אקיבן EKIBEN

אקיבן ekiben היא סוג של קופסת בנטו (ארוחה מוכנה מראש) / קופסת אוכל מעוצבת שמיועדת למכירה ברכבות ותחנות רכבת ביפן ומהווה חלק חשוב בתרבות הרכבות היפנית.
המילה ekiben מורכבת מ- "eki" תחנת רכבת ו- "בן" שהוא קיצור של בנטו (ארוחת תיבה/ קופסא).


לכל אזור יש התמחויות ועונות משלו, ולכן כל תחנה מוכרת כמה וכמה סוגים של אקיבן ובדרך כלל בכל תחנת רכבת יהיו אקיבנים מיוחדים משלה. יש תחנות רכבת ביפן שידועות במיוחד בזכות האקיבן הטעים שניתן לקנות בהן. תחנות רכבת רבות התפרסמו בזכות האקיבין שלהן המיוצר מהתמחויות אוכל מקומיות.
נהוג לרכוש את האקיבן בתחנה וליהנות מהארוחה במהלך הנסיעה (בנסיעה בין עירונית ברכבת מהירה כן מקובל לאכול, הישיבה היא במושבים אישיים ויש פרטיות יחסית). האקיבן מגיע עם מקלות אכילה חד פעמיים (במידת הצורך) או כפיות. מיכלי אקיבן יכולים להיות עשויים פלסטיק, עץ או קרמיקה.


אקיבן נמכרו לראשונה בתחנות הרכבת בסוף המאה ה-19, והתפתחו בתקופה בה היה צורך בארוחות ברכבת במהלך נסיעה ארוכה ברכבת. הפופולריות של אקיבן הגיעה לשיאה בשנות השמונים, אך דעכה ככל שטיסות הפכו להיות משתלמות יותר ורכבות הפכו למהירות יותר. עם זאת, עדיין ניתן לרכוש סוגים רבים של אקיבנים בדוכנים בתחנה, ברציף או ברכבת עצמה, שחלקם עשויים להיות מוצגים במיכלים ייחודיים שיכולים לשמש למזכרות למטיילים. למרות הפופולריות בירידה בשנות האלפיים, אקיבן נותר פופולרי בקרב מטיילים זרים.


מאמינים שהמכירה הראשונה של אקיבן היה בשנת 1885 בתחנת אוצונומיה כאשר נפתח קו רכבת המחבר אותה ישירות לטוקיו. בתחילת הדרך האקיבן שהוצע היה פשוט, אלו היו כדורי אורז (אוניגירי) עטופים בעלי במבוק צעירים. אולם הרעיון של מכירת אקיבן התפשט במהרה לתחנות רכבת ברחבי יפן ובשנת 1888 נמכר בתחנת הימג'י האקיבן הסטנדרי הראשון עם אורז וכמה תוספות.
בתחילת המאה ה-20 התחילו תחנות רכבת רבות להציע אקיבן שהציע ארוחות שהוכנו מהתמחויות מקומיות, ואקיבן התפתח אז לצורת ארוחה הנבדלת מקופסאות בנטו אחרות. אלה ייחודיים לכל אזור, ולעתים קרובות נמצאים רק בתחנות הרכבת המקומיות. כמו למשל ikameshi , דיונון ממולא אורז, המוגש בתחנת רכבת ספציפית בהוקיאדו.
הנסיעות ברכבת ביפן גברו לאחר מלחמת העולם השניה, והפופולריות של אקיבן גברה בשנות השבעים על ידי דרמה המבוססת על מנגה על אדם שנסע ברחבי יפן כדי לטעום את האקיבן . השיא היה באמצע שנות השמונים, כשהערכה היא שנצרכו 12 מיליון קופסאות אקיבן מדי יום. אולם "תור הזהב" הזה של אקיבן הסתיים בשנות השמונים כאשר הטיסות האוויריות הפכו פופולריות והכנסת רכבות מהירות יותר נפוצה. לפני שנות השמונים הנסיעות האוויריות היו יקרות והנוסעים נטו להשתמש ברכבות שהיו אז איטיות בהרבה, ולכן היה צורך באקיבנים במהלך נסיעותיהם הארוכות ברכבת.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

קופסת הבנטו היפנית

קופסת הבנטו היפנית היא אחד מסמלי האוכל הכי מזוהים של המדינה.

מארוחת צהריים של ילדי בית ספר ועד לארוחות צהרים של עובדי המשרדים. מדובר באחד הדברים היחידים שלא השתנו ונשארו מסורתיים במדינה שלא מפסיקה לחדש ולהתפתח.

הבנטו היא ארוחה ביתית ומאוזנת הארוזה בקופסה קומפקטית אשר כל החלל שלה מנוצל היטב. הארוחה כוללת שלוש מנות פחמימה, שתי מנות של פרי וירקות ומנת חלבונים אחת.

ישנם מספר סוגי בנטו: בנטו שנועדו לאכילה לצד שולחן ומוגשים במסעדות, בנטו שנועדו לאכילה משותפת מחוץ לבית, כמו בפיקניק, וארוחות בנטו הנלקחות לנסיעות או לעבודה.

כמו כל הורה גם הורה יפני מוצא את עצמו "שובר את הראש" במטרה לחדש ולגוון את הארוחות של ילדיו.
ההורה רוצה שהילד יאכל מזון בריא ומאוזן אך מצד שני  יש להכין את האוכל בצורה מעוררת תיאבון ומפתה כדי שהילד יאכל אותה ולא יחזיר את האוכל הביתה.
וכך פיתחו היפנים עולם שלם סביב ארוחות הבנטו, עולם צבעוני, עשיר ומלא והכל בתוך קופסה קטנה ומטריפה. הארוחות מקושטות ומפתות ומעוררות חשק עז לאכול אותן.

ארוחות הבנטו הופכות ליצירות אמנות זעירות, והשמים הם הגבול.

אז למה בנטו?

  • זה אקולוגי–  פחות שקיות ניילון ונייר עטיפה לכריכים.
  • זה בריא- ארוחה מאוזנת ובריאה שהוכנה במטבח ביתי. המנות תחומות ומדודות דבר המאפשר להקפיד יותר בקלות על כמות הקלוריות הנצרכת.
  • זה חסכוני– אחרי הכל להביא אוכל מהבית חוסך כמה מאות שקלים במקום לקנות אוכל מבחוץ.
  • זה אסתטי– הרי ידוע שאנחנו אוכלים קודם כל עם העיניים.
  • זה טוב לילדים– ארוחת בנטו מאפשרת לחשוף את הילדים לסוגי מאכלים חדשים בצורה ידידותית יותר ואפילו מפתה. בנוסף, קל יותר לאכול ארוחה מסודרת ותחומה שבה נמצא גם פרי כקינוח מאשר להתמודד עם נדודים משועממים למקרר וחיפוש אחרי אוכל.

827a39ce-0180-434d-9594-33f4d8f4c906

*התמונות מרחבי הרשת