5 'מחמאות' יפניות שיכולות להשמע מוזר לזרים

דבר אחד שתלמדו זמן קצר לאחר הגעתכם ליפן הוא שיפנים אוהבים להחמיא. ברכו אותם עם konichiwa (שלום) ותקבלו במהירות מחיאות כפיים על היכולות היפניות המדהימות שלכם. כמובן, עבור אלה מאיתנו שחיים ביפן מספיק זמן, זה חוזר על עצמו במהירות ולעיתים קרובות עלול להיות די מיקרואגרסיבי, אבל זה נושא אחר לגמרי.

מהר מאוד גם תגלו שליפנים (יחד עם מדינות רבות אחרות באסיה) יש כבוד גדול מאוד ליופי המערבי הטבעי ולעיתים קרובות הם מרגישים שהם חייבים לשכפל זאת. אם תבקרו במדור היופי כמעט בכל בית מרקחת יפנית או חנות מגוונת, תראו מעברים של מלביני עור, דבקים להכנת עפעפיים כפולים, מרחיקי פנים, מחליקי גוף וקליפסים להרמת אף, כל זאת במטרה לעמוד בסטנדרט היופי הזה .

אם אתם לוקחים בחשבון את הרמה המבוקשת של יופי, אתם יכולים להתחיל לפרק את ההערות המוזרות שאתם כזרים עשויים לקבל ולגלות שהן לא באמת רק מצביעות לכם על חלקי הגוף שלכם – הן למעשה מחמיאות לכם! כמובן, עדיין יש לכם את כל הזכות להרגיש מוזר לגבי זה, אבל זה תמיד נחמד לדעת שהם מתכוונים לטוב כשאומרים אותם.

דבר נוסף שכדאי לזכור הוא שיפנים הם מנומסים אך לא דיסקרטיים. להצביע על מראה פיזי זה דבר יומיומי ביפן, ולא מכוון רק לזרים. יפנים רבים לא יתאפקו כשעורכים ביקורות מילוליות על אנשים שהעלו במשקל, איבדו שיער, סובלים מאקנה ודברים אחרים שאנשים לא יכולים לתקן מיד. נוער יפני ומבוגרים צעירים לא כל כך, אבל ילדים, אנשים בגיל העמידה וקשישים יכולים להיות די אכזריים. עם זאת, זה לא בהכרח אומר שכל ביקורת היא גסה.

הנה חמש 'מחמאות' יפניות נפוצות שעלולות להישמע מוזר למערביים. בואו ננתח אותם ונגלה למה באמת מתכוונים היפנים בזה:

"Hana Takai ne (האף שלך כל כך גבוה)"

הדגשת צורת האף יכולה לגרום לכל אחד להיות מודע לעצמו. עם זאת, מה שהיפנים מתכוונים בכך הוא שיש לך אף מוגדר היטב שבולט מהפנים שלך – פרופיל צד מושלם. בהשוואה לאף טיפוסי במזרח אסיה, שבו האף לרוב נמוך יותר עם סחוס צדדי קטן וחלש יותר, כל אף עם "מראה גבוה" יפה נראה שם יותר (תרתי משמע), אקזוטי ובמקרה זה יפה יותר (לפי תקני יופי יפניים). 

הכל מסתכם בכך שאנשים רוצים את מה שאין להם. בדיוק כמו שמישהו עם אף גדול יותר עשוי לרצות שהוא יהיה קטן יותר, היפנים, שלעתים קרובות יותר יש להם אף נמוך יותר, רוצים גבוהים! לכן, כשהם רואים אף גבוה ויפה, הם לא יכולים שלא להצביע על כך. אתם עלולים אפילו לקבל "אף גדול" או "אף כמו מגדל", אולם שוב, עד כמה שזה נשמע מוזר, הם לעתים קרובות יותר רק מחמיאים לכם.

"Ashi nagai ne (יש לך רגליים כל כך ארוכות)"

אוקיי, אז כשאומרים שיש לכם רגליים ארוכות כנראה יגרום לכם בתחלה להרגיש כמו ג'ירפה , אבל הכוונה היא על פרופורציות. כשאדם יפני מצביע על הרגליים הארוכות שלכם, הם מתכוונים למידת הפרופורציה של הרגליים שלכם לשאר הגוף. תחשבו על דמויות אנימה, במיוחד דמויות כמו סיילור מון שבהן רגליהן באורך טוב יותר משאר הגוף שלהן. נראה שזו פרופורציית הגוף הרצויה ביפן.

על פי סקר הבריאות והתזונה הלאומי של יפן, הגובה הממוצע של נשים יפניות מעל גיל 20 בשנת 2019 היה 154.3 סנטימטרים. ולמרות שמספר זה גדל ביותר מ-10 סנטימטרים במהלך המאה האחרונה ביפן, בהשוואה לסטטיסטיקה ממדינות מערב ואירופה, יפנים רבים עדיין מסתכלים (שוב, פשוטו כמשמעו) אל תקני הגובה הללו.

"Hada Shiroi ne (העור שלך כל כך לבן)"

לגרום לעור הלבן שלכם להיות מוצבע על ידי יפנים יכול להיות די מבלבל. במיוחד כאשר האדם היפני שמצביע על העור הלבן שלכם יש כמעט אותו גוון עור בדיוק כמוכם. ולא, הם לא אומרים שאתם נראים חולניים או רפאים. כל זה מסתכם בסטנדרט יופי שנוי במחלוקת שמציב עור לבן טהור מעל כל דבר כהה יותר. 

מבחינה היסטורית, מאז התקופות נארה (710–784) והיאן (794–1185), האמינו שעור לבן מעיד על רמת ההשכלה של הפרט וכן על המעמד החברתי והכלכלי שלו. עור כהה יותר רמז למעמד הפועלים שעבד וספג שמש כל היום. בתקופות אלו נשים החלו למלא את פניהן באבקה לבנה כדי לשייך את מעמדן. לאחר זמן מה ממשלת מייג'י (1868-1912) פתחה את גבולות יפן לעולם ועד מהרה הושפעה יפן מאופנה ויופי מערביים.

פרסומות לאופנה ויופי השתלטו מאז על יותר מ-50% על ידי דוגמניות מערביות לבנות. מוצרי יופי יפניים משוחררים תחת השם bihaku (יופי הלבן) המבטיחים להבהיר את העור וכן להסיר זיהומים ופגמים.

למרות שאפשר בהחלט לטעון שיפן עדיין תקועה בעבר, העור הלבן ביפן הוטבע בתרבות ובהיסטוריה שלהם כפן חשוב בסטנדרט היופי שלהם. הנקודה העיקרית כאן היא: הדגשת העור הלבן היא מחמאה בעיני יפן. כמו כן, זה לא מודגש רק לזרים בעלי עור לבן, זה נפוץ מאוד שיפנים מגיבים ליפנים אחרים בעלי גוון בהיר יותר. זו גם הסיבה שתראו יפנים מכסים את גופם אפילו בקיץ הלח והחם.

"Me maruine/ooki ne (העיניים שלך כל כך עגולות/גדולות)"

זה עוקב אחר אותו רעיון כמו "אף גבוה". לא, הם לא אומרים שיש לכם עיניים גדולות ומשונות כמו דג פופאי. זה רק מסתכם במה שיש בתכונות מזרח אסיה פחות, שהוא בדרך כלל עפעף כפול שעוטף את העיניים וגורם להן להיראות גדולות יותר. שוב, אנשים רוצים את מה שאין להם. יפן, היוצרת ושליטת האנימה, פשוט מקנאה בעיניים הגדולות והעגולות יותר שלעתים קרובות רואים משתקפות בדמויות "חמודות" ו"יפות". לכן, כשהם רואים זרים עם התכונות הבולטות הללו, הם לא יכולים שלא לרצות לציין זאת.

"Kao chisai ne (הפנים שלך כל כך קטנות)"

כשאומרים שהפנים שלכם קטנות זו בעצם עוד מחמאה לגבי הפרופורציה שלכם. זה אולי נשמע כאילו הם צוחקים על הראש הקטן שלכם בהשוואה לגוף, אבל זה בעצם הפוך. הם מנסים להחמיא למידת הפרופורציה של הראש שלכם לשאר הגוף. הערות אחרות כמו "hosoi ne (אתה כל כך רזה)" ו"ashi chisai ne (הרגליים שלך כל כך קטנות)" נמצאות גם בקטגוריה זו. הם אולי אפילו אומרים שיש לכם "סגנון טוב" אבל הם לא מדברים על החוש האופנתי שלכם, במקום זאת הם מתייחסים למבנה הגוף שלכם שבעל פרופורציות טובות.

ובכן, הנה, הערות ביפנית שמחמיאות לכם מבחינה טכנית אם אתם יכולים להבין מאיפה הן באות. אולי אתם לא בהכרח מסכימים אבל זה בהחלט קצת יותר קל לקחת בחשבון אם אתם חושבים על ההערות האלה כ"יש לך כל כך מזל שיש לך את התכונות הפיזיות האלה שאני מקנא בהן."

זה גם מראה כמה חשוב לקדם אהבה עצמית וקבלה ביפן. מחמאות מסוג זה נובעות לעתים קרובות מחוסר קבלה של מאפיינים טבעיים של מזרח אסיה, והופכות את מה שאין להם לקנאה ותשוקה. בואו נוודא שאנחנו מקדמים את היופי של כולם. ייצוג רב-גזעי בתעשיית היופי הוא חשוב מתמיד. אף אחד לא צריך להרגיש כאילו תווי פניו אינם יפים כמו אחרים.

אילו עוד הערות מוזרות קיבלתם ביפן בעבר? ספר לנו בתגובות!

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מבט בודהיסטי מאחורי חיות מחמד, אוכל והלוויות ביפן

מדוע אוכלים חלק מהחיות ביפן בעוד שחלק מחיות המחמד זוכות לשירותי הלוויה בהובלת פקידי דת ולאחר מכן מעוגנות בתוך מזבחות בודהיסטים בתוך הבית?

חיות מחמד במדינות עשירות זוכות יותר ויותר לפינוק ומתייחסים אליהן כבני משפחה יקרים. ברחובות יפן, התופעה העכשווית הזו מתבטאת מדי יום בדמות אנשים שדוחפים עגלה הנתונה על ידי אחד או יותר מבני המשפחה הפרוותיים שלובשים סוודרים חמים ואולי אפילו חיתולים.

הטיפול הכמעט אנושי הזה התקדם עד כדי כך שחיות מחמד זוכות לטקסי הלוויה שהוגבלו בעבר לבני אדם במהלך העשורים האחרונים.

האם אין משהו בתוך הדוקטרינות של הדת הילידית השינטו, או הדת המיובאת אך הדומיננטית יותר הבודהיזם, שיכול להסביר את הטיפול ה"הומני" יותר הזה?

שינטו וחיות

כמה מהמיתוסים היפניים המוקדמים ביותר מציגים את הקאמי של ציד ודיג. יש גם קאמי שמגן על בני אדם מפני בעלי חיים. מדי פעם חיות מופיעות כשליחי הקאמי. בקיצור, בשינטו, בעלי חיים הם או מזון, אויב או שהם עובדים בשבילך.

אפילו היום, יש ממש עשרות אלפי מקדשים המוקדשים לסגידה לאלוהויות השולטות בבעלי חיים אלה. אם אי פעם ביקרתם במקדש סווה, תרמתם לשמירה על הקאמי של הציד. רוב המבקרים הזרים ראו את שבעת אלי המזל והבחינו שלאחד, אביסו, דג גדול תלוי על כתפו.

אולי עצרתם ב-Ebisu בטוקיו והזנתם את מזלכם הטוב עם הבירה בעלת השם שלו. בקיצור, על פי המיתולוגיה המוקדמת של השינטו, בעלי חיים אינם חברים. אז אם יש סיבה דתית יפנית להציע ההלוויות לחיות מחמד, היא לא באה ממסורת השינטו.

סיפורי חיות בודהיסטיות

מתישהו במאה השישית, מתרגלים בודהיסטים החלו לטפטף ליפן מיבשת אסיה. יותר מאלף שנים קודם לכן בהודו, רעיונות דתיים לגבי קדושת חייהם של כל היצורים החיים החלו להתפשט ולבסוף נדדו דרך מה שהיא כיום סין וקוריאה, ואז לתוך יפן. חלק מתורות הדת הללו הגיעו בצורה של סיפורים. כלומר, נזירים בודהיסטים הודים היו מספרים סיפורים פשוטים לציבור שבתמורה האכיל אותם בתקווה לזכות בגלגול נשמות טוב יותר בעתיד.

סיפורים אלו העבירו את הרעיון שצבירת קארמה טובה באמצעות פעולה ראויה תבטיח לבני אדם קידום בגלגול הבא שלהם, כשם שקארמה רעה שנבעה מפעולה מזיקה או אדישות כלפי יצורים חיים אחרים תבטיח הורדה ממעמדם האנושי הנוכחי. כמה סיפורים תיארו את החיים שהבודהה עצמו חי כחיה.

לדוגמה, פעם אחת בתור ארנב קפץ בודהה לעתיד לאש של אדם רעב כדי להציע את גופו כאוכל. בסיפור אחר, בודהה היה מלך קופים שהקריב את עצמו על מנת להציל את להקת הקופים שלו מידי ציידים.

הסיפורים הללו הגיעו ליפן עם הנזירים הבודהיסטים, שהעבירו אותם לציבור היפני האנאלפביתי. כמה נזירים יפנים קיבלו השראה ליצור אוספים משלהם של סיפורים בודהיסטים שישמשו ככלים דידקטיים להסבר פעולות יומיומיות שיצרו קארמה טובה וגם רעה.

כת אחת של הבודהיזם מימי הביניים קידמה את התרגול המועדף עליה של קריאת תפילה ארוכה בשם סוטרת הלוטוס באמצעות אוסף של סיפורים המפארים את כוחה. בסיפור אחד, שני קופים בעץ שומעים נזיר שמתחתיהם קורא את הסוטרה. הקופים מתים, אך שנים לאחר מכן, מגיעים לנזיר שני נזירים צעירים המגלים שהם היו הקופים. עצם שמיעת הסוטרה הובילה אותם מיד לקיום טוב יותר.

טקסים בודהיסטים לבעלי חיים

מקדשים בודהיסטים ביצעו באופן היסטורי טקסים להצלת בעלי חיים. מקדשים רבים עדיין מקיימים טקסים שנתיים שבהם הם משחררים חיות מהשבי. רוב הכתות הבודהיסטיות במשך מאות שנים לפחות ניסו לאכוף משטר דיאטה שאינו כולל בעלי חיים. מנת מסעדה יפנית פופולרית במיוחד של מטבח צמחוני מבוססת על הארוחה בהשראת הזן שנקראת shojin ryori.

בהתאם לכך, דרך מסורתית להצביע על הצביעות בנזיר היא לקרוא לו נמאגוסה (מריח כמו בשר מדמם). אין ספק, הייתה איזו חזרה היסטורית בקרב בודהיסטים הדיוטים שנמנעים רק מאכילת חיות בעלות ארבע רגליים. "הפושעים "כללו פלגים מהציבור שסיווגו ארנבות כציפורים, שתי רגליים אכילות. אחרי הכל, ארנבים כמעט עפים, והאוזניים שלהם כמו כנפיים, מה שהופך אותם למשחק הוגן ומחיר מקובל.

על פי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית ותרגול העבר, אין סיבה שכלב או חתול יקבלו יחס טוב יותר מאשר ארנב, קוף, פרה, חזיר או דג. ובכל זאת הם עושים זאת.

באופן מסורתי אחראים על תפילות הלוויה לבני אדם, כמרים בודהיסטים הפכו יותר ויותר מוכנים להתפלל עבור חיות מחמד שנפטרו. תפילות יום השנה ה-49 ליום המוות חיוניות לגלגול הנשמות של המת, שלפי הדוקטרינה נאמר שהתרחש באותו יום. נוסף על כך, בחנויות אביזרי הלוויה בודהיסטיות יש כעת אגפים מיוחדים למוצרי חיות מחמד. בתי קברות לחיות מחמד לאחסון עצמות שנשרפו גדלים במהירות במספרם.

תרגול דתי להצלחה חילונית

אם הסיבה לכך שחיה מקבלת הלוויה מכומר בודהיסטי אינה נובעת מהדוקטרינה, אז היכן עלינו לחפש? בוודאי, הציניקנים יצביעו על מניע רווח, אבל גם כמרים כנים צריכים לאכול. שם טמון הסיפור. דתות מתקיימות כיום ותמיד היו חייבות להתקיים בעולם שדורש חסות.

עד כמה שזה נשמע חילוני, הדתות חייבות לשרוד בכלכלת שוק. האם זה לא רציונלי לחשוב שסיוע לדת לשרוד הוא סיבה דתית תקפה וכנה לפעולה? אם יש לערוך לוויות ל״פונץ׳״ או ״בובה״, מישהו יספק את הביקוש הזה.

אספקת חיית המחמד שלך ללוויה אינה סותרת את דוקטרינת הקארמה שמרמזת ש״פוצ'י-צ'אן״ המונע בעגלה ולבוש סוודר, עשוי להיות החזרה הקארמית של ג'ון אוג'יסאן המסכן, שמת בתאונת נהיגה בשכרות בדיוק 49 ימים לפני פוצ'י.

התרגול החדש הזה גם לא מונע את הסיכוי שפוצ'י-צ'אן המתוק ישמע את סוטרה הלוטוס יום אחד, וגם הוא וגם ג'ון אוג'יסאן הרשלן ייכנסו לנתיב הנירוונה. יתר על כן, לפי הדוקטרינה הבודהיסטית היפנית של ארץ טהורה, גן העדן הטהור של אמידה בודהה כבר מאוכלס בבעלי חיים יפים ונעימים. אבל למרבה הצער, הדוקטרינה לא מסבירה איך הם הגיעו לשם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חג ההודיה לעבודה

היום, ה-23 בנובמבר, חוגגים ביפן את חג ההודיה לעבודה, ה- Labour Thanksgiving Day, וביפנית- Kinrō Kansha no Hi.

חג לאומי זה נקבע בשנת 1948 כאירוע המשבח ומדגיש חשיבות העבודה, , במטרה להביע הערכה לעובדים התורמים תרומה נכבדת לחברה. החג מתרכז סביב ההכרה בזכויות העובדים והוקרת תודה לאנשים העובדים.

לפני שנקבע כ'חג ההודיה לעבודה', היה ה-23 בנובמבר נחגג כחג האסיף הקיסרי שנקרא Niinamesai. חג ההודיה על העבודה הינו למעשה השם המודרני לטקס חג האסיף. בטקס שהיה נהוג בחג באופן מסורתי, היה הקיסר מבצע את ההצעה הראשונה לעונה של אורז טרי שנקטף עבור האלים ולאחר מכן אוכל את האורז עצמו.

ההיסטוריה של חג האסיף הולכת מאות רבות של שנים אחורה כאשר העדות הכתובה הראשונה לחג שנמצאה בכרוניקות של יפן – אחד מספרי ההיסטוריה העתיקים של יפן, המתוארת מתקופת 720 – אומרת כי Niinamesai התקיים בנובמבר 678. המקור האמיתי כנראה הרבה יותר עתיק, וניתן אולי לחזור לזמן בו גידול האורז הגיע לראשונה ליפן לפני יותר מ- 2,000 שנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חג ההודיה על העבודה נקבע כדי לסמן את העובדה שזכויות האדם הבסיסיות הן מובטחות, וכי זכויותיהם של העובדים הורחבו באופן משמעותי בחוקה שלאחר המלחמה.

החג עצמו לא מתאפיין בחגיגות גדולות, פסטיבלים או תהלוכות מרשימות אלא בחגיגות צנועות בתוך הבתים הפרטים. מקומות עבודה מנצלים את היום הזה על מנת קיים שיחות ודיונים על רעיונות ומטרות עתידיות עבור החברה.

חג זה מוקדש עבור היפנים להבעת הערכתם לאנשים העובדים למען המדינה כמו כבאים, שוטרים וכו'. את הבעת התודה מביעים ביום זה באמצעות מכתבים או ציורים שמכינים עבור השוטרים והכבאים ילדים בגן ובבתי ספר והם מגיעים לתחנות המשטרה או כיבוי האש להעניק לעובדים את היצירות שעשו עבורם. אירוע נוסף המתקיים הוא פסטיבל עבודה הנערך מדי שנה בעיר נגאנו. ארגוני עבודה מקומיים מממנים את האירוע כדי לעודד אנשים לחשוב על נושאים המשפיעים על שלום, זכויות אדם, והסביבה. הפסטיבל מסתיים במופע זיקוקים מרהיב.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

במורד הבאר: סיפור הרפאים האמיתי שהעניק השראה ל"רינגו"

טירת Himeji, הלוקיישן האמיתי שהשפיע על סרט האימה היפני המצליח.

טירת Himeji היא הטירה הגדולה ביותר ואולי אחת היפות ביפן. אם אתם שם במהלך היום, סיפורי רפאים עשויים להיות הדבר הכי רחוק מראשכם. 

סיור בשטחי הטירה מוביל אתכם לשומרה הראשית המרשימה, המשקיפה על העיר וזכתה לכינוי טירת האנפה הלבנה על המראה שלה. בדרך למטה, אולי תראו אנשים מתאספים סביב באר מגודרת, מביטים למטה דרך השבכה שמעליה. זו אחת מנקודות העצירה האחרונות שתגיעו אליהן בסיור המודרך העצמי בטירה.

מזל טוב, מצאתם את דרככם לבאר אוקיקו, ההשראה האמיתית לאגדת הרפאים שעזרה להוות השראה לרומן של קוג'י סוזוקי ״טבעת״ ושלל הסרטים והעיבודים לטלוויזיה.

סיפור מוצא: Banshu Sarayashiki

המשותף לטירה וליצירת מופת ה- J-אימה Ringu הוא ששניהם קשורים לאגדה של באנשו סאראיאשיקי ("אחוזת המנה במחוז חרימה"), סיפור מפחיד שראשיתו מאות שנים אחורה.

הימאג'י הייתה פעם בירת מחוז חרימה שנקרא בעבר באנשו, שהיווה חלק מהיוגו העכשווי. ישנן גרסאות שונות לאגדת הסראיאשיקי, כאשר חלקן מעבירות את הפעולה מבאנשו לאזור בנצ'ו שנשמע דומה באדו (השם הישן של טוקיו, היכן שבאנצ'ו עדיין קיים במחוז צ'יודה). עם זאת, הגרסה המומחזת המוכרת ביותר שלו היא מחזה הבובות בונראקו משנת 1741 Banshu Sarayashiki מאת טמנגה טארובי ואסאדה איצ'ו.

הסיפור מספר על גברת חצר בשם אוקיקו שהפכה לקורבן של מזימה לא צודקת לקבל את האדנות של טירת הימאג'י. כאשר אדון הטירה חולה וגוסס, השומר הראשי הנבל שלו, טצוזאן, מתכנן לחסל יורש יריב בעזרת אוקיקו. הוא מנסה לפתות אותה ואז לסחוט אותה על ידי הסגרתה בגין גניבה של אחת מעשר צלחות מאכל יקרות שהיורש ייעדו כמתנת ירושה. כשזה לא עובד, טצוזן מחליט להשעות את אוקיקו מעל באר ולענות אותה.

טצוזן מוריד שוב ושוב את אוקיקו אל הבאר, שואב הנאה סדיסטית ומכה בה עם הבוקקן שלו (חרב עץ המשמשת בקנדו ואומנויות לחימה אחרות). הצורה הפאלית של החרב וכל התרגיל של הזזת אוקיקו פנימה והחוצה מהחור הזה באדמה מעניקה לסצינה אנרגיה פסיכוסקסואלית מעוותת כאילו הייתה קצת פורנו עינויים מוקדם.

אוקיקו מסרבת להיכנע ולהפוך למאהבת של טצוזן או לעזור להתנקש בחייו של היורש, אז הוא סוף סוף מפיל אותה לבאר. תוך זמן קצר הוא שומע קול סופר צלחות מלמטה, ורוחה של אוקיקו עולה מלוע הבאר.

אוקיקו לסדאקו, הבאר לווידאו

עם רוח הרפאים הנקמנית סאדאקו ברינגו, הבמאי Hideo Nakata נותן ספין טכנופובי מודרני לסיפורו של אוקיקו. הוא רואה את העיתונאית והאם החד הורית רייקו אסקאווה חוזרת על עקבותיה של אחייניתה, שמתה מפחד למראה סדקו לאחר שצפתה בקלטת וידאו מקוללת וקיבלה שיחת טלפון שהותירה לה שבעה ימים בלבד לחיות.

נדחקה למטה על ידי אביה החורג, סאדאקו זוחלת החוצה ממנה וממש דרך הטלוויזיה כדי להרוג אנשים אלא אם כן הם יוצרים עותק של הקלטת ושומרים על השרשרת.

לפני שאתה מת, אתה (צריך) לראות את טירת Himeji

באותו האופן שבו וריאציות מסוימות של סיפור העם שולחות אותו לבירת יפן, רינגו מזמינה את רייקו לעקוב אחר מסלול הצילום של אחייניתה לארץ האיזו הפסיפיק הבדיונית, שצולמה בכפר אמריקה קמפ באוקוטמה, טוקיו.

היא משווה את הבקתה שלפניה, מספר B4 בסרט (ו-L-6 במציאות), לזה שבתמונה של הילדה. כשהצופה יוצא למסע בהשראת סרטים ביפן, הם עלולים למצוא את עצמם עושים משהו דומה עם מקומות כמו האי אושימה, שבו אמו של סדקו השליכה את עצמה לתוך הלוע הוולקני של הר מיהרה.

הניסוח של שורת הסרט עבור הטבעת, "לפני שאתה מת, אתה רואה את הטבעת", כמעט גורם לזה להישמע כמו פריט ברשימת דליים. לפני שאתם בועטים בדלי או עוזבים את יפן, לראות את טירת Himeji הוא חובה. בזמן שאתם שם, אתם יכולים באותה מידה לבדוק את הבאר של Okiku, המקום שנותן למבצר המלכותי קשר בלתי סביר של J-אימה.

אם אתם מציצים למטה אל חשכת הבאר ושומעים קול סופר צלחות, אתם יכולים לנסות לצעוק, "עשר!" בחלק מהסיפורים, ידוע שזה משכך את רוחה של אוקיקו ומונע ממנה לצעוק על הצלחת האבודה לאחר שהיא מגיעה לתשע. אל תשאלו אותנו מה לעשות אם תחזרו לחדר המלון שלכם והטלפון יתחיל לצלצל, או שהטלוויזיה נדלקת פתאום מעצמה…

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

שיצ'י גו סאן

חג שיצ'י-גו-סאן (七五 三,  "שבע-חמש-שלוש") הוא טקס מסורתי המציין מעבר גילאים של ילדים בשלבים חשובים בהתפתחותם בדרך לבגרות.

בחג, המצוין ב-15 בנובמבר, נישאת תפילה למען בריאותם, אושרם וגדילתם של הילדים נחגג במקדשים שונים ברחבי יפן. המילה "שיצ'י" משמעותה "שבע", "גו" משמעותה "חמש" ו"סאן" משמעותה "שלוש". על פי הנומרולוגיה המזרח אסיאתית מספרים אי זוגיים נחשבים לברי מזל, ומעבר לכך, גילאים אלו מציינים שלבים חשובים בהתפתחותו של הילד.

בכל רחבי יפן בנים בני שלוש וחמש ובנות בנות שלוש ושבע מבקרים במקדשי שינטו בליווי בני משפחותיהם הנרגשים לקבלת ברכת הכהן לבריאות והצלחה. הבנות לובשות קימונו והבנים עוטים ג'קטים מיוחדים הנקראים הָאוֹרִי (Haori) ומכנסיים שנקראים הָקַאמָה (Hakama), אך בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים לובשים לבוש מערבי.

ככל הנראה החג נחגג לראשונה בתקופת היאן (794-1185) בקרב בני האצולה, ובימי הביניים גם משפחות סמוראים החלו לחגוג את גדילת בניהם ובריאותם הטובה. בתקופת אדו (1603-1868) התפשט המנהג גם ליתר המעמדות ומשפחות רבות החלו לפקוד את המקדשים כדי לזכות בברכה מצד כהני השינטו. מנהגי החג המוכרים כיום השתרשו בתקופת מייג'י (1868-1912).

קיימות מספר סיבות לבחירה בגילאים אלו וכולן נעוצות במסורת היפנית:

1. גילאים אלו נחשבים עפ"י הנומרולוגיה של מזרח אסיה כמספרים בעלי מזל. המספרים 3, 5, 7 הם מספרים שהיפנים מאמינים שהם מביאים אושר ועושר, מספרי המזל של העם היפני.

2. לפי הסמוראים עד גיל שלוש ילדים לא הורשו לגדל שיער ולכן בגיל 3 חגגו את היום בו התחילו הילדים להאריך שיער.

3.בעבר הבנות בגיל 7 והבנים בגיל 5 קיבלו לראשונה קימונו. מכיוון שמדובר בפריט לבוש יקר מאוד קבלת הקימונו הראשון הוא יום חגיגי המציין מעבר לבגרות.

מדוע נבחר דווקא התאריך 15 בנובמבר? כיוון שהוא נחשב ליום בר המזל ביותר בשנה, יום מבשר טובות על פי לוח השנה המסורתי היפני. משפחות רבות מבקרות במקדשים בסוף השבוע שלפני ה-15 בנובמבר או בסוף השבוע שאחריו ולא בתאריך עצמו כיוון שאין מדובר בחג לאומי. המשפחות נוהגות לחגוג יום זה בתפילות למען בריאות ואושר לילדים והליכה משותפת למקדשים שם נערך טקס בו מבקשים מהאלים לשמור על הילדים. כמו כן רבים מנצלים יום זה לצילום משפחתי משותף בסטודיו או בבית.


ביום זה הילדים מקבלים מתנות וממתקים כאשר הממתק המזוהה ביותר עם יום זה נקרא " Chitose ame" – ממתק אלף השנים, סוכריה ארוכה בצבע אדום ולבן שאפשר למתוח אותה כמו מסטיק ולכן היא מייצגת אריכות חיים. הסוכרייה ארוזה בשקיק בד מיוחד המעוטר בעגורים ובצבים המסמלים בריאות ואריכות ימים שזה למעשה כל מה שהורה מבקש עבור ילדיו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

יום התרבות: מסע אחר מסורות יפניות

"תפוס את מה שלא ניתן לראות בעין", אמר פעם מוסאשי מיימוטו, אחת הדמויות ההיסטוריות האהובות והמוערכות ביפן, ואם היה יום לחשוב על המילים הללו קצת יותר לעומק, זה לא היה אחר אלא מחר- יום התרבות.

Bunka no Hi, או יום התרבות, שנחגג ברחבי יפן ב-3 בנובמבר, הוא יום המוקדש רשמית למסע והערכה לתרבות, אמנויות ותגליות אקדמיות יפניות. אז אם אתם מעוניינים ללמוד על התרבות והמסורות של יפן, זהו החג הלאומי לו חיכיתם – כמו גם היום היחיד שרוב המוזיאונים בטוקיו, כמו גם בכל המדינה, פתוחים בחינם!

איך התחיל יום התרבות?

על פי חוק יפן על חגים לאומיים, יום התרבות מוגדר כיום "לאהוב חופש ושלום ולקדם תרבות". אבל השאלה כאן היא באמת – למה 3 בנובמבר? האם לא צריך לעודד אותנו לעשות זאת בכל יום בשנה?

ובכן, ה-3 בנובמבר תמיד היה מיוחד ביפן מכיוון שהוא חגג את יום הולדתו של קיסר מייג'י משנת 1868 ועד מותו ב-1912. לאחר הפסקה קצרה עד 1927, החג מותג מחדש כך שייקרא "מייג'י סטסו", חג לאומי שנערך לכבוד קיסר מייג'י המנוח.

אבל חשיבותן של שלוש מילות הזהב "חופש", "שלום" ו"תרבות" קודמה רשמית לאחר פרסום החוקה שלאחר המלחמה ב-1947, כאשר המדינה הודיעה לציבור על מחויבותה לקידום שגשוג תרבותי, כלומר מבוסס על חופש ושלום מתוך חרטה על מלחמת העולם השנייה. ומכיוון שהמטה הכללי (GHQ) לא אהב במיוחד לקיים חג לאומי הקשור לקיסר, 3 בנובמבר מותג מחדש כיום התרבות – יום לקידום השלום באמצעות חופש האמנות והביטויים התרבותיים.

איך חוגגים את Bunka no Hi?

כיום, Bunka no Hi עומד בסימן חגיגות ואירועים שונים, החל מתערוכות אמנות, מצעדים ועד לטקסי פרסים יוקרתיים לאמנים וחוקרים מכובדים, שרבים מהם מאורגנים על ידי ממשלות מקומיות. אנשים רבים מבקרים במוזיאונים לאמנות, היסטורי או מדע, שלרובם תהיה כניסה חופשית ב-3 בנובמבר. מוזיאונים לאמנות ומוזיאונים היסטוריים מארגנים לעתים קרובות תערוכות מיוחדות, המציגות תקופה מסוימת בהיסטוריה היפנית.

אם תבקרו בהאקון בקנאגאווה ביום התרבות, אולי תשמעו את הצעקה "למטה! מטה! הלורד בא!" ברחוב. אגודת התיירות המקומית מארגנת מדי שנה את מה שנקרא Daimyo Gyoretsu, או תהלוכת הלורדים הפיאודליים ביומוטו, שבה בסך הכל צועדים 170 אנשים לאורך 6 ק"מ כשהם מחופשים לסמוראי אדו ונסיכות. התהלוכה הזו מייצגת מערכת מעניינת שהוקמה בתקופה זו, שבה הדאימיו (האדונים) חויבו על ידי הגנרל טוקוגאווה לנסוע הלוך ושוב בין אדו לשטחים שלהם מתוך כוונה להחליש אותם כלכלית במאמץ למנוע התקוממות.

גולת הכותרת של Bunka no Hi, לעומת זאת, היא טקס פרס מסדר התרבות, החוגג אישי ציבור שתרמו תרומה משמעותית לדיסציפלינות שונות כולל אמנות, ספרות, ספורט, מדע וטכנולוגיה. מקבלי הפרס מתקבלים בברכה אישית ומציגים תעודות הוקרה על ידי הקיסר בטקס רשמי מאוד שנערך בארמון הקיסרי. הנמענים הם בדרך כלל אזרחים יפנים, כולל חתני פרס נובל יפנים של אותה שנה מסוימת, אם כי גם זרים זכו בעבר, כלומר האסטרונאוטים אפולו 11 וחוקר הספרות דונלד קין.

והנה קצת טריוויה – קנזאבורו אוה, הסופר היפני הבולט, חתן פרס נובל לשנת 1994 ומבקר פופולרי של השיטה האימפריאלית היפנית, הוא האדם היחיד עד כה שסירב לקבל פרס מסדר התרבות. אבל גם זה חוגג חופש אחרי הכל, לא?!

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

5 סרטי אימה יפניים לצפות בהאלווין 

גם בימי הקולנוע בשחור-לבן, היוצרים היפניים היו מובילים בתחום הפיכת הקהל למפוחד, לא נוח ולעיתים פשוט מבולבל. יוצרי קולנוע יפניים התבלטו עד כדי כך שהקולנוע היפני הוא שם נרדף בינלאומי לאימה. מחוץ לאנימציה, האימה הייתה יצוא המדיה המוצלח היחיד שלהם בעולם. 

אז כדי לעזור לכם להקל על בחירת הסרט בליל כל הקדושים הזה, ריכזנו את הרשימה הזו של סרטי אימה פנטסטיים משנות ה-60 ועד עכשיו.

Noroi: The Curse (2005)

סרטי אימה מסוג Found Footage (סגנון צילום דוקומנטרי) הייתה תופעה קצרת מועד במערב שהולידה כמה סרטים בלתי נשכחים ורבים נוספים נשכחים, עם זאת, זה עשוי לזעזע אתכם שביפן, כמה יוצרי קולנוע מסורים שומרים על הז'אנר חי ובועט. בראש ובראשונה יצירתו המכוננת של קוג'י שיראישי נורוי (קללה). נורוי הוא סיפור היעלמותו של קובאיאשי מסאפומי, חוקר על-נורמלי שעשה סרט על קללות ושדים לפני שנעלם.

האימה של נורוי נמצאת בזוויות הצילום שלו, שכן הסרט מורכב מצילומים שנועדו לחקות סרט תיעודי חקירתי יפני. בצילומים הרחבים הרבים של הסרט, הצופים ייאלצו לחפש בכל סנטימטר של המסך רמזים, מה שיוביל לרגעים מצמררים של מימוש וגילוי.

עם דמויות מעניינות ונרטיב מתפתל שחוקר פולקלור והיסטוריה תרבותית ייחודיים, נורוי הוא סרט חובה לצפייה בהאלווין הזה.

Occult (2009)

אתם עשויים לחשוב ששני סרטים מאת קוג'י שיראישי ברשימה זו העדפה, וזה נכון. בסרט Found Footage אחר, שיראישי מספר סיפור שונה לחלוטין מנורוי, אוקולט מציג גרסה בדיונית של שיראישי כיוצר קולנוע שיוצר סרט תיעודי על ניצול דקירה המונית שטוען שהוא מדיום לישות אלוהית.

בניגוד לנורוי, שהמיקוד האינטימי יותר היה בהיסטוריה העממית הייחודית של עיירה קטנה, אוקולט שואב השראה רופפת מה-Mythos של HP Lovecraft, שמתורגם לסרט אימה יותר קיומי ומטריד פסיכולוגית. הסרט פחות עוסק בלהפחיד באופן מוחלט ויותר ממוקד בבניית אווירה של אימה ולעורר תחושות עזות של חרדה. Occult הוא הסרט בשבילכם אם אתם מחפשים גישה יותר לא שגרתית וניסיונית לקולנוע אימה.

One Missed Call (2003)

מה העניין עם סרטי אימה ושיחות טלפון? בניגוד לקודמיו, ל-One Missed Call השיחה לא מגיעה מתוך הבית, אלא מהעתיד. השטיק הזה פועל יותר כמכשיר סיפור להסרת דמויות, בעוד שעניין האמיתי של One Missed Call ניתן למצוא בחקירה שהופכת במהירות למוקד הנרטיב.

שיחה אחת שלא נענתה מעסיק את הקהל והופך אותם לחלק מהתעלומה, מתחנן שתיצרו את התיאוריות שלכם לגבי הסיבה שאנשים מתים וכשהתעלומה של שיחות הטלפון נפרשת, אנחנו מבטיחים שהתשובה לא תהיה חשובה. אחרי הכל, כמו בכל חלקי החיים, One Missed Call עוסקת במסע ולא ביעד.

אם אתם מעריצים של סרטים כמו Se7en או סרטי תעודה של True Crime, אז זה יספק את החוקר החובב שבכם.

Kuroneko (1968)

סרט האימה הידוע ביותר של הקולנוען היפני הידוע לשמצה קאנטו שינדו הוא Onibaba (1964). תשומת הלב הזו מרחיקה את הצופים מיצירת המופת הקודרת שלו, קורונקו (חתול שחור), שסתם מתעלמים ממנה. קורונקו, בדומה לאוניבאבה, מתרחש בתקופת המדינות הלוחמות ביפן. ההתחלה היא אכזרית, כשאשתו של חייל וחמותה חיים בבידוד, כאשר קבוצת סמוראים תוקפת אותם באכזריות ושורפת את ביתם עד היסוד איתם בפנים, מה שגורם לשתי הנשים לחזור כרוחות רפאים המחפשות נקמה.

בניגוד לאוניבאבה, קורונקו מבוסס לחלוטין על העל טבעי. אלמנטים של תיאטרון קאבוקי ו-noh, כמו שימוש בזרקורים וערפל בסצנות, משפרים את המוזרות של כל תפאורה. קורונקו מציע נרטיב מורכב המנצל את היחסים בין דמויות חיות ומתות, שבקושי רואים בסרטי רפאים. כתיבתו אף פעם לא מרגישה מטופשת ומספרת סיפור מיוחד במינו שעדיין מחזיק מעמד היום.

אם אתם רוצים פיצוץ מהעבר בליל כל הקדושים הזה, תפספסו אם לא תיתנו לקורונקו הזדמנות.

Cure (1997)

תרופה מאת קיושי קורוסאווה הוא סרט אימה ניאו-נואר. זה אומר שאתם צריכים לצפות לאווירה מתוחה אך מעוצבת להפליא המתרחשת בעיקר בעולם חסר תקווה. הוא מספר את סיפורו של קייצ'י טאקאבה, בלש, החוקר פריחה של רציחות שלכולם יש גבר יחיד במשותף. לאורך הדרך, הסרט בוחן את המיסטיקה ואת האופן שבו החברה מתייחסת למי שמצבם לא טוב נפשית. נושאים אלה שומרים על הנרטיב מבוסס על ריאליזם ומספקים לסרט מציאות ייחודית בין סרטי אימה וניאו-נואר כאחד.

הדמויות מעוררת אהדה, במיוחד בהקשר של תרבות עבודת יתר, מה שהופך את המאבקים שלהן לסימפטיים, שכן היא הופכת את הסבל הבלתי נמנע שלהן למשפיע על קהל אוהד. זה מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שהמוסיקה והתאורה יוצרות אווירה של פסימיות מתמשכת. בסך הכל, הסיפור המבריק של קיור ישאיר טעם מר בפה שלכם, אבל זה טעם שלא תצטערו עליו.

אז הנה, חמישה סרטי אימה יפניים שכדאי לראות בליל כל הקדושים הזה והאלה. שניים בסגנון Found Footage, אחד קלאסי שחור-לבן והאחרים הם תעלומות מרגשות.

פורסאטו נוזאי – יונזאווה

עיר מוקפת הרים זו באזור טוהוקו של יפן גאה מזה זמן רב במוניטין שלה כיצרנית של בשר בקר Yonezawa wagyu באיכות מעולה, בדי Yonezawa-ori ברמה עולמית, סאקה, אונסן מוסתר, והקשר ההיסטורי שלה עם שבט Uesugi. כעת, פנינה זו של דרום מזרח יאמאגאטה שואפת להפיץ את הבשורה על קסמיה שהיו עד כה מתחת לרדאר – החל מלספר את הסיפור שלהם באמצעות מוצרי "Furusato Nozei" הייחודיים שלהם והפיכת המערכת לנגישה יותר לקהילה הבינלאומית של יפן.

"ארקדיה אסייתית" היא האופן שבו מגלת הארצות חסרת הפחד מהמאה ה-19 איזבלה בירד מתארת ​​את מישור אגן יונזאווה ב"מסלולים בלתי מנוצחים", התיאור שלה על מסעותיה ברחבי יפן בסוף המאה ה-19. ייתכן שהרבה השתנה בשתי המאות מאז ביקורה של בירד, אבל כשמשקיפים על השדות הפוריים המשתרעים אל ההרים המושלגים המקיפים את העיר הקטנה יונזווה, עדיין אפשר לראות למה היא התכוונה.

בתקופתה של בירד, יונזאווה הייתה "ארץ חייכנית ושופעת" משגשגת, בעיקר בזכות מעמדה כמרכז לייצור טקסטיל. אבל זה לא תמיד היה כך. העיר הייתה חייבת את שגשוגה למנהיג מהמאה ה-18 אוסוגי יוזאן. בניגוד ללוחם הגדול אוסוגי קנשין, שהשתמש בכוחות צבאיים כדי לשים את החמולה על המפה, יוזאן הטביע את חותמו באמצעות רפורמות כלכליות וחברתיות שחושבות קדימה, תוך חילוץ האזור הזעיר מסף פשיטת רגל והנחת היסוד לצמיחה. גישתו למדינאות זכתה להערצה רבה על ידי נשיא ארה"ב ג'ון פ קנדי ​​והוא היווה מקור השראה לרבים מהמנהיגים העסקיים הבכירים ביפן.

כיום, כמו אזורים רבים ביפן, יונזאווה מתמודדת עם האתגרים של ירידה בשיעורי הילודה והתרוקנות האוכלוסייה הכפרית, אבל דור חדש, המוטבע ברוח היכולות של יוזאן, לוקח את המושכות של העסקים המשפחתיים ומתאחד כדי לבנות עתיד חדש לעיר שלהם. רבים מהעסקים הוותיקים של Yonezawa פועלים כבר מאה שנה או יותר. המנהיגים העסקיים הצעירים המשתתפים ביוזמה זו יכולים אפוא למנף את החוכמה והחוזק של דורות של חוש עסקי כדי לשאת את עיר הולדתם אל העתיד.

תיירות היא נדבך אחד בתוכנית ההתחדשות שלהם, וה-DMO שהושק לאחרונה Yonezawa City נוקט בגישה חדשה להעלאת המודעות לאזור. האסטרטגיה ארוכת הטווח היא להשתמש ב-Big Data כדי לפתח מדיניות תיירות. אבל, כחלק מהשלב הראשוני, ה-DMO מקווה להגיע לקהילה הבינלאומית דרך Furusato Nozei עם הפריטים המיוחדים שלהם. הם מקווים שזה יתן השראה לאנשים לצאת לטיול "לצד השני של ההר" כדי ליהנות מהמעיינות החמים ההרריים שלו, טיולי הליכה בכפר, היסטוריה מרתקת וספורט שלג, כולל סקי ונעלי שלג.

תוכנית "מס עיר מגורים" של Furusato Nozei היפנית מאפשרת למשלמי מס להשתמש בחלק ממסי ההכנסה והמגורים שלהם כדי לתמוך ביצרנים עצמאיים באזורים כפריים ברחבי המדינה. הרעיון מקורו בתקווה שתושבי הערים יפנו את המסים שלהם בשקיקה לעיירות הולדתם. עם זאת, אנשים יכולים לבחור גם תחומים אחרים, ולקבל מוצרים ייחודיים ומבוקשים בתמורה לתרומתם.

יונזאווה מייצרת כמה מהוואגיו היפניים (בשר Yonezawa) עם הדירוג הגבוה ביותר, מתגאה במבשלת הסאקה ה-13 הוותיקה ביפן, טקסטיל Yonezawa-ori ברמה עולמית ועוד ועוד. יש אפילו ג'לאטו מיוחד שעשוי משעועית שגדלה במקום! כל המוצרים הללו כלולים בתוכנית Furusato Nozei. ה-DMO של יונזאווה מקווה שבנוסף להעלאת המודעות לעיר שלהם, הוא יתמוך ביצרנים מקומיים ויתחיל למשוך זרם קבוע של מבקרים בינלאומיים לעיר המקסימה.

DMO Yonezawa מקווה שתושבים בינלאומיים של יפן, שלרובם אין זיקה חזקה של "עיר מולדת", ינצלו את ההזדמנות הזו כדי לגלות את Yonezawa מהנוחות של בתיהם. הצוות בטוח שטעימה של בקר Yonezawa או סאקה ברמה הגבוהה ביותר של האזור בבית יגרמו לתושבים רבים לקפוץ על השינקנסן לנסיעה של כשעתיים מטוקיו לפנינה נסתרת זו, ולהפוך את Yonezawa ל-furusato שלהם (עיר הולדת) רחוק מהבית.

*התמונות בבלוג ברחבי הרשת

Undokai: מאחורי הקלעים של יום ספורט יפני בבית ספר יסודי

יום הספורט של בית הספר, או undokai (運動会), הוא אחד האירועים הגדולים ביותר בלוח השנה של בית ספר יסודי יפני. יותר מחודש של תרגול מגיע לשיאו ביום שלם של פעילויות משותפות כבית ספר, כשהורים לופתים במצלמות וידאו ומסתכלים. החל מתזמון לארוחת צהריים ומה לעשות אם יש לכם ילדים צעירים יותר במשוך בחבל, יש הרבה פרטים שההורים יוכלו להתעדכן עליהם. הנה הסבר על מה מדובר באירוע הזה

מה זה undokai ולמה זה משנה?

כמו רוב האירועים המיוחדים בבתי ספר יפניים, undokai הוא מאמץ צוותי שנערך כדי ללמד ילדים את החשיבות של עבודה משותפת, עבודה קשה ותחרות עבור כל הצוות (וכמובן, בית הספר).

יום ספורט טיפוסי בבית הספר היסודי מפצל את התלמידים לשתי קבוצות – אדומה ולבנה – וקבוצות אלו מתחרות במגוון מרוצים כדי לראות מי מהן מנצחת. למרות שזה נשמע תחרותי, מטרות היום הן יותר לעבוד יחד ולעשות את המיטב. לא ניתנים פרסים בודדים ואף לעודד אחד את השני נמצא בתוכנית.

היום יתחיל כשהתלמידים יתאספו בחצר בית הספר לשמוע נאומים. לאחר מכן, התלמידים יתפסו את מקומם בשולי מגרש המשחקים כדי לצפות באירוע הראשון של היום, שככל הנראה יהיה מופע ריקוד של תלמידי כיתות א'.

כל שכבה מופיעה ביחד, בדרך כלל בהופעת ריקוד או "ביטוי" אחד ולפחות מרוץ רציני אחד, שהוא בדרך כלל ריצה. גם תלמידי כיתות ג'-ד', וגם כיתות ה'-ו', עשויים להתחרות זה מול זה בתחרות אבל אולי בסגנון קצת שונה. כמו כן, יתקיים מרוץ שליחים לרצים המהירים ביותר מהמחצית הצעירה של בית הספר ואחד לתלמידי כיתות ד' ומעלה. האירועים, כמובן, משתנים במידה מסוימת בהתאם לכל בית ספר ווהורים שמעוניינים יכולים לקבל חלק מהאקשן בעצמם על ידי השתתפות באירוע PTA, שהוא בדרך כלל משיכת חבל.

אחד ההבדלים העיקריים בין ימי ספורט בגנים ובבתי ספר יסודיים הוא oen-dan (応援団), או כיתת העידוד של כל קבוצה. בנוסף לעידוד השחקנים במהלך המרוצים, יהיו זמנים קבועים במהלך היום שבהם הם יצעקו gambare (עשה את המיטב!) לקבוצה שלהם ולקבוצה היריבה, וגם יבצעו את שיר העידוד שבחרו.

רגעי השיא של היום הם, כמובן, כל אירוע שילדיכם משתתפים בהם, אבל בנימה אובייקטיבית, רוב ההורים עוצרים לצפות בתצוגה של התלמידים המבוגרים, שבדרך כלל מגיע לקראת סוף היום, וכך גם הקומיטאיסו המרגש למדי. (組体操), או תצוגת התעמלות קבוצתית.

התצוגה מתבצעת על ידי תלמידי כיתות ו' והיא התגלמות של שיתוף פעולה בזוגות, לאחר מכן בקבוצות קטנות, ולאחר מכן ככלל, הילדים מבצעים יחד תרגילי כוח ואיזון שבאופן מסורתי מגיעים לשיאם ביצירת פירמידה אנושית אחת גבוהה. פציעות שנגרמו במאמץ האחרון הזה הובילו לצמצום הפירמידה או לביטול בשנים האחרונות, אבל כביטוי פיזי של אמון הדדי ואחדות – במיוחד לפני שהילדים הללו מתפזרים לחטיבות ביניים שונות – הקומיטאיסו מרשים.

אירוע נפוץ נוסף של סוף היום הוא "העברת הכדור הגדול", או ootama-okuri (大玉送り). זה כולל את כל בית הספר. הצוות הלבן מתייצב בצד אחד של חצר בית הספר והצוות האדום בצד השני והילדים צריכים לשמור על כדור ענק מנופח באוויר כשהם משדלים אותו יחד עם הקו שלהם וליציע לפני שהקבוצה השנייה עושה זאת.

נקודות נחשבות עבור אירוע זה ותוצאתו עשויות לקבוע את המנצח הכולל של היום. עם זאת, באופן כללי, אף אחד לא מאוד מוטרד מכך שהקבוצה שלו מפסידה, (אם כי ילדים עלולים להתעצבן אם הם לא יצליחו באופן אישי כפי שהם ציפו במרוצים בודדים, אז היו מוכנים לכמה דמעות).

להפיק את המרב מיום הספורט של ילדיכם

1. ארגנו את לוח הזמנים שלכם

יום הספורט של בית הספר יופיע בלוח השנתי של בית הספר שיחולק בתחילת שנת הלימודים, כתבו את האירוע בלוח השנה שלכם. סביר להניח שזה יהיה יום שבת. שימו לב ללוחות זמנים מפורטים יותר של בית הספר (כמו בתחילת סמסטר או חודש) שיספרו לכם את תאריכי הגיבוי המתוכננים (予備日, yobibi) במקרה של גשם, ואת ה-代休日 (daikyubi), או החלפה חג שהתלמידים יקבלו במקום לימודים בשבת.

תוכנית הגיבוי למקרה של גשם היא שהדייקובי נשאר חג, הילדים לומדים שיעורי יום קבוע באותה שבת, ויום הספורט מתקיים בתאריך הגיבוי.

2. אתרו את ילדיכם

לפחות שבוע לפני ה-undokai, בית הספר ישלח הביתה תוכנית כתובה של אירועי היום, שתיתן לכם מספיק זמן לדעת מתי לשים לב. עבור תלמידי כיתות א', בית הספר עשוי גם להכין תרשים המציין את מיקומו של ילדכם במהלך מופע הריקוד ובאיזה מקצה המירוץ הם ירוצו. אם לא תקבלו אחד כזה, זה נחמד להכין אחד בעצמכם, על סמך מה שהילדים יכולים לספר לכם על היכן הם ממוקמים במהלך התרגול.

טיפ נוסף שיעזור לכם למצוא את ילדכם בין המוני גופים לובשי מדים הוא ללבוש גרביים בהירות – ברכיים אדומות או פלורסנטים.

3. בדקו את האותיות הקטנות

בית הספר גם ישלח הביתה סט הנחיות ליום. כמה דברים שצריך לבדוק הם כללים לגבי צילום. ייתכן שלא יורשו חצובות, ותצטרכו לקבל ולוותר על המיקום המדהים שלכם בקדמת אזור ההופעות ברגע שהאירוע של ילדכם מתחיל ונגמר.

אם יש לכם ילדים צעירים יותר במשוך בחבל, בדקו אם בית הספר ייחד אזורים שבהם אתם יכולים לפרוס סדין פלסטיק או שמיכת פיקניק. מרחב כזה כנראה יהיה רחוק מהאקשן אבל ייתן לכם בסיס שבו תוכלו לשבת ולשחק עם כמה צעצועים או ספרים שהובאו מהבית. זמני הביצועים של ילדכם הגדולים יהיו מעטים למדי, אז שקלו לקחת ילדים קטנים לטיול בתקופות ההמתנה. לרוב, בבתי ספר יוקם אזור אוהל ישיבה כישיבת עדיפות לקשישים, נכים או נשים בהריון.

4. ארוחת צהריים

באופן מסורתי, ארוחת הצהריים של יום הספורט היא בנטו (קופסת אוכל) שההורים מביאים מהבית, אותה אוכלים יחד כמשפחה בבית הספר. עם זאת, עם יותר הורים שעובדים בימים אלה, חלק מבתי הספר מספקים כעת את ארוחת הצהריים של הקיושוקו (給食) לילדים ביום הספורט.

כמה אמהות, או סבתות, עשויות לשים ממרח נהדר לכל המשפחה אם נדרשות קופסאות אוכל, אבל קניית ארוחת צהריים מהחנות המקומית היא גישה שרוב האמהות האחרות יעריכו. ייתכן שילדיכם לא כל כך מעוניינים לאכול בכל מקרה, שכן שעת הצהריים נותנת להם הזדמנות לקום ולהסתובב לאחר שבילו את רוב הבוקר בצפייה בילדים אחרים בפעולה. בחרו אוכל שילדיכם אוהבים, שגם הוא מהיר וקל לאכילה.

למרות שזה נוטה להיות יום ארוך ומייגע לכולם, יום הספורט הוא הזדמנות מצוינת להכיר הורים אחרים ואת ילדיהם. זה מציע לכם קצת תובנות על היומיום של ילדכם ונותן לכם שורה של סיבות לשבח את ילדיכם – החל מהתרגול הארוך והמסור שלהם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

5 פסלי בודהה איקוניים ביפן

טיול ליפן אינו שלם ללא טיול אחד לפחות למקדש, שזה ג'י או טרה ביפנית. למרות שסביר להניח שתגלו שמקדשים הם מחזה נפוץ למדי, לא בכל מקדש יש פסל בודהה עם יד בגודל של גופכם. הפסלים האלוהיים הגדולים הללו ידועים בשם Daibutsu, או "בודהא ענק".

חלק מהדיבוטסו הללו מגולפים מאבן, בעוד שאחרים מחושלים באמצעות ברונזה. בכל מקרה, כל פסל מגיע עם סיפור מקור מעניין משלו – שחלקם נמצאים בהתהוות של אלפי שנים.

הנה חמישה מתוך כמה מהדיבוטסו האייקוניים ביותר הפזורים ברחבי יפן:

Todai-ji Daibutsu (נארה)

Todai-ji Daibutsu נמצא במקדש Todai-ji בנארה. המקדש ואזור הפארק שמסביב ידועים בזכות הצבאים הידידותיים (לפעמים לא כל כך ידידותיים), אבל האזור גדוש גם בהיסטוריה.

גובהו של פסל זה הוא כ-15 מטרים. הוא מייצג את Vairocana, המאיר, וידו מושטת במחווה של ברכה או הגנה. היד הפתוחה הזו מגיעה לגודל של 148 סנטימטרים.

הפסל, האולמות והמבנים שמסביבו עברו תלאות ונזקים רבים במהלך השנים. חלקם נגרמו משריפות, מלחמות ורעידות אדמה. אבל בכל פעם, הפסל תוקן, מה שמאפשר לנו לראות אותו במלוא הדרו עד היום.

Shoho-ji Daibutsu (גיפו)

שוהו-ג'י דייבוצו במקדש שוהוג'י מתגעגע לעתים קרובות למטיילים בינלאומיים בגלל מיקומו. אם אתם בטיול סביב נגויה או גיפו שווה בלבקר בפסל הבודהה הזה שהוא פסל הלכה היבש הגדול ביותר ביפן בגובה 13.6 מטרים.

המקדש עצמו נבנה בשנת 1638 אך תכנון הפסל החל רק בשנות ה-90. הכומר הראשי דאז, הכומר איצ'ו, החליט ליצור את הפסל בדמותה של שאקה ניוראי, בתקווה למנוע רעידות אדמה גדולות ורעב.

יצירת הפסל הייתה אתגר מכיוון שהמסגרת הפנימית הייתה עשויה מעץ ובמבוק בעוד שהחלק החיצוני מכוסה בחימר. הכומר הראשי רצה להדביק על פני הפסל כתבי קודש בודהיסטים, לפני שכיסה אותו בלכה ועלי זהב. הכומר איצ'ו נסע למרחקים ברחבי יפן בחיפוש אחר מספיק כתבי קודש שיכסו את פניה. הוא נפטר לפני שהפסל הושלם, ורק 13 שנים לאחר מכן השלים יורשו את בנייתו.

ה-Shoho-ji Daibutsu נחשב לאחד משלושת פסלי הבודהה הגדולים של יפן, יחד עם ה-Kamakura Daibutsu וה-Todai-ji Daibutsu.

Kamakura Daibutsu (קנאגאווה)

במרחק של זריקת אבן מטוקיו, ה-Kamakura Daibutsu הוא אחד המקומות המפורסמים ביותר בעיר החוף קמאקורה. בנייתו של הבודהה הגדול הזה החלה בשנת 1252 והוא היה במקור בתוך אולם גדול, אך סופות טייפון ורעידות אדמה פגעו במבנים ובחלקים של הפסל עצמו. בוצעו תיקונים בתקופת אדו (1603-1867), והביאו את הפסל לצורה שאנו רואים כיום.

ניתן למצוא את פסל הברונזה בשטח מקדש קוטוקו-אין ומתנשא לגובה מרשים של 11.3 מטרים, במשקל של כ-121 טון.

כאן, אתם יכולים להיכנס לתוך הפסל ולהסתכל על התפרים שבהם יוצר הפסל עם 40 יציקות נפרדות. מבחוץ, פסל הברונזה בעל צבע כחלחל-ירוק. הוא היה מכוסה במקור בזהב, אבל מזג האוויר שחק את כל השאר מלבד שאריות קטנות שלו על לחייו של הפסל.

Ushiku Daibutsu (איבארקי)

Ushiku Daibutsu במחוז איבארקי נבנה בשנת 1993 כדי להנציח את הולדתו של Shinran, שהקים את כת Jodo Shinhu של הבודהיזם היפני.

כיום זהו אחד מפסלי הבודהה הגבוהים ביותר ביפן בגובה 120 מטר מדהימים. גובהו מייצג את 12 אלומות האור מגופו של אמידה, ותנוחת היד שלו, עם אגודל ואצבע נוגעת, מייצגת קבלה של כל היצורים החיים. בתוך הפסל, יש חדר מלא ב-3,400 פסלי זהב קטנים וחדרים לדברים כמו העתקת סוטרה וקליגרפיה. אתם יכולים אפילו לנסוע במעלית לראש הפסל כדי לראות מה רואה פסל הבודהה הגדול.

בעוד פסלי הבודהה האחרים שכיסינו עד כה ממוקמים בשטח המקדש, זה לא. במקום זאת, תוכלו למצוא את הפסל המתנשא מעל פארק שופע. בפארק יש בית קברות, גנים והכי מפתיע, פינת ליטוף.

Takaoka Daibutsu (טויאמה)

Takaoka Daibutsu במחוז טויאמה הוא פסל ברונזה עם צללית בלתי נשכחת. ההילה העגולה האופיינית מאחורי גבו של הפסל היא סמל פשוט לאמידה.

גובהו 18.58 מטר והושלם בשנת 1933. עם זאת, המקור נבנה בשנת 1745 והיה עשוי מעץ. לאחר שהושמד על ידי שתי שריפות עוקבות, ההתקדמות ההגיונית היחידה הייתה לבנות גרסה נוספת שהייתה קצת יותר חסינת אש. נחושת נבחרה כחומר לפסל החדש בגלל ההיסטוריה הארוכה של טאקאוקה בתעשיית הנחושת, והפסל נעשה כולו בידיהם של אומנים מקומיים.

השטח שבו ניצב הפסל קטן למדי, ולא תמצאו גנים ראוותניים או מקדשים מפוארים, אבל אפשר להיכנס לפסל כדי להציץ בראש העץ של הפסל הקודם, שאיכשהו שרד את השריפה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת