מבט בודהיסטי מאחורי חיות מחמד, אוכל והלוויות ביפן

מדוע אוכלים חלק מהחיות ביפן בעוד שחלק מחיות המחמד זוכות לשירותי הלוויה בהובלת פקידי דת ולאחר מכן מעוגנות בתוך מזבחות בודהיסטים בתוך הבית?

חיות מחמד במדינות עשירות זוכות יותר ויותר לפינוק ומתייחסים אליהן כבני משפחה יקרים. ברחובות יפן, התופעה העכשווית הזו מתבטאת מדי יום בדמות אנשים שדוחפים עגלה הנתונה על ידי אחד או יותר מבני המשפחה הפרוותיים שלובשים סוודרים חמים ואולי אפילו חיתולים.

הטיפול הכמעט אנושי הזה התקדם עד כדי כך שחיות מחמד זוכות לטקסי הלוויה שהוגבלו בעבר לבני אדם במהלך העשורים האחרונים.

האם אין משהו בתוך הדוקטרינות של הדת הילידית השינטו, או הדת המיובאת אך הדומיננטית יותר הבודהיזם, שיכול להסביר את הטיפול ה"הומני" יותר הזה?

שינטו וחיות

כמה מהמיתוסים היפניים המוקדמים ביותר מציגים את הקאמי של ציד ודיג. יש גם קאמי שמגן על בני אדם מפני בעלי חיים. מדי פעם חיות מופיעות כשליחי הקאמי. בקיצור, בשינטו, בעלי חיים הם או מזון, אויב או שהם עובדים בשבילך.

אפילו היום, יש ממש עשרות אלפי מקדשים המוקדשים לסגידה לאלוהויות השולטות בבעלי חיים אלה. אם אי פעם ביקרתם במקדש סווה, תרמתם לשמירה על הקאמי של הציד. רוב המבקרים הזרים ראו את שבעת אלי המזל והבחינו שלאחד, אביסו, דג גדול תלוי על כתפו.

אולי עצרתם ב-Ebisu בטוקיו והזנתם את מזלכם הטוב עם הבירה בעלת השם שלו. בקיצור, על פי המיתולוגיה המוקדמת של השינטו, בעלי חיים אינם חברים. אז אם יש סיבה דתית יפנית להציע ההלוויות לחיות מחמד, היא לא באה ממסורת השינטו.

סיפורי חיות בודהיסטיות

מתישהו במאה השישית, מתרגלים בודהיסטים החלו לטפטף ליפן מיבשת אסיה. יותר מאלף שנים קודם לכן בהודו, רעיונות דתיים לגבי קדושת חייהם של כל היצורים החיים החלו להתפשט ולבסוף נדדו דרך מה שהיא כיום סין וקוריאה, ואז לתוך יפן. חלק מתורות הדת הללו הגיעו בצורה של סיפורים. כלומר, נזירים בודהיסטים הודים היו מספרים סיפורים פשוטים לציבור שבתמורה האכיל אותם בתקווה לזכות בגלגול נשמות טוב יותר בעתיד.

סיפורים אלו העבירו את הרעיון שצבירת קארמה טובה באמצעות פעולה ראויה תבטיח לבני אדם קידום בגלגול הבא שלהם, כשם שקארמה רעה שנבעה מפעולה מזיקה או אדישות כלפי יצורים חיים אחרים תבטיח הורדה ממעמדם האנושי הנוכחי. כמה סיפורים תיארו את החיים שהבודהה עצמו חי כחיה.

לדוגמה, פעם אחת בתור ארנב קפץ בודהה לעתיד לאש של אדם רעב כדי להציע את גופו כאוכל. בסיפור אחר, בודהה היה מלך קופים שהקריב את עצמו על מנת להציל את להקת הקופים שלו מידי ציידים.

הסיפורים הללו הגיעו ליפן עם הנזירים הבודהיסטים, שהעבירו אותם לציבור היפני האנאלפביתי. כמה נזירים יפנים קיבלו השראה ליצור אוספים משלהם של סיפורים בודהיסטים שישמשו ככלים דידקטיים להסבר פעולות יומיומיות שיצרו קארמה טובה וגם רעה.

כת אחת של הבודהיזם מימי הביניים קידמה את התרגול המועדף עליה של קריאת תפילה ארוכה בשם סוטרת הלוטוס באמצעות אוסף של סיפורים המפארים את כוחה. בסיפור אחד, שני קופים בעץ שומעים נזיר שמתחתיהם קורא את הסוטרה. הקופים מתים, אך שנים לאחר מכן, מגיעים לנזיר שני נזירים צעירים המגלים שהם היו הקופים. עצם שמיעת הסוטרה הובילה אותם מיד לקיום טוב יותר.

טקסים בודהיסטים לבעלי חיים

מקדשים בודהיסטים ביצעו באופן היסטורי טקסים להצלת בעלי חיים. מקדשים רבים עדיין מקיימים טקסים שנתיים שבהם הם משחררים חיות מהשבי. רוב הכתות הבודהיסטיות במשך מאות שנים לפחות ניסו לאכוף משטר דיאטה שאינו כולל בעלי חיים. מנת מסעדה יפנית פופולרית במיוחד של מטבח צמחוני מבוססת על הארוחה בהשראת הזן שנקראת shojin ryori.

בהתאם לכך, דרך מסורתית להצביע על הצביעות בנזיר היא לקרוא לו נמאגוסה (מריח כמו בשר מדמם). אין ספק, הייתה איזו חזרה היסטורית בקרב בודהיסטים הדיוטים שנמנעים רק מאכילת חיות בעלות ארבע רגליים. "הפושעים "כללו פלגים מהציבור שסיווגו ארנבות כציפורים, שתי רגליים אכילות. אחרי הכל, ארנבים כמעט עפים, והאוזניים שלהם כמו כנפיים, מה שהופך אותם למשחק הוגן ומחיר מקובל.

על פי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית ותרגול העבר, אין סיבה שכלב או חתול יקבלו יחס טוב יותר מאשר ארנב, קוף, פרה, חזיר או דג. ובכל זאת הם עושים זאת.

באופן מסורתי אחראים על תפילות הלוויה לבני אדם, כמרים בודהיסטים הפכו יותר ויותר מוכנים להתפלל עבור חיות מחמד שנפטרו. תפילות יום השנה ה-49 ליום המוות חיוניות לגלגול הנשמות של המת, שלפי הדוקטרינה נאמר שהתרחש באותו יום. נוסף על כך, בחנויות אביזרי הלוויה בודהיסטיות יש כעת אגפים מיוחדים למוצרי חיות מחמד. בתי קברות לחיות מחמד לאחסון עצמות שנשרפו גדלים במהירות במספרם.

תרגול דתי להצלחה חילונית

אם הסיבה לכך שחיה מקבלת הלוויה מכומר בודהיסטי אינה נובעת מהדוקטרינה, אז היכן עלינו לחפש? בוודאי, הציניקנים יצביעו על מניע רווח, אבל גם כמרים כנים צריכים לאכול. שם טמון הסיפור. דתות מתקיימות כיום ותמיד היו חייבות להתקיים בעולם שדורש חסות.

עד כמה שזה נשמע חילוני, הדתות חייבות לשרוד בכלכלת שוק. האם זה לא רציונלי לחשוב שסיוע לדת לשרוד הוא סיבה דתית תקפה וכנה לפעולה? אם יש לערוך לוויות ל״פונץ׳״ או ״בובה״, מישהו יספק את הביקוש הזה.

אספקת חיית המחמד שלך ללוויה אינה סותרת את דוקטרינת הקארמה שמרמזת ש״פוצ'י-צ'אן״ המונע בעגלה ולבוש סוודר, עשוי להיות החזרה הקארמית של ג'ון אוג'יסאן המסכן, שמת בתאונת נהיגה בשכרות בדיוק 49 ימים לפני פוצ'י.

התרגול החדש הזה גם לא מונע את הסיכוי שפוצ'י-צ'אן המתוק ישמע את סוטרה הלוטוס יום אחד, וגם הוא וגם ג'ון אוג'יסאן הרשלן ייכנסו לנתיב הנירוונה. יתר על כן, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית של ארץ טהורה, גן העדן הטהור של אמידה בודהה כבר מאוכלס בבעלי חיים יפים ונעימים. אבל למרבה הצער, הדוקטרינה לא מסבירה איך הם הגיעו לשם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ה'וודוקאי': הדרך הישנה למדידת זמן ביפן

• 

למרות שהוא פחות בשימוש מהלוח המערבי, לוח השנה היפני הישן עדיין משמש לאירועים מיוחדים כמו לידות, מקרי מוות ונישואים. מחזור חדש מתחיל בכל פעם שקיסר חדש מגיע לכס החרצית. בימים אלו אנחנו ב"ריווה שלוש" ומלחמת העולם השנייה הסתיימה ב"שואו 20".

דבר פחות ידוע הוא שליפן הייתה בעבר גם דרך משלה למדידת זמן. עד 1872, כאשר הקיסר מייג'י הפסיק את לוח השנה הירחי, לא היו שעונים בסגנון מערבי ביפן. במקום זאת, אנשים השתמשו ב- wadokei (שעונים יפניים). ליום יפני היו רק 12 שעות. אורך השעה השתנה עם עונות השנה, כך שהשעה בשעות היום בחורף הייתה קצרה יותר משעה ביום בקיץ.

שעונים אלה השתמשו במספרים כדי להגיד מה השעה, בדיוק כמו שעון בסגנון מערבי, אך בעידן אדו, אנשים נטו יותר להתייחס למדידת הזמן שבו השתמשו בבעלי החיים של גלגל המזלות הסיני, שכן בשעונים יפנים ישנים, כל מספר נקשר עם בעל חיים. השעה שלפני הזריחה הייתה שעת הנמר, השחר היה שעת הארנב, הצהריים הייתה שעת הסוס והדמדומים היו שעת התרנגול.

הקשר בין מספרים לבעלי חיים חוזר למיתולוגיה הבודהיסטית. אומרים שהבודהה זימן פעם את כל חיות העולם לבקר אותו לפני שיצא לנירוונה. רק 12 בעלי חיים טרחו להופיע – חולדה, דרקון, קוף, שור, נחש, תרנגול, נמר, סוס, ארנב, כבשה, כלב וחזיר. כדי להודות להם, הבודהה חילק את הזמן למחזור של 12 שנים והפך כל חיה ל"שומרת" של שנה וכן ל"משגיחה" על שעה אחת של היום.

• 

שעונים יפניים בסגנון ישן הראו את 12 שעות הזמן של אדו ואת 12 החיות של גלגל המזלות, אך לעתים קרובות הם הראו את שלבי הירח, את ימות השבוע, וגם את 24 העונות היפניות. לא שלרוב היפנים היו שעונים. במקום זאת, הם מדדו את חלוף הזמן בצליל התוף שנשמע לציון השעה במקדש המקומי שלהם.

בימים אלה, היפנים מתגאים בדייקנותם, ואיחורים נחשבים לשיא "הנימוסים הרעים". אבל לא תמיד כך היה. כשהדיפלומט הבריטי ארנסט סאטוב הגיע לראשונה לאדו בשנת 1862, הוא ציין כי "לא היו שעונים ולא דייקנות. אם הוזמנת לשעתיים, לרוב הלכת אחרי שעה אחת או שלוש שעות, או אולי מאוחר יותר. למעשה, מכיוון שהשעה היפנית השתנתה באורכה מדי שבועיים, היה קשה להיות בטוח לגבי השעה ביום, למעט בזריחה, שקיעה וחצות".

באופן רשמי לפחות, תקופה זו הסתיימה בשנת 1872, כאשר הקיסר מייג'י ביטל את השעון הישן ואסר על מקדשים להשמיע את צליל תוף המקדש לציון השעה. במקום זאת, הוא הציג את תפיסת הזמן המערבית ואת לוח השנה הגרגוריאני. למבקריו נאמר כי לוח השנה הסולארי מדויק יותר מלוח הירח שדרש הכנסת חודש נוסף מדי שנתיים -שלוש להתאמה לשנת השמש. לעומת זאת, לוח השנה הסולארי דרש רק הכנסת יום אחד בסוף פברואר כל ארבע שנים.

זה היה ההסבר הרשמי, אך למען האמת, לוח השנה הירחי נאסר מכיוון שהוא נתפס כשרירותי מדי, ולכן קשור לבורות ולאיחור, ואילו לוח השנה הסולארי היה מערבי, ולכן מודרני ומתורבת. מכאן ואילך, הזמן נאמד על ידי רעש אקדח הצהריים, שנורה מהארמון הקיסרי.

• 

רפורמה במשהו יסודי כמו מדידת הזמן לא הייתה מהלך שהתקבל טוב ברחובות טוקיו, במיוחד בהתחשב בקצב המסחרר של השינויים שהחלה הממשלה החדשה לעשות מאז שיקום מייג'י בשנת 1868. היו מהומות בתגובה לדרך החדשה למדידת הזמן, ועברו שנים רבות עד שאנשים הרגישו איתה בבית.

כאשר הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ביקר בטוקיו בשנת 1889, עד אז המדינה השתמשה בלוח השנה הסולרי המערבי במשך 17 שנים, הוא הופתע לגלות שרוב היפנים עדיין לא מתייחסים לזמן לעתים קרובות במיוחד. "המרחקים מחושבים לפי שעות בטוקיו," הוא ציין. "שעתיים מפארק אונו מביא אותך אל קברו של הארבעים ושבע המפורסמים [רונין], וחולפים בדרך על מקדשי שיבא הנהדרים".

כיום, המקום היחיד בו עדיין נשמעת השעה בדרך הישנה הוא Kan'ei-ji, המקדש הישן של השוגונים טוקוגאווה באואנו. בעוד לוח השנה הירחי מבוטל באופן רשמי, הוא עדיין משמש לכמה טקסים דתיים. אפשר לזהות משהו כמו צליל תוף המקדש, ולו מרחוק, בפעמון המצלצל מעל טוקיו מדי יום בשעה 17:00. הוא מבוסס על שיר בשם "Yuyake Koyake" ("זריחה ושקיעה") ומשמש לציון סוף יום הלימודים, בו ילדים יכולים לחזור הביתה.

המילים מהוות תזכורת ליחס מבוגר ופיוטי יותר לזמן: "עם השקיעה, היום מחשיך/ על ההר, פעמון הזמן נשמע/ יד ביד, האם נחזור הביתה, יחד עם העורבים?/ ברגע שהילדים יחזרו, ירח מלא זורח/ חלומות של הציפורים, שמיים של כוכבים נוצצים".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

דראומה- הקמע שעוזר להגשים מטרות

תיירים רבים החוזרים מביקור ביפן מביאים איתם את בובת הדראומה כמזכרת מהטיול, אך לא כולם מכירים את המשמעות המסתתרת מאחורי הבובה העגולה העשויה עיסת נייר.
בובת הדראומה היא אחד מסמלי יפן ומייצגת היסטוריה ארוכה, מורשת עשירה, אמונות ובודהיזם
ונחשבת כקמיע להצלחה, מזל טוב והתמדה וניתנת כמתנה עבור מי שזקוק לעידוד בתקופות קשות.

הבובה נמכרת במקדשים בודהיסטים ובחנויות מזכרות.
דמות הבובה מתבססת על דמותו של  בודהידרהמה, נזיר הודי שייסד את תורת הזן ואת אומניות הלחימה.
בודיהדרמה חי בין המאה החמישית לספירה וסיפורים רבים אודותיו הפכו לאגדות.
ישנם שני סיפורים מוכרים הקשורים לעיצובה של בובת הדראומה, האחד מספר כי הנזיר עשה מדיטציה מול הקיר במשך תשע שנים עד שידיו ורגליו התנוונו ונאלצו לכרות אותן והסיפור השני מספר כי הנזיר נרדם בעת מדיטציה, הנזיר כעס על עצמו על מה שנתפס בעיניו כחוסר משמעת ובשביל להימנע ממעשה כזה בעתיד עקר לעצמו את העפעפיים.
הבובות לרוב אדומות עם עיניים עגולות ולבנות וזקן המזכיר את דמותו של בודהידרהמה.

הזקן והגבות מזכירים עגורים וצבים אשר לפי המסורת היפנית הן חיות המסמלות אריכות חיים.
המבנה העגול של הדראומה חסרת הגפיים, גורם לה להתנדנד אך אף פעם לא ליפול (בדומה לבובת נחום תקום) ולכן הבובה משמשת כקמיע גם עבור התמדה וכתזכורת לא לוותר ותמיד לדעת לקום.

הבובה מתקשרת לביטוי יפני נפוץ "nanakorobi yaoki", כלומר "שבע פעמים למטה, שמונה פעמים למעלה" ונחשב למשפט המעודד התמדה.
אפשר גם למצוא בובות בעיצובים שונים בהתאם לאמן המכין אותן או לתקופה בה נוצרה הבובה.
מי שרוכש או מקבל בובת דראומה צריך לדעת כיצד להשתמש בה: הבובה נרכשת חסרת עיניים ויש לצייר בתוך אחד העיגולים הלבנים עין ולבקש עזרה בהשגת מטרה מסוימת,את הדראומה יש להניח במקום בולט בבית או במקום העבודה כך שהשגת המטרה תהיה מול העיניים ונתמקד בה.
במידה והמטרה הושגה, יש לצייר את העין השנייה ולכתוב על הדראומה את המטרה.

כשנה לאחר רכישת הדראומה יש להחזירה למקדש בו נרכשה (גם אם המטרה טרם הושגה) ולשרוף את הבובה, אחד האיסורים החמורים זה להשליך את הבובה לפח.

ישנם מקדשים ביפן העורכים שריפה מרוכזת של בובות דראומה.
תהליך שריפת זה איינו מעיד על ויתור המטרה אלא על חידוש הנדר וכמובן הזדמנות לרכישת דראומה חדשה המזכירה לנו להתמקד במטרות והגשמת חלומות.

בודהיסטווה- האלים השומרים

ביפן מתקיימות בצוותא, זו לצד זו, שתי דתות- השינטו הקדומה והבודהיזם.
הבודהיזם התפתח בהודו והתפשט למדינות המזרח, אל יפן הגיע הבודהיזם במאה השישית מקוריאה באמצעות חמישה נזירים בודהיסטים שהגיעו ליפן להפיץ את דתם.
לאחר שהקיסר יוֹמֵאי (Yomei) המיר את דתו לבודהיזם הפכה הדת לרשמית ביפן.
עם השנים, הבודהיזם התפתח והשתנה ביפן וכיום הוא מכיל תת זרמים וכתות המרכיבים אותו יחד לבודהיזם היפני.

לבודהיזם השפעה גדולה על התרבות היפנית ואת השפעותיו אפשר למצוא ביצירות אומנות רבות כמו בשירה יפנית, אדריכלות, פיסול וציור.
אחד ההבדלים הגדולים בין שתי הדתות הוא שבבודהיזם אין אלים, לעומת דת השינטו בה ישנם מיליוני אלים המכונים "קאמי".
את מקומם של האלים בבודהיזם תופסים הבודהיסטווה- דמויות של יצורים אצילים אשר מוותרים על ההגעה לנירוונה (השלב הגבוה של שחרור וחירות) עד שכל היצורים החיים האחרים ישוחררו גם מסבלם.

הבודהיסטווה הוא יצור בעל חמלה רבה לבני האדם ומלא באמפטיה לסבלם.
ביפן ישנם כמה בודהיסטווה מוכרים אשר אפשר לראות פסלים בדמותם ברחבי המדינה:
קאנון– אלת הרחמים היפנית, התגלמות הרחמים והחמלה, העוזרת לחסרי התקווה ולאנשים הנמצאים במצוקה.
את פסליה של קאנון אפשר למצוא כמעט בכל מקדש, לעיתים היא מופיעה כדמות בעלת מספר ראשים או כמה זרועות.

Kannon Bodhisattva – Lord of Compassion at Haseder Temple in kamakura KAMAKURA, JAPAN – NOVEMBER 24: Hase Dera Temple in Kamakura, Japan on November 24, 2013. Kannon is the lord of compassion, comes in many forms and as male or female

ג'יזו– דמות קטנה מאבן הלבושה בכובע קטן או סינר סרוג אשר לפעמים מחזיקה ביד שבשבת קטנה. דמות זו נמצאת במקומות רבים ביפן, בעיקר בבתי קבורות או בשבילי דרכים.

תפקידו של הג'יזו הוא לשמור ולהגן על נשמותיהם של ילדים קטנים שנפטרו לפני הוריהם ולכן מוצאים את פסלי ג'יזו רבים בבתי קברות.
לג'יזו תפקיד חשוב נוסף כשומר על מטיילים בדרכים ולכן מוצאים פסלים שלו בצדי דרכים רבות, בשבילי טיולים, ביערות ובשולי הכביש.
לעיתים אפשר למצוא ליד פסל הג'יזו מנחה קטנה אשר השאירו הורים אשר ילדם החלים ממחלה או ניצל מתאונה כאות תודה לכך שחיי הילד ניצלו.

• התמונות בבלוג מרחבי הרשת

האיקו-קצר ולעניין

האיקו היא שירה יפנית מסורתית המאופיינת בשירים קצרים במיוחד שאינם מתחרזים.
בשירת האיקו אין מילים גבוהות, מטאפורות או תיאורי רגשות- אלא מילים פשוטות המתארות בקצרה את אותו רגע חולף, הכול פשוט וברור.
כל שיר מורכב מ-17 הברות כאשר בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7 הברות ובשלישית 5 הברות.
השירים מתארים רגע עכשווי ומעבירים לקורא תמונה של רגע נתון מיוחד ומעניין וכך עם מעט מילים מצליח המשורר להעביר את היופי עבור הקורא שמשלים באמצעות הדמיון את התמונה שהצטיירה בראשו.

בד"כ בשירת האיקו יהיה אזכור לעונות השנה ,מזג האוויר ולטבע.
שירת האיקו מתארת רגע שברירי וחולף בחיים ושמה את יופי הטבע במרכז ולא את האדם ובכך מתחברת לפילוסופית הבודהיזם המאמינה בפשטות, מינימליזם וביופיו של הטבע.
שירת האיקו התפתחה במאה ה-16 וגדול משורריה הוא מאטסואו באשו, משורר יפני, שהעלה את שירת האיקו לדרגותיה הגבוהות ביותר.

מספר דוגמאות לשירת האיקו:

מאטסואו באשו:
" בריכה עתיקה,

צפרדע קופצת,

צליל המים."

קוביאשי איסה:

"הו חילזון,

טפס נא על הר פוג'י,

אך לאט, לאט!"

שינטו ובודהיזם ביפן

דת השינטו היא הדת הקדומה ביותר ביפן.
במרכזה של דת השינטו נמצאים ה"קאמים" – האלים אליהם סוגדים אשר כמותם היא עצומה ונהוג לומר שיש כשמונה מיליון אלים, מדובר במספר סמלי אשר מדגיש את כמות האלים הגדולה ולא מספר מדויק.
האלים, דומים לבני האדם, ישנם זכרים ונקבות אשר להם תכונות אופי ורגשות, הם צוחקים, בוכים, נעלבים ואפילו אוהבים אוכל טוב ואלכוהול משובח.
דת נוספת הנפוצה ביפן היא הבודהיזם, דת גדולה הנפוצה בעוד מדינות בעולם, לעומת השינטו אשר שייכת רק ליפנים.
ביפן דת השינטו ודת הבודהיזם חיות בצוותא כבר שנים רבות.
יפנים רבים אפילו לא יודעים להבדיל ביניהם ומגדירים עצמם כשייכים לשתי הדתות, משלבים בין השתיים ומקיימים את מנהגי שתי הדתות.
הבודהיזם מכוון לחיים שאחרי המוות לעומת השינטו המייחס חשיבות לחיים עצמם לכן נהוג לומר כי היפני חי את חייו כשינטואיסט אך נקבר כבודהיסט.
ביפן יש מאות אלפי מקדשים,חלקם הם מקדשי בודהיזם וחלקם מקדשי שינטו ומכיוון ששתי הדתות שלובות זו בזו לא קל להבדיל ביניהם ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת, אך להתבלבל בין מקדש בודהיסטי למקדש שינטו זה כמו להתבלבל בין מסגד לכנסיה.
אז איך אפשר להבדיל ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת?
מבחינת החזות, במקדש בודהיסטי תמיד יהיה פעמון גדול ואילו בכניסה למקדש השינטו יהיה שער טוריאי- שער כניסה גדול העשוי עץ או אבן ומסמל את ההפרדה בין העולם החיצוני בו חיים האנשים  לבין הכניסה למקדש הקדוש  בו נמצאים האלים. בצדי שער הטוריאי מוצבים פסלי חיות משמר כהגנה על המקדש.

האדריכלות של המקדש הבודהיסטי משקף את אורח החיים הבודהיסטי- צנוע, פשוט וטבעי ואילו
מקדש שינטו הוא מפואר וצבעוני הרבה יותר מהמקדש הבודהיסטי.
הבדל נוסף אפשר לראות בלבוש של הנזירים ואנשי הדת: הנזירים הבודהיסטים לבושים בפשטות ובצניעות לעומת אנשי הדת מהשינטו אשר לבושים בצבעים נוצצים ומפוארים הרבה יותר.

נזירים בודהיסטים

אנשי דת שינטו

 

ליל כל הקדושים היפני- חג האובון

השבוע מציינים ביפן את האובון, הנחגג לפי המסורת הבודהיסטית אשר בה מאמינים כי בתקופה זו של השנה שבות רוחות המתים לבקר את קרוביהם החיים.

הבודהיזם מתקיים ביפן לצד דת השינטו ושתי הדתות משתלבות בהרמוניה בחייהם של היפנים.
דת השינטו היא הדת הקדומה והעיקרית ביפן. היא קשורה בקשר חזק לטבע ועוסקת בחיבור האדם לטבע.
מאז ותמיד העריצו היפנים את הטבע והיו צופים בתופעות הטבע השונות, בעונות המתחלפות וגם בתופעות הטבע ההרסניות והסיקו ששום דבר אינו מקרי ושישנם כוחות רוחניים גדולים המניעים את ההתנהלות של חיינו.
השינטו מייחסת חשיבות רבה לחיים עצמם ולמיצויים לעומת הבודהיזם אשר מקדשת את גלגול החיים הבאים לאחר המוות.
למרות ההבדלים בין שתי הדתות רוב היפנים בוחרים לקיים את שתי הדתות וההשקפות השונות על החיים שאחרי המוות אפילו נתפסות כמשלימות זו את זו.
נהוג לומר כי היפני נולד כשינטואיסט אך מת כבודהיסט.
בגלל הקשר ההדוק בין הטבע לאדם מקיימים היפנים עשרות פסטיבלים גדולים וקטנים לאורך כל עונות השנה המתקיימים ברחבי יפן אשר מקדשים ומהללים את תופעות הטבע השונות ואת יופיו של הטבע.
האובון הוא אחד החגים החשובים עבור היפנים, ולמרות שהוא עוסק בנושא כואב ולא פשוט מדובר דווקא בפסטיבל שמח המחבר בין החיים למתים.

בתחילת החג מדליקים בכניסה לבתים  מנורה קטנה או להבת אש על מנת להאיר את דרכם של הרוחות.
בימי הפסטיבל יש חגיגות ברחובות, ריקודים מסורתיים ואף ארוחות גדולות כאשר כל המשפחה המורחבת מתכנסת לאכול יחד ואף מזמינה את רוחות המתים להצטרף אליה.
המשפחות נוהגות לפקוד ביחד את קברי המתים כאשר לפני כן נהוג לשטוף ולנקות היטב את הקבר ולהסיר ממנו כל כתם קטן באמצעות מברשת מיוחדת המיועדת לכך.

בבית המשפחה אפשר למצוא מזבח קטן ובו מוצעים פירות,אורז, תה ירוק, סאקה וממתקים תוצרת בית אשר צורתן היא של עלי לוטוס.
הריקוד המסורתי הסגנון של חג האובון משתנה מאזור לאזור אך  בדרך כלל הוא מתבסס סביב הקצב של תוף הטאייקו היפני.
הריקודים מתקיימים בפארקים, מקדשים ומקומות ציבוריים  ברחבי יפן וכל אחד מוזמן להצטרף לריקוד.

שבוע חג האובון איננו נחשב לחג לאומי ביפן אך עדיין במקומות עבודה רבים מבצעים הדממה  וכך נוצרת ההזדמנות לצאת לחופשה ולנסוע לבקר את המשפחה.
תקופה זו היא אחת העמוסות בשנה ביפן, הדרכים פקוקות, הרכבות עמוסות ובתי המלון בתפוסה מלאה.
כאשר מגיע הזמן שרוחות המתים יחזרו למקומן נוהגים היפנים להשיט נורות נייר מוארות על פני הים, הנהרות והאגמים המאירות את דרכן של הרוחות חזרה לעולם המתים.

* התמונות בבלוג מרחבי הרשת