'קוטודאמה': האמונה בכוח הקסם של מילים

Kotodama (言 霊) מתייחס לאמונה שלמילים יש כוחות מיסטיים. הוא משלב את המילה "דיבור" (言 koto) והמילה "נשמה" (霊 tama).

קוטודאמה מניחה מראש שצלילים יכולים להשפיע באופן קסום על אובייקטים וכי השירה הטקסית של מילים יכולה להשפיע הן על הפרט והן על סביבתו. לדוגמה, אם אתה קורא בשם של מישהו, הצליל ישפיע עליו, בין אם הוא יכול לשמוע אותך או לא.

שורשיה של קוטודאמה הם בשינטו, הדת האנימיסטית ביפן. בימי קדם נתפסו כישופים לאלי השינטו כבעלי כוח אלוהי. השינטואיסטים מאמינים שלא רק לאנשים אלא גם לבעלי חיים ולחפצים יש נשמות, ולכן אין זה מפתיע שהם מאמינים שלמילים יש גם נשמות.

קוטודאמה אינו מושג זר כפי שהוא עשוי להופיע בתחילה. אף על פי שמיושנת, האמונה במילים קסומות, בין אם זה הוקוס פוקוס, אברקדאברה או שומשום היפתח, הייתה נפוצה בעבר. בהינדואיזם מאמינים שמילים שונות מייצרות רטט שונה וכי קריאתן כמנטרות תיצור אפקטים שונים, בין אם זה שלום פנימי, ריפוי פציעות או הגנה מפני מזל רע. מנטרות הינדיות מתחילות בדרך כלל במילה "אום", הנחשבת לצליל היקום.

ביפן האמונה בקוטודאמה ישנה כמו המילה הכתובה. במאנושו, האוסף הוותיק ביותר של שירת הוואקה היפנית ששרד, שנאסף לאחר 759 לספירה מכונה kotodama no sakiwau kuni (言 霊 の 幸 わ う 国), או "הארץ שבה פעולותיה המסתוריות של השפה מביאות אושר ".

במקור, רק כישופים של שינטואיסטים נתפסו כבעלי כוח אלוהי, אך עם הזמן, מילים אחרות נחשבו גם לאלוהיות. דוגמה אחת ששרדה עד היום היא הצעקה הקצרה שנאמרה בעת ביצוע מהלך התקפי בקראטה או באייקידו. היא נקראת kiai (気 合) ואמורה לרכז את נחישותו של התוקף.

אפשר למצוא קוטודאמה גם בטקס החתונה היפני המסורתי. על האורחים להימנע משימוש במילים "לחתוך", "לשבור", "לפצל", "לחזור אחורה", "לסיים", או כל מילה המרמזת על הפרדה בטקס. כזה הוא כוחה של מילה שנבחרה לא טוב, סוף החתונה אף מכונה "הפתח".

הפחד ממילים מסוימות, בדרך כלל מכיוון שהן נשמעות זהות למשהו שנחשב כחסר מזל, הוא מהותי בקוטודאמה. לדוגמא המילה "שיסן" יכולה להתייחס למספר 43, אך היא יכולה גם להתכוון ל- "נולד מת", וזה הופך את 43 למספר חסר מזל. באותו אופן המספר 17נאמר כ- "ג'ונאנה", שפירושו גם "עושר רב" וזה הופך אותו למספר מזל. ביפנית סוג זה של צירוף מקרים קוסמי נקרא doonigigo או "מילים שנשמעות זהות אך בעלות משמעויות שונות".

כמו כל הדתות, גם שינטו התפרשה במונחים פוליטיים. ואכן, היא חשופה במיוחד לתפעול על ידי פוליטיקאים מכיוון שהיא שמה דגש כה רב על מושגים טעונים פוליטית כמו "טוהר" ו"ניקיון". כשזה מגיע לקוטודאמה, זה מרמז על אמונה שלשפה היפנית עצמה יש כוח אלוהי,וכי היא חייבת את כוחה ל'טוהר' שלה.

בעבר חשד זה להשפעה זרה הביא לשינטואיסטים רבים להימנע משימוש במילים שמקורן בסין ובמקום זאת להשתמש רק באמאטוקוטובה (אוצר מילים יפני) בטקסים שלהם. זו לא הייתה משימה קלה, בהתחשב בכך ש"מילות הלוואה" סיניות-יפניות היו בשימוש כבר למעלה מ -1,500 שנה והיו להן השפעה מכוננת על השפה היפנית. זה גם אירוני, כי האמונה בקוטודאמה חזקה עוד יותר בסין מאשר ביפן. החשד ל"מילות הלוואה" סיניות-יפניות נרגע במהלך תקופת השלטון הצבאי ביפן (1932-1945), ולו רק בגלל שעכשיו היה שעיר לעזאזל חדש לגירוש מהשפה היפנית: "מילות הלוואה" באנגלית. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לאומנים עשו כמיטב יכולתם לטהר את שפתם ממה שהם כינו tekiseigo (שפת האויב) ולהחליף את המילים הפוגעות במילים סיניות-יפניות. לדוגמה, המילה ragubî, (ラ グ ビ ー), "מילת הלוואה" מהרגבי האנגלי, הפכה לטוקיו (闘 球), מילה סינית-יפנית שפירושה "כדור קרב".

בימים אלה, המאבק לטהר את השפה היפנית הוא רק זיכרון, אך עדיין ניתן לשמע את המילה kotodama בשימוש כיום. להקת הפופ-רוק היפנית Southern All Stars יצרה להיט גדול בשנת 1996 הנקרא- "Ai no Kotodama".

אפילו הקהילה המדעית מתפתה לערעור של קוטודאמה מדי פעם. בשנת 2004 טען איש העסקים והסופר היפני מסארו אמוטו שהתודעה האנושית יכולה להשפיע על המבנה המולקולרי של המים. הוא ערך ניסוי שבו הוא השמיע מילים חיוביות לקערת מים, מה שגרם למים לייצר תבניות קריסטל יפות כשהן קפואות. כשאמר דברים רעים למים, הוא יצר תבניות קריסטל מכוערות כשהוא קפוא. מסארו אמוטו היה משוכנע שאפשר לנקות מים מזוהמים בכוח התפילה (אם רק הכביסה הייתה כל כך קלה!). כמובן שקל לצחוק על הדת כשהיא מתחפשת למדע, אבל אסור לנו לזלזל יותר מדי. התרגום לאנגלית של ספרו של אמוטו, "ההודעות הנסתרות במים", הפך לרב מכר של הניו יורק טיימס.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

טיפים בסיסיים לנימוסים ביפן- כללי ההתנהגות החברתיים

ביפן, כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם כללי התנהגות חברתיים שמומלץ לנהוג לפיהם. מכוון שהיפנים נוטים להיות מעט ביישנים כאשר הם מתעמתים עם אנשים בנוגע להתנהגותם הם אינם נוטים להפגין את רגשותיהם ולכן יתכן שלעולם לא ניתן יהיה לדעת כשהם נפגעים מכוון שהם לא יגידו.

אז הנה חמש טעויות המובילות בכללי הנימוס שיש להימנע מהן ביפן:

אכילה ושתיה ברכבות: באופן כללי, לא נהוג לאכול בזמן הליכה ברחוב או ברכבות נוסעים צפופות. עם זאת, ברכבת השינקנסן ובמטוסים בהם מוגש אוכל, מקובל לאכול ולשתות.

לדבר בקול רם ברכבת: דבר נוסף אשר אינו מקובל ביפן הוא לדבר בקול רם ברכבות ובתחבורה ציבורית. היפנים נוטים להיות פחות קולניים ואקספרסיביים כאשר הם נמצאים בפומבי בהשוואה לחלק מעמיתיהם המערביים. השימוש בטלפון בזמן הנסיעה ברכבת הוא בהחלט לא מנומס ומקובל לראות יפנים יורדים מהרכבת בתחנה הבאה כדי לשוחח בטלפון.

הבעת חיבה בציבור: למרות שזה משתנה עם הדור הצעיר, היפנים נוטים להיות שמרניים בכל הנוגע למגע פיזי או הפגנת חיבה בציבור. חברים בדרך כלל אינם מתנשקים או מתחבקים כשנפגשים, ולחיצת יד אינה כה נפוצה. הדברים נוטים להירגע לאחר שתיית אלכוהול וקריוקי עם חברים ועמיתים לעבודה.

נימוסי אכילה עם מקלות אכילה (chopstick):

  • כשאתה לא אוכל הנח את מקלות האכילה על מנשא מקלות האכילה.
  • השתמש במקלות האכילה שלך ככל האפשר והימנע משימוש באצבעותיך.
  • אל תתעסק ואל תשחק עם מקלות האכילה שלך.
  • אין להעביר אוכל ממקלות אכילה שלך למקלות האכילה של משהו אחר (מחווה זו מזכירה טקס בהלוויה בודהיסטית מסורתית, בה מעברים את עצמות הנפטרים בין בני המשפחה עם מקלות אכילה).
  • אל תניחו את מקלות האכילה שלכם באורז בצורה אנכית ( מזכיר לאנשים שריפת קטורת עבור הנפטרים).

הפרדת אשפה: ביפן ישנם כללים מאוד מדויקים ומחמירים בנוגע להפרדת האשפה. אי ציות לכללים הללו עלול לגרום להשארת פתקים בדלת הכניסה שלך, או להחזרת האשפה לפתח ביתך. יש למיין כראוי מוצרי פלסטיק, פסולת שניתן או לא ניתן לשרוף, ולהכניס את האשפה לפחי הזבל הנכונים ביום הנכון.

זו כמובן אינה "רשימת הנימוסים המלאה " ביפן, ישנם עוד המון כללי נימוס , כמו למשל להיות דייקן, לא לתרץ לעולם ולא לשפוך את הבירה שלך במסיבה, אך כמו בכל מקום אחר בעולם, מעט מודעות, שכל ישר והגינות הם המפתח לנימוס בסיסי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סכך: חומר קירוי צנוע אך אלגנטי

בעבר ביפן סכך הווה את חומר הגג הסטנדרטי ונחשב כ"התגלמות" האלגנטיות. במאה העשרים, עם כניסתם לשימוש של חומרים כמו בטון, פלדה וזכוכית, פחתה הערכת היופי של חומרים מסורתיים ועידן גג הסכך ביפן הולך ומסתיים.

עדיין ניתן לראות דוגמאות לסכך על גגות כמה מקדשים ששרדו, בתי תה, בתי חווה ונקודות ציון תרבותיות המוגנות על ידי הממשלה. את מספר בעלי המקצוע שעדיין עובדים בתחום ביפן אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים.

בעבר סכך הווה את חומר הגלם הסטנדרטי לגגות ביפן והוא שימש לא רק בבתי חווה, אלא גם בבניינים הגדולים במדינה. לדוגמא, למקדש השינטו החשוב ביותר ביפן, המקדש הגדול של איס במחוז מייה, יש גג סכך.

קיימים מספר זנים של סכך בהם משתמשים לבניית גגות ביפן. החומר השכיח ביותר עשוי מסוסוקי, דשא בעל צמיחה גבוהה עם עלים ארוכים דמויי להב וכריכות זרעים עדינות, המכונה גם עשב פמפאס יפני, והוא מוזכר באינספור מגילות עתיקות כ"עשב הסתיו" האהוב כל כך על משוררים וציירים יפניים. כאשר חותכים את דשא הפמפאס וקושרים אותו לגג בית חווה, נקרא דשא הפמפאס היפני קאיה. גגות מקאיה הינם גגות עמידים מאוד ויכולים להחזיק מעמד עד 70 שנה.

סוג נוסף של דשא המשמש לבנית סכך הוא השינו (במבוק גמדי), השינו צפוף יותר מקאיה ומשמש בדרך כלל רק לפינות הגג. השינו נחתך בתחילת האביב, כאשר העלים נושרים מגבעולי הבמבוק היבשים.

לא כל גגות הסכך ביפן עשויים מקאיה. ישנם חומרים נוספים בהם משתמשים ביפן לבניית גג סכך למשל: קש אורז- ורבאוקי, קנה סוף- טומבוקי, קליפות ברוש – היוואדבוקי ועוד. ביפן קיימות טכניקות מסורתיות שונות לבניית גג סכך, הן משתנות בהתאם לאזור הגאוגרפי, לתקציב ולמסורת המשפחתית.

ההיסטוריה של הסכך ביפן מתחילה בתקופת ג'ומון (14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס).

באופן מסורתי, לכל מחוז כפרי ביפן היה שדה סכך, כשקצירת הסכך נעשתה בזמנים הקבועים בלוח השנה החקלאי. הסכך אוחסן בסככות משותפות לכל הכפרים במחוז, וכשצריך היה להחליף גג סכך לאחד הבתים, כולם נרתמו לעזרה. מכוון שהיו חומרי גלם בשפע, וכן גם בעלי מקצוע, גג סכך לא היה יקר.

אך מאז מלחמת העולם השנייה, בעלי בתים כפריים בחרו להשתמש בחומרי קירוי מודרניים, כמו אריחים, בטון או פלסטיק. ככל שהחומרים הללו הפכו פופולריים יותר, כך הם הפכו זולים יותר. לעומת זאת, ככל שסכך הפך פחות פופולרי, הוא התייקר יותר ויותר. בימינו עלותו של גג מסכך מאוד יקרה ולכן הם נדירים כל כך. בשל עלותו הגבוהה של הגג, לעיתים קרובות בעלי בתים עם גג סכך בוחרים במקום לשלם עבור שיפוץ הגג לכסות אותו בברזל או אפילו ביריעות פלסטיק.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוריגמי-origami

אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי הנייר ופירושה מיפנית- קיפול פיסת נייר.
השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
לאחר פתיחת גבולותיה של יפן למערב בסוף המאה ה-19 התפשטה אמנות האוריגמי לעולם כולו והפכה לחלק מתרבות הפנאי.
לא ידוע מתי בדיוק החלה אומנות האוריגמי והיכן נעוצים שורשיה, אך כבר בשנת 1700 החלו להופיע דגמי אוריגמי קטנים של חיות וקופסאות.


בתקופה זו הנייר היה מצרך יקר ביפן ולכן מי שעסק בעיקר באומנות זו היו בני אצולה.
כאשר הנייר החל להיות מצרך זול ונגיש יותר החלו ללמוד את אומנות האוריגמי ברחבי יפן.
בעבר נלמדה תורת האוריגמי בע"פ מאם לבת ורק בשנת 1797 הופיעו ההוראות הכתובות.
החשיבות הגדולה של האוריגמי ביפן מתבטאת בכך שיצירות אוריגמי מופיעות הרבה פעמים בטקסים דתיים של השינטו בה הנייר מסמל טוהר.
כיום חשיבות אומנות האוריגמי ביפן כה גבוהה והיא נלמדת החל מגיל הגן וכל יפני יודע קיפולים לפחות ברמה הבסיסית.
במדינות רבות העיסוק באוריגמי הפך לכלי בריפוי בעיסוק ובתרפיה, מלאכת היד העדינה והריכוז ביצירה משרים שקט ומרגיעים את המטופל.
קיים מגוון גדול של סגנונות ושיטות קיפול באוריגמי – החל מאוריגמי המיועד לפעוטות, המכיל קפלים אופקיים ואנכיים בלבד, וכלה בדגמים המכילים קפלים מורכבים המשלבים מספר בסיסים זה בתוך זה, דגמים מודולריים בעלי חלקים רבים המשתלבים זה בזה, דגמים בעלי קפלים קמורים, דגמים בעלי תבנית קיפול מחזורית מורכבת, דגמים בעלי חלקים נעים המשנים את צורתם, דגמים הנעשים בנייר רטוב ואפילו אוריגמי טכני המתבסס על אלגוריתמים מתמטיים.


אחד מקיפולי הנייר החשובים הוא ציפור העגור המסמל במסורת היפנית חיים ארוכים, אושר, תקווה והגשמת חלומות. אגדה יפנית עתיקה מספרת כי מי שיקפל כ-1000 עגורים יזכה להגשים משאלה. נהוג להעניק אוריגמי של עגור כמתנה מסורתית בחתונה ובכך לאחל כאלף שנות זוגיות מאושרות לזוג הטרי או להעניק אלף עגורי נייר כמתנה להולדת תינוק חדש.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר אודות קיפולי העגורים הוא סיפורה של סדקו ססקי אשר נולדה בהירושימה ב-1943, כאשר היתה בת שנתיים הוטלה פצצת אטום על הירושימה ובגיל 12 אובחנה כחולת לוקמיה.
סדקו החליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה

לשלום עולמי אך הספיקה לקפל כ-644 עגורים עד שנפטרה ומי שהמשיך במלאכתה היו חבריה לכיתה שקיפלו במקומה את העגורים.
לאחר מותה של סדקו התפרסם סיפור חייה והיא הפכה לגיבורה לאומית יפנית. סיפור חייה של סדקו היה למקור השראה לרבים והוביל למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם כולו. באנדרטה שהוקמה לזכרה בהירושימה ניצב פסל בו אוחזת סדקו עגור אוריגמי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הלו קיטי-Hello Kitty

"הלו קיטי" (ביפנית: ハローキティ ובאנגלית: Hello Kitty) היא כנראה החתולה המפורסמת ביותר בעולם וגם החתולה הרווחית ביותר בעולם…
המותג הלו קיטי נוצר ע"י חברת סאנריו היפנית, המתמחה בשיווק מוצרי תרבות פופ, במרץ 1974. המותג הצמיח מס' סדרות אנימה לילדים המתאפיינים בהבלטת הצבע הוורוד ובסגנון הציור של דמויות הסדרה, ברובן חתולים מואנשים.

הדמות הראשית בסדרה – ילדה בשם קיטי – הפכה למותג תרבות מסחרי ופורסמה על גבי מגוון סוגי מוצרים, החל ממוצרים נלווים "מסורתיים" כגון משחקים, בובות, ופסלים, במוצרי אופנה שונים ואף במוצרי צריכה שבדרך כלל אינם מקודמים תוך שימוש בדמות אנימה, כגון טלפונים ניידים, כלי נגינה ואף מכונית.

מי שעיצבה את הדמות של קיטי היא איקוקו שימיזו (Ikuko Shimizu),מעצבת שעבדה בחברת סאנריו והתבקשה לעצב דמות הפונה אל הנערה החבויה בכולן. המעצבת הגתה דמות של חתולה לבנה שראשה גדול כפליים מגופה, עם סרט אדום נטוי על אזנה השמאלית והיא לובשת מכנסי אוברול כחולים, שוקלת כשלושה תפוחים וגובהה הוא כחמישה תפוחים.


המוצר  הראשון איתו פרצה קיטי לעולם היה ארנק קטן עשוי פלסטיק המיועד למטבעות ונמכר ב-240 יין (בערך 12 ₪).


הדמות של הלו קיטי התפתחה מתוך תרבות הצריכה היפנית וממחישה את העוצמה והפופולאריות הרבה של תרבות ה"חמודיות" והילדותיות היפנית – קוואי (Kawaii). המושג מפאר את החמוד, שובה לב, תמים, טהור, פשוט, אמיתי, עדין, פגיע וחלש.
דמותה של הלו קיטי הגיעה לארה"ב בשנת 1976 ומאז היא מופצת ברחבי העולם וההכנסות של המותג מוערכות במיליארד דולר בשנה מבלי שהחברה טורחת בכלל להשקיע בפרסום המותג.
בשנת 1978 כאשר המכירות החלו לצנוח השיקו סדרת טלוויזיה בדמותה וקיטי חזרה להיות הצלחה מסחרחרת.
את דמותה של קיטי אפשר למצוא כמעט על כל דבר, החל מדברים שיגרתים כמו בובות, בגדים, מוצרים לשיער ועד לדברים פחות שגרתיים כמו כרטיס אשראי עם הדמות, בית מגורים אשר החזית שלו מעוטרת בציורי הלו קיטי, מוצרי חשמל, קופסאות בנטו עם מאכלים בדמותה של קיטי, מטוס נוסעים  ועוד..


בשנת 2014 העולם כולו הופתע כאשר כריסטיאן יאנו, אוצר התערוכה של 'הלו קיטי' במוזיאון היפני הבינלאומי בלוס אנג'לס הצהיר שקיטי היא בכלל לא חתולה אלא ילדה קטנה. עוד פרטים נוספים ומפתיעים על קיטי מגלים כי מדובר בילדה נצחית בכיתה ג' אשר גרה בלונדון ויש לה אפילו חתולת מחמד.
אחת השאלות השכיחות לגבי קיטי היא- למה אין לה פה? התשובה לפי חברת סאנריו היא שקיטי מדברת מהלב ודמותה היא שגרירה של העולם כולו והיא איננה מדברת בשפה ספציפית אלא פונה לכולם.
הפופולאריות הגדולה של הלו קיטי גרמה לשלל אטרקציות ייחודיות , חברת תיור יפנית בשם "האטו" מציעה סיורים בטוקיו בשפות זרות בתוך אוטובוס "הלו קיטי", כדי למשוך מבקרים. האוטובוס מעוצב כולו, בנושא של "הלו קיטי".


דוגמא נוספת, רשת מלונות ביפן בשם האנקו דאיצ'י ((Hankyu Daiichi מציעה, בשיתוף פעולה עם "סאנריו", חתונות נושא של "הלו קיטי כאשר כל פרט בחתונה מוקפד שיהיה בנוסח "הלו קיטי": העוגה, זרי הפרחים, שמלת הכלה, הנעליים ועוד. כך גם המלווים את החתן והכלה מחופשים ל"הלו קיטי" ו"דניאל היקר" (החבר הכי טוב של קיטי).
האהבה ל"הלו קיטי" אינה יודעת מגבלות גיל וגיאוגרפיה ומוצרים רבים בדמותה פונים למגוון רחב של גילאים כך שכל אחד יכול להתחבר לדמותה של הלו קיטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

להיות אורח בחתונות יפניות

חתונה יפנית היא אירוע של יום שלם כאשר תחילתו בטקס מסורתי (בד"כ לפי דת השינטו) ואחריו לו"ז ארוך הכולל ארוחה, נאומים ולפעמים אפילו מסיבה…

במידה והוזמנתם לחתונה ביפן ישנם מספר דברים שחשוב לדעת:

הזמנות

לאחר קבלת ההזמנה יש להשיב בכתב לזוג האם אתם משתתפים בחתונה או לא.

יחד עם ההזמנה נשלח כרטיס שבו מאשרים נוכחות או היעדרות על ידי סימון בכרטיס ושולחים אותו בחזרה בהקדם האפשרי יחד עם הודעת ברכה קצרה.

איך להתלבש

חתונה היא אירוע רשמי, ולכן לובשים לבוש רשמי אלא אם כן מציינים בהזמנה במיוחד שלא.

עם זאת, ישנם כמה טאבו לנשים ללא קשר לסוג החתונה, החשוב מכולם הוא שלעולם לא ללבוש לבן בחתונה, מכוון שהצבע כבר "נלקח" על ידי הכלה ולעולם לא צריך להיות בולט יותר מהכלה.

בנוסף, גם לבישת בגדים חושפניים מדי, חצאיות קצרות מדי או צבעים ותכשיטים מוגזמים.

מומלץ ללבוש משהו פשוט, אבל שיקי, כמו שמלת קוקטייל (שחור זה בסדר), נעלי עקב סגורות ותכשיטים פשוטים.

לגברים הסטנדרט הוא חליפה שחורה עם עניבה לבנה, אפשר גם חליפות בצבעים אחרים וכן עניבות צבעוניות משובחות. כמובן, לא להופיע בחליפה לבנה.

מתנות

כמה שזה נשמע בוטה לאוזניים זרות, התשובה הפשוטה לכך היא: כסף.

מתנת כסף מושרשת עמוק בתרבות החתונות היפניות, ומגיעה עם שורה ארוכה של כללים ותקנות.

הרעיון מאחורי מתן כסף הוא שבמקום למלא את הבית היפני הזעיר של הזוג שהתחתן, בסירים, צלחות, אגרטלים חסרי תועלת ומה לא, נותנים לזוג את המזומנים הדרושים כדי להתחיל את חיי הנישואים, ולעזור להם לשלם עבור חגיגת החתונה.

את הכסף מכניסים למעטפה הצבעונית ביותר – ככל שהיא חיה יותר, כך טוב יותר, כאשר השטרות ישרים, ללא קיפולים, סימנים או כתמים.

למה לצפות

ובכן, זו יפן,  הכל נקבע חודשים מראש, כולל מתי וכיצד החתן והכלה נכנסים, האוכל שמוגש, ההופעות, הנאומים ותהלוכת הטקס.

אירוע החתונה מחולק בדרך כלל לשני חלקים: טקס החתונה ( קקונשיקי ) ומסיבת החתונה (הירואן),כשאחריה מתקיימת nijikai (after party) המיועדת בדרך כלל רק לחברים ולקולגות.

בהירואן לא רוקדים, אלא מברכים: האורחים, הבוס של החתן, הבוס של הכלה  וכן חבר אחד של כל אחד מהם. הכלה קוראת מכתב הכרת תודה להוריה ולבסוף סרטון פרידה :"תודה לכם" על נוכחותכם ביום הגדול שלנו.

כשהמסיבה נגמרת

ממסיבת החתונה לא יוצאים בידיים ריקות. מתחת לכל כיסא ישנו תיק, מתנה מבני הזוג הנקראת hikidemono , שזו דרך מסורתית עבור הזוג הטרי ובני משפחותיהם להביע את תודתם על נוכחות האורחים ביום הגדול שלהם. התיק מכיל בדרך כלל ממתקים וחפצים קטנים אחרים, כמו מגבות ידיים או קישוטים. לפעמים האורחים יכולים אפילו לבחור מתוך קטלוג מתנות.

בני הזוג והוריהם יחכו לאורחים ביציאה מהמקום, הם יקודו קידה ויודו לאורחים על הגעתם לחתונה.

כשחוזרים הביתה

מומלץ לשלוח לבני הזוג כרטיס תודה, להודות להם על המתנה.

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת

O-mikuji

O-mikuji – עתידות שנכתבו על פיסת נייר במקדשים ביפן. האומיקוג'י הן עתידות, נבואה או ייעוץ הקשורה לחיים האישים בנושאים כמו אהבה, בריאות, פרנסה, כספים ועוד. הן אקראיות ונכתבות על רצועות נייר. את רצועות הנייר הללו ניתן למצוא במקדשים ברחבי יפן.


זה מסקרן ומעניין לבדוק מה צופן לנו העתיד אך יש לקחת בחשבון כי הנבואות הכתובות על הנייר לא תמיד מנבאות עתיד טוב וישנן גם נבואות החוזות מזל קצת פחות טוב…(בניגוד לעוגיות מזל)
אז מי שמוכן להסתכן ולבדוק מה צופן לו העתיד יכול לעשות זאת באמצעות כמה צעדים פשוטים במיוחד.
לאחר תשלום סמלי של 100 יין מקבלים קופסא ובה מקלות במבוק ממוספרים, יש לנער את הקופסא ולקוות שהמזל הטוב יאיר פנים. הקופסא מעוצבת כך שרק מקל אחד יצא מתוכה, על המקל יש מספר וסימון אותו יש להתאים למגרה עם מספר וסימון זהה.  בתוך המגרה ממתין קלף נייר עליו כתובה הנבואה (אפשר למצוא מקדשים בהם הנזיר נותן את קלף הנייר). פיסת הנייר אותה מקבלים מגולגלת ויש למתוח אותה ואז לקרוא את הנבואה אשר כתובה ביפנית.
בחלק מהמקדשים יש תרגום לאנגלית ובאלו שלא יש למצוא מי שיתרגם אותה.


הנבואות אותן ניתן למצוא בקלף מדורגות החל מברכה גדולה – Great blessing -dai-kichi, 大吉 ועד הגרוע ביותר- קללה גדולה – Great curse dai-kyō, 大凶.
במידה וקיבלתם נבואה לא טובה (בלשון המעטה) אסור להשאיר את הקלף בידכם מפני שכך אתם משאירים את המזל הרע אצלכם, יש לקשור את קלף הנייר למעקה או לעץ באזור המקדש.
בעבר היה נהוג לקשור את פיסות הנייר לענפי עץ אורן אך מכיוון שלא בכל מקדש ניתן למצוא עצי אורן החלו לקשור את הנייר גם למקומות אחרים ולכן ניתן למצוא במקדשים כמות עצומה של פיסות נייר קשורות.

אם קיבלת נבואה לא טובה אפשר להגריל עוד קלפי נייר אך ההמלצה היא שלא לעשות זאת אלא ללמוד מהקלף שקיבלת ולהתייחס לנבואה/ עצה כאל עצה או אזהרה מהאלים בכבודם ובעצמם.
אם התמזל מזלכם וקיבלתם קלף המבשר על מזל וברכה גדולה קחו את פיסת הנייר אתכם ושמרו אותה קרוב לגוף ואפילו מומלץ לישון איתה מתחת לכרית.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

kōban – תחנת משטרה בשכונה קטנה יפן

יפן נחשבת כאחת המדינות הבטוחות ביותר, גם לתיירים וגם לאזרחים.

A kōban (ביפנית: 交 番) היא תחנת משטרה בשכונה קטנה יפן. המונח משמש גם להתייחסות ליחידה הארגונית הקטנה ביותר במשטרה היפנית.

קובאן הוא בדרך כלל בניין בן שתי קומות עם שני חדרים (אם כי יש וריאציה רחבה), המאוישת על ידי אחד עד עשרה שוטרים (או יותר).מדובר על בניינים קטנים המאוישים על ידי קצינים במדים

בכ- 6,000 מקומות בכל רחבי הארץ, והם מהווים את הבסיס לפעילויות שיטור קהילתיות,המשלימות את עבודתן של תחנות משטרה מרכזיות גדולות יותר.
בכל שכונת מגורים ביפן יש סניף משטרה הנקרא "קובאן" ואלו מתווספים לתחנות המשטרה הגדולות הנמצאות בערים הגדולות. בכל תחנת קובאן מוצבים כשלושה-ארבעה שוטרים שאחראים על השכונה 24 שעות ביממה.

השוטרים המוקצים לקובאן משתייכים למחלקות לענייני משטרה קהילתית של תחנות משטרה. הם מסוגלים לשמור על המשמר הכללי, להגיב למקרי חירום, לתת הנחיות, ואחר כך לקיים אינטראקציה עם אזרחים על בסיס אינטימי יותר ממה שהיה נהוג אם היו פועלים מתחנה רחוקה יותר.

השוטרים מפטרלים בשכונה ברגל או על אופניים, נוכחותם מורגשת בכל זמן ויוצרת תחושה שהם תמיד נגישים עבור התושבים.
תפקידי השוטרים השכונתיים כוללים לא רק את אכיפת החוק, אלא להיות מעורבים ממש בחיי השכונה ולהעניק סיוע בכל דבר החל מאיתור בע"ח שנעלם, עזרה במציאת כתובת או אפילו לעזור במקרה של רכב תקוע.
שוטרי הקובאן צריכים להכיר היטב את תושבי השכונה ולכן הם דואגים להתעדכן פעם בשנה ולבדוק מה התחדש אצל המשפחות, האם נולדו תינוקות או צירפו בע"ח חדש למשפחה? מדיי פעם עורכים השוטרים סבב בין בתי השכונה ואוספים נתונים על התושבים, לדוגמא- האם יש תושבים קשישים שיצטרכו סיוע חירום במקרה של רעידת אדמה, שיטפונות ועוד…. דבר נוסף אותו הם בודקים הוא האם יש נטיות פוליטיות מסוכנות אצל אחד התושבים.

כאשר מגיעים תושבים חדשים לשכונה השוטרים יגיעו אליהם לביקור על מנת להכיר אותם היטב.
תושבי השכונה מעריכים מאוד את עבודת הקובאן ובשכונות קטנות הם מכירים היטב את השוטרים שהם למעשה חלק בלתי נפרד מהשכונה. ייתכן כי בגלל המעורבות העמוקה של המשטרה בחיי הקהילה ותחושה שתמיד יש מי שפוקח עין ומשגיח יש חשש להפר את החוק.
נקודה נוספת היא שבגלל היחס החם והטוב שמעניקים השוטרים לתושבי השכונה יש רצון מצד

התושבים לא להפר את החוק והם מצייתים באהבה לחוקים.
עוד סיבה לשמירה על החוק ביפן היא בהשלכות החברתיות הכבדות הנגרמות למי שביצע פשע.
אזרח יפני שביצע פשע ונתפס לא רק הוא משלם את המחיר אלא כל משפחתו.
הנטייה היא לחשוב שהמשפחה של הפושע אשמה כיוון שהסיבה להידרדרות למעשה פשע נעוצה בכשל בחינוך ולכן המשפחה שחינכה אשמה לא פחות מהפושע במעשה וממשפחה כזאת עדיף להתרחק. הכתם ילווה את המשפחה וסביר להניח שבני המשפחה יתקשו למצוא משרות טובות ואפילו להינשא.


*התמונות בבלוג מרחבי הרשת