מה עושים כשאין כיסים?

מה עושים כשאין כיסים?…
בבגד המסורתי של יפן, הקימונו, אין כיסים…הנשים מצאו פתרון והשתמשו בשרוולים הרחבים של הקימונו ככיס בו אפשר לשים דברים קטנים.
אך לגברים אין שרוולים רחבים בקימונו ולכן השתמשו בארנק קטן (אינרו) בו ניתן לשים חפצים קטנים כמו מטבעות, טבק ועוד.

האינרו היה מושחל בשרוך על חגורת הבגד (אובי) ומעליו השחילו גם נצקה- פסלון זעיר ששימש כמשקולת והבטיח שהשרוך לא יחליק על החגורה וייפול יחד עם החפצים האישיים.
המאפיין הבולט בכל נצקה הם שני החורים הקטנים הנמצאים בגב הפסלון עבור השחלת השרוך.

הנצקה מגולף מחומרים שונים כמו עץ, שנהב, חרסינה ואפילו קרן קרנף.
גודלו נע בין 3-12 ס"מ וצורתו עגולה וחלקה כך שבד הקימונו חלילה לא ייתפס בהו.
נושאי הגילוף של הנצקה היו מגוונים- בעלי חיים, דמויות מיתולוגיות, מסכות, צורות שונות ועוד.

בתקופת אדו היתה פריחה של פסלוני הנצקה, מכוון שבתקופה זו חוקי הלבוש למעמדות הגבוהים היו נוקשים והבגדים התאפיינו בצניעות ואיפוק אך חוקים אלו לא חלו על הנצקה וכך יכלו הגברים להתהדר בנצקה מפואר ויקר ולהפגין את עושרם.
בתקופת השיא של ייצור הנצקה היו הפסלונים קטנים ומורכבים ועיצובם היו מעולם הפולקלור היפני.
ישנם פסלונים המגולפים בידי אמן ומחירם בהתאם.

איכות הנצקה נמדדת לפי החומר ממנו הוא מגולף, שימוש בקישוטים כמו פנינים, ורמת הגימור של הפרטים הקטנים של כל פסלון.
כאשר הדרישה לנצקה גברה והחלו לייצרם בכמויות גדולות גם האיכות ירדה והחלו להשתמש בחומרים זולים ובאיכות ירודה.
לקראת סוף המאה ה-19, כאשר יפן נחשפה לעולם המערבי זנחו בני המעמד הגבוה את הלבוש המסורתי ואימצו את הלבוש של העולם המערבי וכך חדלו להשתמש בנצקה והוא הפכו מפריט בשימוש יומיומי לפריט אספנות.
את הנצקה ניתן לראות במוזיאונים ביפן המציגים אוספים מרשימים של הפסלונים או לרכוש נצקה למזכרת בחנויות המיועדות לתיירים.

• התמונות מרחבי הרשת