מבט בודהיסטי מאחורי חיות מחמד, אוכל והלוויות ביפן

מדוע אוכלים חלק מהחיות ביפן בעוד שחלק מחיות המחמד זוכות לשירותי הלוויה בהובלת פקידי דת ולאחר מכן מעוגנות בתוך מזבחות בודהיסטים בתוך הבית?

חיות מחמד במדינות עשירות זוכות יותר ויותר לפינוק ומתייחסים אליהן כבני משפחה יקרים. ברחובות יפן, התופעה העכשווית הזו מתבטאת מדי יום בדמות אנשים שדוחפים עגלה הנתונה על ידי אחד או יותר מבני המשפחה הפרוותיים שלובשים סוודרים חמים ואולי אפילו חיתולים.

הטיפול הכמעט אנושי הזה התקדם עד כדי כך שחיות מחמד זוכות לטקסי הלוויה שהוגבלו בעבר לבני אדם במהלך העשורים האחרונים.

האם אין משהו בתוך הדוקטרינות של הדת הילידית השינטו, או הדת המיובאת אך הדומיננטית יותר הבודהיזם, שיכול להסביר את הטיפול ה"הומני" יותר הזה?

שינטו וחיות

כמה מהמיתוסים היפניים המוקדמים ביותר מציגים את הקאמי של ציד ודיג. יש גם קאמי שמגן על בני אדם מפני בעלי חיים. מדי פעם חיות מופיעות כשליחי הקאמי. בקיצור, בשינטו, בעלי חיים הם או מזון, אויב או שהם עובדים בשבילך.

אפילו היום, יש ממש עשרות אלפי מקדשים המוקדשים לסגידה לאלוהויות השולטות בבעלי חיים אלה. אם אי פעם ביקרתם במקדש סווה, תרמתם לשמירה על הקאמי של הציד. רוב המבקרים הזרים ראו את שבעת אלי המזל והבחינו שלאחד, אביסו, דג גדול תלוי על כתפו.

אולי עצרתם ב-Ebisu בטוקיו והזנתם את מזלכם הטוב עם הבירה בעלת השם שלו. בקיצור, על פי המיתולוגיה המוקדמת של השינטו, בעלי חיים אינם חברים. אז אם יש סיבה דתית יפנית להציע ההלוויות לחיות מחמד, היא לא באה ממסורת השינטו.

סיפורי חיות בודהיסטיות

מתישהו במאה השישית, מתרגלים בודהיסטים החלו לטפטף ליפן מיבשת אסיה. יותר מאלף שנים קודם לכן בהודו, רעיונות דתיים לגבי קדושת חייהם של כל היצורים החיים החלו להתפשט ולבסוף נדדו דרך מה שהיא כיום סין וקוריאה, ואז לתוך יפן. חלק מתורות הדת הללו הגיעו בצורה של סיפורים. כלומר, נזירים בודהיסטים הודים היו מספרים סיפורים פשוטים לציבור שבתמורה האכיל אותם בתקווה לזכות בגלגול נשמות טוב יותר בעתיד.

סיפורים אלו העבירו את הרעיון שצבירת קארמה טובה באמצעות פעולה ראויה תבטיח לבני אדם קידום בגלגול הבא שלהם, כשם שקארמה רעה שנבעה מפעולה מזיקה או אדישות כלפי יצורים חיים אחרים תבטיח הורדה ממעמדם האנושי הנוכחי. כמה סיפורים תיארו את החיים שהבודהה עצמו חי כחיה.

לדוגמה, פעם אחת בתור ארנב קפץ בודהה לעתיד לאש של אדם רעב כדי להציע את גופו כאוכל. בסיפור אחר, בודהה היה מלך קופים שהקריב את עצמו על מנת להציל את להקת הקופים שלו מידי ציידים.

הסיפורים הללו הגיעו ליפן עם הנזירים הבודהיסטים, שהעבירו אותם לציבור היפני האנאלפביתי. כמה נזירים יפנים קיבלו השראה ליצור אוספים משלהם של סיפורים בודהיסטים שישמשו ככלים דידקטיים להסבר פעולות יומיומיות שיצרו קארמה טובה וגם רעה.

כת אחת של הבודהיזם מימי הביניים קידמה את התרגול המועדף עליה של קריאת תפילה ארוכה בשם סוטרת הלוטוס באמצעות אוסף של סיפורים המפארים את כוחה. בסיפור אחד, שני קופים בעץ שומעים נזיר שמתחתיהם קורא את הסוטרה. הקופים מתים, אך שנים לאחר מכן, מגיעים לנזיר שני נזירים צעירים המגלים שהם היו הקופים. עצם שמיעת הסוטרה הובילה אותם מיד לקיום טוב יותר.

טקסים בודהיסטים לבעלי חיים

מקדשים בודהיסטים ביצעו באופן היסטורי טקסים להצלת בעלי חיים. מקדשים רבים עדיין מקיימים טקסים שנתיים שבהם הם משחררים חיות מהשבי. רוב הכתות הבודהיסטיות במשך מאות שנים לפחות ניסו לאכוף משטר דיאטה שאינו כולל בעלי חיים. מנת מסעדה יפנית פופולרית במיוחד של מטבח צמחוני מבוססת על הארוחה בהשראת הזן שנקראת shojin ryori.

בהתאם לכך, דרך מסורתית להצביע על הצביעות בנזיר היא לקרוא לו נמאגוסה (מריח כמו בשר מדמם). אין ספק, הייתה איזו חזרה היסטורית בקרב בודהיסטים הדיוטים שנמנעים רק מאכילת חיות בעלות ארבע רגליים. "הפושעים "כללו פלגים מהציבור שסיווגו ארנבות כציפורים, שתי רגליים אכילות. אחרי הכל, ארנבים כמעט עפים, והאוזניים שלהם כמו כנפיים, מה שהופך אותם למשחק הוגן ומחיר מקובל.

על פי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית ותרגול העבר, אין סיבה שכלב או חתול יקבלו יחס טוב יותר מאשר ארנב, קוף, פרה, חזיר או דג. ובכל זאת הם עושים זאת.

באופן מסורתי אחראים על תפילות הלוויה לבני אדם, כמרים בודהיסטים הפכו יותר ויותר מוכנים להתפלל עבור חיות מחמד שנפטרו. תפילות יום השנה ה-49 ליום המוות חיוניות לגלגול הנשמות של המת, שלפי הדוקטרינה נאמר שהתרחש באותו יום. נוסף על כך, בחנויות אביזרי הלוויה בודהיסטיות יש כעת אגפים מיוחדים למוצרי חיות מחמד. בתי קברות לחיות מחמד לאחסון עצמות שנשרפו גדלים במהירות במספרם.

תרגול דתי להצלחה חילונית

אם הסיבה לכך שחיה מקבלת הלוויה מכומר בודהיסטי אינה נובעת מהדוקטרינה, אז היכן עלינו לחפש? בוודאי, הציניקנים יצביעו על מניע רווח, אבל גם כמרים כנים צריכים לאכול. שם טמון הסיפור. דתות מתקיימות כיום ותמיד היו חייבות להתקיים בעולם שדורש חסות.

עד כמה שזה נשמע חילוני, הדתות חייבות לשרוד בכלכלת שוק. האם זה לא רציונלי לחשוב שסיוע לדת לשרוד הוא סיבה דתית תקפה וכנה לפעולה? אם יש לערוך לוויות ל״פונץ׳״ או ״בובה״, מישהו יספק את הביקוש הזה.

אספקת חיית המחמד שלך ללוויה אינה סותרת את דוקטרינת הקארמה שמרמזת ש״פוצ'י-צ'אן״ המונע בעגלה ולבוש סוודר, עשוי להיות החזרה הקארמית של ג'ון אוג'יסאן המסכן, שמת בתאונת נהיגה בשכרות בדיוק 49 ימים לפני פוצ'י.

התרגול החדש הזה גם לא מונע את הסיכוי שפוצ'י-צ'אן המתוק ישמע את סוטרה הלוטוס יום אחד, וגם הוא וגם ג'ון אוג'יסאן הרשלן ייכנסו לנתיב הנירוונה. יתר על כן, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית של ארץ טהורה, גן העדן הטהור של אמידה בודהה כבר מאוכלס בבעלי חיים יפים ונעימים. אבל למרבה הצער, הדוקטרינה לא מסבירה איך הם הגיעו לשם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

דזייפו, הבירה המערבית של יפן העתיקה

בין יפן לאסיה קיים סחר וחילופי מידע ורעיונות כבר יותר מ-2,000 שנה. בחלק המוקדם של מה שהמערבים מכירים כאלף הראשון, החפצים והרעיונות שהובאו ליפן מסין ומקוריאה, בפרט, אפשרו ליפן לפתח תרבות ייחודית משלה. תקופת אסוקה (538-710 לספירה) של ההיסטוריה היפנית ידועה במיוחד בדרך שבה יפן הושפעה רבות מסין והחלה מהשורשים הללו לפתח תרבות ייחודית משל עצמה.

במהלך אותה תקופה עתיקה, רוב המסחר והשליחים נכנסו ועזבו את יפן דרך נמל הקאטה, כיום העיר פוקואוקה, באי קיושו. על מנת להבטיח שמבקרים אסייתים הנכנסים ליפן בדרך זו יתקבלו בצורה הולמת ויישמרו בשליטה, החצר הקיסרית של יאמאטו הקימה מרכז מנהל ממשלתי הידוע בשם טופורו ב- דזייפו, רק כמה קילומטרים פנימה מהקאטה.

המרכז הממשלתי בדזייפו נבנה בסוף המאה השביעית בסגנון חצרות אימפריאליות סיניות של אותה תקופה כדי להבטיח שהמבקרים יתקבלו ברמת הפאר והכבוד שהם רגילים אליה. כלומר, הוא נבנה בכיוון צפון-דרום, כאשר מבקרים מתקרבים ונכנסים מדרום. הכניסה נשמרה על ידי שער מפואר המוביל לחצר גדולה שלצידה מבני מנהלה משני הצדדים. בקצה הצפוני של החצר עמד אולם קבלת פנים ובתוך המתחם היו משרדי נציג הקיסר.

סוחרים ופקידים שהגיעו מחוץ ליפן לביקור נדרשו להמתין בבית הארחה מיוחד ליד הנמל עד שיוזמנו לכאן כדי לקבל את פניהם רשמית ולאשר כניסה למדינה. בדרך כלל במסגרת קבלה זו הוחלפו מתנות.

כל הנראה המתחם נשרף ונבנה מחדש לפחות פעם אחת, ולבסוף הוא ננטש לקראת סוף המאה ה-12. האתר הוא כיום שטח ירוק רחב ידיים בו יכולים המבקרים לטייל בין אבני יסוד כדי לקבל מושג הן על גודל המתחם והן על גודל המבנים שניצבו עליו. תצוגה בפינה הדרומית-מזרחית של המתחם מכילה כמה חומרים ארכיאולוגיים שנחפרו וכן דיורמות המשחזרות את האתר וחלק מהפעילויות שהיו מתקיימות בו.

בילוי פופולרי של האצולה בתקופה זו היה חיבור שירה, בילוי שהגיע מסין יחד עם דמויות קאנג'י. המרכיבים החזותיים כמו גם השמיעתיים של סינית ויפנית כתובה מתאימים לתרבות שירה מתוחכמת. מסיבות גן בהן השתתפו כולם בכתיבת שירה היו פעילות פופולרית במיוחד. אין ספק שנציגו של הקיסר בדזייפו היה מבדר שליחים סינים וקוריאנים עם מסיבות כאלה.

Man'yoshu הוא האוסף המוקדם ביותר של שירים כאלה ביפן, שנערך מתישהו לאחר 759 לספירה. הוא מכיל יותר מ-4,500 שירי וואקה, שאחד מהם מתייחס ל-דזייפו כ"חצר אימפריאלית רחוקה". על פי ההערכות, מספר שירים אחרים באוסף חוברו בדזייפו. אחד מהשירים הללו היה בחדשות באפריל 2019, כאשר הוכרז שלטונו של הקיסר נארוהיטו: Reiwa, שפירושו "הרמוניה יפה". בעוד שהדמות של "Rei" משמשת בדרך כלל במשמעות של "סדר" או "פקודה", התברר שבמקרה זה הדמות נבחרה על ידי פאנל של תשעה חברים בשל האסוציאציה הפואטית שלה, כלומר הוגנת או יפה. הוא נלקח משיר וואקה ב-Man'yoshu שנכתב במסיבת גן בתחילת האביב בוילה של המושל ששכנה ממש מצפון-מערב להריסות מתחם ממשלת טופורו.

באותה תקופה קדומה, מסיבות צפייה בפריחת השזיף הפורח בחורף, ופריחת הדובדבן הפורח באביב הפכו פופולרית הרבה יותר מאוחר.

מקדש שינטו קטן וחסר ייחוד, סאקאמוטו הצ'ימגו, עומד כעת באתר הווילה לשעבר, יחד עם אבן גדולה המנציחה את שיר הוואקה ואת מסיבת הגן ממנה הוא נבע. מראות בולטים נוספים בדזייפו כוללים את המוזיאון הלאומי להיסטוריה של קיושו, עם תערוכותיו המתמקדות בחילופי הדברים המוקדמים של יפן עם אסיה, ואת מקדש דזייפו טנגמנו, המוקדש לאל המלומד, סוגווארה מיצ'יזנה (845-903), ששירת לזמן קצר את הקיסר בדזייפו טופורו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סאנג'ה- הפסטיבל הפרוע של טוקיו

החל ממחר (17.5.19) ובמשך שלושה ימים, יתקיים בטוקיו פסטיבל סאנג'ה- Sanja Matsuri השנתי הנערך במקדש אסאקוסה ברובע העתיק של טוקיו.
פסטיבל סאנג'ה הוא אחד משלושת פסטיבלי שינטו הגדולים בטוקיו והוא נחשב לאחד הפרועים.
במשך שלושת ימי הפסטיבל מגיעים כשני מיליון מבקרים (תושבים ותיירים).

הפסטיבל מתקיים כבר למעלה מאלף שנה ומרכז האירועים במקדש אסאקוסה- מקדש אלת הרחמים.
בימיי הפסטיבל הופכת השדרה הארוכה המובילה למקדש למדרחוב ובו מקימים דוכני מזון ומזכרות.
הרחובות מתמלאים בצלילי מנגינה של חלילים, תופים יפנים ותפילות וככל שצלילי המוזיקה חזקים יותר כך יזכו המשתתפים בפסטיבל במזל טוב יותר.
האירוע המרכזי של הפסטיבל הוא תהלוכה של מיקושי (מקדשים ניידים) הנישאים ע"י המשתתפים כאשר כל מיקושי מלווה בתזמורת ניידת של חלילים ותופים.

התהלוכה מתקבלת לקולות העידוד והתשואות של הצופים הלבושים בתלבושות מרהיבות מתקופת אדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Tokyo, Japan-May 19, 2018: The scene of Sanja Matsuri (Sanja Festival) of Asakusa Shrine/Senso-ji Temple, which is one of the three biggest shrine festivals in Tokyo and held on the third weekend of May each year. The festival attracts around 2 million people during the three day period. The photo shows men and women carrying Mikoshi (Portable Shrine). Asakusa Shrine used to be a part of Sensoji Temple and is located in the compound of the latter, but was separated from the temple as a newly introduced policy to separate Shinto Shrine from Buddist Temple at the beginning of Meiji era (150 years ago).

ביום השני מגיע השיא של התהלוכה כאשר 100 מקדשי מיקושי מגיעים אל המקדש.
משקלו של מיקושי אחד יכול להגיע לטון ועלותו כ- 400,000 דולר.
למרות המשקל הכבד אפשר לראות את החבורות של נושאי המיקושי מקפיצים אותו ומטלטלים אותו בפרעות כאילו היה קל כנוצה.
התושבים מתחלפים בנשיאת המיקושי ואף נלחמים ביניהם על הזכות לשאת אותו.
במהלך הפסטיבל מתקיים מופע מעניין ויוצא דופן מכיוון שהוא מתבצע ע"י גיישות אשר נדיר לראות ולפגוש בטוקיו.

מופע הגיישות מתקיים ביום שבת אחה"צ ולכרטיסים למופע זה יש ביקוש גדול.
האווירה בפסטיבל סאנג'ה מלאת חיים ושמחה באופן מיוחד ולא ברור אם זה בגלל המוזיקה והשירה או בגלל כמויות הסאקה הגדולות הנמזגות בפסטיבל זה.

* התמונות בבלוג מרחבי הרשת

פסטיבל קאנטו באקיטה- להבריח את השדים

הקיץ ביפן חם מאוד ואפילו לוהט….תיירים יעדיפו לא להגיע לבקר ביפן בתקופה כזו חמה ולבקר בעונות המעבר הנעימות יותר.
אך ליפן יש גם קסם מיוחד דווקא בקיץ ואחד הדברים המאפיינים את העונה החמה ביפן אלו הפסטיבלים של הקיץ.
בכל שנה, בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט, חוגגים היפנים בפסטיבלי קיץ מיוחדים לעונה זו.
החגיגות בקיץ קשורות לדת השינטו, שהיא דת האלים הקדומה, והפסטיבלים נחגגים סביב נושאים הקשורים למחזוריות ולטבע.
תושביה הקדומים של יפן  נהגו להתפלל בקיץ לשנה פורייה והקדישו זמן רב לפיוס האלים.
בתקופת הקיץ ישנם מספר חגים הקשורים לפולחן האבות ולפיוס נשמות המתים אך בניגוד לנושאים הקודרים מעט דווקא הפסטיבלים שמחים מאוד ומלווים במוזיקה ,שירה עליזה ודוכני אוכל בשפע והאווירה היא חגיגית ושמחה.

Exif_JPEG_PICTURE

בימים אלו ממש חוגגים תושבי העיר אקיטה הנמצאת בצפון האי הונאשו (האי המרכזי ביפן)  את פסטיבל קאנטו- פסטיבל הקציר אשר נועד להבריח את השדים מיבול הדגנים השונים  ממש לפני תחילת קציר הסתיו.
במהלך הפסטיבל מתחרים המשתתפים בהחזקה ואיזון של מוטות במבוק ענקיים השוקלים כ-60 ק"ג על כפות הידיים, הראש, הגב התחתון או הכתפיים. על כל מוט תלויים 48 פנסי נייר מוארים המסמלים חבילות אורז. המראה מרהיב וקצת מסוכן, משום שהמוטות נוטים ליפול דווקא על קהל הצופים…

התהלוכה הצוהלת עוברת ברחובות העיר כשברקע מתנגנת מוזיקה מסורתית, בליווי חלילים ותופים.

הצועדים מציגים טכניקות מרשימות של שיווי משקל ומופעי להטוטנות ואף מתחרים ביניהם על  טכניקות שונות ומשונות של ייצוב המוטות.
המוני המשתתפים מעודדים בשירה ובקריאות שמחה את הצועדים.

את פסטיבל קאנטו חוגגים כבר שנים רבות, הערכה היא שהחל משנות 1754, אך במהלך השנים עבר הפסטיבל גלגולים רבים.
לאחר תקופה בו הפסטיבל נחל כישלון ורגע לפני שהוחלט לבטלו לצמיתות הגיע בשנת 1908  הקיסר טאישו לצפות בפסטיבל מה שכמובן גרם להמונים להשתתף בפסטיבל ומאז חזר פסטיבל קאנטו להיות מצליח ומשגשג.

•  התמונות בבלוג מתוך רחבי הרשת

Omamori – קמע המזל היפני

בדרך המובילה למקדשים ביפן ניצבים דוכנים רבים המוכרים שקים קטנים וצבעוניים עשויים משי או בד להם מחובר חוט, אפשר לראות את השקים הקטנים תלויים מעל מראה של רכב או קשורים לתיק בית ספר של ילדים קטנים.
השקים הקטנים נקראים Omamori "הגנה" והם חלק מהתרבות של יפן המסורתית המשלבת את שתי הדתות ביפן- שינטו ובודהיזם יחדיו.
בתוך השקיקים ישנה תפילה או ברכה והם משמשים כקמע למזל טוב.

אפשר לרכוש  Omamori ליד מקדשי שינטו ובודהיזם והרכישה שלהם נחשבת כתרומה למקדש.
השקים הקטנים סגורים וזה מזל רע לפתוח אותם בשביל לראות מה יש בפנים.
את ה Omamori שומרים למשך שנה אחת בלבד וכל תחילת שנה מתחדשים ב Omamori חדש.

את קמעות הישנים אסור לזרוק לאשפה ונהוג לשרוף את הקמע הישן בטקס מיוחד במקדש.
למרות שהקמעות הם חלק מהתרבות המסורתית ביפן המודרניזציה הגיעה גם לקמעות ואפשר למצוא מכונות אוטומטיות למכירת Omamori או לרכוש אותם בחנויות מזכרות.
בעבר היו אלו הנשים שהיו מכינות את הקמעות בעבודת יד אך היום ישנם מפעלים המכינים אותם בכמויות מסחריות.
למרות זאת עדיין יש מקדשים המכינים בעצמם את הקמעות בעבודת יד מסורתית וכמובן שגם מחיר הקמע העשוי בעבודת יד בהתאם.

איך לבחור את הקמע הנכון?
ישנם סוגים שונים של קמעות כאשר כל אחד נותן מענה לצורך מסוים, ישנם קמעות האחראים על אושר, קמעות שמבטיחים מציאת זוגיות, קמעות לנהיגה בטוחה, בריאות, שמירה על הילדים וגם קמע ששומר על חיית המחמד.
בין מגוון הקמעות אפשר למצוא כמה  יותר מיוחדים כמו- קמע ששומר על המכשירים הדיגיטליים  וקמע ששומר בפני דובים.

את הקמע נהוג לשמור במקום המתאים- אם הקמע הוא לנסיעה בטוחה אז יש לתלות אותו מעל המראה ברכב, במקרה של אופנוע או אופניים הקמע יהיה תלוי על כלי הרכב עצמו, סטודנטים נוהגים לשים קמע להצלחה בלימודים בקלמר והורים שולחים את הילדים לבית הספר עם קמע לשמירה עליהם כשהוא תלוי על התיק של הילד.
בקרב התיירים ה Omamori נחשב כאחת המתנות הנרכשות ביותר כמזכרת מיפן המשלבת גם ברכה וקמע למזל וגם מזכרת יפה מיפן המסורתית.

• התמונות מרחבי הרשת

הביקור הראשון במקדש שינטו

הביקור הראשון של תינוקות יפנים במקדש שינטו  נקרא Miyamairi, ופירושו- "ביקור ראשון במקדש".
בעת הביקור נערך טקס מעבר המסורתי לתינוקות הקטנים שרק הגיעו לעולם.

Miyamairi מתרחש 30 עד 100 ימים לאחר הלידה, (31 ימים עבור בנים ו -33 ימים לבנות )
משפחתו של התינוק בליווי הסבים והסבתות  מביאים את הילד למקדש שינטו, להביע תודה לאלים על לידת התינוק.
במהלך הטקס מתפלל כומר שינטו לבריאותו ושמחתו של התינוק הקטן.

במהלך התפילה, הכומר מצטט את שמו של התינוק, את שמות ההורים, את כתובת המשפחה ואת יום ההולדת של התינוק. לאחר מכן, ההורים והסבים ניגשים אחד אחד קדים קידה אל מול המזבח, ומניחים tamagushis – צרור ענפים העשוי מעץ סקאקי המעוטר ברצועות של נייר משי, או כותנה.
במהלך הטקס התינוק מוחזק ע"י האמא או הסבתא, התינוק בדרך כלל לבוש בבגדים לבנים חגיגים או קימונו.

הטקס מסתיים עם שתיית יין אורז מכוס עץ אדום, קבלת מתנות וצילום מקצועי משותף של כל המשפחה ביחד ליד המקדש.

מקדשים מפורסמים מבצעים מאות טקסים כאלו בשבוע ולקראת סופ"ש מבצעים את הטקסים מדי שעה כאשר כל טקס אורך כמה דקות בלבד.

שינטו ובודהיזם ביפן

דת השינטו היא הדת הקדומה ביותר ביפן.
במרכזה של דת השינטו נמצאים ה"קאמים" – האלים אליהם סוגדים אשר כמותם היא עצומה ונהוג לומר שיש כשמונה מיליון אלים, מדובר במספר סמלי אשר מדגיש את כמות האלים הגדולה ולא מספר מדויק.
האלים, דומים לבני האדם, ישנם זכרים ונקבות אשר להם תכונות אופי ורגשות, הם צוחקים, בוכים, נעלבים ואפילו אוהבים אוכל טוב ואלכוהול משובח.
דת נוספת הנפוצה ביפן היא הבודהיזם, דת גדולה הנפוצה בעוד מדינות בעולם, לעומת השינטו אשר שייכת רק ליפנים.
ביפן דת השינטו ודת הבודהיזם חיות בצוותא כבר שנים רבות.
יפנים רבים אפילו לא יודעים להבדיל ביניהם ומגדירים עצמם כשייכים לשתי הדתות, משלבים בין השתיים ומקיימים את מנהגי שתי הדתות.
הבודהיזם מכוון לחיים שאחרי המוות לעומת השינטו המייחס חשיבות לחיים עצמם לכן נהוג לומר כי היפני חי את חייו כשינטואיסט אך נקבר כבודהיסט.
ביפן יש מאות אלפי מקדשים,חלקם הם מקדשי בודהיזם וחלקם מקדשי שינטו ומכיוון ששתי הדתות שלובות זו בזו לא קל להבדיל ביניהם ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת, אך להתבלבל בין מקדש בודהיסטי למקדש שינטו זה כמו להתבלבל בין מסגד לכנסיה.
אז איך אפשר להבדיל ולדעת איזה מקדש שייך לאיזו דת?
מבחינת החזות, במקדש בודהיסטי תמיד יהיה פעמון גדול ואילו בכניסה למקדש השינטו יהיה שער טוריאי- שער כניסה גדול העשוי עץ או אבן ומסמל את ההפרדה בין העולם החיצוני בו חיים האנשים  לבין הכניסה למקדש הקדוש  בו נמצאים האלים. בצדי שער הטוריאי מוצבים פסלי חיות משמר כהגנה על המקדש.

האדריכלות של המקדש הבודהיסטי משקף את אורח החיים הבודהיסטי- צנוע, פשוט וטבעי ואילו
מקדש שינטו הוא מפואר וצבעוני הרבה יותר מהמקדש הבודהיסטי.
הבדל נוסף אפשר לראות בלבוש של הנזירים ואנשי הדת: הנזירים הבודהיסטים לבושים בפשטות ובצניעות לעומת אנשי הדת מהשינטו אשר לבושים בצבעים נוצצים ומפוארים הרבה יותר.

נזירים בודהיסטים

אנשי דת שינטו

 

ליל כל הקדושים היפני- חג האובון

השבוע מציינים ביפן את האובון, הנחגג לפי המסורת הבודהיסטית אשר בה מאמינים כי בתקופה זו של השנה שבות רוחות המתים לבקר את קרוביהם החיים.

הבודהיזם מתקיים ביפן לצד דת השינטו ושתי הדתות משתלבות בהרמוניה בחייהם של היפנים.
דת השינטו היא הדת הקדומה והעיקרית ביפן. היא קשורה בקשר חזק לטבע ועוסקת בחיבור האדם לטבע.
מאז ותמיד העריצו היפנים את הטבע והיו צופים בתופעות הטבע השונות, בעונות המתחלפות וגם בתופעות הטבע ההרסניות והסיקו ששום דבר אינו מקרי ושישנם כוחות רוחניים גדולים המניעים את ההתנהלות של חיינו.
השינטו מייחסת חשיבות רבה לחיים עצמם ולמיצויים לעומת הבודהיזם אשר מקדשת את גלגול החיים הבאים לאחר המוות.
למרות ההבדלים בין שתי הדתות רוב היפנים בוחרים לקיים את שתי הדתות וההשקפות השונות על החיים שאחרי המוות אפילו נתפסות כמשלימות זו את זו.
נהוג לומר כי היפני נולד כשינטואיסט אך מת כבודהיסט.
בגלל הקשר ההדוק בין הטבע לאדם מקיימים היפנים עשרות פסטיבלים גדולים וקטנים לאורך כל עונות השנה המתקיימים ברחבי יפן אשר מקדשים ומהללים את תופעות הטבע השונות ואת יופיו של הטבע.
האובון הוא אחד החגים החשובים עבור היפנים, ולמרות שהוא עוסק בנושא כואב ולא פשוט מדובר דווקא בפסטיבל שמח המחבר בין החיים למתים.

בתחילת החג מדליקים בכניסה לבתים  מנורה קטנה או להבת אש על מנת להאיר את דרכם של הרוחות.
בימי הפסטיבל יש חגיגות ברחובות, ריקודים מסורתיים ואף ארוחות גדולות כאשר כל המשפחה המורחבת מתכנסת לאכול יחד ואף מזמינה את רוחות המתים להצטרף אליה.
המשפחות נוהגות לפקוד ביחד את קברי המתים כאשר לפני כן נהוג לשטוף ולנקות היטב את הקבר ולהסיר ממנו כל כתם קטן באמצעות מברשת מיוחדת המיועדת לכך.

בבית המשפחה אפשר למצוא מזבח קטן ובו מוצעים פירות,אורז, תה ירוק, סאקה וממתקים תוצרת בית אשר צורתן היא של עלי לוטוס.
הריקוד המסורתי הסגנון של חג האובון משתנה מאזור לאזור אך  בדרך כלל הוא מתבסס סביב הקצב של תוף הטאייקו היפני.
הריקודים מתקיימים בפארקים, מקדשים ומקומות ציבוריים  ברחבי יפן וכל אחד מוזמן להצטרף לריקוד.

שבוע חג האובון איננו נחשב לחג לאומי ביפן אך עדיין במקומות עבודה רבים מבצעים הדממה  וכך נוצרת ההזדמנות לצאת לחופשה ולנסוע לבקר את המשפחה.
תקופה זו היא אחת העמוסות בשנה ביפן, הדרכים פקוקות, הרכבות עמוסות ובתי המלון בתפוסה מלאה.
כאשר מגיע הזמן שרוחות המתים יחזרו למקומן נוהגים היפנים להשיט נורות נייר מוארות על פני הים, הנהרות והאגמים המאירות את דרכן של הרוחות חזרה לעולם המתים.

* התמונות בבלוג מרחבי הרשת