של השוק כקילומטר והחנות הראשונה בו נפתחה בשנת 1310. כמה מהחנויות מופעלות ע"י אותה המשפחה במשך דורות ויש בו עשרות דוכנים של מאכלים מקומיים. למרות שיש בו מלא מסעדות, חנויות אוכל וחנויות מזכרות – עדיין יש מלא חנויות מסורתיות שנותנות הצצה ל"איך היה השוק המסורתי".

השוק מתמחה בדגים ופירות ים, אבל יש בו המון דוכנים של אוכל רחוב ושל פרודוקטים יפניים מיוחדים. את הדברים הכי הזויים ומוזרים תמצאו שם – ירקות משומרים ומומלחים, יצורים שונים מן הים וממתקים יפניים מסוגים שונים.  בשוק ניתן למצוא ממתקים יפניים (Wagashi), חמוצים יפניים (Tsukemono), מאכלי ים מיובשים, טופו טרי, תה יפני, דגים טריים וסושי. חנויות מסוימות מוכרות אוכל כמו שיפודי יקיטורי או סשימי וניתן גם למצוא מסעדות שאפשר לשבת בהן.

הצבעים, הקולות, הטעמים והריחות מתערבבים לחוויה אמיתית של שוק יפני. אך המקום איבד קצת מהאותנטיות שלו בעקבות התיירים ויש בו גם הרבה חנויות מזכרות ודברים תיירותיים יותר. המוכרים מדברים אנגלית, השילוט עם הסברים באנגלית ויש שלטים גדולים שמזכירים שצריך לאכול בדוכן עצמו ואסור לאכול ברחוב. גם אם קונים משהו בטייק-אווי צריך לעמוד לצד הדוכן ולסיים לאכול לפני שניתן להמשיך הלאה לדוכן הבא.

קצת מהאוכל שניתן לטעום בשוק: שרימפס בטמפורה ותמנון על מקל, טקויאקי שזה כדורי בצק ממולאים חתיכות תמנון, קרקר מדג בס, קרקר מאורז מותפח, ממתק מוצ'י ממולא מחית שעועית וגלידת מאצ'ה ירוקה. ויש גם מגוון של מזונות לטבעונים: ערמונים שנקלים בשיטת לחץ מיוחדת ששומרת על הלחות, מגוון פירות יבשים, מתוקים יפנים מסורתיים ה- וואגאשי (wagashi) שהייחוד שלהם הוא הבחירה במרכיבים עונתיים המשולבים יחד עם אורז מוצ'י ושעועית מתוקה, קרקרים של אזומה עם כל מיני תוספות: זרעי דלעת, שעועית ירוקה, פול ועוד, משחת מיסו ועוד.

עוד על אוכל טבעוני בשוק נישיקי וביפן אפשר לקרוא בבלוג המקסים הזה-

שעות פעילות השוק-
9 בבוקר עד 17:00, משתנה לפעמים בחלק מהדוכנים הבודדים.
חנויות בודדות נסגרות בימי רביעי

אתר האינטרנט של השוק- http://www.kyoto-nishiki.or.jp/

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מאצ'ה- אבקת תה ירוק יפנית

המאצ'ה- אבקת התה הירוק, היא תה ירוק איכותי ביותר הנטחן לאבקה דקה שצבעה ירוק עז, ואיננה אבקת תה או אבקת תה ירוק. כלומר מאצ׳ה היא העלים עצמם, טחונים לאבקה דקיקה שמומסת במים.

אבקת המאצ'ה מופקת מעלים צעירים של שיחי תה ירוק בשם קמילה סיננסיס (Camellia Sinensis) הגדלים באזורים מסוימים של יפן. את השיחים מכסים מפני השמש לפני הקציר למשך מספר שבועות, ואז קוצרים ידנית את המובחרים שבעלים. אחרי שהעלים נקטפו ויובשו הם נטחנים באבני ריחיים לאבקה ירוקה דקיקה. את האבקה מפיקים מן השיח בצורת עיבוד מסורתית עדינה של אבני ריחיים, שיטה זו משמרת את מרבית הרכיבים הטבעיים הנהדרים שיש למאצ'ה והערכים התזונתיים נשמרים במלואם.
המאצ'ה נחשבת כ"מזון על" (סופר פוד) והוא מכיל רכיבים טבעיים רבים.
העלים של הצמח שממנו מפיקים את התה מכילים וויטמינים ומינרלים העשירים ובחומרים נוגדי חמצון אשר מסייעים בהתמודדות עם מחלות לב וסרטן מסייעים בהורדת לחץ הדם וכולסטרול, בהרגעת הקיבה, מאיצים חילוף חומרים ואנטי אייג'ינג.

למרות שהתה האבקתי התחיל את דרכו בסין, יפן היא ארץ המאצ'ה. אבקת המאצ'ה הגיעה ליפן במאה ה-12 על ידי נזירי זן ששבו מסין, כיוון שבמקור התה היה משקה מעורר שעזר לנזירים לא להירדם בשעות המדיטציה הארוכות. במסורת היפנית משמשת אבקת המאצ'ה לעריכת טקס התה היפני המסורתי. הכנת המאצ'ה אף פעם לא נעשית כלאחר-יד ותמיד מוקדשת להכנה תשומת לב מדיטטיבית.
לשם הכנת התה יש כלי במבוק ייעודיים, טמפרטורה מסוימת ודרך מיוחדת בה יש להקציף אותו עם מברשת הבמבוק.

אבקת המאצ'ה האיכותית ביותר ביפן מיוצרת באוג'י ובשיזואוקה.
ביפן, ניתן למצוא בקלות את המאצ'ה, אך על מנת להיות בטוחים שקונים מוצר איכותי וטעים, יש לוודא שכתוב שתה המאצ'ה מגיע מיפן, מכיל 100% מאצ'ה ומגיע בצורת אבקה (ולא שקיקי תה).

לתה המאצ'ה יש טעם ייחודי, מר מתוק. מכיוון שהוא מרוכז זמן החליטה שלו קצר (בין דקה לשתיים). חליטה ממושכת יותר תהפוך אותו למר מדי. בבישול ובאפייה טעם האבקה פחות דומיננטי, ופחות מריר. יש לציין כי מאצ'ה מכילה קפאין יותר מתה ירוק רגיל, אך בכמות קטנה יותר מקפה.

מאכלים יפנים מסורתיים ומודרניים, כמו גלידות, עוגיות, שוקולד קיטקאט, קינוחים, מרקים, מכילים אבקת מאצ'ה המעשירה ומעניקה לאוכל טעם ייחודי, מתוק מריר וצבע ירוק שאי אפשר לפספס. ניתן גם להשתמש במאצ'ה בתה, בקפה ובשייקים. במאכלים מערביים אפשר למצוא את אבקת המאצ'ה במאקרונים, קרואסונים, טירמיסו ועוד.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוֹניגירי

אוֹניגירי お握り או אוֹמוּסוּבּי おむすび, הוא מאכל יפני פופולארי. מדובר בכדור אורז שהוא אוכל עם יפני אותנטי והיסודי ביותר ביפן.

אוניגירי הוא מעין סנדוויץ' מאורז סושי, שמבשלים בסיר מיוחד עם מים במשך רבע שעה עד חצי שעה. בסיום הבישול, כשהאורז יוצא דביק, מכינים ממנו מנות בצורת עיגול או משולש ובדרך כלל מכסים באצה מסוג נורי.
לפעמים האוניגירי עשוי רק אורז מבושל ונורי, בדרך כלל מוסיפים לו מעט דג מבושל, אומה בושי (שזיף מוחמץ), או שממלאים אותו במאכלים כמו סלט טונה. והוא נאכל עם רוטב סויה. כשמכינים אותו בבית, נהוג להוסיף לאורז המבושל פוריקאקה (Furikake) תוספת המכילה שבבי אצת נורי, פתיתי ביצים, שומשום ושאר הפתעות.

לא ידוע מתי הומצא האוניגירי. לפי גרסה אחת נוצר בתקופת האיין (794 עד 1185) כחטיף מהיר לגבירות ממשפחות אצולה. לפי גרסה אחרת הומצא בידי הלורד נובונגה, פיאודל מהמאה ה-16, כמנת קרב ספרטנית. כשהיו גדודיו בתנועה, קיבל כל חייל אורז ושזיפים חמוצים. החיילים עצמם יצרו מהאורז והשזיפים כדורים, וכך נוצר האוניגירי.
בסוף המאה ה-19, כשאורז לבן ואוניגירי היו לחלק קבוע בתפריט הלאומי, האוניגירי היה כדור אורז מתובל במלח בלבד, ללא כל תוספת. נורי נוסף רק מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19 (תקופת מייג'י), כשהכנתו נעשתה נפוצה.

כעשרים שנה מאוחר יותר הומצא המיתקן שמכין אוניגירי בצורת משולשים. הבעיה היתה שהנורי שעטף את האורז נעשה דביק ומסמורטט בזמן קצר. כדי לפתור זאת התחילו לעטוף את האורז בניילון נצמד, כך שומרת האצה על פריכותה.

אוניגירי נחשב ארוחה קלה, או חטיף. ואף פופולארי בקופסאות ארוחת הצהריים בבי"ס (אובנטו), כמנות בארוחה רגילה וכחטיפים.

ביפן אפשר למצוא בכל קיוסק/ מכולת אוניגירי במגוון עצום ומדהים של מילויים ותוספות – מברביקיו קוריאני, ועד עוף בקארי, סלמי וסלמון. כיום נמכרות כשני מיליארד יחידות אוניגירי בכל שנה, ובחנויות רבות מוקצים יותר משני מדפים לאוניגירי בלבד והמלאי מתחדש בכל כמה שעות.
יותר ויותר חנויות ביפן מתמחות רק באוניגירי. בחלק מהן משתמשים בסוגי מים ואורז שונים, כדי להשיג טעם ייחודי. בחנות כזו ניתן לעיתים למצוא 30 טעמים שונים של אוניגירי, ומדי כמה חודשים נוסף טעם חדש. בחנויות המתמחות נהוג למכור את האוניגירי כשהוא כבר עטוף נורי, מה שמעניק לו איכויות של בישול ביתי. פרט לנורי, ניתן לעטוף אוניגירי גם בעלי ירקות מוחמצים, כרוב, קותלי חזיר וזרעי שומשום.

למרות הירידה בצריכת אורז כתוצאה משינוי סגנון החיים ואימוץ הרגלי אכילה מערביים, האוניגירי עדיין אופנתי. הגיוונים הרבים שמוצעים חדשות לבקרים ואהבתם של היפנים לאורז, עוזרים לשמר את מעמדו כמאכל פופולרי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חטיפים יפניים בטעמים מוזרים

יפן, ארץ השמש העולה והאוכל המוזר. טווח הטעמים והמרקמים של החטיפים היפניים חוצה את המתוק, מלוח ופריך. תה ירוק, שעועית מותססת ודגים הם טעמים נפוצים ואהודים בקרב תושבי קבוצת האיים.
ברוב המקרים טעמים חדשים ואקזוטיים מגיעים בהתאם לעונות השנה, כמו עוגת שיפון סאקורה.
הנה סקירה קצרה של כמה חטיפים יפניים בעלי טעם מוזר במיוחד-
קרקרים שרימפס מצופים שוקולד- שיתוף פעולה מוזר בין חטיף השוקולד האהוב ביותר ביפן וקרקר שרימפס.

משקה פנטה בטעם יוגורט בננה- משקאות בטעם יוגורט הם לרוב הימור בטוח ביפן, ישנם משקאות יוגורט שיותר פופולאריים מיוגורט רגיל, אבל הניסיון לתרגם את טעם היוגורט למשקה סודה תוסס, ממש לא ברור….

קפה לאטה עגבניות- בכל בית קפה ביפן יש לפחות תריסר ווריאציות לקפה לאטה הידוע. רשת אחת של בתי קפה החליטו על כיון אחר והציעו לאטה עגבניות לזמן מוגבל. המשקה היה זמין רק בצורה קרה/ קפואה במהדורת קיץ מוגבלת.

גלידת מיונז- למיונז היפני יש את הכמות הנכונה מבחינת ריח חד וחריף. מי שגר מספיק זמן ביפן, ירצה לשים אותו על כל דבר החל מעוף צלוי ועד פיצה. אבל זה עדין לא מסביר את המצאת גלידת המיונז. הגלידה היתה מכוסה בציפוי לבן וקשה, שהיה דומה לציפוי שוקולד לבן, אבל המרכז הקרמי שלה השאיר טעם לוואי מתמשך.

שלגונים בטעם איטלקי- שלגוניGari Gari-kun היפניים זולים במחיר ומגוונים בטעמים. זה חטיף נהדר ומצנן בחום הקיץ היפני, שניתן למצוא טעמים מיוחדים במהדורות מוגבלות. מה דעתכם על שלגון בהשראת פסטה מבוססת עגבניות עם בצל ופלפלים ירוקים?

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת