חליצת נעלים ביפן

למה היפניים כל כך מקפידים על חליצת נעליים? הסיבה העיקרית והברורה ביותר היא ניקיון.
האקלים ביפן הוא לח מאוד. בעבר כאשר הכבישים לא היו סלולים או מרוצפים באבנים, היפנים הסירו את נעליהם על מנת לא להביא בבוץ ולכלוך מבחוץ לתוך הבית. בבתים היפניים הריצוף הא מחצלת "טאטמי", שאותה קשה מאוד לנקות מלכלוכים.

בנוסף, עבור היפנים, לרצפת הבית שימושים רבים. הם מורגלים לבצע את כל הפעילויות היומיומיות שלהם על הרצפה ומחצלת הטאטמי, פעולות כגון אכילה ושינה. עדין ניתן למצוא יפניים שמעדיפים לאכול ארוחת ערב על שולחן נמוך בעודם יושבים על כרית על הרצפה. ייתכן וזו תוצאה של מבנה הבתים היפניים שהם יותר קומפקטיים מאשר במערב.


עם זאת, אצל היפנים יש הפרדה ברורה בין מה שנחשב שייך לעולם החיצוני ובין מה ששייך לפנים, קרי הבית. היפנים קוראים לזה סוטו- חוץ ואוצ'י- פנים. ההבחנה בין השניים היא מרכיב חשוב בבניית הזהות היפנית כולה. החברה היפנית היא חברה היררכית מאוד ולכן כל חבר בה צריך לדעת בכל רגע נתון מי נמצא בקבוצת הפנים שלו ומי מחוצה לה וכך נקבע יחסו לקבוצות שונות ויחסן של אלו אליו. משפחה כמובן, נחשבת שייכת לקבוצת הפנים כך גם קבוצת העמיתים הקרובים בעבודה. לעומת זאת עמיתים במקום עבודה אחר יחשבו קבוצת חוץ. השוני ביחס יתבטא אפילו בצורת הדיבור. לקבוצות הבית ידבר היפני בצורת דיבור אינטימית ולעומת זאת כשישוחח עם אדם מקבוצת החוץ יתבטא הדבר בהוספת ביטויים שונים לשפה ונקיטת שפה מכובדת. ההבחנה בין פנים וחוץ היא דרך מצוינת לשמור על מסגרות נוקשות של היררכיה ועל אי פריצה של גבולות.
ההקפדה על פנים וחוץ אצל היפנים באה לידי ביטוי גם בכך שהם לא תמיד אומרים בצורה ישירה מה הם חושבים. להיפך, הרבה מאוד פעמים הם "יעטו" על עצמם חזות אחרת לחלוטין ממה שהם חושבים ומרגישים. הישראלים שהם ישירים לא מבינים התנהגות כזאת ויחשבו שמדובר בצביעות. אך אצל היפנים זה ברור שמתחת לחזות החיצונית מסתתר הקול הפנימי, שאותו יש לגלות בעדינות ולהבין למה מתכוונים באמת.


אז מתי צריכים לחלוץ את הנעלים?
כאשר נכנסים לבית יפני- מובן מאליו, מכיוון שלא רוצים להכניס לכלוך מבחוץ לתוך הבית.
אבל הנקודה שבה נעשית חליצת הנעלים היא החשובה וזה ה- "genkan" – הכניסה. לכל בית, דירה, בית ספר וכמעט כל בניין קיים "genkan". ה- "genkan" היא הגבול ברור בין הפנים לחוץ. בדרך כלל עד 2-3 סנטימטר מהרצפה, ולפעמים יהיה בצבע / מרקם שונה. ה-"genkan" נחשב “מחוץ” והוא המקום שבו צריך לחלוץ נעליים.


בנוסף ל-"genkan", סימן טוב נוסף לחליצת נעלים יהיה קופסת נעליים או תיבה עם נעלי אורחים או כפכפים לאורחים המסודרים במפתן הדלת.
ריצוף מחצלת טאטמי- טאטמי ונעליים לא הולכים טוב ביחד. לפעמים ישנן מסעדות וחנויות מיושנות שבהן יש אזור טאטמי. כל צעד שעושים על מחצלת טאטמי עם נעליים גורם לנזקים והחלפת טאטמי אינה זולה….


מכיוון לא יודעים איפה או מתי צריך לחלוץ את הנעליים ביפן, מומלץ להקפיד לגרוב גרביים בלי חורים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קוטו- כלי מיתר יפני

שלושה סוגים של כלים משמשים לנגינת מוזיקה יפנית מסורתית: תופים, כלי מיתר וכלי נשיפה (בעיקר חלילים). הקוטו (KOTO) הוא כלי מיתר יפני מסורתי וכלי הנגינה הלאומי של יפן.

זהו כלי פריטה בעל צורה מאורכת העשוי מעץ פאולוניה אשר אורכו כ-180 סנטימטר ורוחבו כ-25 סנטימטר, הדומה לכלי המכונה ציתר (Zither), והוא כולל 13 מיתרים המורכבים על גשרים לאורך תיבת תהודה ארוכה. המיתרים מכוונים לפי סולם פנטטוני מינורי הנקרא Hira Choshi.

הנגינה בקוטו מתבצעת על ידי פריטה או צביטה של המיתרים ביד ימין, ודחיפה או משיכה של המיתרים ביד שמאל וזאת כדי לשנות את גובה הצליל וליצור ויברטו.

הקוטו מוחזק מהרצפה על ידי שתי רגליים או תיבת אחסון והנגינה מתבצעת  באופן מסורתי בכריעה או בישיבה על רצפת טאטאמי. ברוב הקונצרטים המודרניים, הכלי מונח על דוכן כך שהמבצע יכול לשבת על כיסא.

מוצאו של הקוטו מכלי הגוז'נג הסיני, שהגיע ליפן במאות ה-7 וה-8. מקורו של הקוטו המודרני הוא בכלי גקוסו ששימש במוזיקת החצר הקיסרית. הקוטו הפך לכלי פופולרי מאוד בקרב האצולה היפנית. נגן הקוטו גם שר לעיתים לצלילי הנגינה של הקוטו. כמו כן חוברו לו גם יצירות סולו וגם יצירות להרכבים קאמריים שכוללים את הקוטו.

סוגים שונים של כלי מוזיקה היו בשימוש ביפן המסורתית, אך הצלילים הידועים והאהודים ביותר הם אלה המופקים מכלי מיתר, מתופים ומחלילים. בתוך כל קבוצה יש כלים שונים המותאמים לצלילים הרצויים לז'אנר מוזיקלי ספציפי. כלי המיתר, שמנגנים עליהם בקשת, הם נדירים יחסית בתולדות המוזיקה היפנית, וכוללים סוגים שונים של סיטרים ולאוטות ארוכות צוואר וקצרות צוואר. בין הסיטרים ישנו הוואגון (wagon) בעל ששת המיתרים, הקוטו (koto) בעל שלושה עשר המיתרים ועוד. יש סוגים שונים של ביווה (biwa), שהיא מעין לאוטה קצרת צוואר ולה ארבעה מיתרים, ושאמיסן, כלי בעל צוואר ארוך ושלושה מיתרים. בכל כלי המיתר מנגנים בעזרת מפרט.

ניתן לראות נגנית קוטו יפנית בסרטון- https://www.youtube.com/watch?v=BpzxPseOOPQ

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

כללי נימוס ביפן

היפנים הם מנומסים ואדיבים להפליא. עם זאת, ישנם כללי התנהגות קפדניים למבקרים ביפן. יש שיחשבו שהם קפדניים מדי ויש מי שיוקסמו מהתנהלות זו. הנה כמה דוגמאות לכללי נימוס והתנהגות ביפן:

כללי-

קינוח אף בפומבי נחשב מאוד לא מנומס בתרבות היפנית.

נתינה ולקיחה ב-2 ידיים- היפנים מגישים כל דבר (מעבר לעודף מטבעות) ב-2 ידיים, ולכן מן הראוי לקבל את זה ב-2 ידיים – זה מעיד על כבוד כלפי נותני השירות. לעיתים ניתן לשים כסף או כל דבר אחר על מגשית מיוחדת.

לא נותנים טיפים ביפן.

מתנות קטנות- יפנים משוגעים על מתנות קטנות ממקומות מעבר לים, לכן חמסה קטנה או משהו בסגנון להודות על משהו שעשו בשבילכם, הם ישמחו לקבל.

כפכפים במיוחד לשירותים- בכניסה לבית ביפן יש להוריד נעליים וללכת יחפים או בכפכפים. במקומות רבים יש כפכפים מיוחדים לשירותים – אסור בתכלית האיסור לצאת איתם מהשירותים, שם מקומם, ויציאה איתם מעידה על חוסר נימוס חמור.

אוכל-

ביפן לא מקובל לשתות ולאכול תוך כדי הליכה.

במסעדות רצוי תמיד לברר מה הוא המאכל הספציפי ולהזמין רק מה שרוצים לאכול, זה חוסר נימוס כלפי צוות המסעדה אם מזמינים משהו ולא אוכלים ממנו, והם לא יבינו למה הוזמן משהו שלא רצו אותו.

אכילת ניגירי- בשונה מהנהוג בעולם המערבי, טבילה של חתיכת ניגירי ברוטב סויה תעשה כשהצד של הדג הוא זה שפוגש ברוטב הסויה ולא הצד של האורז. וגם אז, חשוב לא להטביע את הדג בסויה כדי לא להעליב את השף.

נימוסי שולחן – מקובל לשאוב אטריות לתוך הפה, והצליל המתלווה לכך לא נחשב למגונה, אבל יש דברים אחרים שאסור לעשות ליד השולחן: לא לתקוע מקלות בצורה עומדת לתוך אוכל מכיוון שזה מזכיר ליפניים מקלות קטורת מעל לקבר, לא לשים מקלות על ראש הקערה – מעיד על חוסר נימוס, לא ללקק את המקלות, לא להרים אותם ואז להוריד בלי לקחת שום דבר, לא לקחת משהו ממגש משותף ואז להפיל אותו חזרה.

תחבורה ציבורית ומרחב ציבורי-

לא מרימים את הקול באוטובוסים וברכבות ומעבירים את הטלפון למצב שקט.

שמירה על הסדר- אל תעקוף ואל תדחוף. עלייה על רכבת נעשית בתור מסודר כדי לשמור על הסדר בזמני העומס. בפלטפורמות של תחנות הרכבת קיימים סימנים המציינים היכן דלתות הרכבת יפתחו ולצידם קווים שמשורטטים על הרציף כדי לסמן את כיוון התורים.

מדרגות נעות- בשימוש במדרגות נעות יש להיצמד לשמאל ולא לחסום את הנתיב הימני, הוא מיועד לאנשים ממהרים שרוצים לעלות ברגל.

שליטה במעלית- יש לעמוד בצדדים עד שמי שנמצא במעלית יוצא, אבל אם עומדים ליד הכפתורים יש להחזיק את הכפתור של הדלתות הפתוחות עד שכולם יכנסו, ואז ללחוץ על סגירת הדלתות כדי לא לבזבז זמן.

אגרסיביות וכוחניות- יפנים שמחים לעזור, ולא פעם יעשו מעל ומעבר למה שהם יכולים – אך לא להיות אגרסיביים ולא לדחוק אותם לפינה: יפנים לא מסוגלים להגיד לא. יש להיות מנומסים ואדיבים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ג'ודו

ג'ודו ביפנית: ג'ו – רכה, דו – דרך, מילולית ״הדרך העדינה״ .

גו'דו היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי, שהתפתחה מאומנות לחימה עתיקה יותר- ג׳וגיטסו.  מי ששכלל את הג׳ודו לתחום נפרד בסוף המאה ה-19 ביפן הוא ג׳יגארו קאנו, שהוסיף טכניקות מודרניות יותר וכללים אחרים המאפשרים אחיזה והטלה למזרן.

בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אבל חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום.

הג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו, הג'וג'יטסו, הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.

ד"ר קאנו האמין, שדרך הג`ודו יוכלו ילדים לפתח כישורים מנטלים כמו כושר התמדה, שאיפה למצוינות, כבוד, סובלנות, יכולת קשב וריכוז. הג`ודו חדר למערכות החינוך ביפן, לבתי הספר ולאוניברסיטאות והפך להיות לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. עם השנים יצא הג`ודו מגבולות יפן והפך להיות פופולרי יותר ויותר .

הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.

אליפות יפן בג'ודו, "All-Japan Judo Championships", מתקיימת החל משנת 1930, ובשנת 1956 נערכה לראשונה אליפות העולם בג'ודו.

הפעם הראשונה שענף הג'ודו הופיע במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדה העשירית בלוס אנג'לס 1932 שם הוצג כספורט הדגמה (Demonstration sport) לא רשמי. עם זאת, בשנת 1964 הפך הג'ודו לספורט אולימפי כאשר נכלל באולימפיאדת טוקיו (1964). הוועד האולימפי הבינלאומי תחילה הוריד את הג'ודו מענפי הספורט באולימפיאדת 1968, אך נתקל בהפגנות והחזיר את הג'ודו למשחקים החל ממינכן 1972. ג'ודו הנשים תחילה הוצג במשחקים האולימפיים כספורט הדגמה בסיאול 1988 אך שותף באופן רשמי החל מברצלונה 1992.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קוואסאקי עיר תעשייתית מלאה באומנות

פחות משלושים דקות ברכבת מתחנת הרכבת שיבויה נמצאת העיר קוואסאקי במחוז קנגאווה. העיר קוואסאקי ממוקמת בין יוקוהמה לטוקיו, שתי הערים הגדולות ביותר ביפן. זו העיר השמינית בגודלה ביפן. בעבר היתה בעלת מוניטין רע מכיוון שנחשבה כאזור מחוספס של פועלים, אך זהו אזור מדהים, מלא היסטוריה, תרבות וכמה ממקומות האמנות הייחודיים ביותר באזור קנטו.

מבחינה היסטורית, קוואסאקי הייתה זמן רב פרבר ולינה לטוקיו, מכיוון שהיא ממוקמת על טוקידו, הכביש המהיר ההיסטורי שחיבר בין טוקיו לקיוטו. במהלך המאה ה -17 זה היה אחד מאזורי המנוחה העיקריים למטיילים עייפים, ולדברי חלק מההיסטוריונים "מקום חובה לראות" באותה תקופה.
קוואסאקי, ששולבה כעיר עצמאית בשנת 1924, אוכלוסייתה כיום היא קצת יותר ממיליון וחצי איש, והיא פרבר פופולארי בקרב הנוסעים לאזור טוקיו. במהלך מלחמת העולם השנייה היא הופצצה בכבדות בגלל הנמל ואתריה התעשייתיים, אך בתקופה שלאחר המלחמה שוקמו חלק גדול מאדמות הנמל והתעשייה חזרה במהרה למצבה שלפני המלחמה ואף יותר. לתאגידים בינלאומיים מרכזיים כמו פוג'י אלקטריק, היטאצ'י, ניפון פלדה ואג'ינומוטו יש עדיין מפעלים ומשרדים עיקריים בעיר עד היום.
ישנם שלושה אזורים עיקריים בקוואסאקי שהם חובה-לראות: תחנת קוואסאקי דיישי: הבודהיזם היפני, או פסטיבל שנתי המוקדש ללידה בטוחה ובטיחות מינית, תחנת קוואסאקי עצמה: אורות והמראות המודרניים, תחנת מוקוגאוקה-יואן : אמנות והיסטוריה .
אזור תחנת Kawasaki Daishi – זה המקום בו נמצא מקדש Kawasaki Daishi.
מקדש זה, שנבנה בשנת 1128, הוקדש לנזיר קוקאי קובו דיישי, שהפיץ לראשונה את הבודהיזם ביפן בשנות ה-80. קוואסאקי דיישי מפורסם ביכולתו למנוע אסון ולהדוף את הרוע. בקיץ מארח המקדש את פסטיבל פעמוני רוח, בו המבקרים יכולים לקנות פעמוני רוח בעבודת יד על ידי אמנים מכל רחבי יפן, ובראש השנה האזרחית מגיעים למעלה משלושה מיליון איש להתפלל לשלום ולמזל טוב בשנה הבאה. הדרך למקדש זה כוללת כמה חנויות קטנות המוכרות הכל, מממתקים יפניים ועד פסלי דארומה, וסחורות מסורתיות מכל הסוגים.


מול תחנת קוואסאקי דיישי נמצא קבר קדוש קאנאיאמה. ברוב ימות השנה הקבר הקדוש הזה שקט למדי ובלתי מעורר תמיהה, אך ביום ראשון הראשון באפריל, אזור זה גדוש באנשים המחפשים ברכות פוריות, לידה בטוחה, מערכות יחסים / זוגיות טובות ושגשוג בעסקים. זהו פסטיבל ה- Kanamara Matsuri הידוע גם בשם "פסטיבל הפין". בשנים האחרונות הפך הקאנמרה מטסורי גם לאחד האירועים להט"בים הגדולים בלוח השנה החברתי.

תחנת קוואסאקי עצמה מלאה בחנויות, מסעדות, ועוד הרבה יותר. יש כמה מקומות ואירועים שלא כדאי לפספס כמו: Anata no Warehouse שהוא מרכז ארקייד ומשחקים בן חמש קומות שנועד להיראות בדיוק כמו שכונות העוני של הונג קונג בעבר. מרכז המשחקים הזה מיועד רק לבני 18 ומעלה.


אם תרצו לנסות בילוי לילה מסוג אחר, אפשר לחוות את ההיסטוריה התעשייתית של קוואסאקי דרך סיורי Factory Night View. אלה טיולי אוטובוס וסירות המציעים נופים אלטרנטיביים צבעוניים, כולל כאלה שאינם בדרך כלל פתוחים לקהל. מקום חובה לראות היא מספנת נמוטו, המספקת גם נוף מדהים של אזורי המפעל שמסביב.
מי שמבקר בקוואסאקי באוקטובר שלא יפספס את ה- Awa-Odori: פסטיבל הריקודים הגדול ביותר ביפן, המתרחש בסביבות ה -12 באוקטובר. על רחובות קוואסאקי משתלטים מאות רקדנים בתלבושות צבעוניות, וצלילי תופים וחלילים המנגנים מוזיקה יפנית מסורתית.

חלק מהעיר קוואסאקי היא תחנת מוקוגאוקה-יואן אשר ממוקמת כ -35 דקות מתחנת קוואסאקי.
באזור זה ניתן לראות את פארק Ikuta Ryokuchi נקודת טבע מלאה בפרחים עונתיים מדהימים -פריחת דובדבן, ורדים ואירוסים הם העיקריים שבהם, מקום קבורה היסטורי, ומצפה כוכבים בראש הר מסוגאטה.

בפארק זה יש מספר אטרקציות אשר יעסיקו אתכם לאורך כל היום, אך השלושה הבאים הם המרגשים ביותר אם אתם ביום חופשה:
• Nihon Minka-en- מוזיאון הבית העממי ביפן , המוזיאון הוא באוויר הפתוח, תחת כיפת השמיים, שנבנה בשנת 1967 בכדי להציג דוגמאות שונות לבתים פרטיים מסורתיים מרחבי יפן – חלקם נבנו לפני 200-300 שנה. כל מבנה הוא נכס תרבות ייעודי, ורובם פתוחים לקהל.


• Kawasaki Sora To Midori No Kagaku Kan- מוזיאון המדע העירוני של קוואסאקי. המוזיאון מפורסם בזכות הפלנטריום שלו, אך מציע גם לימודי מדעי הטבע, וגם ניסויים מיוחדים. כאן ניתן למצוא מאובנים של יצורים קדומים שנמצאו גם בקוואסאקי.


• Ikuta Ryokuchi- מוזיאון הטארו אוקמוטו לאמנות. טארו אוקמוטו, יליד קוואסאקי, קנגאווה, היה אמן אוונגרד בינלאומי המוכר בעיקר בזכות הפסל מגדל השמש, שנמצא בפארק ההנצחה של אוסאקה, וציור הקיר "מיתוס המחר", שנמצא בשיבויה.


מחוץ לפארק Ikuta Ryokuchi אך עדיין בתחנת מוקוגאוקה-יואן, נמצא מוזיאון פוג'יקו פוג'יו. מוזיאון זה מכבד את ספריית העבודה העצומה של פוג'יקו פ. פוג'יו וכולל תערוכות פנים וחוץ, בית קפה ומוצרי מהדורה מוגבלת שניתן למצוא רק כאן.


מבחינת אוכל בעיר, יש מאות מסעדות, איזאקיות ובתי קפה לבחירה באזור תחנת קוואסאקי ובסביבתה. אם מחפשים משהו קצת יותר מקומי ומתחשק לטייל בחנויות רחוב הקניות הוא הדבר הטוב ביותר לצורך זה. רחוב הקניות קוואסאקי ג'ינריוגאי (Kawasaki Ginryugai) נמצא במרחק של חמש דקות הליכה מהתחנה ובו דוכני איטריות, איזקיות, ראמן, יקיניקו ומוקדי מזון מהיר.
גם רחוב הקניות קוואסאקי גינזה קרוב לתחנת קייסיקו קוואסאקי, והוא מהווה בית למטבח יפני קלאסי מכל הסוגים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מתנות מיוחדות מיפן

יפן היא יעד נצחי שנוסעים רבים מקווים לבקר בשלב כלשהו בחייהם. זהו מיזוג מושלם של מסורת ומודרניות, המציע נופים עוצרי נשימה, נוף הרים מדהים, מקדשים נהדרים, מאכלים מקומיים מדהימים, נימוס כמו שמעולם לא חווית בעבר, וכמובן מזכרות חד-פעמיות. החל במלאכות מסורתיות ועד חטיפים ייחודיים וגאדג'טים עתידניים, המדפים של יפן עמוסים בכמה מהמזכרות הטובות ביותר שניתן למצוא.
ברגע שאפשר יהיה לבקר שוב ביפן, הנה כמה רעיונות למתנות מיוחדות-
• חטיפים מתוקים- סצנת הממתקים של יפן מרשימה בכל ההיבטים, החל ממגוון רב, שלל טעמים ועד אריזות. כל מה שניתן לדמיין, ביפן כנראה יש. מומלץ לקחת הביתה ממתקים מסורתיים ששמם wagashi: כגון עוגיות אורז דביק ממולאות ה- mocha, או ה- dorayaki פנקייק אדום מלא. וכן ניתן למצוא טוויסטים מטורפים לקלאסיקות ידועות, כמו עוגת גבינה סאקה וקיט קאט בטעם תפוחי אדמה.

• נייר מכתבים מיוחד- ביפן יש כמה מניירות המכתבים המיוחדים והטובים ביותר בעולם. בנוסף לעיצוב היפה, גם האיכות היא ללא דופי. מזכרת מיוחדת היא להכין יומן אישי מתחילתו ועד סופו. מלבד נייר, יפן היא גם מקום פופולרי מאוד עבור רכישת עטים באיכות גבוהה. לאחר שתנסו אחד, לעולם לא תוכלו לחזור לעטים רגילים.

• קרמיקה יפנית- אמנות הקדרות והקרמיקה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית, כך שניתן למצוא יצירות מדהימות ובמחיר סביר כמעט בכל פינה בעיר טוקיו. קרמיקה בכל צבע וגודל שניתן להעלות על הדעת. כמה חנויות מומלצות ניתן למצוא ב- Asakusa Nakamise-dori Street.

• תה- Matcha אולי נראה כמו משקה ואוכל אופנתי, אבל זה היה מצרך יפני במשך מאות שנים. המאצ'ה זו אבקת תה ירוק דקה בעלת טעם עמוק, המשמשת לעזור להגביר את חילוף החומרים, לטהר ולהרגיע את המוח. למרות שכיום ניתן למצוא מאצ'ה ברוב חנויות מזון בריאות, אין מקום יותר טוב לקנותה מאשר במקום המקור שלה- יפן. ואם מאצ'ה הוא לא בשבילכם, ניתן לבחור סוגים רבים אחרים של עלי תה במקום.

• מוצרי יופי יפניים- מוצרי היופי היפניים הם חלק חשוב מתעשיית הקוסמטיקה היפנית, מוצרי- skincare, קוסמטיקה ואביזרי איפור, כמו מסכות לחות, מומלץ לנסות אחת. ניתן למצוא חנות מותגים high-end ועד רשת יפנית זולה בשם Daiso Haul שהכול בה נמכר ב־100 יין (כדולר אחד) והיא מקדש לקוסמטיקה היפנית והמבחר בלתי נגמר.

• תמונות מדוכן צילום- הכירו את העולם המוזר והמקסים של דוכני צילום יפניים, המכונה נקראת purikura. זה לא תא צילום טיפוסי. ישנם סוגים רבים ושונים של דוכנים, ולכל דוכן יש בדרך כלל סגנון משלו. המצולמים נעמדים כאשר מאחוריהם מסך ירוק או כחול ומצטלמים בפוזות שונות. אחרי הצילום בוחרים רקע משעשע לתמונה מתוך מגוון עצום של רקעים ומתקבלת תמונה חמודה אותה אפשר לקבל ישירות לדוא"ל או עותק במקום. כל מכונה מציעה רקעים שונים, מתאימים אישית את הרקע ואת תכונות הפנים לפני עריכת התמונות שלך עם ציורים. יש כמה דוכני purikura שאפילו מציעים השכרת תחפושות לתמונה.
• גאדג'טים- ככל שיפן ידועה בטכנולוגיה חדישה, היא ידועה באותה מידה בתכשיטים יפניים מוזרים ושלל המצאות. אם אתה יכול לחלום את זה, זה כנראה קיים ביפן…..

• כל דבר ממכונת ממכר אוטומטיות- אחד הדברים שניתן למצוא ובשפע ביפן הן מכונות אוטומטיות למכירה של מוצרי צריכה שונים. החל ממצרכים לקפה חם ועד ארוחות מלאות, המכונות לממכר אוטומטי ביפן מציעות הכל. בנוסף למזון ומשקאות גם תכשיט יפני או צעצוע שניתן לארוז כמתנה או מזכרת הם בין האפשרויות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אופנת נשים- "לבוש נכון" במקום עבודה יפני

התחלתם לעבוד במקום עבודה יפני? ישנם כמה כללי אופנה לא מדוברים, כשמדובר במה ללבוש ומה לא.
בגדי הגברים, הכוללים חליפה ועניבה, הם מראה אחיד שמתאים תמיד. אולם לבוש לנשים למשרד ביפן יכול להיות קצת טריקי, לכן הפעם נתייחס לאופנת הנשים. זה לא חייב להיות מורכב – פשוט עקבו אחר ההנחיות הפשוטות הללו, ותהיו מוכנות לכל דבר-
1. לבוש שמרני לא יכול להשתבש- אלא אם כן את עובדת באופנה, באופן כללי, משרדים יפניים הם די שמרניים בכל מה שקשור לבגדי עבודה. גם בזמן שנלחמים בעייפות מהחום בימי הקיץ החמים, עליכן לשמור על כתפיים מכוסות, לכן הימנעו מלבישת גופיות, חולצות ללא שרוולים או שמלות ים. מעט שרוול או כמה סלסולים על קו הכתף מספיקים בכדי לשמור על תחומי התקינות. יש לשמור גם על המחשוף היטב. הקפידי לבדוק אם המחשוף שלך מכוסה כשאת מתכופפת!
אורכי החצאית צריכים להיות סביב הברך, ולרוב עדיפים להימנע מלבוש צמוד מידי שנחשב כמתאים בארצות הברית או באירופה.


הביטוי kuuki wo yomu או "לקרוא את האוויר" חשוב מאוד כשמתלבשים לעסקים ביפן.
עדיף להתיישר עם רמת הפורמליות שמראים עמיתייך ולהימנע מ- under dressing. כמובן שרמת הרשמיות יכולה להשתנות מאוד ממשרד למשרד.
2. שמרי על כפות הרגליים מכוסות- למרות הטמפרטורה והלחות הגבוהות שמאפיינות את חודשי הקיץ של יפן, סנדלים ונעליים עם פתיחים הם דבר שאינו מתאים במשרדים יפניים. ביפן, אפילו סנדלים אלגנטיים למדי נחשבים כלא הולמים. וגם כשלובשים לבוש יפני מסורתי, זה הכלל- גם כאשר נועלים סנדלי זורי עם קימונו, נשים מכסות את כפות רגליהן בגרבי טאבי . עם זאת, נעליים סגורות אין פירושן נעילת נעלי עקב. ישנן שפע של נעלים נוחות שמתאימות לשמירה על המראה המקצועי (והאופנתי) שלך.


כמו כן, אם הולכים מקום אליו צפויים ללכת או לשבת על טאטאמי , וודאו שאתם לובשים גרביים או גרביונים, שכן הליכה יחפה על הטאטאמי של אנשים אחרים נחשבת גס רוח.
3. הימנעי מאביזרים מוגזמים ומשקפי שמש- בדומה לביגוד, באופן כללי ביפן, אין עונדים למשרד תכשיטים או אביזרים נועזים במיוחד. התכשיטים המקובלים הם שרשראות, עגילים קטנים וטבעות קטנות. פריטי הצהרה בולטים, תכשיטים יוקרתיים או שרשראות גדולות יראו לא במקום.
דבר נוסף שכדאי להימנע ממנו הוא להרכיב משקפי שמש במשרד או כאשר ניגשים למקום העבודה, גם אם פשוט להשתמש בהם כדי להחזיק את השיער. לרוב, המקומיים לובשים אותם בחוף הים. תגלו שאף יפני לא לובש אותם לעבודה.


4. שימי לב לצבעים- רוב הלבוש המשרדי היפני נוטה להיות בצבעים כהים או ניטרליים. אם את רוצה להזרים קצת צבע ואישיות, עדיף ללכת עם צבע אחיד או הדפסים קטנים, שכן הדפסים דרמטיים גדולים נחשבים יותר מדי להגדרות עסקיות. מרבית הצבעים העדינים, אדום בוהק וצבעים עזים אחרים זוכים לתגובות מופתעות, כך שאם יש לכם ספק, עדיף אולי להימנע מהם!.


הבגדים הסטנדרטיים להשתתפות בהלוויות ביפן הם שמלה או חליפה שחורה מט, עם עקבים שחורים נמוכים ושרשרת פנינים לבנה. אז שחור, זה כמובן בסדר למשרד, כל עוד הוא מזווג עם אביזרים רגילים – ומומלץ להימנע מפנינים….
אנשי עסקים וחברות זרות המעוניינים לעבוד ביפן, מחויבים להתאים עצמם לסגנון המקומי, לתרבות העסקית המקובלת, להרמוניה העסקית ולביצוע המדויק.

 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חג האובון ביפן

השבוע מציינים ביפן את חג האובון, חג המתים היפני. האובון הוא אחד המועדים החשובים בלוח השנה היפני. זהו החג להתכנסות משפחתית במובן הרחב ביותר של המילה, כי אל הכינוס המשפחתי הזה מוזמנות גם הנשמות של בני המשפחה שהלכו לעולמן.

היפנים מאמינים כי בימי האובון רוחות אבותיהם באות לבקר בבתי המשפחה. כיוון שכך, זהו חג שבו יפנים רבים שבים הביתה לביקור, גם אם הם גרים במרחק, המשפחה מתכנסת יחד ונערכת להגעה של נשמות אבותיהם. לפני כניסת הלוח הנוצרי לחיים ביפן היה נחגג החג ביום ה-15 של החודש השביעי בלוח השנה הירחי. היום הוא נחגג לקראת ה-15 באוגוסט, או ה-15 ביולי בטוקיו.


בתקופת האובון מוארים המקדשים בלילה במאות פנסים ויוצרים אווירה קסומה. כל המקדשים ופתחי הבתים מדליקים פנסים מיוחדים, כדי שרוחות המתים יוכלו למצוא את דרכן הביתה. במקדשים רבים נערכים טקסים הכוללים שירה, נגינה בכלים מסורתיים וכמובן ריקוד. בשעות הערב הטמפרטורה יורדת, וזו השעה הנעימה להסתובב בחוץ. דוכנים עם אוכל וצעצועים ומשחקים לילדים מוקמים בכניסות למקדשים שבהם נערכים אירועים, וזהו בילוי משפחתי נפוץ.


בבתי הקברות נוהגים לנקות את המצבות, לעטר אותן בפרחים ולהגיש מנחות לאלים במקדשים. מנחות מזון מונחות ליד מזבחים בודהיסטים, והקטורת המיוחדת ממלאת את הרחובות בניחוח ייחודי. בחג זה נהוג לעלות לקברות המתים, לבקר במקדש הבודהיסטי ולאכול ארוחות משותפות (כשרוחות המתים מוזמנות גם הן לארוחה).

בערבים רוקדים את ריקוד ה- Obon Odori וקוראים לנשמות להגיע.

ביום האחרון הרוחות נשלחות בחזרה על גבי סירות קטנות שעליהן פנסים – אותן שולחים היפנים על גבי נחלים, פלגים או בים על מנת לכוון את הרוחות בחזרה לעולמן. בכל שכונה ורובע מתקיימים ריקודים מסורתיים בפארקים ובגינות.


מבחינת שוק העבודה היפני, ולמרות שלא מדובר בחופשה רשמית, חג האובון נחשב לחופשת הקיץ ביפן. מכיוון שעובדים רבים נוהגים לחזור לאזור מוצאם למשך ימי האובון, הרי שחברות רבות אינן פעילות בתקופה זו ואף מוציאות את העובדים לחופשה. במקרים רבים, גם אם חלק מהעובדים מעוניינים להמשיך ולעבוד, הרי שהמשרדים עצמם סגורים והם נאלצים לנפוש.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Yukata-קימונו קיצי

יוקאטה Yukata 浴衣 הוא בגד יפני, סוג של קימונו קיצי, קימונו "פשוט". להבדיל מהקימונו, העשוי משי, היוקאטה עשוי בדרך כלל מכותנה או בד סינטטי. והוא חסר בטנה. מלבוש זה משמש הן נשים והן גברים.


את היוקאטה לובשים בחגיגות של זיקוקי די נור ואירועי קיץ אחרים ביפן, מעיין "קימונו לפסטיבלים".


היוקאטה מיוצר עם שרוולים רחבים ותפרים ישרים. באופן מסורתי היו מייצרים יוקאטה מבדים בצבע אינדיגו, אך כעת ניתן למצוא יוקאטה בצבעים שונים וככל שהלובש צעיר יותר, הצבעים יותר חיים והאיור על הבד נועז יותר. ילד יכול ללבוש הדפס צבעוני ואישה צעירה תלבש הדפס פרחוני, ואילו אישה מבוגרת תלבש כחול כהה מסורתי עם דפוסים גיאומטריים. גברים באופן כללי עשויים ללבוש צבעים כהים ומוצקים.


את היוקטה לובשים עם חגורת אובי רחבה והנשים נוהגות לקשור את האובי מאחור בקשירת פרפר.
מכיוון שליוקטה אין כיסים נוהגות הנשים ללכת עם ארנק התואם ליוקטה.
הנעליים המתאימות ליוקטה הן כפכפי זורי או גטה, לא נהוג לגרוב גרביים אך מי שכן בוחר לגרוב יבחר בגרבי טאבי.
היוקאטה משמש גם כחלוק רחצה ולמרות שאינו משמש רק לפני או אחרי רחצה, משמעות השם הוא "חלוק רחצה". במלונות היפנים המסורתיים מעניקים לאורחי המלון את היוקטה לזמן השהות במלון ולהסתובב עם היוקטה בשטחי המלון, חלוק היוקטה של בתי המלון מגיע עם חגורה "רגילה" ולא עם חגורת האובי.
גם לאחר רחצה באונסן נהוג ללבוש את בגד היוקטה הקליל.


מאז סוף שנות התשעים, יוקאטה חווה פופולריות גוברת וניתן לרכשם בכל אזורי קניות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

יום הספורט ביפן

יום ספורט ( スポーツの日 , Supōtsu), לשעבר יום הבריאות והספורט ( 体育の日 , Taiiku), הוא חג לאומי ביפן שנערך מדי שנה ביום שני השני בחודש אוקטובר. הוא מציין את פתיחת אולימפיאדת הקיץ של 1964 שנערכה בטוקיו, ומטרתו לקדם ולעודד פעילות גופנית ואורח חיים פעיל ובריא.

images
את סיום האולימפיאדה המוצלחת סיימו התושבים בחגיגות והחל משנת 1966 הוחלט להכריז על יום חג לאומי בשם "יום הספורט והבריאות" המעודד לקיום אורח חיים בריא והחדרת האמונה "נפש בריאה בגוף בריא".
כהסדר מיוחד לאולימפיאדת קיץ 2020, חגיגות יום הספורט הועברו ל-24 ביולי 2020, כדי לחפוף למועד פתיחת האולימפיאדה. עם דחיית האולימפיאדה והמשחקים הפר אולימפיים עד 2021 עקב מגיפת הקורונה, הממשלה השאירה את שינוי מועד החג לשנת 2020. ואף העבירה תיקון לחוק האמצעים המיוחדים האולימפיים והפר אולימפיים כדי לבצע שינוי תואם לחג גם בשנת 2021, והעבירה אותו ל- 23 ביולי 2021.

יום הספורט הוא חג חדש אשר מטרתו להעניק לתושבי יפן את ההזדמנות לעשות פעילות ספורטיבית וליהנות מיום ללא שגרת הלימודים והעבודה.


יום הספורט מדגיש את חשיבות גוף בריא ונפש בריאה.
ביום זה נהוג לקום מוקדם בבוקר ולאכול ארוחת בוקר משפחתית בריאה ומזינה ולאחר מכן להשתתף בפעילויות ספורט שונות הנערכות בבתי ספר ובמקומות העבודה השונים וגם בפסטיבלים המתקיימים ברחבי העיר. לאחר הטקסים יש תחרויות ספורט שונות אשר ברובן דורשות עבודת צוות כמו תחרות משיכת חבל, מסלול מכשולים ועוד… הצוותים המנצחים זוכים בפרסים שקשורים כמובן לאורח חיים בריא או מוצרים שימושים לבית כמו אבקת כביסה, סבון כלים וכו…

גם אמצעי התקשורת מקדישים זמן לדיווחים שונים מהתחרויות ספורט ובתחנות הטלוויזיה מראיינים את הזוכים בתחרויות שנערכו.
המאכלים שנהוג לאכול ביום זה כמובן גם על טהרת האוכל הבריא ולרוב כולל קופסת בנטו בריאה, כדורי אורז וירקות מבושלים.
אז מה הספורט שלכם?

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת