כיאה למדינה עם מאכלים מסורתיים עשירים, יפן לוקחת ברצינות רבה את ארוחות הצהריים שלה בבית הספר היסודי. יותר מסתם ארוחה, שעת הצהריים נחשבת לשיעורי בית הספר בחשיבותה החינוכית. זה גם עוזר ליצור קשר בין חברים ללימודים באופן שאולי רק ארוחה משותפת יכולה לעשות.
ארוחות הצהריים בבית הספר בטוקיו מתוכננות על ידי התזונאית של בית הספר ומבושלות במקום על ידי קבוצת צוות שנשכרה במיוחד למשימה זו. הם מכינים סירים גדולים של מרק, אורז ועוד דברים בסגנון, שהתלמידים התורנים לארוחת צהריים שולפים מהמטבח, נכנסים לכיתה עם עגלה גדולה ואז מגישים לחבריהם לכיתה – זה קצת כמו קנטינה ניידת. מחוץ לטוקיו, מרכזי צהריים בבתי ספר יכינו ויחלקו את האוכל לבתי הספר.
תלמידים המשרתים תלמידים
התלמידים בצהריים מתלבשים לתפקיד, בכובע מטבח לבן וסינר ארוך בסגנון חלוק לבן. הם גם עוטים מסכה רפואית רגילה כדי למנוע הפצת מחלות. כשהתלמידים האחרים חולפים על פניהם עם המגשים שלהם הם מקבלים קערה מכל מנה מהילדים התורנים בצהריים ומחזירים אותם לשולחנותיהם. כלים מסופקים גם כן. כשהילדים חוזרים למקומותיהם, הם מניחים את המגש על מחצלת הצהריים שהביאו מהבית והניחו על שולחנותיהם.
כמו כן על השולחן צריכה להיות חבילת כיס של טישו, מגבת קטנה וספל. התלמידים מביאים את החפצים האלה מהבית מדי יום בתיק קטן שהם בדרך כלל תולים בצד התרמילים שלהם. לאחרונה חלק מבתי ספר מבקשים מהתלמידים להביא גם מברשת שיניים לצחצוח לאחר ארוחת הצהריים. מורים אוכלים את אותה ארוחת צהריים של קיושוקו ליד שולחנותיהם יחד עם התלמידים.
מה בתפריט?
אז מה הם אוכלים? לרוב אורז, מרק, סלט ותבשיל בשר או דגים. בקבוק חלב של 200 מיליליטר כלול מדי יום, אך במקום מגישים פעם או פעמיים בחודש חלב קפה או משקה יוגורט. מנת האורז היא לעתים רחוקות אורז לבן רגיל. במקום זאת, יערבבו איתו משהו כמו פטריות או אצות וואקמה. הוא מוגש גם כאורז מטוגן או כפילאף. מדי פעם הילדים מקבלים אטריות במקום. לחם מופיע כמרכיב הבסיס בערך פעם בחודש וכמעט תמיד שהוא מתוק. הקינוח מוגש פעם או פעמיים בשבוע, לרוב כחתיכת פרי, אך מדי פעם כג'לי או פודינג.
המרק הוא לרוב מרק מיסו, אך מוגשים מגוון מרקים, כולל מרקים יפניים אחרים, כמו סומאשי ג'ירו הצלול, וכן מרק דלעת בסגנון מערבי ומרק ביצים בסגנון סיני, שמופיעים באופן קבוע וחודשי. הסלטים מופיעים ברוב הימים ומגיעים במגוון רחב – סלט וואקמה, סלט נבטי שעועית, סלט צרפתי, סלט תפוחי אדמה – אבל כל המרכיבים, אפילו מלפפון, מבושלים כדי למנוע התפרצות של מחלות ווירוסים.
מנות בשר מוגשות לרוב על גבי אורז כדונבורי. דגים הם המנה העיקרית בממוצע בערך פעם בשבוע. עם זאת, זהו מדריך גס, שכן התפריט והתדירות של כל סוג מנה שונים בהתאם לתוכנית התפריט שממליצה התזונאית של כל בית ספר. הארוחות משקפות לעתים קרובות אירועים חגיגיים שונים – גם יפניים, עם דלעת המוגשת בהיפוך החורף, למשל – וגם חגים מתרבויות אחרות, כמו קינוח שוקולד ביום האהבה.
כמה זה עולה?
הורים משלמים על ארוחות הצהריים של ילדיהם בבית הספר, אבל הם לא משלמים הרבה; כ-250 ¥ לארוחה בכיתות א'-ב', קצת פחות מ-300 ¥ בכיתה ה'-ו', ובאמצע בין אלה בחטיבת הביניים.
בהתאם לחברה היפנית הרחבה יותר, בתי ספר כאן הפכו מודעים מאוד לאלרגיות למזון. ניירת הכניסה לבית הספר תכלול את מידע האלרגיה של ילדכם. סביר להניח שבתי ספר ידאגו לילד אלרגי על ידי הכנת ארוחת הצהריים שלו ללא המרכיבים האלרגיים והנחתה על עגלת הקיושוקו עם השם שלה.
היסטוריה של קיושוקו
אומרים שמערכת ארוחת הצהריים של יפן החלה בעיר צורוקה של מחוז יאמאגאטה בשנת 1889, כאשר בית ספר יסודי בניהול כמרים הגיש כדורי אורז, דגים בגריל וחמוצים לתלמידים שהיו עניים מכדי להביא ארוחת צהריים לבית הספר. המהלך זכה להכרה רחבה כדבר טוב ובתי ספר ברחבי הארץ החלו ללכת בעקבותיו.
מחסור במזון במהלך מלחמת העולם השנייה גרם לכך שחלק מבתי הספר לא הצליחו לספק ארוחת צהריים. לאחר המלחמה, ארוחות הצהריים בבית הספר מילאו תלמידי בית ספר רבים בתזונה נחוצה וכללו חלב דל שומן שנתרם על ידי יוניסף וחיטה שנתרמה על ידי ארצות הברית. מנות אורז לא הופיעו בארוחות הצהריים המודרניות של בית הספר עד 1976.
יותר מסתם ארוחה
מערכת הצהריים בבית הספר מלמדת את הילדים כישורי התנהגות, הגשה ופינוי, ומטרתה ללמד אותם לבחור מזון בריא והרגלי אכילה חיוביים לכל החיים. מכיוון שמטרתה היא גם לאפשר לתלמידים לנסות מגוון רחב של מזון, המורים עודדו אותם באופן מסורתי לאכול את כל האוכל שמוגש להם.
גם בזמנים עברו ההקפדה שבה נאכף החוק "נא לאכול הכל" השתנתה בהתאם למורה, וכיום – בהתאם לשינוי בערכים חברתיים רחבים יותר – לא סביר שתימצא דוגמה קיצונית כזו. באופן אידיאלי, הארוחה צריכה להיות חוויה מהנה המאחדת כיתה על ידי כך שהיא עוזרת לחברים לכיתה להכיר אחד את השני בצורה אינטימית יותר ולהבין טוב יותר אחד את השני.
כשהורים יפנים נזכרים יחד בימי בית הספר היסודי שלהם, תמיד מתעוררים דיבורים על ארוחות צהריים בבית הספר, ולמרות שמדברים עליהם בחיבה, חוסר הטעם של המנות הוא בדרך כלל הנושא המרכזי. זה קשר מורגש עבורם. ארוחות הצהריים בבית הספר של היום השתפרו בטעמן, כאשר המורים והתלמידים שיבחו אותן. אפשר לתהות האם ארוחות צהריים טעימות בבית הספר יכולות לייצר את אותו קשר עמוק שההורים של היום חולקים על הקיושוקו שלהם, בואו נקווה!
*התמונות בבלוג מרחבי הרשת
AddValue 