ארוחות צהריים יפניות: יותר מסתם ארוחה

כיאה למדינה עם מאכלים מסורתיים עשירים, יפן לוקחת ברצינות רבה את ארוחות הצהריים שלה בבית הספר היסודי. יותר מסתם ארוחה, שעת הצהריים נחשבת לשיעורי בית הספר בחשיבותה החינוכית. זה גם עוזר ליצור קשר בין חברים ללימודים באופן שאולי רק ארוחה משותפת יכולה לעשות.

ארוחות הצהריים בבית הספר בטוקיו מתוכננות על ידי התזונאית של בית הספר ומבושלות במקום על ידי קבוצת צוות שנשכרה במיוחד למשימה זו. הם מכינים סירים גדולים של מרק, אורז ועוד דברים בסגנון, שהתלמידים התורנים לארוחת צהריים שולפים מהמטבח, נכנסים לכיתה עם עגלה גדולה ואז מגישים לחבריהם לכיתה – זה קצת כמו קנטינה ניידת. מחוץ לטוקיו, מרכזי צהריים בבתי ספר יכינו ויחלקו את האוכל לבתי הספר.

תלמידים המשרתים תלמידים

התלמידים בצהריים מתלבשים לתפקיד, בכובע מטבח לבן וסינר ארוך בסגנון חלוק לבן. הם גם עוטים מסכה רפואית רגילה כדי למנוע הפצת מחלות. כשהתלמידים האחרים חולפים על פניהם עם המגשים שלהם הם מקבלים קערה מכל מנה מהילדים התורנים בצהריים ומחזירים אותם לשולחנותיהם. כלים מסופקים גם כן. כשהילדים חוזרים למקומותיהם, הם מניחים את המגש על מחצלת הצהריים שהביאו מהבית והניחו על שולחנותיהם.

כמו כן על השולחן צריכה להיות חבילת כיס של טישו, מגבת קטנה וספל. התלמידים מביאים את החפצים האלה מהבית מדי יום בתיק קטן שהם בדרך כלל תולים בצד התרמילים שלהם. לאחרונה חלק מבתי ספר מבקשים מהתלמידים להביא גם מברשת שיניים לצחצוח לאחר ארוחת הצהריים. מורים אוכלים את אותה ארוחת צהריים של קיושוקו ליד שולחנותיהם יחד עם התלמידים.

מה בתפריט?

אז מה הם אוכלים? לרוב אורז, מרק, סלט ותבשיל בשר או דגים. בקבוק חלב של 200 מיליליטר כלול מדי יום, אך במקום מגישים פעם או פעמיים בחודש חלב קפה או משקה יוגורט. מנת האורז היא לעתים רחוקות אורז לבן רגיל. במקום זאת, יערבבו איתו משהו כמו פטריות או אצות וואקמה. הוא מוגש גם כאורז מטוגן או כפילאף. מדי פעם הילדים מקבלים אטריות במקום. לחם מופיע כמרכיב הבסיס בערך פעם בחודש וכמעט תמיד שהוא מתוק. הקינוח מוגש פעם או פעמיים בשבוע, לרוב כחתיכת פרי, אך מדי פעם כג'לי או פודינג.

המרק הוא לרוב מרק מיסו, אך מוגשים מגוון מרקים, כולל מרקים יפניים אחרים, כמו סומאשי ג'ירו הצלול, וכן מרק דלעת בסגנון מערבי ומרק ביצים בסגנון סיני, שמופיעים באופן קבוע וחודשי. הסלטים מופיעים ברוב הימים ומגיעים במגוון רחב – סלט וואקמה, סלט נבטי שעועית, סלט צרפתי, סלט תפוחי אדמה – אבל כל המרכיבים, אפילו מלפפון, מבושלים כדי למנוע התפרצות של מחלות ווירוסים. 

מנות בשר מוגשות לרוב על גבי אורז כדונבורי. דגים הם המנה העיקרית בממוצע בערך פעם בשבוע. עם זאת, זהו מדריך גס, שכן התפריט והתדירות של כל סוג מנה שונים בהתאם לתוכנית התפריט שממליצה התזונאית של כל בית ספר. הארוחות משקפות לעתים קרובות אירועים חגיגיים שונים – גם יפניים, עם דלעת המוגשת בהיפוך החורף, למשל – וגם חגים מתרבויות אחרות, כמו קינוח שוקולד ביום האהבה.

כמה זה עולה?

הורים משלמים על ארוחות הצהריים של ילדיהם בבית הספר, אבל הם לא משלמים הרבה; כ-250 ¥ לארוחה בכיתות א'-ב', קצת פחות מ-300 ¥ בכיתה ה'-ו', ובאמצע בין אלה בחטיבת הביניים.

בהתאם לחברה היפנית הרחבה יותר, בתי ספר כאן הפכו מודעים מאוד לאלרגיות למזון. ניירת הכניסה לבית הספר תכלול את מידע האלרגיה של ילדכם. סביר להניח שבתי ספר ידאגו לילד אלרגי על ידי הכנת ארוחת הצהריים שלו ללא המרכיבים האלרגיים והנחתה על עגלת הקיושוקו עם השם שלה.

היסטוריה של קיושוקו

אומרים שמערכת ארוחת הצהריים של יפן החלה בעיר צורוקה של מחוז יאמאגאטה בשנת 1889, כאשר בית ספר יסודי בניהול כמרים הגיש כדורי אורז, דגים בגריל וחמוצים לתלמידים שהיו עניים מכדי להביא ארוחת צהריים לבית הספר. המהלך זכה להכרה רחבה כדבר טוב ובתי ספר ברחבי הארץ החלו ללכת בעקבותיו.

מחסור במזון במהלך מלחמת העולם השנייה גרם לכך שחלק מבתי הספר לא הצליחו לספק ארוחת צהריים. לאחר המלחמה, ארוחות הצהריים בבית הספר מילאו תלמידי בית ספר רבים בתזונה נחוצה וכללו חלב דל שומן שנתרם על ידי יוניסף וחיטה שנתרמה על ידי ארצות הברית. מנות אורז לא הופיעו בארוחות הצהריים המודרניות של בית הספר עד 1976.

יותר מסתם ארוחה

מערכת הצהריים בבית הספר מלמדת את הילדים כישורי התנהגות, הגשה ופינוי, ומטרתה ללמד אותם לבחור מזון בריא והרגלי אכילה חיוביים לכל החיים. מכיוון שמטרתה היא גם לאפשר לתלמידים לנסות מגוון רחב של מזון, המורים עודדו אותם באופן מסורתי לאכול את כל האוכל שמוגש להם. 

גם בזמנים עברו ההקפדה שבה נאכף החוק "נא לאכול הכל" השתנתה בהתאם למורה, וכיום – בהתאם לשינוי בערכים חברתיים רחבים יותר – לא סביר שתימצא דוגמה קיצונית כזו. באופן אידיאלי, הארוחה צריכה להיות חוויה מהנה המאחדת כיתה על ידי כך שהיא עוזרת לחברים לכיתה להכיר אחד את השני בצורה אינטימית יותר ולהבין טוב יותר אחד את השני.

כשהורים יפנים נזכרים יחד בימי בית הספר היסודי שלהם, תמיד מתעוררים דיבורים על ארוחות צהריים בבית הספר, ולמרות שמדברים עליהם בחיבה, חוסר הטעם של המנות הוא בדרך כלל הנושא המרכזי. זה קשר מורגש עבורם. ארוחות הצהריים בבית הספר של היום השתפרו בטעמן, כאשר המורים והתלמידים שיבחו אותן. אפשר לתהות האם ארוחות צהריים טעימות בבית הספר יכולות לייצר את אותו קשר עמוק שההורים של היום חולקים על הקיושוקו שלהם, בואו נקווה!

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מערכת החינוך ביפן

בתי ספר רבים ברחבי יפן נפתחו מחדש ב-18 לאוגוסט, לאחר חופשות קיץ קצרה, כדי לאפשר לתלמידים להדביק את פערי הלימודי שנוצרו כאשר בתי הספר נסגרו בגלל מגפת נגיף הקורונה. חופשת הקיץ שהוחלטה ע"י הרשויות העירוניות היתה ההפסקה הקצרה ביותר- תשעה ימים בלבד. בדרך כלל סטודנטים ביפן יוצאים לחופשה בקיץ במשך יותר מחודש. ברוב בתי הספר, חופשת הקיץ משתרעת על פני 40 ימים החל מה- 20 ביולי עד 31 באוגוסט.

מבנה מערכת החינוך ביפן דומה למבנה מערכת החינוך במדינת ישראל. בי"ס יסודי כולל 6 שנות לימוד, חטיבת ביניים 3 שנים ובי"ס תיכון 3 שנים. שנת הלימודים ביפן מתחילה ב-1 באפריל ומחולקת ל-3 סמסטרים. שבוע הלימודים הוא חמישה ימים בשבוע. והחופשות בבתי הספר מחולקות: בקיץ ששה שבועות, ובחורף שבועיים.
מערכת החינוך היפנית מתמקדת כל כולה בקהילה. ההורים, המורים והחברים לכיתה כולם מתגייסים לעזור לתלמיד להצליח בלימודים. במדינה שבה אסונות טבע פוקדים את האזרחים באופן קבוע, לא נשאר הרבה אלא לסמוך אחד על השני כדי לעבור את הרגעים הקשים.

יפן הצליחה ליצור סביבה שבה רוב התלמידים זוכים לרכוש ידע ברמה מאוד גבוהה, לזכות במורים איכותיים ולעשות את כל זה בעלות תקציבית מאוד נמוכה. שיטות הלימוד של היפנים מקוריות וגורמות לתלמידים לפתור בעיות מורכבות בעזרת שיתוף פעולה ועזרה הדדית. מורים משעממים שמקריאים טקסטים ארוכים מהלוח תוך כדי התעלמות מספרי הלימוד זאת לא השיטה ביפן.
נקודת מבט חיובית ושלילית היא על הבחינות בבתי הספר ביפן. המתח לקראת הבחינות של התלמידים הוא רב, כי כולם שואפים להצליח. התלמידים אינם נבחנים על הבנת חומר הלימודים, אלא בעיקר על עובדות המתבססות על שינון ולא על חשיבה לעומק. זוהי נקודת החולשה של מערכת החינוך ביפן, אך למרות זאת הם מצויים במקומות הראשונים במבחני ההישגים הבין-לאומיים.

ביפן אין מבחנים ב-3 השנים הראשונות בבי"ס. הסיבה לאי מתן מבחנים לתלמידים ביפן עד כיתה ד' היא החשיבות שהמדינה רואה בנימוסים ואדיבות. בתרבות היפנית, חשוב יותר שילדים ילמדו התנהגות נאותה מאשר למקד את הכוחות שלהם לקראת שינון של חומר עבור מבחנים. מנהג זה מתבסס על אמונה לפיה חשוב לבלי שיעור לפתח את האופי של הילדים, על כן יש להימנע מלשפוט את ההתקדמות הלימודית של תלמידים צעירים. פיתוח של יחסי כבוד בין איש לרעהו נלמד בכיתות ביפן ומצופה מהתלמידים להפגין כבוד כלפיי חבריהם לכיתה, וכמובן כלפיי המורה שלהם. כתוצאה מההערכה והכבוד שהתלמידים רוכשים כלפיי המחנך שלהם, הם משתדלים להתנהג בצורה טובה כדי לא לפגוע ברגשותיו או לאכזב אותו לאחר שהשקיע בהם כל כך.
בבתי הספר מגישים ארוחות מאוזנות ובריאות. מלבד תלמידים עם אלרגיות למזונות מסוימים, מגישים לילדי בית הספר ביפן ארוחות זהות זו לזו מתפריט מאוזן. ביפן שמים דגש גם על הנחלת ערכים של תזונה בריאה מגיל צעיר. הם עושים זאת על ידי שימוש בחומרי גלם איכותיים ובעלי ערכים תזונתיים גבוהים להכנת ארוחות הצהריים, וכן שמים דגש על איכות המזון ולא על כמותו. התפריטים בבתי הספר מתוכננים בשיתוף פעולה בין מומחי בריאות ושפים מנוסים, שמרכיבים מנות גדושות ברכיבים מקומיים וטריים. בנוסף, המורים אוכלים את ארוחת הצהריים עם התלמידים שלהם, מנהג שנועד לחזק את הקשר ביניהם. פעמים רבות, התלמידים הם אלו שמגישים את האוכל לחבריהם לספסל הלימודים כדי להנחיל את הערך של הפצת בריאות לכל חברי הכיתה.

ביפן יש מערכת ערכים ייחודית ששמה דגש גם על לימוד אמנות מסורתית במוסדות הלימוד ובבתי ספר ציבוריים מלמדים אמנות מסורתית. תלמידים יפנים לומדים סוגים שונים של אמנות מסורתית, כמו הייקו – סגנון כתיבת שירה יפני, שודו – כתיבה תמה ועוד מלאכות רבות. בכתיבה התמה (קליגרפיה) התלמידים כותבים על נייר אורז בעזרת מברשת מעץ במבוק, מה שדורש ידיעה של השפה והכתיב היפני המורכב. מלבד הסבלנות הנדרשת לאמנות הזו, תלמידים לומדים להכיר ולכבד מסורות עתיקות כדי לא לשכוח את עברם ולהעריך את התרבות אליה נולדו.

התלמידים ביפן לובשים מדים רשמיים. כמעט כל בתי הספר הציבוריים ביפן דורשים מהתלמידים שלהם, מגיל יסודי ועד התיכון, ללבוש מדים רשמיים של המוסד בו הם לומדים. הסגנון בין בתי הספר השונים הוא זהה, כאשר המדים נתפרים בצורה פשוטה, בלי עיטורים מיוחדים או צבעים בוהקים, והם נועדו ליצור תחושה של קהילתיות ואחדות בין הילדים. כך לא נוצרות דעות קדומות על התלמידים בגלל הלבוש החיצוני שלהם, מה שקורה פעמים רבות בבתי ספר ללא מדים. וזה מאפשר לתלמידים להתמקד על דברים חשובים יותר ממראה חיצוני, כמו הלימודים והחברות בינם לבין עצמם.


אין אנשי תחזוקה בבתי הספר, התלמידים מנקים את הכיתות בעצמם. ביפן זהו מנהג חשוב שמונחל לילדים מגיל צעיר. במקום לשכור אנשי תחזוקה, התלמידים ביפן מנקים את הכיתות וחדרי השירותים במטרה להחדיר בהם ערכים של עבודת צוות, לקיחת אחריות וכבוד כלפיי רכוש ולא רק כלפיי בני אדם. כדי לעשות זאת, מחלקים את התלמידים לקבוצות וכל מקבץ מקבל מטלה שונה. התפקידים מתחלפים בין הקבוצות השונות במהלך השנה, כך שלכל תלמיד יש הזדמנות לקחת חלק במטלות הניקיון השונות. ההשקעה בניקיון ובעבודת הצוות מלמדת אותם לא לקחת דבר כמובן מאליו ולרכוש כבוד למקום בו הם מקבלים השכלה על ידי טיפול בו וטיפוחו.

במרבית בתי הספר ביפן, מעודדים את התלמידים לקחת חלק בפעילויות לאחר שעות הלימודים והם יכולים לבחור בין שני סוגים: ספורט או תרבות, כאשר בכל אחד מהם מגוון פעילויות שונות. המועדונים הללו מחזקים את היחסים בין התלמידים ויתרה מכך, מאפשרים להם ללמוד זה מזה. תלמידים בגילאים צעירים יותר נדרשים להקשיב ולכבד את אלו הבוגרים מהם, ואילו התלמידים בכיתות המתקדמות אמורים לדאוג לרווחתם של הצעירים מהם וגם ללמד אותם דברים שונים. יחסי הכבוד ההדדיים הללו יוצרים אווירה שלווה יותר בשעות הלימודים ומאפשרים לתלמידים משכבות גיל שונות להכיר זה את זה ולבסס יחסי כבוד וחברות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הייחודיות של מערכת החינוך היפנית

חינוך הוא ללא ספק עמוד תווך בסיסי בכל רחבי העולם. לכל מדינה שיטות משלה להוראה וגידול ילדים על מנת להפוך אותם לחלק מהתרבות הייחודית שלה, ומערכת החינוך היפנית אינה שונה.
בעוד שרוב בתי הספר והאוניברסיטאות בעולם מתחילים את שנת הלימודים בספטמבר או באוקטובר, ביפן מתחילה שנת הלימודים בחודש אפריל המציין את תחילת לוח השנה האקדמי והעסקי.
היום הראשון ללימודים נפתח במקביל לאחת מתופעות הטבע היפות ביותר – פריחת הדובדבן.
חינוך החובה ביפן הוא 9 שנים- 6 שנים בבית ספר יסודי ועוד 3 שנים בחטיבת ביניים, אך 99% מהתלמידים ממשיכים הלאה ללימודים בתיכון.


בגיל 6 מתחילים הילדים ללמוד בבית ספר יסודי. הורים רבים מעדיפים להכניס את ילדיהם לבתי ספר פרטיים הידועים בקידום היכולות הלימודיות והכנת הילדים באופן מקצועי להשתלבות בחטיבות ביניים ובבתי ספר תיכוניים טובים . חומר הלימודים זהה  בכל רחבי המדינה מבחינת היקף ותזמון לימוד החומר. תלמידים בכיתה ב` לדוגמא, לומדים באותו זמן את אותו החומר בחשבון בכל עיר וכפר ביפן.
התלמידים מגיעים לבית הספר לבושים בתלבושת אחידה מוקפדת: חליפה כהה של שלושה חלקים (מכנס / חצאית, חולצה, וג`קט) צבע הגרביים אחיד, והילקוט זהה.


שבוע לימודים של ילד יפני ממוצע עמוס מאוד. התלמידים לומדים החל מיום שני ועד שישי, ישנם בתי ספר בהם  כל שבת שניה לומדים חצי יום נוסף.
יום לימודים מתחיל בשעה שמונה בבוקר ונמשך עד השעה ארבע אחה"צ כאשר משם ממשיך הילד לפעילות במועדון עד השעה שש בערב.


גם בערב הילד לא ייהנה מזמן פנוי אלא ילך לחוגים נוספים להמשיך להעשיר את עולמו הפנימי.
הפעילות במועדון כוללת בד"כ חוגי ספורט כמו כדורעף או ג'ודו אך גם ציור או מוזיקה.
לעיתים אחרי הפעילות במועדון ילך הילד ל- ג'וקו (juku) מוסד לימוד משלים, אליו הולכים הילדים (ולאו דווקא מרצונם…) כבר מגילאי בית ספר יסודי . מוסדות אלה מאפשרים לתלמיד להתחזק בחומר הנלמד, לדוגמא: חיזוק יכולת הזיכרון והכתיבה של מאות סימניות הכתב היפני (מורכבות הכתב היפני דורשת אימון בכתיבת הסימניות וזיכרון של צליליהן) וגם כהכנה לבחינות הכניסה הקשות לחטיבת הביניים או לתיכון. התחרות בין התלמידים להתקבל לבתי ספר טובים היא כה גבוה עד שלעיתים שוכחים שהתלמידים הם רק ילדים והם מבלים את רוב זמנם בלימודים, שינון חומרים ולחץ גדול להצליח בבחינות המעבר ולהתקבל למוסדות הלימוד הטובים ביותר במדינה.

בשנים האחרונות חל שינוי במערכת החינוך ומשרד החינוך היפני מנסה לצמצם את הלחץ המופעל על מורים ותלמידים על ידי צמצום כמות החומר הנלמד, הוספת  לימודים "לא מסורתיים": מלימודי מחשב, דרך שיחה באנגלית ועד לביקורים במוזיאונים, בדגש על פיתוח החשיבה והיצירתית, על חינוך מוסרי ומתן כלים לחיים בעולם האמיתי.

מאפיין נוסף של בתי הספר ביפן הוא שהתלמידים צריכים לנקות לבד את הכיתות, הקפיטריות ואפילו השירותים. בזמן הניקיון  התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות ומוטלות עליהם משימות מתחלפות לאורך שנת הלימודים.
מערכת החינוך היפנית מאמינה כי הדרישה מהתלמידים לנקות אחרי עצמם מלמדת אותם לעבוד בצוות ולעזור זה לזה ולכבד את סביבתם ואת עבודתם של אחרים.

גם בתחום התזונה מערכת החינוך היפנית עושה כמיטב יכולתה להבטיח כי התלמידים יאכלו ארוחות בריאות ומאוזנות. ארוחת הצהריים לתלמידים מבושלת על פי תפריט סטנדרטי שפותח ע"י אנשי מקצוע בתחום הבריאות בשיתוף עם שפים.


כל התלמידים אוכלים ביחד בכיתה שלהם עם המורה, וזמן האכילה המשותף עוזר לבנות מערכות יחסים חיוביות בין מורה לתלמיד.


יפן הצליחה לבנות מערכת חינוך בעלת סטנדרטים והישגים גבוהים, הנחשבת כאחת הטובות ביותר בעולם.
חינוך2