אומנות הציור היפני

היפניים הם אחד העמים העשירים ביותר בהיסטוריה ובתרבות. בכל רחבי העולם, היפנים נחשבים אנשים פדנטיים אשר מוצאים אסתטיקה בכל ביטוי של החיים. לכן, ציורים יפניים תמיד הרמוניים מאוד בצבע ובצליל: אם יש כתמים של צבע בהיר, זה רק במרכזים הסמנטיים.
הציור היפני הושפע רבות מהציור הסיני, הוא נולד בהשפעת ציורי הדיו הסיניים והיה נחלתם של נזירים ואמנים ייחודיים. אולם במשך השנים התפתח ביפן ציור המבטא רעיונות מקומיים המושפעים מתכונות מקומיות. הציורים נעשים בדרך כלל על נייר או משי, מברשת הציור חידודית ועשויה משער המחובר לפיסת במבוק, וצבעי המים מבוססים על פיגמנטים טבעיים.


עבודת המכחול היא כלי מרתק להתחבר לעצמך, להיכנס לתוך מצב מדיטטיבי של עשיה מרוכזת וליהנות משקט ועשיה יצירתית, תוך חיבור עמוק ומספק לנפש האמנותית ורוח יצירה כמו גם חיבור אל הטבעת ועונות השנה והעולם בו אנו חיים.
כל אחד יכול לפתח את הטכניקה הדרושה ליצירת ציור היפני, אם קיימת התשוקה והנכונות להתמסר ללמידה ולאימון המהווה בעצמו דרך נפלאה להירגע ולהתמסר לסוג האמנות המיוחד הזה. המיומנות היא כלי נרכש בסבלנות ובהתמדה.


נושאי הציור רבים ומגוונים כגון: ציור בודהיסטי; מראות טבע ונוף; עלילות גבורה ואגדה; ציפורים ופרחים, דיוקנאות, ומראות הווי.
בעוד הצייר במערב שאף להגיע לדיוק חזותי ותכליתי, העדיף הצייר היפני לבטא את הרגשתו האישית. תיאור מציאות ממשית לא היה מענינו, והוא העדיף להציג את "רוחם של הדברים מאשר את הדברים עצמם". הציור מבוסס על קווי מתאר, אשר איכותם היא קנה מידה להערכת כשרונו של הצייר, לעתים הציור צבעוני וקישוטי, לעתים הוא מסוגנן ומופשט, אך תמיד יישמרו בו התכונות המסורתיות.
האמנים היפנים העדיפו לצייר קרוב יותר לגרפיקה מאשר לציור. בציורים כאלה אי אפשר למצוא שמץ שמן גס וחוסר תשומת לב, המאפיין כל כך את האימפרסיוניסטים.


מהי האמנות הגרפית של אמנות הציור היפני? פרחים, עצים, סלעים, בעלי חיים וציפורים – הכל בציורים אלה מתואר בצורה ברורה ככל האפשר, עם קווים מוצקים ובטוחים. כל הפריטים בהרכב חייבים להיות קווי מתאר. מילוי בתוך המתאר נעשה בדרך כלל בצבעי מים. אפקט דקורטיבי הוא בדיוק מה שמייחד ציורים יפנים מן האמנות של העולם כולו.
צייר ציורים יפניים לעיתים קרובות ישתמש במעברים שונים: למשל, מצבע אחד למשנהו. על עלי הכותרת של חבצלות מים, אדמוניות, ניתן לראות מעבר מגוון אור עשיר, צבע בהיר. מעברים משמשים גם את התמונה של פני המים, את השמים. מעבר חלק מן השקיעה אל כהה, דמדומים. בציור עננים, הם גם משתמשים במעברים מגוונים שונים ורפלקסים.
בציורים יפניים יש כמה נושאים נצחיים. אלה הם אירועים היסטוריים, תמונות של אנשים וטבע, נופים יפניים מגוונים. הנושא האהוב על יפנים הן בריכות: בריכת נוי, כמה חבצלות מים ובמבוק בקרבת מקום – כך נראית תמונה רגילה של המאה ה -17-18.
עולם החי הוא נושא נוסף שהציור היפני עוקב אחריו. ציפורים, תוכים דקורטיביים, טווסים מפוארים, סנוניות, דרורים ואפילו תרנגולים.

אנשים בציור יפני הם נושא מיוחד. האמנים תיארו גיישות, קיסרים, לוחמים וזקנים. גיישות צבועות בצבעים, תמיד בבגדים מורכבים עם קפלים רבים ואלמנטים. הלוחם מתואר לפעמים כמפחיד. שערו הארוך של סמוראי מצויר בפירוט ונראה כמו חוט. בדרך כלל, כל הפרטים של שריון הם מעודנים. לעתים קרובות, חלקים עירומים של גוף הלוחם מעוטרים בקעקועים המתארים דרקון מזרחי. זהו סמל של כוח וכוח צבאי של יפן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מניפה יפנית – הרבה יותר מקצת רוח

המניפה היפנית היא הרבה יותר מסתם חפץ שנועד לאוורר ולעשות רוח, מדובר ביצירת אמנות המשלבת היסטוריה מרתקת.
למרות שהמניפה היא בבסיסה רעיון פשוט ויעיל לקירור, היו לה בעבר תפקידים חשובים.
ביפן העתיקה, שימשה המניפה כסמל לציון דרגת האנשים בחברה, כמקום לכתוב ולהעביר עליו מסרים ואף שימשה חיילים כאמצעי לאותת אחד לשני בשדה הקרב.
עד היום  יש למניפה היפנית תפקיד חשוב בטקסים וריקודים מסורתיים.
עדויות ראשונות לשימוש במניפה היפנית אפשר למצוא במאה ה-6 לספירה כאשר על קברים עתיקים היו ציורים של מניפות.
במהלך תקופת הייאן (794-1185) המניפות הפכו לאהובות מאוד ביפן והחלו להנחיל חוקים המגבילים את השימוש בהן למעמדות מסוימים בלבד.


באותו זמן המניפה היתה עשויה מברוש יפני (הינוקי) וחוט. מספר רצועות העץ בכל מניפה העידה על מעמדו של בעל המניפה.
עד המאה ה-15 המניפה הפכה להיות כה מבוקשת שהחלו לייצא אותה מיפן לחו"ל דרך נתיב הסחר של דרך המשי.
במאה ה-18 וה-19 הפכו המניפות לאביזר אופנה נחשק בקרב נשות אירופה העמידות.
ישנם כמה סוגים של מניפות יפניות:
Uchiwa: מניפה זו הפכה לסמלו של הקיץ היפני וניתן לראות אותה נעוצה בחלקו האחורי של האבנט (החגורה העבה של הקימונו) או אפילו בכיס של מכנס ג'ינס. במהלך הקיץ החם באירועים גדולים כמו פסטיבלים אפשר לראות אנשים רבים משתמשים במניפה זו להתקרר מעט מהחום.
הידית של המניפה המסורתית עשויה עץ או במבוק, העיטורים על המניפה בעלי מוטיבים מצננים כמו נחל, או מפל מים וגם פרחי קיץ.
בעיצוב המודרני עשויה המניפה פלסטיק וניתן לקפל אותה.
השימוש במניפה נפוץ גם עבור חומר יצירה לילדים שמקבלים מניפות לבנות עליהן הם יכולים לצייר כאוות נפשם.


על מניפות אלו פעמים רבות אפשר לראות שמודפסות פרסומות שונות לבתי עסק והן מופצות ברחוב לעוברים ושבים.


Sensu: מוכרת כמניפה המתקפלת. במקור היתה עשויה במבוק ונייר וושי יפני וכיום המניפה עשויה בעיקר מנייר, משי, בד או כותנה.
הן נחשבות למניפות יפות, קומפקטיות ופרקטיות ונהוג להעניק אותן כמתנה.


ידוע שהן הומצאו ביפן בסביבות המאה ה-6-9 אך לא ידוע מי המציא אותן. בין ההשערות נזיר או אולי מישהו מחצר הקיסר שהמניפה החביבה עליו נשברה והוא ניסה להדביק בחזרה את חתיכות העץ וככה המציא את המניפה המתקפלת.
מניפות אלו בתחילת דרכן לא שימשו כיצירת אמנות אלא דווקא ככלי להעברת מסרים, חומרי לימוד, מכתבים, לוח שנה ועוד.
רק במאה ה-15 החל ביקוש למניפות אלו גם באירופה בגלל איכותן ועדינותן.


מניפת "מלחמה": ביפן העתיקה שימשו המניפות במלחמה ובקרב ואפשר לחלק אותן לשני סוגים:

Tessen: מניפה מתקפלת שימשה כמגן במצבים בהם אסור היה להשתמש בחרבות ובאמצעותה אפשר היה לחסום חצים או סכינים.
המניפה עשויה מברזל ופלדה ושימשה את הסמוראים.
Gunpai: מניפה פתוחה וגדולה עשויה מתכת כבדה.
שימשה במלחמה על ידי קצינים בכירים לחסום חצים, לאותת לחייליהם ואפילו כשמשיה.

אי של אומנות

יפן מציעה מגוון עשיר של מוזיאונים המציגים אומנות מסורתית, אומנות מודרנית, עיצוב וכן מוזאונים ייחודיים ומעניינים.

אחד האתרים המומלצים ביותר לשוחרי האומנות הוא האי נאושימה בו מרוכזים מוזיאונים רבים לאומנות המשולבים יחד עם הנוף הטבעי של המקום ופסלים גדולים המפוזרים ברחבי האי.

בעברו האי היה נידח ושכנה בו קהילת דייגים ותיירים לא הגיעו לאזור עד שבשנת 1992 תאגיד גדול בשם Benesse החליט, בשיתוף פעולה עם ראש העיר, להקים באי מוזיאון וכך לעודד תיירים להגיע לאזורים פחות מוכרים ביפן.

עם השנים האי הפך להצלחה גדולה ומשך אליו מבקרים רבים חובבי אומנות (וגם כאלו שלא)

ובאי אפשר למצוא מוזיאונים רבים, ארכיטקטורה מעניינת ועוד יצירות אומנות שונות הפזורות באי ומשתלבות עם הנוף הטבעי שלו.

היצירות המזוהות ביותר עם האי הן פסלי הדלעת הענקית של האמנית Yayoi Kusama, כאשר הדלעת הצהובה הנמצאת על קצה המזח היא בוודאי יצירת האומנות המפורסמת מכולן.

אל האי מגיעים באמצעות מעבורת והדרך המומלצת לטייל באי היא באמצעות השכרת אופניים המאפשרים לחקור את האי ולראות בקלות את מה שהאי מציע.

אחד המוזאונים המיוחדים ביפן הוא מוזיאון האבנים הסקרניות בעירייה קטנה בשם צ'יצ'יבו, הנמצאת כשעתיים צפונית לטוקיו.
המוזיאון בצ'יצ'יבו מציג דבר אחד בלבד-  אבנים אשר כל ייחודן הוא שהן דומות לפנים אנושיות (בני אדם) ולא אנושיות(כמו חיות וחייזרים).

המוזיאון מציג  אבנים המזכירות את פניו של אלביס פרסלי, ישו ועוד דמויות מפורסמות וגם אבנים המזכירות דמויות פחות אנושיות כמו דמותו של החייזר אי.טי והדג נמו.
הכל התחיל כתחביב אספנות נלהב של בעל המוזיאון, שוזו היאמה, אשר הקדיש כחמישים שנה מחייו לאיסוף אבנים מיוחדות, כאשר התנאי היחיד היה שהאבן היא טבעית בעיצובו הבלעדי של הטבע- ללא מגע יד אדם.


את רוב האבנים והסלעים נאספו מגדות הנהר המקומי ולרובן הוענקו גם שמות .
לאחר פטירתו של שוזו היאמה , עבר ניהול המוזיאון לאשתו ובתו והוא פתוח לקהל הרחב,  לדבריהן יש כל כך הרבה אבנים שנאספו במהלך השנים ולא כולן מוצגות במוזיאון.

טמארי- גלגולו של כדור

הטמארי היא אומנות יפנית עתיקה שהתחילה עוד במאה ה-7 ותחילתה בשאריות של בדי קימונו יקרים. בגלל העלות הגבוהה של בד המשי ממנו עשוי הקימונו היה חבל לזרוק את השאריות והחלו להכין מהן כדורי משחק עבור ילדים.


עם השנים החלו לייצר את הכדורים בצורה מתוחכמת יותר, לשלב בדים, הדפסים מעניינים ורקמות מורכבות.
כדורי הטמארי הוכנו ע"י נשות אצולה עבור ילדיהם והן התחרו זו בזו ביצירת טמארי יפים ומורכבים.


כאשר  כדורי הגומי הגיעו ליפן הם תפסו את מקומם של הטמארי ככדורי משחק עבור הילדים וכדורי הטמארי הפכו להיות פריט אומנות בלבד ולא צעצוע לילדים.


כיום מעניקים ההורים כדורי טמארי לילדיהם ביום השנה החדשה כאשר בין כל שכבות הטמארי מניחה האם פתק ובו כתובה משאלה מהאם לילד- תוכן הפתק הוא סודי ואין לגלות אותו אפילו לא למקבל הטמארי שכן לגלות את תוכנו נחשב למזל רע.
כדורי הטמארי נחשבים כמתנה מוערכת מאוד המסמלת ידידות עמוקה ונאמנות.
החוטים המבריקים של הטמארי מסמלים חיים מבריקים ומאושרים.
טמארי2

גן יפני- חיבור בין טבע לאדם

עיצוב גנים יפנים הוא אמנות חשובה ביפן הקיימת במדינה למעלה מ-1000 שנה.
מדובר ביצירת אמנות לכל דבר והגנים נחשבים ליצירת אמנות כמו קליגרפיה, ציורי דיו ועוד.
כמו דברים רבים ביפן גם רעיונות העיצוב הגיעו מסין, סוחרים יפנים שהיו בסין נחשפו לגנים סינים והביאו איתם טכניקות גינון שונות ובהדרגה פיתחו רעיונות עיצוביים משלהם.
בעיצוב גנים יפנים נמנעים משימוש בחומרים מלאכותיים והדגש הוא על הנוף הטבעי ומאחורי כל פרט ופרט, אפילו הקטן ביותר, ישנם רעיונות פילוסופים ותכנון מוקפד.


גנים יפנים אפשר למצוא ברחבי יפן (וגם במדינות רבות אחרות) והם נמצאים במקדשים, בשטחים ציבוריים, במבנים ששימשו בעבר כארמונות, מצודות עתיקות ובבתים פרטיים.
הקמת הגנים היפנים היתה בשיאה בתקופת אדו שנחשבה כתקופה של שלום ובני האצולה נהגו לערוך מסיבות וטקסי תה והגנים האסתטיים היו מקום מושלם לאירועים אלו.


את הגנים היפנים אפשר לחלק לשלושה סוגים עיקריים:
גני תה– נועדים לטיול בתוך הגן בשביל המוביל לבית תה בו נערכים טקסי תה.
גני טיול–  בגנים אלו יש שביל הליכה בכיוון השעון המקיף את הגן סביב אגם.
בגני טיול יופיו של הגן מתגלה לאט לאט ותוך כדיי ההליכה בגן נחשף המטייל לאלמנטים שונים החבויים בגן.
גנים אלו משלבים הרבה אלמנטים המזכירים את הטבע כמו מפלים קטנים ונחל זורם הנותנים תחושה של הליכה בטבע ולא בגן מעשה ידי אדם.


גני זן– גנים המיועדים לקיום מדיטציות. גנים אלו הם יבשים- ללא כל מקור מים ומכילים משטח גדול של חצץ או חול לבן בוהק המשמש כריק , הרעיון העומד מאחורי המשטח הריק הוא שהצופה בחלל זה יוכל לתת דרור למחשבות ולצאת למסע לתוך עצמו.


המשותף לשלושת סוגי הגנים זה שימוש בנוף מיניאטורי- סלעים מדמים הרים גבוהים ובריכות הן למעשה אוקיינוסים רחבים.
היפנים מאמינים כי גנים אלו מלמדים הרבה אודות המסורת ,הפילוסופיה, האמונות והשקפת עולמם של היפנים.
גן יפני6

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

וואשי- הרבה יותר מסתם נייר

וואשי  (washi, ביפנית: 和紙) הוא נייר יפני, המכיל בתוכו היסטוריה ארוכת שנים ועבודת יד קפדנית וקשה.


פירוש השם וואשי הוא מהמילים ווא" (和)- "יפני אמיתי" והמילה "שי" (紙) אשר פירושה- נייר.
תהליך ייצור הנייר הגיע ליפן במאה השישית מסין ופיתוחו הואץ לאחר כניסת הבודהיזם ליפן בשל הצורך של הנזירים הבודהיסטים בנייר לכתיבת כתביי הקודש.
גם אנשי דת השינטו הוקסמו מהנייר שהגיע מסין בזכות יופיו הלבן והטהור וליד מקדשי שינטו החלו במלאכת קיפולי הנייר. המהירות בה נייר מתקפל ומתכלה הזכירה לאנשי השינטו את מחזור החיים וסופם.
נייר הוואשי עשויי מקליפות עץ מסוג גאמפי הידועות בזכות חוזקן.
היפנים משתמשים בשבבי עץ של עצי תות, שיחי דפנה, במבוק, ועוד צמחים שונים לייצור הוואשי.
ייצור נייר הוואשי מתחיל בחודשי הסתיו ועיצומה של העבודה הקשה היא בחודשי החורף הקרים.
הסיבים וקליפות העץ הנלקחים מהצמחים מהווים את החומר הגולמי להכנת הנייר.

את פיסות העץ קוצצים, מרתיחים ומאדים עד לקבלת עיסה הנשטפת היטב במים צלולים וקרים כאשר איכות המים היא קריטית לצורך יצור נייר איכותי. השימוש ההכרחי במים קרים כקרח הוא אחד הסיבות שייצור הוואשי נעשה בחורף.


במאה ה-17 תעשיית הוואשי שגשגה מאוד ביפן ובתי מלאכה רבים הציפו את המדינה ועסקו במלאכת ייצור הנייר.
עם כניסת השפעות העולם המערבי ליפן ייצור נייר הוואשי האיכותי התמעט והחלו לייצר נייר בכמויות המוניות בעלות זולה ואילו נייר הוואשי ביסס את מקומו כנייר לצורכי אומנות יפנית מסורתית ולא עוד לשימוש יום-יומי.


כיום עלותו של נייר וואשי יקרה יותר מנייר רגיל ובזכות מרקמו העבה והספוגי משתמשים בו להדפסות של אירועים חשובים כמו חתונות, ציורים באמצעות דיו, כריכות ספרים, אוריגמי ועוד.
ביפן עד היום אפשר לבקר בכפרים קטנים העוסקים במלאכת ייצור הוואשי ואף ישנם טיולים מאורגנים לביקור בכפרים אלו.


מי שעדיין סקרן ורוצה לדעת עוד על הוואשי יכול לבקר במוזיאונים ברחבי יפן המציגים את עולם הוואשי בצורה נרחבת ומעניינת.
וואשי8

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אמנות שדות האורז ביפן

בשנת 1993 חיפשו אנשי העיר אינקאדאט, עיר חקלאית מנומנמת בצפון יפן, דרך להחיות את הכלכלה המקומית וייצרו את אומנות שדה האורז (ביפנית: 田んぼアート, טמבו אטו)-
ציור העשוי מזנים שונים של צמח האורז כך ששדה האורז משמש כלוח ציור ענק ליצירות אומנות.
ציורי הענק מורכבים אך ורק מזני אורז שונים ללא כל שימוש בדיו או צבעים.

אומנות האורז2
ההחלטה ליצור דווקא את סוג האומנות באורז התקבלה לאחר שתושבי העיר גילו כי בעבר היו באזור זה גידולי אורז רבים ולכן החליטו כמחווה למסורת, להעניק לאנשים את ההזדמנות ללמוד על חקלאות וגידול האורז.
בהתחלה ייצרו תושבי העיר תמונות פשוטות של הר איוואקי הסמוך ובמהלך השנים החלו ליצור עיצובים משוכללים ומרשימים יותר ויותר.

ככה הכל התחיל- היצירה הראשונה

תושבי העיר אינקאדאט מבלים את מרבית השנה סביב יצירות האומנות.
העבודה על יצירה חדשה מתחילה בחודש אפריל, אז מתכנסים ומחליטים איזו יצירה תעלה השנה, מכינים סקיצות ומעבירים את השרטוטים לתוכנת מחשב מתאימה.
לאחר שמתקבלת ההחלטה על היצירה, מחליטים באילו זני אורז להשתמש ולאחר מכן שותלים את האורז המתאים, לצורך כך דרוש כוח עבודה של 1000 איש לפחות.
ככה נראה תהליך הכנת היצירה בכמה שלבים:


אומנות שדות האורז הפכה להצלחה ענקית ומושכת כ-20,000 מבקרים מדי שנה ובשנת 2014 אף זכתה לביקור של כבוד כאשר הקיסר של יפן בא לראות את היצירות.
בהתחשב בכך שמדובר בעיר קטנה המונה כ-8000 איש, מדובר בהצלחה ענקית והרעיון כמובן אומץ גם על ידי עיירות קטנות אחרות במחוזות השכנים.
אומנות האורז5
על מנת שהמבקרים יוכלו לצפות ביצירות במלואן הוקמו מספר מגדלי תצפית מהן ניתן לצפות בתמונה השלמה.
העלייה למגדל התצפית כרוכה בתשלום ובנוסף ישנם אוטובוסים המסיעים את המבקרים ממגדל תצפית אחד לשני כך שיוכלו לצפות בתמונה מכמה זוויות שונות.


בין היצירות שהופיעו על שדות האורז אפשר למצוא את המונה ליזה, נפוליאון, כרזת הסרט "חלף עם הרוח", הר הפוג'י ועוד.
יצירת אומנות האורז החדשה מוכנה החל מחודש יוני ואפשר לראות אותה עד חודש אוקטובר אך ההמלצה הטובה ביותר היא לצפות ביצירה בחודשים יולי ואוגוסט, אז צבעי האורז מודגשים ויפים במיוחד.


בשנת 2008 צצה מחלוקת בין תושבי העיר הקטנה לאחר שגופים גדולים כמו ג'פן אירליינס הציעו כי בחלק התחתון של השדה ייצרו את סמלי החברה תמורת סכום נאה של 2 מיליון ין.
לאחר הצבעה צמודה הוחלט לא לכלול פרסומות ביצירות האומנות ושתילים אלו נעקרו.
אומנות האורז6

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קוקשי- הבובה המסורתית של יפן

הקוקשי היא בובת עץ מסורתית המיוצרת בעבודת ביד על ידי אמן בובות קוקשי.

מקורה של הבובה באזור טוהוקו השוכן בצפון מזרח יפן.
הקוקשי מיוצרות על פי עקרון אחיד, אך לכל אזור ביפן התפתחה בובה טיפוסית הייחודית בעיטוריה ובשפה העיצובית המאפיינת את האזור וניתן למצוא 11 סוגים עיקריים של הבובות.

הקוקשי ידועה בשלושה מאפיינים:
1.חומר הגלם- הקוקשי עשויה מעץ. ישנם מספר סוגי עץ מהם מכינים את הקוקשי כמו עץ דובדבן ועץ אדר יפני. לפני השימוש בעץ להכנת הקוקשי, יש לייבשו במשך שנה ועד חמש שנים.
2. מבנה גוף עגול פשוט ללא גפיים.
3. ראש גדול יחסית למבנה הגוף.
הבובות המסורתיות מהתקופה המוקדמת לא נצבעו כלל והיו מכוסות בשעווה, עם השנים החלו לצבוע אותן בצבעי שחור, אדום, צהוב, ירוק ולבן.
בובות הקוקשי המודרניות צבועות בשלל צבעים ומעוטרות במגוון קישוטים כמו פרחים, עיטורים מסורתיים ומילים ביפנית.
מבנה גופן של בובות הקוקשי המודרניות עגלגל יותר ממבנה גופן של בובות הקוקשי המסורתיות שהיו צרות ודקות יותר.


מקור השם "קוקשי" אינו ברור; עפ"י ההשערות, מקור השם הוא שילוב של שמות שניתנו לבובות על ידי היצרנים שלהם.
גם על ההיסטוריה של הקוקשי ידוע מעט מאוד ולא ברור מתי החלו ליצור את הבובות ולאיזה מטרה הן נוצרו אך מעריכים כי הבובה נוצרה בתקופת אדו (1600-1868) של יפן.
קוקשי6
ישנן מספר השערות לגבי מטרת ייצורן של הקוקשי:

  • הקוקשי שימש כקמע המגן על יוצרו וייתכן שאף השתמשו בקוקשי בעת טקסי טהרה.
  • מכיוון שבובות הקוקשי היו נמכרות בסמוך לבתי מרחץ ביפן ישנה סברה כי היו משתמשים בהן ככלי עיסוי ולכן הן נבנו ללא גפיים אלא כגוף גלילי.
  • עוד סברה היא שהקוקשי שימשו כנשכן עבור תינוקות והוענקו כמתנת לידה ליולדות.

כיום נוהגים היפנים לתת בובת קוקשי המחזיקה תינוק, כמתנה לאמא ביום האם.
קוקשי3

תיירים רבים נוהגים לקנות בובות קוקשי כמזכרת מהביקור ביפן וניתן לרכוש אותן ליד אונסנים,  בחנויות מזכרות ובאתרי האינטרנט.
קוקשי8

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קינטסוגי- אומנות השברים המוזהבים

כאשר קערה, ספל או צלחת נופלים לנו ומתנפצים בד"כ אנחנו נזרוק את החתיכות השבורות לפח אפילו אם מדובר בכלי יקר.
אך היפנים מוצאים ערך לחפצים שבורים, קינטסוגי- אמנות (ופילוסופיית) השברים היפנית מלמדת כי חפצים שבורים הם אינם דברים שיש לזרוק או להסתיר אלא ההפך, יש להציגם בגאווה.
המילה מורכבת מ-KIN שמשמעו זהב ומ-TSUGI שפירושו בנייה ועפ"י היפנים חפץ שנשבר לא נזרק לפח אלא אוספים את השברים ומדביקים בטכניקה מסורתית באמצעות לכה המכילה אבקת זהב (לפעמים גם כסף או פלטינה) והחפץ השבור הופך ליצירת אומנות המדגישה את "הצלקות" בצבע זהב.
התיקון בכלי השבור מבליט בו סוג חדש של יופי שלפני כן לא היה קיים.


אומנות הקינטסוגי נולדה במאה ה-15 אחרי שגנרל יפני שלח לתיקון בסין את ספל התה יקר הערך שלו שנשבר. הספל חזר עם תיקון מכוער בסיכות מתכת. זה הוביל אותו לחפש שיטה יותר אסתטית לתיקון הנזק – וכך נולדה האמנות.
טכניקת אומנות זו משקפת את  הפילוסופיה והאסתטיקה היפנית בהן דווקא בחוסר השלמות והדברים הלא סימטריים נמצא היופי האמיתי ודבר אינו מושלם ללא פגם כלשהו, ללא היסטוריה. השבר הוא חלק טבעי מהחיים ולא הסוף שלהם.


כמובן שהקינטסוגי מתאים גם לחיים עצמם  ולתפיסת העולם בנוגע להתמודדות עם משברים וטראומות והשפעתן על נפש האדם.
מאחורי הקינטסוגי עומדת אמונה שלמה המציעה זווית ראיה אודות דברים שבורים, אין צורך למהר ולהשליך את מה שנשבר מכיוון שהפך לבלתי שימושי, ההפך, לשברים יכול להיות ערך רב וצריך לדעת לתקן דברים ולהדביק יחד את השברים ולהפוך אותם למשהו חדש, טוב יותר ויפה יותר.

 

Kintsugi Event at the Daiwa Anglo-Japanese Foundation in London.

 

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת