6 אומנויות ומלאכות יפניות "עשה זאת בעצמך"

אולי תרגישו שאמנויות ומלאכות יפניות הi מעבר לשליטתכם ושאתם צריכים כלים עתיקים ועצות ממאסטר כדי ליצור את ה-One Piece הבא. אבל זה רחוק מהאמת.

שפע של אומנויות ביפן נגישות בקלות עבור האדם הממוצע. אתם יכולים ליצור מתנה מרשימה או להתחיל תחביב חדש בהישג ידכם. 

לא משנה מה הסיבה, אם אתם מחפשים מאמץ יצירתי להעביר איתו את הזמן, אולי תמצאו ניצוץ של השראה מהרשימה הזו.

Shodo (קליגרפיה יפנית)

אתם לא צריכים להיות מומחי קנג'י כדי להרים מברשת קליגרפיה יפנית. עם זאת, זה עוזר אם אתם מתכננים ליצור את הקאנג'י הקשה ביותר בכל הזמנים.

עם ההיסטוריה האצילית שלו, הקשרים לבודהיזם והתשוקה שאין להכחישה, השודו הוא תחביב מדיטטיבי שדורש יד יציבה ואהבה לאוצר מילים יפני. אין "דרך אמיתית" לעשות קליגרפיה. במקום זאת, מצאו את הדרך שלכם דרך משיכות אקספרסיביות הייחודיות לכם.

קינטסוגי

במידה ובטעות שברתם כלי חרס יקר או צלחת שירשצם מסבתא רבה, אל דאגה! ישנו פתרון מעולה הנקרא קינטסוגי.

קינטסוגי היא אמנות עתיקה המעוררת את רגשות הוואבי-סאבי, היופי שבחוסר השלמות. על ידי שימוש בלכה מעורבת עם מתכות יקרות, אתם יכולים למלא את הסדקים של כלי אוכל חבוטים. התוצאה מהממת ויכולה להיראות טוב יותר מאשר כשהדבר היה חדש.

אוצ'יווה

תוכלו לזהות מניפות מעוגלות אלו בכל רחבי יפן, במיוחד בחום הקיץ. לעתים קרובות ניתנות בחינם מכוסות בפרסומת צעקנית, הן מגוונות וניתן להשתמש בהן לא רק כדי לקרר את עצמכם אלא גם כדי להביע מסר – פשוטו כמשמעו.

אוצ'יווה בעיצוב יד נראות לעתים קרובות מנופפות על ידי הקהל בקונצרטים או מעודדות מישהו לעבור את החלק האחרון של מרתון עם "גנבאטה!" (תעשה כמיטב יכולתך!) משורבט בחזית. זה היופי של אוצ'יה. אתם יכולים לעצב אותן בכל דרך שתרצו, בין אם זה הצהרת אהבתכם או ציור דרקון משוכלל.

אוריגמי

אמנם לא המלאכה עבור וותרנים, אבל אוריגמי יכולה להיות אומנות מאתגרת וקלה יחסית, תלוי מה אתם רוצים ליצור. השמיים הם הגבול, כפי שניתן לראות בעיצובים מורכבים שלקחו שעות, ולפעמים ימים שלקיפול ופיתול נייר.

דרקונים, ארמונות, לוחמים וכמובן, עגור הנייר האייקוני, כולם נוצרו באמצעות חומר אחד: נייר. אז יש רק כלל אחד, אל תשתמשו במספריים או בדבק.

מנגה

לאמנים מתחילים רבים ברחבי העולם יש את החלום המשותף להיות מנגה-קה (אמן מנגה) במשך מאות שנים. עד כדי כך, עד שקומות שלמות בחנויות יפניות מוקדשות לאמנות, כאשר מנגה-קה בתחילת דרכם מוותרים על אמצעים דיגיטלים למען עט ונייר מסורתיים.

העולם הזה של יצירת מנגה מסורתית יכול להיות מרתיע עבור מתחילים. אמנם זה דורש קצת כישרון טבעי, אבל אתם גם צריכים את המסירות כדי להתגבר על לבהות בנייר, לוחות מעוצבים בצורה מושלמת וקומפוזיציה. אז אולי כדאי לחפש כמה מדריכים לפני שמתחילים.

Mizuhiki (חוט נייר אורז)

רוצים להרשים אדם אהוב עם מתנה מעוצבת באלגנטיות? אז תתחילו ללמוד את אמנות המיזוהיקי.

במערב, קשת מסודרת נוטה להיות הכתר של מתנות רבות, אבל ביפן ניתן להחליף סרטים בחוט נייר אורז, המכונה מיזוהיקי. נוקשה אך ניתנת לגימור, מספר גדילים מתמזגים לקשר או תבנית מורכבת. לעתים קרובות תראו מיזוהיקי על מעטפת האוטושידמה השנתית (כסף לשנה החדשה) או מחובקת בחוזקה לכרטיס תודה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מבט מקרוב על עבודותיו של מאסטר המנגה- טזוקה אוסאמו

מנגה ואנימה הם מאפיינים של התרבות היפנית המודרנית שהפכו פופולריים ברחבי העולם. מבקרים רבים ביפן מחפשים את תרבות המנגה ואפילו מקומות ממשיים הקשורים למנגה, במובן מסוים, המבקשים להחיות את המנגה.

בעוד שמנגה קיימת כצורת אמנות מאז סוף המאה ה-19, ככל הנראה התפתחה מיצירות דומות קודמות, הפופולריות של הז'אנר עלתה במיוחד ביפן שלאחר המלחמה.

אחד מאמני המנגה האחראים לכך ביותר הוא טזוקה אוסאמו (1928-1989), שלעתים קרובות מכונה הסנדק של המנגה. מוקדם יותר השנה נפתח העתק של בניין הדירות הרעוע שבו אוסמו ואמני מנגה אחרים יצרו מושבה בשנות ה-50 , כמוזיאון וכעת מוקרן גם עיבוד לייב של אחת מיצירותיו האפלות/עצבניות של אוסמו בבתי הקולנוע ברחבי יפן.

Tokiwa-so: מושבה של אמני מנגה בימים הקדומים

טזוקה החל לצייר ולפרסם מנגה אפילו בתיכון וכשהתמחה כרופא הוא כבר פיתח את אחת הדמויות הכי ותיקות וחביבות שלו: אסטרו בוי. בשנים 1953-54 (עדיין מוקדם יחסית בקריירה שלו), הוא התגורר ב-Tokiwa-so, בניין דירות בן שתי קומות מעץ לפני המלחמה בטושימה-קו בטוקיו.

השכנים של טזוקה בבניין בן 18 היחידות כללו עוד אמני מנגה. כשטזוקה המשיך הלאה

ב-1954, הוא הציע את חדרו בבניין לאמני מנגה אחרים שעשו את אותו הדבר כשעברו הלאה. הבניין הפך להיות מושבת אמני מנגה, כשהדיירים חולקים לא רק רעיונות ותמיכה הדדית אלא גם את מתקני המטבח והשירותים. לא הייתה אמבטיה בבניין; כולם הלכו לבית המרחץ השכונתי במקום. עבור טלפון, הם השתמשו בתא הטלפון הציבורי ברחוב הסמוך.

ה-Tokiwa-so המקורי נהרס בשנת 1982. אבל, הודות לפופולריות של טזוקה וחבריו אמני המנגה, הבניין שוחזר באהבה ממש עד המשתנות הישנות והלחם העבש במטבח. המבקרים יכולים להיכנס לחדר שהיה של טזוקה, כמו גם לחדרים של חבריו האמנים, ולראות בעצמם איך כולם חיו ועבדו. חדר אחד הוסב להיסטוריה כללית של השכונה גם בשנים שלאחר המלחמה. הצילומים התקופתיים בשחור-לבן הופכים מקום זה לקפסולת זמן מעניינת.

קומת הקרקע היא גלריה המכונה Manga Lounge, הקירות מכוסים במנגה וינטג'ית צבעונית ומנגה עכשווית, שצוירו בעיקר על ידי תושבי עבר של Tokiwa-so. מרכז החדר נשלט על ידי דגמים מוקטנים של המבנה כפי שהיה בשנות ה-50/60. מחצית מקומת הקרקע היא גם חלל אירועים ייעודי.

ברברה – עיבוד חי לאחת מיצירותיו הבוגרות של טזוקה

בדומה לסופרים רבים, טזוקה כתב גם לילדים וגם למבוגרים. אחת המנגות המבוגרות ביותר שלו, ברברה, הופיעה בסדרה באמצע שנות ה-70. זהו סיפור אפל, שנאמר שהוא מבוסס באופן רופף על סיפורי הופמן של אופנבך. כנראה שחלקם תפסו את העבודה כאלגוריה לטירוף של הזמן המודרני.

בנו של טזוקה, במאי הקולנוע מאקוטו טזקה, הפיק גרסת אקשן חיה של יצירתו של אביו, שזכתה בתואר עטלף הזהב (הסרט הטוב ביותר) בפסטיבל הפנטה האיטלקי.  הסרט מספר את סיפורו של סופר מצליח שיורד לטירוף עם סטיות מיניות, פנטזיות סוריאליסטיות ומוזה אישית משלו שמתגלה כמוזה ממשית. פסקול הג'אז העצבני שלו מוסיף לאפקט האפל של הסיפור.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מנגה

מנגה או "מאן-גא", מילה שפירושה ביפנית "תמונות מגוחכות" ומתייחסת לקומיקס, אך ברחבי העולם פירושה מצטמצם ספציפית לקומיקס היפני. שוק המנגה של יפן הוא שוק הקומיקס הגדול בעולם.

• 

• 

המנגה התפתחה במקביל לקומיקס המערבי, אך שונה ממנו הן במאפיינים גרפיים, עלילתיים ומבניים והן בתרבות הסובבת את התעשייה. ביפן אנשים מכל הגילאים קוראים מנגה. המדיום כולל יצירות במגוון רחב של ז'אנרים – פעולה, הרפתקאות, קומדיה, סיפורים בלשיים, דרמה, היסטוריה, אימה, מסתורין, רומנטיקה, מדע בדיוני, פנטזיה, ארוטיקה, ספורט, מתח, ועוד.

• 

• 

נראה כי כל היפנים, צעירים ומבוגרים כאחד, נוהגים לקרוא מנגה בכל הזדמנות, בשעות הפנאי, בזמן נסיעה ברכבת ובהפסקות בבית הספר ובעבודה. המאיירים והכותבים של המנגה, נקראים מנגקה  mangaka ונהנים ממעמד של ידוענים. חברות פרסום רבות מאמצות דמויות מתוך המנגה לשיווק שלל מוצרים ואף מעסיקות לעיתים מנגקה בסגל החברה. המנגה הפכה לחלק אינטגרלי בחיי היומיום של יפנים רבים ואפילו משרדים ממשלתיים מסוימים מעצבים את סמליהם ברוח המנגה.

• 

• 

על אף שהמנגה נתפסת לפעמים כתופעה תרבותית עכשווית ביפן, היא למעשה מהווה חלק בלתי נפרד מן האומנות היפנית המסורתית. המנגה התפתחה במשך מאות שנים ועברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה. שורשיה נעוצים במאה ה-10 לספירה, כאשר אומנים יפנים ניסו לחקות מגילות סיניות הומוריסטיות. במהלך המאה ה-12 החלו האומנים היפנים ליצור מגילות הומוריסטיות אשר נבדלו לחלוטין מהמגילות הסיניות. איור המגילות, הנושאים והמלל אשר נוסף לאיורים נוצרו במיוחד עבור קהל הקוראים ביפן.

את הכינוי "מנגה" טבע אומן ההדפסים והצייר קאצושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai), שחי בעיר אדו (שבעתיד תהפוך לבירת יפן, טוקיו) במאה ה-19. לצד עבודתו כצייר הדפסים מכר הוקוסאי גם איורים הומוריסטיים פשוטים ושרבוטים קריקטוריים, אותם כינה כ"מגוחכים". הוקוסאי נהג לאייר דמויות גרוטסקיות, אשר עיצובן מעלה גיחוך, בעלי חיים וחפצים מואנשים וכן דמויות בתנוחות ארוטיות. איוריו הפכו לפופולריים מאוד בקרב מעמדות הביניים העירוניים ביפן כולה ואומנים רבים ניסו לחקות את ציוריו.

המנגה המודרנית החלה להתפתח ביפן של לאחר מלחמת העולם השנייה, כהתפתחות טבעית של אמנות הסיפור המאויר היפני. הסיפור המאויר החל את דרכו בתוך מגילות ששילבו מלל עם איורים, ומאוחר יותר שינה את צורתו כאשר הופיע בספרי ציורים נטולי מלל. יפן בשנים 1945-1952 היתה נתונה לשלטון אמריקני, שתרבותו חלחלה לתרבות המקומית ונתנה בה את אותותיה. אלו השפיעו על הקולנוע, האנימציה וגם על המנגה היפנית.

• 

• 

המנגה המודרנית מצוירת לרוב בצבעי שחור-לבן ובסגנון אקספרסיבי ודינמי. הדמויות מאופיינות בעיניים גדולות המביעות רגש רב. ההגזמה עצמה היא שהפכה לנחלת הז'אנר, ולצדו נוצרו עשרות סימנים מוסכמים שתפקידם לייצג את רגשות הדמויות ואת מצבן הנפשי: דמות מאוהבת תהיה מוקפת בלבבות מרחפים כמו בסרט מצויר, דמות נבוכה תאופיין בטיפה גדולה על המצח המייצגת זיעה קרה – בעוד שעל מצחה של דמות כועסת עשוי להופיע אייקון המציג וריד העומד להתפקע. כמובן שסימנים אלו אינם גורפים וישנם יוצרים שיבחרו לא לנצלם.

• 

• 

ביפן המנגה מתפרסמת בחוברות חודשיות מצליחות, כאשר כל אחת מהן מכילה בתוכה מספר פרקים של סיפורים שונים. הפופולריים שמבניהם מאוגדים בסופו של דבר לספרים בכריכה דקה. אוגדנים אלו הן הגרסאות המוכרות יותר של המנגה בעולם, שזוכות אף לתרגום לשפות שונות.

• 

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

תערוכת קומיק-קון טוקיו 2016

המילים קומיק-קון מוכרת לכל אוהדי הפנטזיה, אנימציה וגיבורי על כאשר כנס הקומיק-קון הגדול והמוכר ביותר בעולם מתקיים פעם בשנה בסאן דייגו, ארה"ב.

בכנס מתארחים אמנים רבים מתעשיית הבידור, מתקיים טקס חלוקת פרסיי התעשייה בתחום, תחרות תחפושות קוספליי (תחפושות מעולם האנימציה והקומיקס) ועוד…
הפעם הראשונה שהתקיימה תערוכת הקומיק-קון היתה ב-1970 בארה"ב ומאז התערוכה מתפתחת וגדלה בכל שנה ומתקיימת במדינות שונות ברחבי העולם.
השבוע (2-4.12) התקיימה תערוכת הקומיק-קון בטוקיו כאשר בתערוכה זו שמו דגש רב על תרבות הקומיקס והאנימה אשר מגיעה מיפן.
תחת קורת גג אחת מתאגדים אנשי התעשייה מהתחום והמעריצים הגדולים ומנהלים פאנלים בנושאים שונים.
באירוע מתארחים סלבריטאים בינלאומיים מסרטים ותוכניות טלוויזיה מז'אנר סרטי הפנטזיה מדע בדיוני, והקומיקס, והאוהדים המגיעים לתערוכה יכולים לפגוש את הכוכבים האהובים עליהם.
תערוכת קומיק-קון טוקיו מארחת גם את מנהיגי הטכנולוגיה היפניים אשר מציגים מוצרים חדשניים המשפיעים על חיי היום-יום שלנו כמו טלפונים ניידים, משחקי מחשב ועוד…וכן פיתוחים מעניינים כמו מכונית ללא נהג ורובוטים.
יפן ידועה כמעצמת מנגה –אומנות הקומיקס היפנית כאשר שוק חוברות המנגה ביפן גדול במידה רבה מהשוק האירופאי והאמריקאי.
כמעט כל יפני קורא חוברת מנגה ולכן ניתן למצוא סוגים רבים ומגוונים של חוברות מנגה, כאלו המיועדות לבנים, לבנות, למי שאוהב אמנות לחימה או למי שמעדיף הרפתקאות, חוברות לילדים וחוברות למבוגרים.

מחזה נפוץ למדיי הוא לראות את היפנים בזמן נסיעה ברכבת שקועים בחוברת המנגה החביבה עליהם.
אין זה מפתיע שתערוכת הקומיק-קון שהתקיימה השבוע ביפן זכתה להצלחה מסחררת ומבקרים רבים המעריצים את עולם המנגה הגיעו לבקר בתערוכה.