"הפריצה" הגדולה של חנויות הכלבו של טוקיו

לחנויות הכלבו ביפן ישנה היסטוריה ארוכת שנים. מרבית חנויות הכלבו הנחשבות במדינה שורשיהם בתקופת אדו, והחלו את דרכם כחנויות קימונו כאצ'ויה.

במהלך השנים הפכו חנויות הכאצ'ויה לחניות כלבו גדולות המוכרות מגוון מוצרים, כמו למשל חנות הכלבו טקשימאיה שהחלה גם היא כחנות קימונו, בקיוטו בשנת 1831, חנות הכלבו מיצוקושי שנפתח לראשונה בשנת 1673 , חנות הכלבו מצוזאקיה שגם לה היסטוריה ארוכה יותר, שהחלה מחנות קימונו בנגויה שנפתחה לראשונה בשנת 1611 ועוד.

אלמלא הופעת הרכבות, ענקיות הקמעונאות הללו היו בלעדיות בשוק הקמעונאי של טוקיו. אך ההתפתחות האורבנית של טוקיו במאה העשרים והתקבצות של שש תחנות הרכבת הגדולות ביותר בקו יאמאנוטה – שיבויה, שינג'וקו, איקבוקורו, אונו, טוקיו ושינגאווה – גרמה לחברות הרכבות לרצות נתח משוק הקמעונאות.

כדי לנצל את ה"שוק השבוי " העובר בתחנות שלהם מדי יום, כל אחת מחברות הרכבת הקימה חנות כלבו מחוץ לכניסה הראשית לתחנה שלה ובמהרה יצרו תחרות קשה לחנויות הכלבו המסורתיות בעיר .

עם הזמן החלו חברות הרכבות לשלוט על תחנות ועל החנויות שבהם, שיבויה נשלטה על ידי חברת טוקיו, שניהלה את קווי הרכבת המשרתים את הפרברים המערביים,  שינג'וקו על ידי חברות קאיו ואודקיו ואיקבוקורו על ידי חברת טובו  וסייבו.

בתחילת המאה ה – 20 חנות הכלבו לא נראו כלל כחניות יפניות,  בחנויות לממכר מוצרים יבשים, הלקוח היה יושב יחף על מחצלות הטטאמי בזמן שאחד מאנשי הצוות (גבר) ירד למרתף על מנת להביא את הסחורה שביקש.

כל זה השתנה עם כניסתו של כלבו. כעת הלקוחות מחליפים את נעליהם לכפכפים בכניסה לחנות, הסחורה מוצבת  בחלונות ראווה בוהקים וכל הצוות נשי.

אך המגמה למעבר לשטחי מסחר גדולים יותר הייתה בלתי נמנעת. בשנת 1914, כלבו מיצוקושי התרחב ועבר לבניין חדש בסגנון רנסנס בשכונת ניהונבאשי,  עם מעליות, מדרגות נעות, הסקה מרכזית וגן על הגג, ונחשב לחנות הכלבו הגדולה ביותר בעולם ממזרח לתעלת סואץ.

בתי הכלבו היו יורשי השווקים שצצו סביב מקדשי העיר. שניהם משכו את ההמונים על ידי כך שהציעו תרבות ובידור לצד הסחורה. בתקופת הטאישו, למיצוקושי הייתה אפילו להקת  הבית, הלהקה היתה מורכת מנערים שלבשו חֲצָאִית סְקוֹטִית אדומה וירוקיה והפכו במהרה לשיחת העיר.

לאחר רעידת האדמה הגדולה של קנטו בשנת 1923, חנויות הכלבו של טוקיו נבנו מחדש והורחבו. החנויות החדשות נטשו את הכלל לפיו הלקוחות נאלצו לחלוץ את הנעליים ולהחליף לנעלי בית כשנכנסו פנימה. הפרסום המריא, והמראה המאופק של חום ואפור הוחלף לצבעוני.

לפני רעידת האדמה של 1923, נשים לא אכלו לעיתים קרובות מחוץ לטוקיו, אך חדר האוכל של חנות הכלבו אפשר להן להתגבר על הרתיעה שלהן להיראות אוכלות בפומבי ובהדרגה גברים ונשים החלו לאכול בשולחנות בסגנון מערבי. הם כבר לא חלצו את הנעליים, לעתים קרובות לא הסירו את הכובעים ומהעילים ולעתים אפילו אכלו בעמידה.

בתקופת מייג'י נשים החלו נשים ביפן לעבוד בתחום הסיעוד ובמרכזיות הטלפון, וקומץ החל לעבוד בחנויות, אך בתי הכלבו היו בין המעסיקים הראשונים בטוקיו שקיבלו על עצמם נשים בהמוניהם והובילו את תחום העסקת נשים.

בשנת 1932הייתה שרפה בכלבו השירוקיה שהיה המתחרה העיקרי של כלבו מיצוקושי בניהונבאשי. ארבעה עשר בני אדם מתו, רובן מוכרות צעירות שנפלו למוות לאחר שניסו להחזיק חבל ביד אחת, תוך שהם משתמשות ביד השנייה בכדי למנוע מחצאיותיהם להתעופף מעל ראשם. באותם ימים, העובדות בחנויות לבשו לבוש יפני וללא תחתונים, לאחר השריפה, שירוקייה דרשה מצוות הנשים ללבוש תחתונים והחלה לשלם להם סובסידיות בכדי ללבוש שמלה מערבית, שנחשבה לבטוחה יותר.

חנות הכלבו שירוקייה נשרפה שוב כתוצאה מהפצצת האש של טוקיו בשנת 1945, ובמקומה נכנסה חברת סוני, שהחלה את דרכה כעסק לתיקון רדיו במעטפת השרופה של בניין השירוקיה.

בשנים שלאחר המלחמה, חנויות הכלבו של טוקיו הפכו לאימפריה קמעונאית עצומה, למעוז למיליוני יפנים שאימצו את אורח החיים העירוני של המעמד הבינוני. בשל שורשיהם בתקופת אדו, הם תמיד העדיפו סחורות המיוצרות ביפן, ופחות סחורות מיובאות. לרובם יש עדיין אזורים המוקדשים לקימונו ולאומנות יפנית מסורתית כמו כלי חרס.

גם בתי הכלבו של טוקיו נוטים להציע מגוון רחב יותר של שירותים ממה שהייתם מוצאים בחנות כלבו אירופאית או אמריקאית, כגון מט"ח, שירותי נסיעות וכרטיסי הופעות. בדרך אפשר למצוא אגף של מכירת מזון ואוכל בקומת המרתף, גינה ופינת משחקים לילדים על הגג ורבים מהם כוללים גם גלריות אמנות.

הגישה היפנית לסחר הקמעונאי הוא שמציב את חנויות הכלבו בלב החיים הציבוריים בטוקיו. מאז שנות השמונים חניות הכלבו מתמודדות עם תחרות קשה מצד סופרמרקטים וחנויות נוחות ומאבדות בהדרגה את העדפתו של הקונה היפני. עם זאת, חניות הכלבו עדין נשארות נושאות הדגל להבנת תפיסת החיים היפנית של החיים הטובים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוריגמי-origami

אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי הנייר ופירושה מיפנית- קיפול פיסת נייר.
השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
לאחר פתיחת גבולותיה של יפן למערב בסוף המאה ה-19 התפשטה אמנות האוריגמי לעולם כולו והפכה לחלק מתרבות הפנאי.
לא ידוע מתי בדיוק החלה אומנות האוריגמי והיכן נעוצים שורשיה, אך כבר בשנת 1700 החלו להופיע דגמי אוריגמי קטנים של חיות וקופסאות.


בתקופה זו הנייר היה מצרך יקר ביפן ולכן מי שעסק בעיקר באומנות זו היו בני אצולה.
כאשר הנייר החל להיות מצרך זול ונגיש יותר החלו ללמוד את אומנות האוריגמי ברחבי יפן.
בעבר נלמדה תורת האוריגמי בע"פ מאם לבת ורק בשנת 1797 הופיעו ההוראות הכתובות.
החשיבות הגדולה של האוריגמי ביפן מתבטאת בכך שיצירות אוריגמי מופיעות הרבה פעמים בטקסים דתיים של השינטו בה הנייר מסמל טוהר.
כיום חשיבות אומנות האוריגמי ביפן כה גבוהה והיא נלמדת החל מגיל הגן וכל יפני יודע קיפולים לפחות ברמה הבסיסית.
במדינות רבות העיסוק באוריגמי הפך לכלי בריפוי בעיסוק ובתרפיה, מלאכת היד העדינה והריכוז ביצירה משרים שקט ומרגיעים את המטופל.
קיים מגוון גדול של סגנונות ושיטות קיפול באוריגמי – החל מאוריגמי המיועד לפעוטות, המכיל קפלים אופקיים ואנכיים בלבד, וכלה בדגמים המכילים קפלים מורכבים המשלבים מספר בסיסים זה בתוך זה, דגמים מודולריים בעלי חלקים רבים המשתלבים זה בזה, דגמים בעלי קפלים קמורים, דגמים בעלי תבנית קיפול מחזורית מורכבת, דגמים בעלי חלקים נעים המשנים את צורתם, דגמים הנעשים בנייר רטוב ואפילו אוריגמי טכני המתבסס על אלגוריתמים מתמטיים.


אחד מקיפולי הנייר החשובים הוא ציפור העגור המסמל במסורת היפנית חיים ארוכים, אושר, תקווה והגשמת חלומות. אגדה יפנית עתיקה מספרת כי מי שיקפל כ-1000 עגורים יזכה להגשים משאלה. נהוג להעניק אוריגמי של עגור כמתנה מסורתית בחתונה ובכך לאחל כאלף שנות זוגיות מאושרות לזוג הטרי או להעניק אלף עגורי נייר כמתנה להולדת תינוק חדש.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר אודות קיפולי העגורים הוא סיפורה של סדקו ססקי אשר נולדה בהירושימה ב-1943, כאשר היתה בת שנתיים הוטלה פצצת אטום על הירושימה ובגיל 12 אובחנה כחולת לוקמיה.
סדקו החליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה

לשלום עולמי אך הספיקה לקפל כ-644 עגורים עד שנפטרה ומי שהמשיך במלאכתה היו חבריה לכיתה שקיפלו במקומה את העגורים.
לאחר מותה של סדקו התפרסם סיפור חייה והיא הפכה לגיבורה לאומית יפנית. סיפור חייה של סדקו היה למקור השראה לרבים והוביל למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם כולו. באנדרטה שהוקמה לזכרה בהירושימה ניצב פסל בו אוחזת סדקו עגור אוריגמי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת