תאטרון נו-מסורת יפנית על הבמה

תאטרון נוֹ (ביפנית 能) היפני מציג מחזות בהם משולבים ריקודים יפנים מסורתיים.
אחד מסימניו המוכרים של התאטרון הוא שחלק מהשחקנים לובשים מסכה על הפנים במהלך המופע.
ההצגות המועלות בתאטרון משלבות מוסיקה, מחול, דרמה ושירה.
תחילתו של תאטרון הנו במאה ה-14, ומדובר בתאטרון עתיק ביותר אשר שומר על רצף פעיל של הופעות במשך למעלה מ-700 שנה.


סוג מוכר נוסף של תאטרון הקיים ביפן הוא הקבוקי ואחד ההבדלים הגדולים בין השנים הוא שהקבוקי נחשב לתאטרון יותר חי, שמח וססגוני לעומת תאטרון הנו הנחשב מאופק יותר מכוון שהתנועה איטית, השפה פואטית, הטון מונוטוני, והתלבושות עשירות וכבדות.
סיפורי המחזות סובבים סביב נושאים כמו: חלומות, עולמות על טבעיים, רוחות רפאים ורוחות.
מקורו של התאטרון הוא בטקסים שהיו מעלים במקדשי שינטו ולכן עד היום הבמה בנויה כדגם של מקדש.


במחזה מופיעות בד"כ 2 דמויות בלבד כאשר אחת מהן עוטה מסכה והשנייה בפנים גלויות.
הבמה ניצבת ריקה ואין תפאורה למעט חפץ אחד או שניים בהם משתמשים בצורה מגוונת.
מאחורי הבמה יש פרגוד מוזהב עליו מצויר עץ אורן ובחלקה הימני של הבמה נמצאת המקהלה המונה כשמונה משתתפים ותפקידה לתאר לקהל את הרקע למחזה, ואף להעביר לקהל את המחשבות והרגשות של הדמויות השונות.


בחלק האחורי של הבמה נמצא שחקן אשר תפקידו לסייע לשחקנים בהסרת בגד, מסירת חרב ובמקרה הצורך להחליף את אחד השחקנים במקרה חירום.
בניגוד לבמה החשופה והצנועה הבגדים של השחקנים מפוארים ועשויים עבודת יד, התלבושות מרהיבות ביופיין ועשויות משי ובעלות רקמה.
השחקנים המופיעים בהצגה הם גברים בלבד וגם התפקידים הנשיים מגולמים ע"י גברים אך ללא שינוי קולם.
אחד הדברים המזוהים עם תאטרון נו הן המסכות- לכל מסכה בתאטרון יש שם ובד"כ מדובר בדמויות לא אנושיות (שטן, בעל חיים ועוד…).

המסכות מיוצרות ע"י איש מקצוע מיוחד והן עשויות מעץ ברוש יפני. העבודה על המסכה מורכבת מאוד כוון שמדובר במסכות מתוחכמות אשר יכולות לייצג רגשות ע"י הזזת המסכה בזוויות שונות.
המאפיינים התלת-ממדיים של המסכות מאפשרים לשחקנים מיומנים לעורר מגוון של רגשות רק באמצעות הזזת הראש בתאורה מסוימת.


כיום ביפן יש כחמישה בתי ספר למשחק וכל אחד מהם מנוהל ע"י משפחה אשר שורשיה מגיעים מעולם תאטרון הנו ורק ראש המשפחה יכול ליצור מחזות חדשים או לערוך מחזה קיים.
ביפן יש כ-1500 שחקני תאטרון נו והם מאוגדים יחדיו באגודת שחקני הנו אשר שומרת בקפדנות על המסורת של התאטרון העתיק ביותר.
נו4

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת
מודעות פרסומת

האיקו-קצר ולעניין

האיקו היא שירה יפנית מסורתית המאופיינת בשירים קצרים במיוחד שאינם מתחרזים.
בשירת האיקו אין מילים גבוהות, מטאפורות או תיאורי רגשות- אלא מילים פשוטות המתארות בקצרה את אותו רגע חולף, הכול פשוט וברור.
כל שיר מורכב מ-17 הברות כאשר בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7 הברות ובשלישית 5 הברות.
השירים מתארים רגע עכשווי ומעבירים לקורא תמונה של רגע נתון מיוחד ומעניין וכך עם מעט מילים מצליח המשורר להעביר את היופי עבור הקורא שמשלים באמצעות הדמיון את התמונה שהצטיירה בראשו.
האיקו3
בד"כ בשירת האיקו יהיה אזכור לעונות השנה ,מזג האוויר ולטבע.
שירת האיקו מתארת רגע שברירי וחולף בחיים ושמה את יופי הטבע במרכז ולא את האדם ובכך מתחברת לפילוסופית הבודהיזם המאמינה בפשטות, מינימליזם וביופיו של הטבע.
שירת האיקו התפתחה במאה ה-16 וגדול משורריה הוא מאטסואו באשו, משורר יפני, שהעלה את שירת האיקו לדרגותיה הגבוהות ביותר.

מספר דוגמאות לשירת האיקו:

מאטסואו באשו:
" בריכה עתיקה,

צפרדע קופצת,

צליל המים."

האיקו2

קוביאשי איסה:

"הו חילזון,

טפס נא על הר פוג'י,

אך לאט, לאט!"
האיקו1