עייפות מכובדת

התרבות היפנית מכבדת ומעריכה אנשים אשר נותנים הכל מעצמם ודוגלת  במוסר עבודה גבוה.
כאשר אדם סיים את יום עבודתו הארוך והוא עוזב את מקום העבודה נהוג להיפרד  באמירת
"otsukaresama deshita"  שפרושה אתה נראה עייף. בעיני היפנים סימני עייפות הם סימן לכך שעבדת קשה מאוד וזו נחשבת ל"עייפות מכובדת".
ביפן, לעבודת צוות חשיבות עליונה ולכן ביטוי זה מדגיש את התודה ההדדית שרוכשים העובדים אחד לשני על העבודה הקשה שכל אחד עושה.
כאשר אומרים "otsukaresama deshita" נהוג לומר בחזרה את אותן המילים ובכך להודות בחזרה לקולגות שלך על העבודה הקשה שהתבצעה באותו היום.
במקום העבודה נהוג לומר זאת גם כאשר חוזרים מפגישת עבודה או בסיום שיחת טלפון וכך להביע הכרת תודה על העבודה שבוצעה.
דרך נוספת להיפרד מעמיתים בסיום יום עבודה היא לומר  "Osaki ni shitsurei shimasu" – "תסלח לי שעזבתי לפנייך".
בסיום יום עבודה נהוג ביפן לצאת לשתות ביחד עם העמיתים לעבודה וכך לבנות מערכת יחסים טובה עם האנשים איתם מבלים שעות ארוכות במקום העבודה.

את צמד המילים "otsukaresama deshita"  נהוג גם לומר לפני שמרימים כוסית, כמו "לחיים" הפירוש הוא שאתה נראה עייף ולכן מגיע לך להנות מכוס משקה.
חשוב רק לשים לב לא לשתות לפני שאומרים "לחיים" מכוון שביפן זה נחשב לגסות רוח.

מוסר עבודה ביפן

ביפן יש לא פחות מ-15 חגים לאומיים.

מאמר של "וול סטריט ז'ורנל" הראה כי היפני הממוצע מנצל רק 8.6 מימי החופשה שלו בכל שנה – פחות ממחצית ממה שהוא זכאי לו. לשם השוואה, בארה"ב משתמשים העובדים בממוצע ב-10 מתוך 14 ימי החופשה בתשלום שלהם כל שנה.

המושג "לעבוד קשה מדי" כל כך שכיח ביפן שלמדינה יש מילה למי שמת מעבודה מוגזמת – "קארושי". שלא כמו האירופאים, שנהנים מחופשות קיץ ארוכות, אנשי הצווארון הלבן ביפן ידועים בכך שהם מגבילים את ימי החופשה שלהם ולעיתים מסתפקים בסוף שבוע ארוך.

בחברות רבות ביפן מקובל שעובדים כ־12 שעות ביום בממוצע, ולעתים גם 14 ויותר. למתבונן מהצד נוצר הרושם שהעבודה היא ייעודו של האזרח היפני, ושהוא יעשה כל שיידרש ממנו כדי לרצות את המעביד וכדי לתרום את חלקו להצלחת הקבוצה שאליה הוא שייך. העבודה ביפן היא ערך עליון, כאשר אדם חסר עבודה הוא חסר זהות, ואיננו עוד חלק מהמעגל החברתי.

למרות שינויים שחלו בשנים האחרונות, בבסיס המבנה התעסוקתי ביפן עומדת התפיסה ש"העבודה היא לכל החיים". חברות יפניות רבות שולחות נציגים לאוניברסיטאות ובוחרות את הטובים שבסטודנטים עוד טרם סיימו את לימודיהם או מיד עם סיומם. העובד החדש עובר הכשרה ארוכה בחברה ומסתייע בעובד ותיק אשר מלמד וחופף אותו הן לגבי תפקידו הספציפי בחברה והן לגבי ההתנהלות הכללית וההיררכיה בחברה.

עזיבת מקום עבודה ומעבר למקום עבודה אחר עקב שכר משתלם יותר או הטבות נרחבות אינה נפוצה ביפן, ונאמנותו של עובד היא בראש ובראשונה לחברה בה הוא עובד.אי-לכך, לכן מעבר למקום אחר לטובתו האישית מציגה אותו באור שלילי.

העובד היפני הממוצע ינצל את ימי החופש שלו בשני מקרים בלבד: א. כשהחברה בה הוא עובד מכריחה אותו לנצל אותם ב. כשמתקיים אירוע מיוחד שמצדיק את זה (כמו הלוויה למשל, או חתונה שנערכת במקום רחוק).

וכך החופשות הכמעט-יחידות של היפני הן בסופי שבוע, אליהם מצטרף לעיתים חג לאומי שמקנה לו יום נוסף בבית (החגים הלאומיים ביפן מתקיימים כמעט תמיד בימי שני).

סיבה נוספת להימנעות מלקיחת ימי חופש היא הלחץ החברתי. ביפן כל כך לא מקובל חברתית לקחת ימי חופש, עד שעל עובד שייקח יום כזה הקולגות יסתכלו בעין עקומה.

למה ביפן עובדים קשה כל כך?

שילוב של מספר גורמים:

• חינוך- ביפן מרגילים את הילדים כבר מגיל צעיר לעבודה מאומצת ולשעות פנאי מעטות. הילד היפני הולך בבוקר לבית הספר הרגיל, בצהריים ל"ג'וקו" (בית ספר בו נערכת חזרה על החומר שנלמד באותו יום בכיתה) ובערב לחוגים.
• המיתון הכבד בו היתה יפן שרויה מתחילת שנות ה-90 גרם לבעיות אבטלה חמורות והרגיל את היפנים לייחס חשיבות רבה לעובדה שיש להם מקום עבודה קבוע.
• Lifetime Employment- שבעבר הלא-רחוק היה נפוץ מאד ביפן. במסגרת ההסדר הזה אתה מועסק באותה החברה מתחילת הקריירה שלך ועד לפרישה, ובתמורה לכך מקבל בסופו של דבר תנאי פנסיה מעולים. הידיעה שתועסק באותו מקום למשך שארית חייך גורמת לתחושת נאמנות רבה יותר למקום העבודה.