תגית: מאכלים יפניים

מאכלים בהשראת פריחת הדובדבן

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

פריחת הדובדבן, הסאקורה, ביפן איננה רק חגיגה לעיניים אלא גם חגיגה לחיך.
הרבה מאכלים יהיו צבועים בוורוד, כי זהו האביב, וזו עונת פסטיבל הסאקורה ברחבי יפן.
אפשר למצוא גלידת סאקורה, מוצ׳י סאקורה, לאורז יוסיפו תבלין ורוד וגם הבירה המקומית, אסהיי, תקבל גרסה אביבית בפחית ורודה.

כך ביפן, בתקופת הפריחה, בהשראת צבעי הסאקורה, יוצאות מהדורות מיוחדות ומוגבלות של מאכלים וכלי בית בצבעי ורוד, סגול ולבן בדיוק כמו פריחת הדובדבן, אשר אפשר למצוא אותם רק בתקופת הפריחה, החל מאמצע פברואר ועד אמצע אפריל/ תחילת מאי.
בין כלי הבית בעלי מוטיב פרחי הדובדבן הנמכרים ביותר בתקופה זו אפשר למצוא כוסות, ספלים ובקבוקים בצבעי הפריחה המעוטרים בפרחי עץ הדובדבן.
חברות הבירה מייצרות משקאות בהשראת הסאקורה הנמכרות בפחיות בירה ורודות ופרחוניות.
הסאקה המסורתי יוצא במהדורה מיוחדת כאשר בכל בקבוק פרח דובדבן שלם הנשמר באופן מושלם בתוך בקבוק הסאקה.
גם חברת קוקה-קולה, פפסי וחברת התה ליפטון מייצרות משקאות מיוחדים ובסטארבאקס אפשר למצוא משקאות קרים וחמים מיוחדים כמו תה סאקורה קר, לאטה סאקורה ותות, מוקה סאקורה ועוד…
עוד משקאות סאקורה מעניינים אפשר למצוא בחלק גדול מבתי קפה ביפן עם חידושים מעניינים למשקאות השגרתיים וכולם בהשראת הפריחה.

ומה עם אוכל?
גם כאן קיים מגוון גדול, החל מחטיפים ורודים כמו צ'יפס, קרקרים, חטיפי שרימפס, קיט קאט, חטיף השוקולד האהוב ביפן, בטעם פריחת הדובדבן עם סאקה או שעועית מתוקה. ועד מאכלים מסורתיים שונים כמו ה-אינאריסושי- כיסון טופו שלכבוד הסאקורה ממולא באורז ממותק עם דובדבן מיובש ואטריות אודון הנצבעות בוורוד או סגול.


המאכלים היפנים המסורתיים מקבלים עיצוב וטעם מיוחד על ידי הוספת העלים הנושרים מהעץ הדובדבן בסיום פריחתו. העלים הטריים אינם בעלי טעם מיוחד אך כאשר מייבשים אותם או כובשים וממליחים אותם הריח והטעם של הפרח הופך למרוכז ומעניקים טעם וארומה מיוחדת לאוכל. את העלים המיובשים אפשר לכתוש לאבקה אותה מוסיפים לקינוחים מסורתיים כמו המוצ'י, עוגייה יפנית מסורתית העשויה אורז דביק.
בתקופת הפריחה נהוג להכין את המוצ'י סאקורה, העוגיה המסורתית, בצבע ורוד, ובעזרת שעועית מתוקה להצמיד לה עלה סאקורה מיובש ומומלח העוטף את העוגיה ומעניק לה טעם מלוח המנוגד למתיקות של העוגייה.

עוד קינוחים מסורתיים מיוחדים לסאקורה:
Hanami dango- שלוש כופתאות אורז המוגשות כשיפוד, כל כופתא בצבע שונה, לבן (חסר טעם) ורוד (דובדבן) וירוק (מאצ'ה). קינוח זה נהוג לאכול בעת ההנאבי- צפייה משותפת בפריחה, בפארק עם משפחה וחברים.
Sakura manju- ממתק מאודה ובו ממרח שעועית מתוקה עטופה בבצק, מוגש בצבע ורוד או עם חתיכת דובדבן מלוח מעל הממתק.
Sakura Taiyaki – הטייאקי היא עוגייה יפנית בצורת דג הממולא בממרח שעועית מתוקה הנמכרת בדוכני רחוב. לכבוד הסאקורה, הדג נצבע בוורוד וממולא עם ערמונים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Castella Cake

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

קסטלה (ביפנית: カステラ, "קסוטרה") היא עוגת ספוג יפנית פופולרית, שמרכיביה הם סוכר, קמח, ביצים וסירופ עמילן. לרוב, העוגה נמכרת ביפן באריזות ארוכות, אורך ממוצע של עוגת קסטלה הוא 27 סנטימטרים.

במשך שנים רבות יפן היתה סגורה בפני העולם ולא נתנה להשפעות זרות לחדור אליה. במאה ה-16 ממלכת פורטוגל הגיעה ליפן והחלה בקשרי מסחר עם המדינה וכן בשליחת מיסיונרים לאיי יפן. תקופת האימפריה הפורטוגזית, תקופה אשר הצטיינה בתגליות חדשות, במסעות מסביב לים ובמסחר גלובלי, הראתה ליפנים המצאות ותגליות חדשות עבורם, דוגמת נשק, טבק ואפילו דלעת.  באותה תקופה נגסאקי הייתה עיר הנמל היחידה שפתוחה למסחר עם ציים זרים. הפורטוגזים הגיעו לחופי נגאסאקי ביפן והיו הראשונים לנהל איתה יחסיי מסחר. עוגת הקסטלה הגיעה ליפן, מאחר שיש לה חיי מדף ארוכים. כאשר הגיעו הסוחרים הפורטוגזים ליפן הם הביאו איתם מאפה פורטוגזי מתוק הנקרא "פאו דה קסטלה" (היפנים שיבשו את השם והם קוראים לעוגה קאסוטרה)  עוגת ספוג המבוססת על הקצפת ביצים עם סוכר ויכולה להחזיק ימים ארוכים מבלי שתתקלקל ולכן היתה טובה כצידה לדרך במסע הארוך. העוגה הגיעה יחד עם הסוחרים לנמל נאגאסקי  ואומצה בחום ע"י המטבח היפני והיא נחשבת כקינוח המאפיין את אזור נאגאסקי. כך היא שרדה את המסע הארוך עד ליפן וגם הייתה מקור מזון למלחי פורטוגל.

בתקופת אדו, בין היתר מפאת מחיר הסוכר, עוגת הקסטלה הייתה עוגה יקרה להכנה והיתה קינוח המיועד לעשירים בלבד. עם פתיחת נמלי יפן לעולם הגדול מחירי הסוכר צנחו ועוגת הקסטלה הפכה לעוגה נגישה לכולם ואף לחטיף המתוק הראשון הנמכר בייצור המוני בכמויות גדולות.

עוגת הקסטלה הבסיסית מכילה ביצים, קמח, סוכר וסירופ מתוק וטעמה עדין ופשוט. במהלך השנים העוגה הומתקה כדי להתאים לחיך של היפנים חובבי הכיבוד המתוק. היפנים מכינים את העוגה  גם בצורתה המקורית וגם עם שינויים המתאימים לחיך היפני למשל עם תוספות של מאצ'ה, אפרסקים, שוקולד, דבש ועוד.
העוגה  נמכרת בקופסאות ארוכות או כיחידות בודדות כאשר בצידה האחד שכבת סוכר המכוסה נייר שעווה על מנת למנוע הידבקות של העוגה לאריזה.
אחת המתנות המועדפות על היפנים היא עוגת קסטלה ארוזה יפה המתאימה לכל אירוע.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

נאטו Natto

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

נאטו הוא מאכל יפני, ונחשב אחד המאכלים הבריאים בעולם.
מדובר בפולי סויה שעברו התססה בעזרת חיידק מיוחד, והוא נאכל לרוב בערבוב עם רוטב סויה, מעט חרדל ואורז חם. זהו אחד המאכלים הדומיננטיים בתזונה היפנית המסורתית, ויש הטוענים שהוא חלק מ״סוד אריכות החיים״ של היפנים.

הנאטו מביא עמו גם אתגר הקולינארי מאוד משמעותי לאנשי המערב מכיוון שמדובר במזון שנראה ומריח באופן חריג…

הנאטו הוא מאכל יפני מסורתי הקיים למעלה מ-1000 שנה. הפופולריות של המאכל עלתה בעקבות תרומתו הרפואית הגדולה. נהוג לחשוב כי הוא מונע התקפי לב, שבץ מוחי, סרטן ועוד. הסיבה העיקרית לתכונות המרפא המיוחסות למעדן היא העובדה שבשעת התסיסה נוצרים אנזימים, ויטמינים, חומצות אמינו ועוד תוצרים בעלי ערך תזונתי. כל אלה מעניקים לנאטו את היכולות הרפואיות והבריאותיות שלו. נאטו מכיל ויטמין B12, שחסר בתפריט של צמחונים, ולכן מתאים למתנזרים מבשר.

הנאטו מורכב מפולי סויה מאודים שתססו עד למצב המעניק להם את הטעם המפורסם ואת המרקם של הדביקות והחלקלקות. פולי הסויה מגובבים יחדיו בחוטים הדומים לחוטי עכביש.
איך זה קורה? הסוד טמון בבקטריה "בצילוס נאטו", שמפעילה את תהליך ההתססה. זאת לאחר שפולי סויה שנבחרו בקפידה אודו במיכל פלדה, בתהליך שסופו אוכל שניתן לעכלו בקלות והוא מזין מאד. פולי הסויה שמיועדים להכנת נאטו קטנים יחסית – בגודל של כ- 5.5 מ"מ. יש עדיפות לפולים קטנים, משום שבשעת תסיסה קל יותר להגיע למרכז הפול.
לאחר שרוחצים את הפולים, מכסים אותם במים לזמן שנע בין 12 ל-20 שעות, עד שהם תופחים, אחר כך מאודים הפולים במשך 6 שעות. לאחר מכן הפולים מעורבבים ברוטב מיוחד שמכיל מלח, סוכר, ושמרים עם אותה בקטריה. התערובת עוברת תהליך תסיסה בטמפ' של 40 מעלות צלזיוס למשך כ-24 שעות. אחר כך מקררים את הנאטו ומישנים אותו במקרר למשך שבוע.


בעבר הכינו נאטו על ידי אכסון של פולי סויה בתבן אורז (RICE STRAW) שהכיל באופן טבעי 'בצילוס נאטו'. תהליך התסיסה התבצע כשהפולים היו קבורים או מונחים תחת תנור חימום שולחני יפני.

קיים מגוון רב של סוגי נאטו. בדרך כלל הוא נאכל בארוחות בוקר עם ביצה שלוקה, או במרק מיסו, בסלטים עם טופו, ממולא בחביתה, מוגש כמטבל ואפילו מטוגן בשמן עמוק וכך נהפך הנאטו למאכל סתגלן במיוחד: נאטו משתלב עם הרבה מאכלים ביניהם אורז בתוספת רוטב סויה חרדל צנון יפני ועוד. ויש אפילו גם גלידת נאטו.

היפנים מתחלקים לשניים: אלו שאוהבים את הטעם והריח של הנאטו ואלו ששונאים את ריחו ואת המראה שלו. עבור האוכלוסייה השנייה קיימים יצרנים שיגוונו את המוצר ויפיקו נאטו ללא ריח או ריח חלש.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

דוריאקי- ממתק יפני

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

הוא אולי אחד הממתקים היפניים הכי מוכרים ופופולאריים. הדוריאקי מעיין סנדוויץ' העשוי באופן מסורתי משתי לביבות עגולות קטנות דומות לפנקייק, מחוברות יחד על ידי משחת שעועית אדומה (אזוקי) הנקראת האנקו. לרוב לא מכינים דוריאקי בבית אלא קונים אותו בחנויות המתמחות, אבל גם הגרסה הביתית טעימה ולא מסובכת.

פירוש המילה  דורה  ביפנית הוא "גונג", ושם המתוק היה מגיע מצורתו העגולה וצבעו הזהוב. יאקי משמעותו אפוי, בעוד שדורָ (או דורא) ביפנית הוא "גונג" – שמם של פעמוני הגונג הגדולים שאפשר למצוא בכל מקדש בודהיסטי ביפן.

יש גרסאות שונות ליצירת הדוריאקי, גרסה אחת מספרת שהנזיר הלוחם סאיטו נו מוסשיבו בנקיי (1155-1189) הותיר יום אחד את הגונג שלו מאחור עם חקלאי שאיתו הסתתר. לאחר עזיבתו, האיכר טיגן עוגה על הכלי וכך המציא את הדוריאקי. גרסה אחרת אומרת שהחקלאי ואשתו הגישו לבנקיי עוגה מסוג זה, שהפכה אז פופולרית.

במתכון המקורי וכמו הרבה ממתקים יפניים מסורתיים, דוריאקי ממולאים במשחת אזוקי מתוקה (שעועית אדומה יפנית). עם זאת, לעיתים קרובות קיימת גרסה מרשימה יותר עם קצפת, הנקראת  נאמה דוריאקי. פירושו המילה נאמה הוא "טרי" בהתייחס לקרם הטרי בו משתמשים. מכיוון שקל מאוד לשנות את מילוי הדוריאקי, וריאציות אחרות אפשריות הן: ערמונים, קרם בטטה, קרם מאצ'ה. אפשר אפילו להכניס גלידה פנימה או להוסיף כל מיני מרכיבים מעל. בקיצור, יש משהו לכל אחד!

יש שחושבים שהמתכון של הדוריאקי נלקח מעוגה פורטוגזית, "קסטלה" (ביפנית kasutera), שיובאה על ידי מיסיונרים במאה השש עשרה. לקאסוטרה מאפיינים של עוגת ספוג ואילו הפנקייק נראה כמו לביבה עבה, ולכן זה לא אותו מרקם, ולא אותו טעם. דוריאקי רכים יותר מפנקייק קלאסי, והמילה פאנקקי מתאימה לסוג אחר לגמרי של פנקייק ביפן.

הדוריאקי מוערך על ידי כל היפנים, צעירים ומבוגרים, לכן טבעי למצוא אותם בכל מקום בתרבות הפופולרית היפנית. הם מכניסים אותו כמעט לכל קינוח, חטיף ומאפה. יש ליפנים קיטקט בטעם הזה, גלידה ואפילו קולה.

דמות המנגה והאנימה היפנית דורימון, שהוא רובוט חתול כחול, אוהבת דוראיקי המתואר כמאכל האהוב עליו ביותר. הוא נקלע באופן קבוע לכל מיני צרות בגלל האובססיה שלו לעוגה העגולה. מאז שנת 2000 חברת Bunmeido מוכרת גרסה מוגבלת של דוריאקי בשם דורימון דוריאקי בכל שנה בסביבות מרץ וספטמבר.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מדריך הסושי האולטימטיבי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

סושי הוא המאכל העממי של יפן הנפוץ ביותר בעולם של ימינו.
מדובר במנה בריאה ביותר שאין לה כמעט ערך קלורי אך היא מאוד משביעה ובעיקר מזינה.
אמנם הסושי הפך ללהיט עולמי, אך סושי הוא עדיין שם נרדף ליפן, וטוקיו היא עיר הולדתו החוקית.
הסושי שאנחנו מכירים היום – טרי, נקי וטעים בכל ביס – לא התחיל ככה….. מקור הסושי הוא דווקא (אמנם לא בצורתו הנוכחית) בסין העתיקה, שם פותח הסושי כשיטה לשימור מזון, שבה הדגים לא הוגשו טריים אלא משומרים והאורז הווה מעטפת של הדגים ובכך עזר לשמור עליהם שלא יתקלקלו.
בעת האכילה היו זורקים את האורז ואוכלים רק את הדגים. בשלב מסוים החלו גם לאכול את האורז.
מאכל זה נקרא נארזושי והיה ידוע כבעל ריח חזק במיוחד.
הסושי שאנו מכירים כיום הגיע ליפן בתקופת אדו (1603-1868), תקופת המודרניזציה הגדולה של טוקיו ותוך זמן קצר הפך לפופולרי במיוחד. אנשי העיר העסוקים דרשו אוכל מהיר וקל שהם יוכלו לאכול תוך כדי תנועה, וביס אחד של דג גולמי ואורז התאים בדיוק. בנוסף, ההמצאה המאוחרת של קירור וחומץ אפשרה לשמור על הדגים טריים, וכן הוסיף טעם לאורז.
עם השנים העם היפני צרך יותר בשר נא, גם של דג וגם של פירות ים, והכינוי ביפנית לדג נא שאינו מטובל בחומרי שימור למיניהם נקרא – ‘אושיזושי’ מה שהפך לסושי שאנו מכירים.

ביפן עצמה יש כ-100 סוגים שונים של סושי, וזה מאכל שממשיך להתפתח. היום ניתן למצוא מגוון רחב של סגנונות לסושי ומגוון שלם של מסעדות (גם ברחבי העולם), דוכנים ומנות אירוח בשלל צבעים, טעמים וצורות.

סוגי הסושי שונים:
• ניגירי- סושי בצורתו הפשוטה ביותר: פרוסת דג (בדרך כלל גולמי) על מצע אורז ארוך, מעוצב ביד. כמה מציפויי הדגים הפופולריים ביותר כוללים טונה, ילוו טייל (בורי), שרימפס ודיונון.

• מאקי- צורת הסושי המוכרת ביותר במערב. אצת הנורי מקיפה את האורז ויוצרת גליל, הנפרש למנות לפני ההגשה. את המאקי מכינים בגדלים שונים: הוסו מאקי וצ‘ו מאקי הם קטנים ועשויים ממחצית או משלושת רבעי דף נורי, והם מכילים בנוסף לאורז סוג אחד של מילוי: דג או ירק. הפוטו מאקי עשוי מאצה שלמה ולפעמים אפילו מאצה וחצי, והוא מכיל תערובת של כמה מרכיבים: ירק, חביתה ודג.


• גונקן- נראה כמו 'ספינת קרב', סוג זה דומה למאקי שיש בה אצות ומילוי, אך המילוי כאן הוא בראש המאכל, והמרכיבים בולטים מאצת הנורי. המאכל מורכב מכדור אורז שעוטפת אותו אצת נורי או סשימי של דג, ואת הרווח שנוצר ממלאים בביצי סלמון, ביצי שרימפס או דג קצוצים.


• טאמקי- במאכל זה משתמשים באצה מיובשת כדי ליצור מעין קונוס (מכאן כינויה של המנה), אותו ממלאים באורז ובחתיכות דג. זוהי מנה הנאכלת בעזרת הידיים כיוון שהיא גדולה מכדי שיתאפשר לאחוז בה בעזרת מקלות אכילה.


• אינארי- חתיכות טופו מטוגנות המושרות בחומץ אורז ולאחר מכן מבושלות ברוטב סויה וסוכר.


• צ'יראשי- "סושי מפוזר", מעין סלט- בקערה מסדרים אורז, מכסים באצות נורי, שכבה של דג, אצות ווקאמה טריות והרבה ג‘ינג‘ר כבוש. אפשרות פשוטה להגשת סושי בבית.


• טמארי- כדור אורז קטנים ועליהם חתיכות דג, ירק או חביתה. זוהי הגרסה הקטנה יותר של ניגירי, ההרכב זהה לניגירי, רק הצורה שונה, הטופינג נעטף סביב האורז ולא רק מונח עליו. זה יותר סושי בסגנון ביתי, אם כי ניתן למצוא אותו גם בחנויות כלבו יוקרתיות.


• אושיזושי- "סושי לחוץ". הומצא במקור באוסקה. זהו קציץ בשר המורכב משכבות של חתיכות דג וחומץ אורז, יחד עם מרכיבים מתחלפים שונים, הנכבש לאורך זמן בלחץ. את הקציץ המתקבל חותכים לקוביות קטנות לפני ההגשה.


• סאסאושי- בדומה לאושיזושי, גם סאסאושי נלחץ, אך עטוף בסוג של עלה במבוק. התוספות הן בדרך כלל דגים כמו סלמון וירקות וניתן לקנות אותם במלבנים קטנים או בתוך סושי גדול כמו דמוי עוגה.

 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת