טיפים בסיסיים לנימוסים ביפן- כללי ההתנהגות החברתיים

ביפן, כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם כללי התנהגות חברתיים שמומלץ לנהוג לפיהם. מכוון שהיפנים נוטים להיות מעט ביישנים כאשר הם מתעמתים עם אנשים בנוגע להתנהגותם הם אינם נוטים להפגין את רגשותיהם ולכן יתכן שלעולם לא ניתן יהיה לדעת כשהם נפגעים מכוון שהם לא יגידו.

אז הנה חמש טעויות המובילות בכללי הנימוס שיש להימנע מהן ביפן:

אכילה ושתיה ברכבות: באופן כללי, לא נהוג לאכול בזמן הליכה ברחוב או ברכבות נוסעים צפופות. עם זאת, ברכבת השינקנסן ובמטוסים בהם מוגש אוכל, מקובל לאכול ולשתות.

לדבר בקול רם ברכבת: דבר נוסף אשר אינו מקובל ביפן הוא לדבר בקול רם ברכבות ובתחבורה ציבורית. היפנים נוטים להיות פחות קולניים ואקספרסיביים כאשר הם נמצאים בפומבי בהשוואה לחלק מעמיתיהם המערביים. השימוש בטלפון בזמן הנסיעה ברכבת הוא בהחלט לא מנומס ומקובל לראות יפנים יורדים מהרכבת בתחנה הבאה כדי לשוחח בטלפון.

הבעת חיבה בציבור: למרות שזה משתנה עם הדור הצעיר, היפנים נוטים להיות שמרניים בכל הנוגע למגע פיזי או הפגנת חיבה בציבור. חברים בדרך כלל אינם מתנשקים או מתחבקים כשנפגשים, ולחיצת יד אינה כה נפוצה. הדברים נוטים להירגע לאחר שתיית אלכוהול וקריוקי עם חברים ועמיתים לעבודה.

נימוסי אכילה עם מקלות אכילה (chopstick):

  • כשאתה לא אוכל הנח את מקלות האכילה על מנשא מקלות האכילה.
  • השתמש במקלות האכילה שלך ככל האפשר והימנע משימוש באצבעותיך.
  • אל תתעסק ואל תשחק עם מקלות האכילה שלך.
  • אין להעביר אוכל ממקלות אכילה שלך למקלות האכילה של משהו אחר (מחווה זו מזכירה טקס בהלוויה בודהיסטית מסורתית, בה מעברים את עצמות הנפטרים בין בני המשפחה עם מקלות אכילה).
  • אל תניחו את מקלות האכילה שלכם באורז בצורה אנכית ( מזכיר לאנשים שריפת קטורת עבור הנפטרים).

הפרדת אשפה: ביפן ישנם כללים מאוד מדויקים ומחמירים בנוגע להפרדת האשפה. אי ציות לכללים הללו עלול לגרום להשארת פתקים בדלת הכניסה שלך, או להחזרת האשפה לפתח ביתך. יש למיין כראוי מוצרי פלסטיק, פסולת שניתן או לא ניתן לשרוף, ולהכניס את האשפה לפחי הזבל הנכונים ביום הנכון.

זו כמובן אינה "רשימת הנימוסים המלאה " ביפן, ישנם עוד המון כללי נימוס , כמו למשל להיות דייקן, לא לתרץ לעולם ולא לשפוך את הבירה שלך במסיבה, אך כמו בכל מקום אחר בעולם, מעט מודעות, שכל ישר והגינות הם המפתח לנימוס בסיסי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

10 הממתקים הטובים ביותר לצד תה ביפן

ביפן קיימת תרבות עשירה בכל מה שקשור לתה, ישנו מבחר גדול של תערובות תה וממתקים העשויים שניתן לבחור להפסקת התה.

ביפן אינך יכול לערוך מסיבת תה ללא פינוקים מתוקים. ממתקים יפניים נוטים לשקף את ארבע העונות ביפן, ומוטיבים כמו סאקורה (פריחת הדובדבן) או מומיג'י (עלי מייפל אדומים) המשמשים לעתים קרובות כמקור השראה. הממתקים הנראים לעיתים קרובות בשילוב עם תה יפני הם: יוקאן, מאנג'ו, דייפוקו, דנגו או סנג'בי (פצפוצי אורז), וראבי מוצ'י ואוחגי.

אלו 10 הממתקים המושלמים להאיר את ימי הגשם הקודרים ביפן בעונת הגשמים:

1. Ocha-Puku: לממתק מרקם לח והוא מגיע בערכה של 8 חלקים. החלק החיצוני שלו עשוי מאוג'י מאצ'ה, ואילו בפנים הוא מכיל משחת שעועית אדזוקי ומשחת חלב המשלימים זה את זה בצורה מושלמת. רק תשתדלו לא התבלבל עם מקרונים.

2. maunto bamu omatcha: לעוגת זו יש ניחוח עשיר של מאוג'י מאצ'ה.

3. Matcha Cake: עוגת מאצ'ה מפוארת העשויה ממרח שעועית אדזוקי ומאצה ועליה מפוזרים אבקת מאצ'ה ועלי זהב. לעוגה מתיקות נימוחה.

4. Cigare au Matcha: העוגיות כוללות בצק חמאה מעורבב עם שוקולד מאצ’ה וממולאות במחית מאצה.

5. Matcha Tamago: ממתקים בצורת ביצה המכילים עוגת ספוג קסטלה, חלב מרוכז, ושוקולד מריר בשילוב עם רסק שעועית Uji Matcha מיוחד.

6. Yokan Shimmidori Verdure (Matcha): לממתק זה צבע ירוק יפהפה עם טעם עדין של מאצ'ה ומרירות עדינה.

7. Matcha Tart – מילוי קרם המאצ'ה המיוחד בתוך הטארט הפריך הופך אותו לשילוב ייחודי וטעים.

8. Kuki Hojicha Financier: עשוי מגבעולים קלויים של עלי תה מקיוטו, ואחד המאפיינים שלו הוא הניחוח העדין שלו.

9. Matcha: פינוק מתוק המפורסם בזכות הבוטנים המצופים שלו. יש לו טעם טעים ומראה יוקרתי ואלגנטי.

10. Honwarabi Matcha: לממתק טעם ייחודי שגורם לך לחשוב על ירקות טריים, מרקם רך ונימוח וטעם מרענן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סכך: חומר קירוי צנוע אך אלגנטי

בעבר ביפן סכך הווה את חומר הגג הסטנדרטי ונחשב כ"התגלמות" האלגנטיות. במאה העשרים, עם כניסתם לשימוש של חומרים כמו בטון, פלדה וזכוכית, פחתה הערכת היופי של חומרים מסורתיים ועידן גג הסכך ביפן הולך ומסתיים.

עדיין ניתן לראות דוגמאות לסכך על גגות כמה מקדשים ששרדו, בתי תה, בתי חווה ונקודות ציון תרבותיות המוגנות על ידי הממשלה. את מספר בעלי המקצוע שעדיין עובדים בתחום ביפן אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים.

בעבר סכך הווה את חומר הגלם הסטנדרטי לגגות ביפן והוא שימש לא רק בבתי חווה, אלא גם בבניינים הגדולים במדינה. לדוגמא, למקדש השינטו החשוב ביותר ביפן, המקדש הגדול של איס במחוז מייה, יש גג סכך.

קיימים מספר זנים של סכך בהם משתמשים לבניית גגות ביפן. החומר השכיח ביותר עשוי מסוסוקי, דשא בעל צמיחה גבוהה עם עלים ארוכים דמויי להב וכריכות זרעים עדינות, המכונה גם עשב פמפאס יפני, והוא מוזכר באינספור מגילות עתיקות כ"עשב הסתיו" האהוב כל כך על משוררים וציירים יפניים. כאשר חותכים את דשא הפמפאס וקושרים אותו לגג בית חווה, נקרא דשא הפמפאס היפני קאיה. גגות מקאיה הינם גגות עמידים מאוד ויכולים להחזיק מעמד עד 70 שנה.

סוג נוסף של דשא המשמש לבנית סכך הוא השינו (במבוק גמדי), השינו צפוף יותר מקאיה ומשמש בדרך כלל רק לפינות הגג. השינו נחתך בתחילת האביב, כאשר העלים נושרים מגבעולי הבמבוק היבשים.

לא כל גגות הסכך ביפן עשויים מקאיה. ישנם חומרים נוספים בהם משתמשים ביפן לבניית גג סכך למשל: קש אורז- ורבאוקי, קנה סוף- טומבוקי, קליפות ברוש – היוואדבוקי ועוד. ביפן קיימות טכניקות מסורתיות שונות לבניית גג סכך, הן משתנות בהתאם לאזור הגאוגרפי, לתקציב ולמסורת המשפחתית.

ההיסטוריה של הסכך ביפן מתחילה בתקופת ג'ומון (14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס).

באופן מסורתי, לכל מחוז כפרי ביפן היה שדה סכך, כשקצירת הסכך נעשתה בזמנים הקבועים בלוח השנה החקלאי. הסכך אוחסן בסככות משותפות לכל הכפרים במחוז, וכשצריך היה להחליף גג סכך לאחד הבתים, כולם נרתמו לעזרה. מכוון שהיו חומרי גלם בשפע, וכן גם בעלי מקצוע, גג סכך לא היה יקר.

אך מאז מלחמת העולם השנייה, בעלי בתים כפריים בחרו להשתמש בחומרי קירוי מודרניים, כמו אריחים, בטון או פלסטיק. ככל שהחומרים הללו הפכו פופולריים יותר, כך הם הפכו זולים יותר. לעומת זאת, ככל שסכך הפך פחות פופולרי, הוא התייקר יותר ויותר. בימינו עלותו של גג מסכך מאוד יקרה ולכן הם נדירים כל כך. בשל עלותו הגבוהה של הגג, לעיתים קרובות בעלי בתים עם גג סכך בוחרים במקום לשלם עבור שיפוץ הגג לכסות אותו בברזל או אפילו ביריעות פלסטיק.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוכל הרחוב הטוב ביותר בהרג'וקו, טוקיו

עם המספר העצום של חנויות בגדים, חנויות מזכרות, דוכני האוכל  ובתי קפה חמודים, שכונת הרג'וקו בטוקיו בוודאי תעורר את חושיכם. עם זאת, שכונת הרג'וקו היא הרבה מעבר לקניות ואופנה ייחודית, שכונת הרג'וקו היא המרכז של אוכל רחוב ודוכני חטיפים וקינוחים מטורפים הידועים ביותר בטוקיו.

ברחובות השכונה ניתן למצוא דוכנים וחניות אוכל המוכרים אוכל רחוב, חטיפים וקינוחים ייחודיים בטעמם ובמראם:

  • כריך גבינות בצבעי הקשת – Takeshita-dori: הכריך מקורו מקוראה והוא הפך ללהיט בשנת 2018 בשל המילוי הפסיכדלי שלו.
  • גלידה בצורת בעלי חיים- גלידה איכותית המיוצרת בעבודת יד באמצעות מתכונים מקוריים במבחר של 3 צורות בעלי חיים אפשרויות: ארנב, חזיר או דוב.
  • קרפ מריון- Marion crêpe: קרפ מריון הוא עדיין אוכל הרחוב המהותי ביותר בשכונת הראג'וקו. ניתן למצוא קרפים עם מגוון מילואים בטעמים מתוקים כמו: תות, שעועית אזוקי וקצפת או עם מילויים בטעמים מלוחים כמו רוטב טונה וקארי.
  • מקלות הקרוקאנט צ'ו- Croquant Chou Zakuzaku: המקלות הם למעשה מאפים בצורת בר ,הם מצופים בשקדים וממולאים בקרם הוקאידו טרי, המגיע גם במגוון טעמים עונתיים.
  • ממתק הכותנה המטורף- crazy cotton candy: ממתק הכותנה הקלאסי המגיע במגוון צורות וגדלים כמו למשל בצורת קשת בענן או בצורות של בעלי חיים, כולל ברווזים ושפנפנות.
  • תפוח אדמה טורנדו- tornado potato: :חטיף זה מורכב מתלתלי תפוחי אדמה, מטוגנים, ומוגשים על מקל.
  • גלידת שומשום – sesame ice cream: גלידה העשויה משומשום משובח. הגלידה מגיעה במגוון בטעמים כמו: Kuro- שחור, shiro- לבן, וכן גם במגוון טעמים מקוריים כמו goma-shio- מלח שומשום.
  • חטיפים וממתקים ארוכים- הגודל אכן חשוב בחנויות הממתקים והאוכל בשכונת הראג'וקו. בנוסף לטעמים ולמראות הייחודיים של המזון, החטיפים והקינוחים, ניתן לקנות את כולם בגדלים שונים ומשונים: 'ארוך', 'ארוך יותר' ו'הכי ארוך '. למשל: אפשר למצוא בדוכני המזון בשכונת הראג'וקו גלידה בגדלים של 30 ס"מ, 34 ס"מ או 40 ס"מ או חטיף תפוח אדמה טורנדו המוגש על מקל  'הארוך ביותר' שהוא באורך 52 ס"מ וגם ממתק הכותנה בגודל אדיר של 60 ס"מ.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חיי כלב ביפן

יפן הפכה בשני העשורים האחרונים למעצמת חיות מחמד, כשבראש מככבים כמובן כלבים וחתולים.
התעשייה הענפה מגלגלת יותר מ -10 מיליארד דולר בשנה וכוללת מזון והרבה הטבות ופינוקים לחיות המחמד.
ביפן מסתמנת תופעה של העדפת גידול חיות מחמד מגידול ילדים- אחרי אסון הפוקושימה שפקד את יפן במרץ 2011 צעירים רבים מרגישים כי הם חיים באי ודאות ובסכנה מתמדת ולכן מעדיפים שלא להביא לעולם מסוג זה ילדים. הערכות רשמיות משנת 2012 מציגות 22 מיליון חיות מחמד לעומת 16 מיליון ילדים מתחת לגיל 15.

חיות המחמד ביפן נתפסות כחלק אינטגרלי מהמשפחה, וזוכות ליחס חם, אוהב ומפנק. אולי אפילו מפנק מידי.
משפחות יפניות רבות מחזיקות יותר מכלב אחד ולא פעם תמצא שלושה, ואפילו ארבעה כלבים למשפחה. הכלבים הקטנים פופולאריים במיוחד עקב המיימדים הקטנטנים של הדירות בערים הגדולות ביפן.
כל ההתייחסות לכלבים ביפן היא כמו לילדים קטנים. מחזה נפוץ הוא בחורה צעירה צועדת ברחובות טוקיו כאשר הכלבלב שלה תלוי על מנשא על כתפיה, בדומה לזה המקובל אצל אימהות צעירות. אופציה אחרת היא עגלת טיול בה יושב הכלב וצופה בעוברים ושבים.

כיאה למעצמת כלבים ניתן למצוא מוצרים רבים המיועדים לכלבים:
ביגוד החל מחצאיות, מעילי עור, נעלים ועד לקימונו ובגדי חתן וכלה, ספא המיועד לכלבים, שיעורי שחיה ועוד..


גם תחום המזון אינו נפקד וניתן למצוא מבחר עשיר של חטיפים, מאפים, מזון מיוחד ועשיר בוויטמינים, עוגות יום הולדת לכלבים, קופסאות אובנטו עם מזון לכלב, ואפילו בתי קפה ומסעדות המיועדות בראש ובראשונה לחברו הטוב של האדם.
עוד שירותים מיוחדים שניתן למצוא זה שיעורי יוגה, קורס הורות לבעלי הכלבים, בתי מלון ואפילו ביטוח בריאות מיוחד לכלב והיד עוד נטויה.
כאשר קורה העצוב מכל והכלב עובר לעולם הבא יקבר הכלב בבית קברות מיוחד כאשר הוצאות של קבורה כזאת הן 330-550 דולר.



אי אפשר שלא להזכיר את הכלב הכי מפורסם ביפן-הכלב האצ’יקו, שהוא סמל הנאמנות הטוטאלית של כלב לבעליו. אותו כלב שליווה את בעליו מידי יום לתחנת שיבויה שבטוקיו וגם כשהוא מת בפתאומיות המשיך האצ'יקו לפקוד את התחנה מידי יום באותה שעה במשך שנים וחיכה לבעליו שישוב. פסלו של הכלב הנערץ ניצב היום בכיכר בשיבויה.
 למרות עשרות השנים שחלפו מאז אותו סיפור מרגש, ועל אף העובדה שבעיר הענקית טוקיו ישנם לא מעט פארקים ומקומות מפגש, הפסל של האצ'יקו נחשב עד היום לאחת הנקודות הפופולאריות בעיר, מקום בו תמיד אפשר למצוא עשרות אנשים שנחים מסביב, מצטלמים אתו, או סתם קופצים כדי לומר שלום לפסל הברונזה הכלבלבי של האצ'יקו. תפיסת העולם של היפנים בהקשר לחיות המחמד נשענת על שני מוטיבים מרכזיים בתרבות המקומית: הראשון – דת הבודהיזם, המעלה על נס את אהבת הטבע, החיות והצמחונות, והשני, דת השינטו, השואבת מוטיבים רבים מהטבע.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

"הפריצה" הגדולה של חנויות הכלבו של טוקיו

לחנויות הכלבו ביפן ישנה היסטוריה ארוכת שנים. מרבית חנויות הכלבו הנחשבות במדינה שורשיהם בתקופת אדו, והחלו את דרכם כחנויות קימונו כאצ'ויה.

במהלך השנים הפכו חנויות הכאצ'ויה לחניות כלבו גדולות המוכרות מגוון מוצרים, כמו למשל חנות הכלבו טקשימאיה שהחלה גם היא כחנות קימונו, בקיוטו בשנת 1831, חנות הכלבו מיצוקושי שנפתח לראשונה בשנת 1673 , חנות הכלבו מצוזאקיה שגם לה היסטוריה ארוכה יותר, שהחלה מחנות קימונו בנגויה שנפתחה לראשונה בשנת 1611 ועוד.

אלמלא הופעת הרכבות, ענקיות הקמעונאות הללו היו בלעדיות בשוק הקמעונאי של טוקיו. אך ההתפתחות האורבנית של טוקיו במאה העשרים והתקבצות של שש תחנות הרכבת הגדולות ביותר בקו יאמאנוטה – שיבויה, שינג'וקו, איקבוקורו, אונו, טוקיו ושינגאווה – גרמה לחברות הרכבות לרצות נתח משוק הקמעונאות.

כדי לנצל את ה"שוק השבוי " העובר בתחנות שלהם מדי יום, כל אחת מחברות הרכבת הקימה חנות כלבו מחוץ לכניסה הראשית לתחנה שלה ובמהרה יצרו תחרות קשה לחנויות הכלבו המסורתיות בעיר .

עם הזמן החלו חברות הרכבות לשלוט על תחנות ועל החנויות שבהם, שיבויה נשלטה על ידי חברת טוקיו, שניהלה את קווי הרכבת המשרתים את הפרברים המערביים,  שינג'וקו על ידי חברות קאיו ואודקיו ואיקבוקורו על ידי חברת טובו  וסייבו.

בתחילת המאה ה – 20 חנות הכלבו לא נראו כלל כחניות יפניות,  בחנויות לממכר מוצרים יבשים, הלקוח היה יושב יחף על מחצלות הטטאמי בזמן שאחד מאנשי הצוות (גבר) ירד למרתף על מנת להביא את הסחורה שביקש.

כל זה השתנה עם כניסתו של כלבו. כעת הלקוחות מחליפים את נעליהם לכפכפים בכניסה לחנות, הסחורה מוצבת  בחלונות ראווה בוהקים וכל הצוות נשי.

אך המגמה למעבר לשטחי מסחר גדולים יותר הייתה בלתי נמנעת. בשנת 1914, כלבו מיצוקושי התרחב ועבר לבניין חדש בסגנון רנסנס בשכונת ניהונבאשי,  עם מעליות, מדרגות נעות, הסקה מרכזית וגן על הגג, ונחשב לחנות הכלבו הגדולה ביותר בעולם ממזרח לתעלת סואץ.

בתי הכלבו היו יורשי השווקים שצצו סביב מקדשי העיר. שניהם משכו את ההמונים על ידי כך שהציעו תרבות ובידור לצד הסחורה. בתקופת הטאישו, למיצוקושי הייתה אפילו להקת  הבית, הלהקה היתה מורכת מנערים שלבשו חֲצָאִית סְקוֹטִית אדומה וירוקיה והפכו במהרה לשיחת העיר.

לאחר רעידת האדמה הגדולה של קנטו בשנת 1923, חנויות הכלבו של טוקיו נבנו מחדש והורחבו. החנויות החדשות נטשו את הכלל לפיו הלקוחות נאלצו לחלוץ את הנעליים ולהחליף לנעלי בית כשנכנסו פנימה. הפרסום המריא, והמראה המאופק של חום ואפור הוחלף לצבעוני.

לפני רעידת האדמה של 1923, נשים לא אכלו לעיתים קרובות מחוץ לטוקיו, אך חדר האוכל של חנות הכלבו אפשר להן להתגבר על הרתיעה שלהן להיראות אוכלות בפומבי ובהדרגה גברים ונשים החלו לאכול בשולחנות בסגנון מערבי. הם כבר לא חלצו את הנעליים, לעתים קרובות לא הסירו את הכובעים ומהעילים ולעתים אפילו אכלו בעמידה.

בתקופת מייג'י נשים החלו נשים ביפן לעבוד בתחום הסיעוד ובמרכזיות הטלפון, וקומץ החל לעבוד בחנויות, אך בתי הכלבו היו בין המעסיקים הראשונים בטוקיו שקיבלו על עצמם נשים בהמוניהם והובילו את תחום העסקת נשים.

בשנת 1932הייתה שרפה בכלבו השירוקיה שהיה המתחרה העיקרי של כלבו מיצוקושי בניהונבאשי. ארבעה עשר בני אדם מתו, רובן מוכרות צעירות שנפלו למוות לאחר שניסו להחזיק חבל ביד אחת, תוך שהם משתמשות ביד השנייה בכדי למנוע מחצאיותיהם להתעופף מעל ראשם. באותם ימים, העובדות בחנויות לבשו לבוש יפני וללא תחתונים, לאחר השריפה, שירוקייה דרשה מצוות הנשים ללבוש תחתונים והחלה לשלם להם סובסידיות בכדי ללבוש שמלה מערבית, שנחשבה לבטוחה יותר.

חנות הכלבו שירוקייה נשרפה שוב כתוצאה מהפצצת האש של טוקיו בשנת 1945, ובמקומה נכנסה חברת סוני, שהחלה את דרכה כעסק לתיקון רדיו במעטפת השרופה של בניין השירוקיה.

בשנים שלאחר המלחמה, חנויות הכלבו של טוקיו הפכו לאימפריה קמעונאית עצומה, למעוז למיליוני יפנים שאימצו את אורח החיים העירוני של המעמד הבינוני. בשל שורשיהם בתקופת אדו, הם תמיד העדיפו סחורות המיוצרות ביפן, ופחות סחורות מיובאות. לרובם יש עדיין אזורים המוקדשים לקימונו ולאומנות יפנית מסורתית כמו כלי חרס.

גם בתי הכלבו של טוקיו נוטים להציע מגוון רחב יותר של שירותים ממה שהייתם מוצאים בחנות כלבו אירופאית או אמריקאית, כגון מט"ח, שירותי נסיעות וכרטיסי הופעות. בדרך אפשר למצוא אגף של מכירת מזון ואוכל בקומת המרתף, גינה ופינת משחקים לילדים על הגג ורבים מהם כוללים גם גלריות אמנות.

הגישה היפנית לסחר הקמעונאי הוא שמציב את חנויות הכלבו בלב החיים הציבוריים בטוקיו. מאז שנות השמונים חניות הכלבו מתמודדות עם תחרות קשה מצד סופרמרקטים וחנויות נוחות ומאבדות בהדרגה את העדפתו של הקונה היפני. עם זאת, חניות הכלבו עדין נשארות נושאות הדגל להבנת תפיסת החיים היפנית של החיים הטובים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

העונה הגשומה- tsuyu מגיעה ליפן

אין ספק שאחד הנושאים המעסיקים את היפנים הן עונות השנה ומזג האוויר.

עונות השנה ביפן מחולקות לחמש עונות המובחנות האחת מהשנייה – אביב, העונה הגשומה, קיץ, סתיו וחורף. לכל אחת מהעונות מאפיינים ברורים והן מתחלפות כמעט מידית תוך כמה ימים.

בימים אלו מתחילה ביפן העונה הגשומה הנקראת tsuyu ומשמעותה "גשם שזיפים" מכיוון שעונה זו מתקיימת במקביל להבשלת פרי השזיף.

העונה הגשומה מתחילה ביפן בחודש מאי/תחילת יוני (התאריכים המדויקים משתנים לפי שנה ומיקום) מאוקינווה שבדרום יפן  ונמשכת עד אמצע יולי ברחבי יפן.

בהוקידו, המחוז הצפוני של יפן  אין עונה גשומה, מזג האוויר שם נעים יותר מאזורים אחרים של יפן, אך מדי פעם ישנם ימים מעוננים ומעט קודרים.

בעונה זו ניתן לצפות לגשמים כבדים הבאים במפתיע ויורדים בחוזקה, בדרך כלל לא לזמן ממושך, האוויר לח מאוד והטמפרטורות גבוהות.

העונה הגשומה מתרחשת בסוף האביב ובתחילת הקיץ כאשר אוויר קר מן הצפון  פוגש אוויר חם מן דרום והאפקט העיקרי הוא מזג אוויר מעונן.

מזג האוויר בעונה זו אינו צפוי, אפשר להתעורר לבוקר שטוף שמש ועד שעוזבים את הבית יתחיל גשם כבד ואז שוב השמש תצוץ בחזרה… מסיבה זו, חובה להצטייד תמיד במטריה ובמעיל גשם.

כמות הגשם איננה כה גדולה, למעשה טוקיו גשומה יותר בחודש ספטמבר אך השמיים בתקופה זו קודרים במיוחד, הכל אפור ומעונן ואחוזי הלחות גבוהים.

ישנה מסורת יפנית להכין בובה קטנה עשויה בד לבן ולתלות אותה מחוץ לחלון, תפקידה של הבובה הוא לגרש את הגשם ולהביא את השמש.

ביקור ביפן במהלך העונה הגשומה פחות מומלץ בגלל הלחות והגשם אך יחד עם זאת יש גם יתרונות לטיול ביפן דווקא בעונה הגשומה כמו מחירים יותר נמוכים ופחות צפיפות במקומות המתויירים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוריגמי-origami

אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי הנייר ופירושה מיפנית- קיפול פיסת נייר.
השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
לאחר פתיחת גבולותיה של יפן למערב בסוף המאה ה-19 התפשטה אמנות האוריגמי לעולם כולו והפכה לחלק מתרבות הפנאי.
לא ידוע מתי בדיוק החלה אומנות האוריגמי והיכן נעוצים שורשיה, אך כבר בשנת 1700 החלו להופיע דגמי אוריגמי קטנים של חיות וקופסאות.


בתקופה זו הנייר היה מצרך יקר ביפן ולכן מי שעסק בעיקר באומנות זו היו בני אצולה.
כאשר הנייר החל להיות מצרך זול ונגיש יותר החלו ללמוד את אומנות האוריגמי ברחבי יפן.
בעבר נלמדה תורת האוריגמי בע"פ מאם לבת ורק בשנת 1797 הופיעו ההוראות הכתובות.
החשיבות הגדולה של האוריגמי ביפן מתבטאת בכך שיצירות אוריגמי מופיעות הרבה פעמים בטקסים דתיים של השינטו בה הנייר מסמל טוהר.
כיום חשיבות אומנות האוריגמי ביפן כה גבוהה והיא נלמדת החל מגיל הגן וכל יפני יודע קיפולים לפחות ברמה הבסיסית.
במדינות רבות העיסוק באוריגמי הפך לכלי בריפוי בעיסוק ובתרפיה, מלאכת היד העדינה והריכוז ביצירה משרים שקט ומרגיעים את המטופל.
קיים מגוון גדול של סגנונות ושיטות קיפול באוריגמי – החל מאוריגמי המיועד לפעוטות, המכיל קפלים אופקיים ואנכיים בלבד, וכלה בדגמים המכילים קפלים מורכבים המשלבים מספר בסיסים זה בתוך זה, דגמים מודולריים בעלי חלקים רבים המשתלבים זה בזה, דגמים בעלי קפלים קמורים, דגמים בעלי תבנית קיפול מחזורית מורכבת, דגמים בעלי חלקים נעים המשנים את צורתם, דגמים הנעשים בנייר רטוב ואפילו אוריגמי טכני המתבסס על אלגוריתמים מתמטיים.


אחד מקיפולי הנייר החשובים הוא ציפור העגור המסמל במסורת היפנית חיים ארוכים, אושר, תקווה והגשמת חלומות. אגדה יפנית עתיקה מספרת כי מי שיקפל כ-1000 עגורים יזכה להגשים משאלה. נהוג להעניק אוריגמי של עגור כמתנה מסורתית בחתונה ובכך לאחל כאלף שנות זוגיות מאושרות לזוג הטרי או להעניק אלף עגורי נייר כמתנה להולדת תינוק חדש.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר אודות קיפולי העגורים הוא סיפורה של סדקו ססקי אשר נולדה בהירושימה ב-1943, כאשר היתה בת שנתיים הוטלה פצצת אטום על הירושימה ובגיל 12 אובחנה כחולת לוקמיה.
סדקו החליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה

לשלום עולמי אך הספיקה לקפל כ-644 עגורים עד שנפטרה ומי שהמשיך במלאכתה היו חבריה לכיתה שקיפלו במקומה את העגורים.
לאחר מותה של סדקו התפרסם סיפור חייה והיא הפכה לגיבורה לאומית יפנית. סיפור חייה של סדקו היה למקור השראה לרבים והוביל למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם כולו. באנדרטה שהוקמה לזכרה בהירושימה ניצב פסל בו אוחזת סדקו עגור אוריגמי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת