שמות, תארים, כותרות וכינויים ביפן

• 

איך יפנים פונים זה לזה בבית הספר ובעבודה? האם יש לך כינוי? האם זה מוצא חן בעינך? כיום כמה מבתי ספר יסודיים ביפן מנחים את התלמידים לא לקרוא בכינויים לחבריהם בכיתה. חלק מבתי הספר מרחיקים לכת כאשר כל התלמידים קוראים זה לזה בשמות משפחה עם תואר כבוד ניטראלי בין המינים.

שימוש בכינויים ושמות חיבה זו תחושה געגוע נוסטלגית המשותפת למבוגרים רבים לימי בית הספר. לקרוא למישהו בכינוי שלו הוא ביטוי לחיבתו של האדם כלפי האדם, ובכל האמצעים.

אולי זה יותר נכון ביפן, בה הפרש הגילאים מעמיד כל כך הרבה הגבלות על התייחסות לאחרים ולשפה שבה הם משתמשים. למעשה, כמבוגר ביפן, לעתים רחוקות יקראו לאדם בשמו הפרטי או ישתמשו בצורת tameguchi (נאום לא פורמלי ביפנית) אלא אם כן עם חבריו הוותיקים מבית הספר. אולי עדיין ישתמשו ב- tameguchi עם אנשים בני אותו גיל, אך לרובם יהיה קשה להתקרב עוד צעד ולקרוא להם בשמם הפרטי. ביפן, יש משהו מאוד אינטימי בלקרוא לאנשים בשמם הפרטי או בכינויים כיוון שהיפנים משתמשים בכותרות שונות של כבוד כאשר הם פונים לאחרים. ובכל זאת, פנייה למישהו בכינויו או בשמו הפרטי הופכת לסימן לקשר הדוק.

אז בואו נראה כיצד יפנים פונים לאחרים בשלבי חיים שונים, החל מבית הספר היסודי ועד ליציאתם מבית הספר.

בית ספר יסודי (גילאי 6-12):

מורים בדרך כלל קוראים לתלמידים בשמות משפחה ומשתמשים בסיומת כבוד סאן לבנות וקון לבנים. ילדים קוראים זה לזה בשמות הפרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד.

בנות יקראו אחת לשנייה כנראה בשלוש דרכים-

• בשמותיהם הפרטיים ללא כל סיומת, הנקראת yobisute
• בשמותיהם הפרטיים עם הסיומת (צ'אן)
• לפי הכינויים שלהם

באשר לבנים, זה יהיה אותו דבר חוץ מזה שהם משתמשים בסיומת "קון" במקום. סביר יותר שיקראו לחברי בכיתה בשמות המשפחה שלהם עם הסיומת "קון".

• 

חטיבת ביניים (גילאי 13-15):

המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד. התלמידים קוראים זה לזה בשמות פרטיים, כינויים או שמות משפחה עם או בלי סיומת הכבוד, והם הופכים רגישים יותר לאופן שבו הם קוראים זה לזה.

כשבגיל ההתבגרות קוראים זה לזה בשם הפרטי בלי שום סיומת כבוד, זה רומז שהם נמצאים במערכת יחסים, אבל זה נראה לגמרי טבעי אם הם פשוט חברים קרובים. לכן, חטיבת הביניים היא המקום בו אנו יכולים לראות את "הבלבול" בקרב ילדים שאינם יכולים שלא להעלות ספקולציות לגבי סוג מערכת היחסים של חבריהם, בהתבסס על האופן שבו הם פונים זה לזה.

תלמידי חטיבת הביניים מתחילים לפנות לקשישים עם התואר senpai, שפירושו "קדימה" בבתי הספר. Senpai הוא כמעט תמיד מישהו מבוגר ממך, אבל אתה יכול גם לקרוא למישהו senpai אם יש לו ניסיון של יותר שנים ממך, בין אם בעבודה או בתחביב.

• 

תיכון ומכללה (מגיל 16 ומעלה):

בתיכון המורים פונים לתלמידים בשמות משפחה עם סיומת הכבוד "סאן" לבנות ו"קון" לבנים או קוראים להם בשמות משפחה ללא סיומת הכבוד.

בדומה לחטיבת הביניים, אבל ההבדל הגדול הוא שהשימוש ב"סאן "ו"קון" (על שם שמות משפחה) גדל באופן דרמטי בקרב תלמידים בתיכון ובמכללה.

זה יכול לקרות משתי סיבות:

1. התלמידים מבוגרים מספיק כדי לדעת שהם לא צריכים להסתדר עם כולם, וכך הם מפתחים חברות בקבוצות קטנות.
2. התלמידים מבדילים את חבריהם הקרובים מחברי כיתה או עמיתים בלבד, והם אינם טורחים לחשוב כיצד להתייחס לאחרים. תמיד יש את ה"סאן" המכובד שהם יכולים להשתמש בו בבטחה כדי להישאר מנומסים.בדומה לתלמידים בחטיבות הביניים, תלמידי תיכון ומכללות עשויים לכנות קשישים בכנוי:"senpai".

• 

מחוץ לבית הספר (מקום עבודה):

כברירת מחדל, כולם פונים זה לזה בשם המשפחה עם הסיומת "san". חלק מהחברות עשויות להתייחס לעובדים בשמות המשפחה שלהם עם שם תפקיד.

בדרך כלל אם קוראים למישהו בשם הפרטי או בכינויו הדבר נחשב כבלתי הולם, במיוחד כשכל מי שעובד שם הוא יפני. עם זאת, בשלב זה של החיים, יפנים רבים מותחים קו ברור בין החיים הציבוריים (בעיקר עבודה) לפרטיים (משפחה וחברים), כך שזו רק דאגה אחת פחות בחיים שהם לא צריכים לחשוב איך לפנות לאחרים בפומבי.

במקום זאת, הם פועלים לפי הכלל האוניברסאלי של קריאה למישהו בשם משפחתו עם הסיומת "סאן".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

ה'וודוקאי': הדרך הישנה למדידת זמן ביפן

• 

למרות שהוא פחות בשימוש מהלוח המערבי, לוח השנה היפני הישן עדיין משמש לאירועים מיוחדים כמו לידות, מקרי מוות ונישואים. מחזור חדש מתחיל בכל פעם שקיסר חדש מגיע לכס החרצית. בימים אלו אנחנו ב"ריווה שלוש" ומלחמת העולם השנייה הסתיימה ב"שואו 20".

דבר פחות ידוע הוא שליפן הייתה בעבר גם דרך משלה למדידת זמן. עד 1872, כאשר הקיסר מייג'י הפסיק את לוח השנה הירחי, לא היו שעונים בסגנון מערבי ביפן. במקום זאת, אנשים השתמשו ב- wadokei (שעונים יפניים). ליום יפני היו רק 12 שעות. אורך השעה השתנה עם עונות השנה, כך שהשעה בשעות היום בחורף הייתה קצרה יותר משעה ביום בקיץ.

שעונים אלה השתמשו במספרים כדי להגיד מה השעה, בדיוק כמו שעון בסגנון מערבי, אך בעידן אדו, אנשים נטו יותר להתייחס למדידת הזמן שבו השתמשו בבעלי החיים של גלגל המזלות הסיני, שכן בשעונים יפנים ישנים, כל מספר נקשר עם בעל חיים. השעה שלפני הזריחה הייתה שעת הנמר, השחר היה שעת הארנב, הצהריים הייתה שעת הסוס והדמדומים היו שעת התרנגול.

הקשר בין מספרים לבעלי חיים חוזר למיתולוגיה הבודהיסטית. אומרים שהבודהה זימן פעם את כל חיות העולם לבקר אותו לפני שיצא לנירוונה. רק 12 בעלי חיים טרחו להופיע – חולדה, דרקון, קוף, שור, נחש, תרנגול, נמר, סוס, ארנב, כבשה, כלב וחזיר. כדי להודות להם, הבודהה חילק את הזמן למחזור של 12 שנים והפך כל חיה ל"שומרת" של שנה וכן ל"משגיחה" על שעה אחת של היום.

• 

שעונים יפניים בסגנון ישן הראו את 12 שעות הזמן של אדו ואת 12 החיות של גלגל המזלות, אך לעתים קרובות הם הראו את שלבי הירח, את ימות השבוע, וגם את 24 העונות היפניות. לא שלרוב היפנים היו שעונים. במקום זאת, הם מדדו את חלוף הזמן בצליל התוף שנשמע לציון השעה במקדש המקומי שלהם.

בימים אלה, היפנים מתגאים בדייקנותם, ואיחורים נחשבים לשיא "הנימוסים הרעים". אבל לא תמיד כך היה. כשהדיפלומט הבריטי ארנסט סאטוב הגיע לראשונה לאדו בשנת 1862, הוא ציין כי "לא היו שעונים ולא דייקנות. אם הוזמנת לשעתיים, לרוב הלכת אחרי שעה אחת או שלוש שעות, או אולי מאוחר יותר. למעשה, מכיוון שהשעה היפנית השתנתה באורכה מדי שבועיים, היה קשה להיות בטוח לגבי השעה ביום, למעט בזריחה, שקיעה וחצות".

באופן רשמי לפחות, תקופה זו הסתיימה בשנת 1872, כאשר הקיסר מייג'י ביטל את השעון הישן ואסר על מקדשים להשמיע את צליל תוף המקדש לציון השעה. במקום זאת, הוא הציג את תפיסת הזמן המערבית ואת לוח השנה הגרגוריאני. למבקריו נאמר כי לוח השנה הסולארי מדויק יותר מלוח הירח שדרש הכנסת חודש נוסף מדי שנתיים -שלוש להתאמה לשנת השמש. לעומת זאת, לוח השנה הסולארי דרש רק הכנסת יום אחד בסוף פברואר כל ארבע שנים.

זה היה ההסבר הרשמי, אך למען האמת, לוח השנה הירחי נאסר מכיוון שהוא נתפס כשרירותי מדי, ולכן קשור לבורות ולאיחור, ואילו לוח השנה הסולארי היה מערבי, ולכן מודרני ומתורבת. מכאן ואילך, הזמן נאמד על ידי רעש אקדח הצהריים, שנורה מהארמון הקיסרי.

• 

רפורמה במשהו יסודי כמו מדידת הזמן לא הייתה מהלך שהתקבל טוב ברחובות טוקיו, במיוחד בהתחשב בקצב המסחרר של השינויים שהחלה הממשלה החדשה לעשות מאז שיקום מייג'י בשנת 1868. היו מהומות בתגובה לדרך החדשה למדידת הזמן, ועברו שנים רבות עד שאנשים הרגישו איתה בבית.

כאשר הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ביקר בטוקיו בשנת 1889, עד אז המדינה השתמשה בלוח השנה הסולרי המערבי במשך 17 שנים, הוא הופתע לגלות שרוב היפנים עדיין לא מתייחסים לזמן לעתים קרובות במיוחד. "המרחקים מחושבים לפי שעות בטוקיו," הוא ציין. "שעתיים מפארק אונו מביא אותך אל קברו של הארבעים ושבע המפורסמים [רונין], וחולפים בדרך על מקדשי שיבא הנהדרים".

כיום, המקום היחיד בו עדיין נשמעת השעה בדרך הישנה הוא Kan'ei-ji, המקדש הישן של השוגונים טוקוגאווה באואנו. בעוד לוח השנה הירחי מבוטל באופן רשמי, הוא עדיין משמש לכמה טקסים דתיים. אפשר לזהות משהו כמו צליל תוף המקדש, ולו מרחוק, בפעמון המצלצל מעל טוקיו מדי יום בשעה 17:00. הוא מבוסס על שיר בשם "Yuyake Koyake" ("זריחה ושקיעה") ומשמש לציון סוף יום הלימודים, בו ילדים יכולים לחזור הביתה.

המילים מהוות תזכורת ליחס מבוגר ופיוטי יותר לזמן: "עם השקיעה, היום מחשיך/ על ההר, פעמון הזמן נשמע/ יד ביד, האם נחזור הביתה, יחד עם העורבים?/ ברגע שהילדים יחזרו, ירח מלא זורח/ חלומות של הציפורים, שמיים של כוכבים נוצצים".

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

נימוסי אונסן: דברים שכדאי לדעת לפני שטובלים במרחצאות היפניות

• 

"לעשות אמבטיה" זוהי פעולה הנראית פשוטה מאוד. משהו בסגנון "להפעיל את הברז, למלא ולהיכנס" ,כך רוב המערביים מאומנים "לעשות אמבטיה" פחות או יותר . עם זאת, ביפן מסורת הרחצה היא מסורת עתיקה שהתרוממה ל"מעשה אמנות", חוויה טרנספורמטיבית ורוחנית, שבשל אופייה הקהילתי חיברה קהילות בחברה היפנית המסורתית.

ישנם שני סוגים של אמבטיות יפניות, המובחנות בעיקר על ידי המים המשמשים למילוי האמבטיה:

סנטו, הוא בית מרחץ מקומי המשתמש במי ברז מחוממים. סנטוסים היו קיימים ברוב הפרברים היפנים, מכיוון שבבתים רבים לא היו אמבטיות. כיום, סנטו פחות נפוץ אך עדיין פופולרי בקרב דורות המבוגרים. לעומת זאת, onsen הם בתי מרחץ שבו משתמשים במי מעיינות חמים גיאותרמיים, הנוצרים על ידי הפעילות הוולקנית הנרחבת ביפן, ורוויים במה שנחשב למינרלים מועילים. בעוד שההגדרות של onsen משתנות מעט, החל ממרחצאות קטנות בניהול משפחתי ועד למרחבים מפוארים של אמבטיות מרובות עם טמפרטורות משתנות ומאפיינים מינרליים שונים , תהליך וכללי הנימוס הבסיסיים זהים בדרך כלל.

בין אם ביקרת ב- onsen בעבר והיית קצת מבולבל, או אם זאת הפעם הראשונה, הנה שלב אחר שלב כדי להפוך את חווית ה onsen לבהירה. אחרי הכל, זה לא כיף למצוא את עצמך מסתובב בעירום בלי שום מושג מה לעשות.

• 

תורידו את הכל!

לאחר הסרת הנעליים בכניסה, אפשר ללכת יחפים בחדר ההלבשה, או להשתמש בנעלי בית המסופקות על ידי המקום. הרוב הגדול של ה-  onsen כיום מופרדים לאזורי גברים ונשים. רובם גם מחליפים את המרחב הגברי והנשי מעת לעת, לכן היו זהירים בעת הכניסה מכיוון שהצד הקודם שהייתם בו בעבר עלול להיות שמור כעת למין השני.

וכן, הרחצה בעירום. לבישת בגד ים אינה אופציה, ולמעשה, העירום הנדרש לרחצת onsen הוא המפתח לחוויה. בחגיגה העדינה של האידיאלים השוויוניים של יפן, אנו נזכרים שברגע שאנו מפשיטים את עצמנו מכל האלמנטים החיצוניים, כולנו שווים. אין צורך לומר אם כן, כי אין מה להתלבט לגבי רחצה בערום בחברה היפנית – זה כמו אכילה יומיומית של מיסו ואורז.

בהחלט כולם משתמשים ב onsen- ביפן – החל מבני נוער ועד סבתות, כולם מוזמנים. את הבגדים מורידים באזור ההלבשה ומאחסנים בלוקרים יחד עם חפצים בעלי ערך. רוב ה onsen- מספקים מגבת שטיפה מלבנית קטנה וגם סבון ושמפו. עם זאת, יש להשאיר את מגבת הגוף הגדולה בלוקר, היא מיועדת לייבוש בלבד ואסור להכניסה לאזור האמבטיה.

• 

היו מוכנים אם יש לכם קעקועים

ראוי להזכיר שקעקועים צריך לכסות ב- Onsen ועדיין אסור להיכנס למרחצאות רבות עם קעקועים בשל הקשר שלהם לכנופיות היאקוזה היפניות. מומלץ להסתיר את הקעקועים בסרט. במידה והקעקועים גדולים ולא ניתן להסתירם, ייתכן שלא תהיה אפשרות להשתמש ב- onsen. כללים הם כללים, למרות שראש ממשלת יפן לשעבר אבה, דחק ב onsen- לאפשר לזרים עם קעקועים להיכנס למרחצאות.

שטיפה מוקדמת היא בלתי ניתנת למשא ומתן

מעבר לאזור הלוקרים, הדבר הראשון שאפשר להבחין בו הוא שורה של מקלחות, שכל אחת מצוידת בראש מקלחת ידני, ברז, שרפרף ודלי שבהן נשטפים. יחד עם דרישת העירום, שטיפה מוקדמת היא גם בלתי ניתנת למשא ומתן. הדלי יכול לשמש כדי להטות מים מעל הראש לשטיפה מוגברת. ניתן לאסוף את השער, אך מומלץ שאם השיער בא במגע עם המים באמבטיה, לשטוף אותו קודם עם שמפו.

• 

משרים את הכל פנימה

לאחר השטיפה המוקדמת, הגיע הזמן לחלק הטוב – כניסה לאמבטיות מפתות ומהבילות. בוחרים אמבטיה ונכנסים פנימה, חשוב לוודא שמגבת השטיפה הקטנה לא תיכנס למים. ניתן להניח את המגבת על הראש או להשאיר אותה ליד האמבטיה. המגבת יכולה לשמש גם כדי לספק צניעות תוך כדי הליכה בין האמבטיות כדי לכסות את עצמך מעט, אבל זה לא חיוני, ורוב האנשים הולכים בחופשיות בין אמבטיות.

לעיתים, ניתן להיתקל גם במים בצבע מוזר, אולי חום מעונן או צהוב. זאת בשל המינרלים השונים הקיימים באמבטיות, וחלק מהאזורים אף מפורסמים בהרכבי מים ספציפיים. בסיום, לפני החזרה לחדר ההלבשה, יש להתייבש קלות במגבת השטיפה כדי לא לטפטף מים על הרצפה. לאחר הכניסה לאזור ההלבשה,יש להתנגב במגבת הגדולה ולהתייבש לגמרי לפני שלובשים בגדים, חלוק או יוקאטה.

להתרענן ולהירטב

טמפרטורות ה- onsen יכולות לנוע בין קור לא ייאמן, עד 40-44 מעלות צלזיוס, מה שהופך את ההידרציה לגורם חשוב שיש לקחת בחשבון כאשר שורים באמבטיות. חשוב  ללגום מים באופן קבוע לאורך כל הטבילה באמבטיות.לפינוק נוסף אפשר גם להכין תה צונן כדי לסייע בניקוי הגוף.

עיסוי להורדת המתחים

ההערכה היא כי יתרונותיה של רחצה קבועה ב- onsen רבים, כולל הקלה על מפרקים כואבים, מחלות עור והתקשות של העורקים. אבל התחושה המיידית היא תמיד חמימות קיצונית המקרינה לעצמות, מרככת את השרירים ומחדשת את זרימת הדם. כדאי לנצל השפעות אלו לעיסוי עדין עם מברשת זיפים מרופדת מעץ המספקת טיפול מרגיע לקרקפת והצוואר או עיסוי עם מעסה קטן מעץ על כל השרירים הכואבים זוהי הדרך המפנקת לסיים יום של רחצה ב-onsen.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

12 טיולי יום לחופשת סוף שבוע מטוקיו

• 

נכון שבטוקיו באמת יש הכל, מהמסעדות הטובות בעולם ועד קניות אינסופיות ואפילו יער שופע בתחומי העיר. קל מדי לבלות חופשה שלמה בלב טוקיו. עם זאת, ליפן יש הרבה יותר מה להציע מאשר רק עיר הבירה שלה.צאו משיבויה ואואנו ליום וסעו דרומה למעיינות החמים של קנאגאווה, צפונה לטוצ'יג'י למקדשים מסורתיים, או ליאמאנאשי לתצפית מושלמת על גלגל הר פוג'י. טוקיו אולי כבשה את ליבכם, אך טיולי יום אלה יבססו את אהבתכם ליפן באופן מלא.

1. קמאקורה, מחוז קנאגאווה-

עיירת החוף הקטנה הזו מכונה לעתים קרובות קיוטו של מזרח יפן בשל שלל המקדשים ומונומנטים היסטוריים שבה. זו הייתה הבירה הפוליטית של המדינה בתקופת השוגון של קמאקורה (1185–1333) ויש בה הרבה מה לעשות ולראות. בראש הרשימה צריך להיות ביקור בבודהה הגדול של קמאקורה (קמקורה דאיבוצו). פסל הארד העצום של הבודהה השמימי השני בגובהו ביפן ועומד על 13.35 מטרים. הבודהה, שנוצר במקור בשנת 1252, משגיח בשלווה על מבקריו מאז 1495.

מומלץ גם לבקר ב Tsurugaoka Hachimangu, מקדש השינטו הגדול ביותר בקמקאורה. ניתן להגיע אליו באמצעות גישה ארוכה ורחבה המובילה מחוף הים של קמאקורה דרך מרכז העיר, עם מספר שערים טוריים לאורך הדרך. השטח כולל את האולם המרכזי, מוזיאון ומקדשים משניים רבים, כמו גם בריכות וגנים יפים. תוכלו למצוא תצוגת חץ וקשת על סוסים במהלך פסטיבל Reitai-sai באמצע ספטמבר שמתרחש לאורך הדרך הראשית.

• 

2. קאוואגו, מחוז סאיטאמה-

קאוואגו, הידועה גם בשם קדו או אדו הקטנה, היא עיר טירה מתקופת אדו (1603-1867) ששמרה על אווירה מיושנת דרך רחובות ומבנים מסורתיים שנשמרו היטב. רחוב קוראזוקורי הוא ביקור חובה מכיוון שרבים מהמבנים והמחסנים הישנים הוסבו לחנויות ומסעדות מוזרות. תדעו שהגעתם לאזור כשתראו את מגדל הפעמונים Toki no Kane – גובהו 16 מטרים שאי אפשר לפספס. הפעמון מצלצל ארבע פעמים ביום בשעה 6:00, 12:00, 15:00 ו- 18:00.

במרחק הליכה קצר מהרחוב הראשי של העיירה נמצא מקדש קאוואגו היקאווה, המארח פסטיבלים רבים לאורך כל השנה. בקיץ, מה שמכונה "מקדש האהבה" מארח פסטיבל פעמוני רוח בו אפשר לטייל מתחת למנהרה של פעמוני פורין. ובאביב, הנהר שמאחורי ההיכל מוקף בפריחת דובדבן ואפשר אפילו לצאת לשייט מתחת לפרחים.

• 

3. ניקו, מחוז טוצ'יגי-

עם הרים, מסלולי הליכה, קופים ומקדשים בליבה, ניקו היא יפן המסורתית הטהורה. טיול יום פופולרי הן לתושבי טוקיו והן לתיירים בינלאומיים. ניקו ידועה בעיקר בזכות מקדש טושוגו הגדול ועיטוריו העשירים של עץ וזהב מגולף, הכולל שלושה קופים חכמים מפורסמים המייצגים את העיקרון "אל תדברו רע, אל תשמעו רוע, אל תראו שום רוע".

בעוד שטושוגו הוא ללא ספק גולת הכותרת של הטיול, ניקו ידועה גם במסלולי טיול מיוערים, הציוריים במיוחד בעלווה של סתיו. יש גם את גשר שינקיו, ומפל קיריפורי בגובה 75 מטר הצונח במורד הר.

• 

4. האקונה, מחוז קנאגאווה-

הר האקונה שוכן כ -90 דקות ברכבת מטוקיו, מה שהופך את הטיול לטיול יום פופולרי. לאקונה יש היסטוריה ארוכה ומפוארת כעיירת מעיינות חמים, ושמה אפילו מופיע בדירוג מתקופת אדו (1603-1868) מהמעיינות החמים הטובים ביותר ביפן. אבל האקונה היא הרבה יותר מסתם רחצה. יש בה הכל, החל ממוזיאוני אמנות נהדרים ועד הר געש פעיל- כמו גם תצפית מרהיבה על הר פוג'י בימים בהירים.

• 

5. שדות קורקו, קיסראזו, מחוז צ'יבה-

קיימות, אמנות, אדמה חקלאית ידידותית לסביבה והגבעות המתגלגלות של האינאקה (הכפר)- שדות קורקו באמת מכילים הכל. ממוקמות בקיסאראזו, מחוז צ'יבה,  שדות קורקו הן ארץ פלאים בת קיימא של 74 דונם במטרה לחבר מחדש את אנשי עיר הבירה העמוסים לטבע על ידי היכרותם עם חקלאות, טבע פתוח ואפילו אנרגיה ידידותית לסביבה בצורה של פאנלים סולאריים ומערכות טיהור מים טבעיות. המסעדה המקומית- Kurkku Fields Dining, מגישה ירקות ועשבי תיבול הגדלים בגן הירק, ביצים וגבינות טריות מחוות החלב, ופיצות בטאבון, כולן עשויות מרכיבים טבעיים ומקומיים.

אפשר לבקר במגוון של גלריות אמנות, המתפארות באמנות של אניש קאפור, פבריס הייברט, קמיל הנרות ויאיוי קוסאמה – כולל אחד מחדרי האוסף המפורסמים שלה.

• 

6. אגם קוואגוצ'יקו, מחוז יאמאנאשי-

אחד מחמשת אגמי הפוג'י, אגם קוואגוצ'יקו הוא המקום בו נראה הנוף הטוב ביותר של הר פוג'י. מלא מעיינות חמים, ריוקאן (פונדקים יפניים) ואטרקציות תיירותיות כגון פארק השעשועים פוג'י-קיו היילנד, יש כל כך הרבה מה לעשות סביב האגם שאפשר לתכנן טיול למשך כל סוף השבוע.

הזמן הטוב ביותר לצפייה בפוג'י-סאן הוא באפריל כאשר פריחת הדובדבן פורחת, בנובמבר כאשר עלי מייפל משנים את צבעם, או בחורף כשהאוויר היבש מספק נוף מושלם ללא עננים, של הר פוג'י המושלג. נקודת הצילום הטובה ביותר היא לאורך החוף הצפון מזרחי של אגם קוואגוצ'יקו, ליד יער המוזיקה קוואגוצ'יקו.

• 

7. קארוזאווה, מחוז נגאנו-

שוכנת למרגלות הר אסאמה, הר הגעש הפעיל ביותר בהונשו, עיר הנופש היוקרתית Karuizawa. רבים משוכני טוקיו העשירים מחזיקים כאן בתים שניים. התחילו את יומכם ב- Karuizawa Ginza בחלק הישן של העיר, עם החנויות המסורתיות, בתי הקפה, המסעדות והדוכנים המוכרים ריבות ודבש מתוצרת מקומית. קונים רציניים המחפשים הנחות רציניות צריכים לפנות אל כיכר הקניות Karuizawa Prince ליד תחנת הרכבת. במתחם הקניות הזה יש למעלה מ -200 חנויות הממוקמות באזור רחב ידיים ומעוצב להפליא.

אפשר ליהנות בבית המרחץ טומבו-נו-יו באוויר הפתוח המשרה שלווה על הרוחצים. סיימו את היום במרפסת Harunire והזמינו לעצמכם חצי ליטר מרענן של בירה יונה יונה המקומית.

• 

8. יוקוהמה, מחוז קנאגאווה-

אם אתם רוצים לצאת מטוקיו אבל לא רוצים לבלות יותר מדי זמן ברכבת, יוקוהמה היא הבחירה המושלמת. במחוז קאנגאווה השכנה לטוקיו, יוקוהמה ידועה בנופים שלה, בחוף הים ובאוכל סיני טעים במוטומאצ'י-צ'וקאגאי, הידועה גם בשם צ'יינה טאון. אפשר להתפנק במסעדות אכול כפי יכולתך, או לשוטט בעיירה ותלטעום אוכל רחוב.

מומלץ ללכת בפארק יאמאשיטה הסמוך עם נוף קליל של נמל יוקוהמה, או לעשות קניות ב- "Yokohama Red Brick Warehouse". לסיום היום, תפסו את השקיעה בראש גלגל הענק Cosmo Clock 21, שהיה פעם הגלגל הענק הגבוה ביותר בעולם בגובה 107.5 מטרים.

• 

9. סאיאמה הילס, מחוז סאיטאמה-

ידוע בעיקר בזכות היותו השראתו של הייאו מיאזאקי לסרט 'השכן שלי טוטורו'.

סאימה הילס, הנקרא גם Totoro no Mori, הוא נשימת אוויר צח ממש מחוץ לטוקיו הגדולה. כאן אפשר לשוטט בין 3,500 דונם של יער עם למעלה מ -1,200 מיני צמחים ובעלי חיים ו -19 מסלולי הליכה. מומלץ לעצור ליד מרכז המבקרים בית קורוסוקה כדי לאסוף מפות וללמוד על שמורת הטבע והשפעתה על סטודיו ג'יבלי וטוטורו.

בזמן שאתם באזור, עצרו גם באגם סאיאמה הסמוך. האגם נעים בכל עונה, אך במיוחד בחורף, כאשר ניתן להבחין בקלות בהר פוג'י המושלג באופק.

• 

10. קטסונומה, מחוז יאמאנאשי-

למרות שידועה יותר בזכות הסאקה מאשר היין, יפן למעשה מייצרת יינות מדהימים באמצעות ענבים מקומיים מאז 1800. בקטסונומה, במחוז יאמאנאשי, נמצאים 31 יקבים, המהווים כ -30 אחוזים מכל היין היפני. רבים מציעים מפגשי טעימות ושיעורים בייצור יין וכן סיורים.

ב- Budo no Oka (גבעת הענבים) תוכלו ליהנות מנופים מרהיבים של הכרמים שמסביב והאלפים הדרומיים היפניים ממערב. מלבד טעימות יין, יש עוד הרבה מה ליהנות באתר, כולל מסעדת ברביקיו נהדרת ומעיין חם באוויר הפתוח.

• 

11. צ'יבה סיטי, מחוז צ'יבה-

אוהבים אמנות? עצורו במוזיאון העיר צ'יבה לאמנות כדי לראות ציורי אוקיו-אי וציורי דיו יפניים מסורתיים. צריכים לבדר את הילדים? בפארק הזואולוגי של צ'יבה מגוון רחב של בעלי חיים, כולל פנדות אדומות, ג'ירפות ופינגווינים. חובבי היסטוריה? מוזיאון העם העממי של צ'יבה שוכן בהעתק של טירת אינונהאנה והוא מוקדש להיסטוריה של העיר צ'יבה.

• 

12. הר ג'ינבה, טוקיו ומחוז קנאגאווה-

אלטרנטיבה נטולת קהל להר טקאו היא הר ג'ינבה, הממוקם על גבול מערב טוקיו וקנאגאווה. הטיול לפסגה מתאים יותר למטיילים המחפשים מסלול מתקדם: בגובה 857 מ ', הר ג'ינבה גבוה יותר ויש לו מגוון מסלולים טוב יותר מהמסלולים הצפויים יותר, שלא לומר קצרים יותר של הר טקאו.

• 

*התמונות בבלוג מחבי הרשת

10 הממתקים הטובים ביותר לצד תה ביפן

• 

ביפן קיימת תרבות עשירה בכל מה שקשור לתה, ישנו מבחר גדול של תערובות תה וממתקים העשויים שניתן לבחור להפסקת התה.

ביפן אינך יכול לערוך מסיבת תה ללא פינוקים מתוקים. ממתקים יפניים נוטים לשקף את ארבע העונות ביפן, ומוטיבים כמו סאקורה (פריחת הדובדבן) או מומיג'י (עלי מייפל אדומים) המשמשים לעתים קרובות כמקור השראה. הממתקים הנראים לעיתים קרובות בשילוב עם תה יפני הם: יוקאן, מאנג'ו, דייפוקו, דנגו או סנג'בי (פצפוצי אורז), וראבי מוצ'י ואוחגי.

אלו 10 הממתקים המושלמים להאיר את ימי הגשם הקודרים ביפן בעונת הגשמים:

1. Ocha-Puku: לממתק מרקם לח והוא מגיע בערכה של 8 חלקים. החלק החיצוני שלו עשוי מאוג'י מאצ'ה, ואילו בפנים הוא מכיל משחת שעועית אדזוקי ומשחת חלב המשלימים זה את זה בצורה מושלמת. רק תשתדלו לא התבלבל עם מקרונים.

2. maunto bamu omatcha: לעוגת זו יש ניחוח עשיר של מאוג'י מאצ'ה.

3. Matcha Cake: עוגת מאצ'ה מפוארת העשויה ממרח שעועית אדזוקי ומאצה ועליה מפוזרים אבקת מאצ'ה ועלי זהב. לעוגה מתיקות נימוחה.

• 

• 

• 

4. Cigare au Matcha: העוגיות כוללות בצק חמאה מעורבב עם שוקולד מאצ’ה וממולאות במחית מאצה.

5. Matcha Tamago: ממתקים בצורת ביצה המכילים עוגת ספוג קסטלה, חלב מרוכז, ושוקולד מריר בשילוב עם רסק שעועית Uji Matcha מיוחד.

6. Yokan Shimmidori Verdure (Matcha): לממתק זה צבע ירוק יפהפה עם טעם עדין של מאצ'ה ומרירות עדינה.

• 

• 

• 

7. Matcha Tart – מילוי קרם המאצ'ה המיוחד בתוך הטארט הפריך הופך אותו לשילוב ייחודי וטעים.

8. Kuki Hojicha Financier: עשוי מגבעולים קלויים של עלי תה מקיוטו, ואחד המאפיינים שלו הוא הניחוח העדין שלו.

9. Matcha: פינוק מתוק המפורסם בזכות הבוטנים המצופים שלו. יש לו טעם טעים ומראה יוקרתי ואלגנטי.

10. Honwarabi Matcha: לממתק טעם ייחודי שגורם לך לחשוב על ירקות טריים, מרקם רך ונימוח וטעם מרענן.

• 

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סכך: חומר קירוי צנוע אך אלגנטי

• 

בעבר ביפן סכך הווה את חומר הגג הסטנדרטי ונחשב כ"התגלמות" האלגנטיות. במאה העשרים, עם כניסתם לשימוש של חומרים כמו בטון, פלדה וזכוכית, פחתה הערכת היופי של חומרים מסורתיים ועידן גג הסכך ביפן הולך ומסתיים.

עדיין ניתן לראות דוגמאות לסכך על גגות כמה מקדשים ששרדו, בתי תה, בתי חווה ונקודות ציון תרבותיות המוגנות על ידי הממשלה. את מספר בעלי המקצוע שעדיין עובדים בתחום ביפן אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים.

• 

• 

בעבר סכך הווה את חומר הגלם הסטנדרטי לגגות ביפן והוא שימש לא רק בבתי חווה, אלא גם בבניינים הגדולים במדינה. לדוגמא, למקדש השינטו החשוב ביותר ביפן, המקדש הגדול של איס במחוז מייה, יש גג סכך.

קיימים מספר זנים של סכך בהם משתמשים לבניית גגות ביפן. החומר השכיח ביותר עשוי מסוסוקי, דשא בעל צמיחה גבוהה עם עלים ארוכים דמויי להב וכריכות זרעים עדינות, המכונה גם עשב פמפאס יפני, והוא מוזכר באינספור מגילות עתיקות כ"עשב הסתיו" האהוב כל כך על משוררים וציירים יפניים. כאשר חותכים את דשא הפמפאס וקושרים אותו לגג בית חווה, נקרא דשא הפמפאס היפני קאיה. גגות מקאיה הינם גגות עמידים מאוד ויכולים להחזיק מעמד עד 70 שנה.

סוג נוסף של דשא המשמש לבנית סכך הוא השינו (במבוק גמדי), השינו צפוף יותר מקאיה ומשמש בדרך כלל רק לפינות הגג. השינו נחתך בתחילת האביב, כאשר העלים נושרים מגבעולי הבמבוק היבשים.

לא כל גגות הסכך ביפן עשויים מקאיה. ישנם חומרים נוספים בהם משתמשים ביפן לבניית גג סכך למשל: קש אורז- ורבאוקי, קנה סוף- טומבוקי, קליפות ברוש – היוואדבוקי ועוד. ביפן קיימות טכניקות מסורתיות שונות לבניית גג סכך, הן משתנות בהתאם לאזור הגאוגרפי, לתקציב ולמסורת המשפחתית.

• 

• 

ההיסטוריה של הסכך ביפן מתחילה בתקופת ג'ומון (14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס).

באופן מסורתי, לכל מחוז כפרי ביפן היה שדה סכך, כשקצירת הסכך נעשתה בזמנים הקבועים בלוח השנה החקלאי. הסכך אוחסן בסככות משותפות לכל הכפרים במחוז, וכשצריך היה להחליף גג סכך לאחד הבתים, כולם נרתמו לעזרה. מכוון שהיו חומרי גלם בשפע, וכן גם בעלי מקצוע, גג סכך לא היה יקר.

אך מאז מלחמת העולם השנייה, בעלי בתים כפריים בחרו להשתמש בחומרי קירוי מודרניים, כמו אריחים, בטון או פלסטיק. ככל שהחומרים הללו הפכו פופולריים יותר, כך הם הפכו זולים יותר. לעומת זאת, ככל שסכך הפך פחות פופולרי, הוא התייקר יותר ויותר. בימינו עלותו של גג מסכך מאוד יקרה ולכן הם נדירים כל כך. בשל עלותו הגבוהה של הגג, לעיתים קרובות בעלי בתים עם גג סכך בוחרים במקום לשלם עבור שיפוץ הגג לכסות אותו בברזל או אפילו ביריעות פלסטיק.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

• 

• 

• 

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

• 

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

• 

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.

• 

• 

מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

• 

• 

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

• 

• 

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

• 

• 

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הלו קיטי-Hello Kitty

"הלו קיטי" (ביפנית: ハローキティ ובאנגלית: Hello Kitty) היא כנראה החתולה המפורסמת ביותר בעולם וגם החתולה הרווחית ביותר בעולם…
המותג הלו קיטי נוצר ע"י חברת סאנריו היפנית, המתמחה בשיווק מוצרי תרבות פופ, במרץ 1974. המותג הצמיח מס' סדרות אנימה לילדים המתאפיינים בהבלטת הצבע הוורוד ובסגנון הציור של דמויות הסדרה, ברובן חתולים מואנשים.

• 

הדמות הראשית בסדרה – ילדה בשם קיטי – הפכה למותג תרבות מסחרי ופורסמה על גבי מגוון סוגי מוצרים, החל ממוצרים נלווים "מסורתיים" כגון משחקים, בובות, ופסלים, במוצרי אופנה שונים ואף במוצרי צריכה שבדרך כלל אינם מקודמים תוך שימוש בדמות אנימה, כגון טלפונים ניידים, כלי נגינה ואף מכונית.

• 

• 

• 

מי שעיצבה את הדמות של קיטי היא איקוקו שימיזו (Ikuko Shimizu),מעצבת שעבדה בחברת סאנריו והתבקשה לעצב דמות הפונה אל הנערה החבויה בכולן. המעצבת הגתה דמות של חתולה לבנה שראשה גדול כפליים מגופה, עם סרט אדום נטוי על אזנה השמאלית והיא לובשת מכנסי אוברול כחולים, שוקלת כשלושה תפוחים וגובהה הוא כחמישה תפוחים.

• 

• 

המוצר  הראשון איתו פרצה קיטי לעולם היה ארנק קטן עשוי פלסטיק המיועד למטבעות ונמכר ב-240 יין (בערך 12 ₪).

• 

• 

הדמות של הלו קיטי התפתחה מתוך תרבות הצריכה היפנית וממחישה את העוצמה והפופולאריות הרבה של תרבות ה"חמודיות" והילדותיות היפנית – קוואי (Kawaii). המושג מפאר את החמוד, שובה לב, תמים, טהור, פשוט, אמיתי, עדין, פגיע וחלש.
דמותה של הלו קיטי הגיעה לארה"ב בשנת 1976 ומאז היא מופצת ברחבי העולם וההכנסות של המותג מוערכות במיליארד דולר בשנה מבלי שהחברה טורחת בכלל להשקיע בפרסום המותג.
בשנת 1978 כאשר המכירות החלו לצנוח השיקו סדרת טלוויזיה בדמותה וקיטי חזרה להיות הצלחה מסחרחרת.
את דמותה של קיטי אפשר למצוא כמעט על כל דבר, החל מדברים שיגרתים כמו בובות, בגדים, מוצרים לשיער ועד לדברים פחות שגרתיים כמו כרטיס אשראי עם הדמות, בית מגורים אשר החזית שלו מעוטרת בציורי הלו קיטי, מוצרי חשמל, קופסאות בנטו עם מאכלים בדמותה של קיטי, מטוס נוסעים  ועוד..

• 

• 

• 

בשנת 2014 העולם כולו הופתע כאשר כריסטיאן יאנו, אוצר התערוכה של 'הלו קיטי' במוזיאון היפני הבינלאומי בלוס אנג'לס הצהיר שקיטי היא בכלל לא חתולה אלא ילדה קטנה. עוד פרטים נוספים ומפתיעים על קיטי מגלים כי מדובר בילדה נצחית בכיתה ג' אשר גרה בלונדון ויש לה אפילו חתולת מחמד.
אחת השאלות השכיחות לגבי קיטי היא- למה אין לה פה? התשובה לפי חברת סאנריו היא שקיטי מדברת מהלב ודמותה היא שגרירה של העולם כולו והיא איננה מדברת בשפה ספציפית אלא פונה לכולם.
הפופולאריות הגדולה של הלו קיטי גרמה לשלל אטרקציות ייחודיות , חברת תיור יפנית בשם "האטו" מציעה סיורים בטוקיו בשפות זרות בתוך אוטובוס "הלו קיטי", כדי למשוך מבקרים. האוטובוס מעוצב כולו, בנושא של "הלו קיטי".

• 

• 

דוגמא נוספת, רשת מלונות ביפן בשם האנקו דאיצ'י ((Hankyu Daiichi מציעה, בשיתוף פעולה עם "סאנריו", חתונות נושא של "הלו קיטי כאשר כל פרט בחתונה מוקפד שיהיה בנוסח "הלו קיטי": העוגה, זרי הפרחים, שמלת הכלה, הנעליים ועוד. כך גם המלווים את החתן והכלה מחופשים ל"הלו קיטי" ו"דניאל היקר" (החבר הכי טוב של קיטי).
האהבה ל"הלו קיטי" אינה יודעת מגבלות גיל וגיאוגרפיה ומוצרים רבים בדמותה פונים למגוון רחב של גילאים כך שכל אחד יכול להתחבר לדמותה של הלו קיטי.

• 

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עוגת גבינה יפנית

עוגת גבינה יפנית, הידועה גם בשם עוגת כותנה יפנית, עוגת גבינה סופלה, או עוגת jiggly, היא עוגה קופצנית וקלה עם מרכיבים דומים למרכיבי עוגת גבינה רגילה, אבל בעלת מרקם קל ורך יותר.

• 

• 

ההבדל העיקרי הוא שלעוגת גבינה יפנית אין קרום וחלבוני הביצה מוקצפים תחילה לקצף כמו פסגות רכות לפני שהם משולבים בבלילה הסופית. בדומה לעוגת שיפון, אך אפילו אוורירית יותר ויציבה באופן מפתיע, העוגה המתוקה הזו הפכה ללהיט אפיה ביתי. העוגה המתנועעת, מרשימה בפני עצמה, ואינה זקוקה לקישוטים מיוחדים כדי לזכות במעריצים חדשים. איבוק מהיר עם אבקת סוכר הוא כל מה שצריך כדי להציג את הקינוח היפה הזה.

• 

• 

עוגת הגבינה היפנית פחות מתוקה מעוגת גבינה רגילה, זהו פינוק מרענן ומתון, וככזה, ניתן בקלות להותיר אותה לטעמכם האישי עם טעם הליקר האהוב עליכם, או להגיש אותה עם קומפוט פירות, שבבי שוקולד או פירות יער טריים.

• 

• 

בעת אפיית עוגת גבינה יפנית, יש כמה טיפים שצריך לזכור כדי להפוך את המתכון הזה מוצלח בכל פעם. אנו ממליצים לתכנן מראש כך שהביצים נמצאות בטמפרטורת החדר – חלבונים וחלמונים מופרדים לפני שמתחילים, תבנית קפיצית עגולה ומשומנת, מוכנה בהישג יד, ומדידת כל המצרכים לפני שמתחילים. המפתח לאפייה יפה טמון בפרטים והיבוא היפני הזה אינו יוצא מן הכלל. מתכון לעוגת גבינה יפנית (מרחבי הרשת)- https://www.mako.co.il/food-shavuot/Recipe-6e751ed2afe3361006.htm

• 

• 

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת