10 הממתקים הטובים ביותר לצד תה ביפן

ביפן קיימת תרבות עשירה בכל מה שקשור לתה, ישנו מבחר גדול של תערובות תה וממתקים העשויים שניתן לבחור להפסקת התה.

ביפן אינך יכול לערוך מסיבת תה ללא פינוקים מתוקים. ממתקים יפניים נוטים לשקף את ארבע העונות ביפן, ומוטיבים כמו סאקורה (פריחת הדובדבן) או מומיג'י (עלי מייפל אדומים) המשמשים לעתים קרובות כמקור השראה. הממתקים הנראים לעיתים קרובות בשילוב עם תה יפני הם: יוקאן, מאנג'ו, דייפוקו, דנגו או סנג'בי (פצפוצי אורז), וראבי מוצ'י ואוחגי.

אלו 10 הממתקים המושלמים להאיר את ימי הגשם הקודרים ביפן בעונת הגשמים:

1. Ocha-Puku: לממתק מרקם לח והוא מגיע בערכה של 8 חלקים. החלק החיצוני שלו עשוי מאוג'י מאצ'ה, ואילו בפנים הוא מכיל משחת שעועית אדזוקי ומשחת חלב המשלימים זה את זה בצורה מושלמת. רק תשתדלו לא התבלבל עם מקרונים.

2. maunto bamu omatcha: לעוגת זו יש ניחוח עשיר של מאוג'י מאצ'ה.

3. Matcha Cake: עוגת מאצ'ה מפוארת העשויה ממרח שעועית אדזוקי ומאצה ועליה מפוזרים אבקת מאצ'ה ועלי זהב. לעוגה מתיקות נימוחה.

4. Cigare au Matcha: העוגיות כוללות בצק חמאה מעורבב עם שוקולד מאצ’ה וממולאות במחית מאצה.

5. Matcha Tamago: ממתקים בצורת ביצה המכילים עוגת ספוג קסטלה, חלב מרוכז, ושוקולד מריר בשילוב עם רסק שעועית Uji Matcha מיוחד.

6. Yokan Shimmidori Verdure (Matcha): לממתק זה צבע ירוק יפהפה עם טעם עדין של מאצ'ה ומרירות עדינה.

7. Matcha Tart – מילוי קרם המאצ'ה המיוחד בתוך הטארט הפריך הופך אותו לשילוב ייחודי וטעים.

8. Kuki Hojicha Financier: עשוי מגבעולים קלויים של עלי תה מקיוטו, ואחד המאפיינים שלו הוא הניחוח העדין שלו.

9. Matcha: פינוק מתוק המפורסם בזכות הבוטנים המצופים שלו. יש לו טעם טעים ומראה יוקרתי ואלגנטי.

10. Honwarabi Matcha: לממתק טעם ייחודי שגורם לך לחשוב על ירקות טריים, מרקם רך ונימוח וטעם מרענן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סכך: חומר קירוי צנוע אך אלגנטי

בעבר ביפן סכך הווה את חומר הגג הסטנדרטי ונחשב כ"התגלמות" האלגנטיות. במאה העשרים, עם כניסתם לשימוש של חומרים כמו בטון, פלדה וזכוכית, פחתה הערכת היופי של חומרים מסורתיים ועידן גג הסכך ביפן הולך ומסתיים.

עדיין ניתן לראות דוגמאות לסכך על גגות כמה מקדשים ששרדו, בתי תה, בתי חווה ונקודות ציון תרבותיות המוגנות על ידי הממשלה. את מספר בעלי המקצוע שעדיין עובדים בתחום ביפן אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים.

בעבר סכך הווה את חומר הגלם הסטנדרטי לגגות ביפן והוא שימש לא רק בבתי חווה, אלא גם בבניינים הגדולים במדינה. לדוגמא, למקדש השינטו החשוב ביותר ביפן, המקדש הגדול של איס במחוז מייה, יש גג סכך.

קיימים מספר זנים של סכך בהם משתמשים לבניית גגות ביפן. החומר השכיח ביותר עשוי מסוסוקי, דשא בעל צמיחה גבוהה עם עלים ארוכים דמויי להב וכריכות זרעים עדינות, המכונה גם עשב פמפאס יפני, והוא מוזכר באינספור מגילות עתיקות כ"עשב הסתיו" האהוב כל כך על משוררים וציירים יפניים. כאשר חותכים את דשא הפמפאס וקושרים אותו לגג בית חווה, נקרא דשא הפמפאס היפני קאיה. גגות מקאיה הינם גגות עמידים מאוד ויכולים להחזיק מעמד עד 70 שנה.

סוג נוסף של דשא המשמש לבנית סכך הוא השינו (במבוק גמדי), השינו צפוף יותר מקאיה ומשמש בדרך כלל רק לפינות הגג. השינו נחתך בתחילת האביב, כאשר העלים נושרים מגבעולי הבמבוק היבשים.

לא כל גגות הסכך ביפן עשויים מקאיה. ישנם חומרים נוספים בהם משתמשים ביפן לבניית גג סכך למשל: קש אורז- ורבאוקי, קנה סוף- טומבוקי, קליפות ברוש – היוואדבוקי ועוד. ביפן קיימות טכניקות מסורתיות שונות לבניית גג סכך, הן משתנות בהתאם לאזור הגאוגרפי, לתקציב ולמסורת המשפחתית.

ההיסטוריה של הסכך ביפן מתחילה בתקופת ג'ומון (14,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס).

באופן מסורתי, לכל מחוז כפרי ביפן היה שדה סכך, כשקצירת הסכך נעשתה בזמנים הקבועים בלוח השנה החקלאי. הסכך אוחסן בסככות משותפות לכל הכפרים במחוז, וכשצריך היה להחליף גג סכך לאחד הבתים, כולם נרתמו לעזרה. מכוון שהיו חומרי גלם בשפע, וכן גם בעלי מקצוע, גג סכך לא היה יקר.

אך מאז מלחמת העולם השנייה, בעלי בתים כפריים בחרו להשתמש בחומרי קירוי מודרניים, כמו אריחים, בטון או פלסטיק. ככל שהחומרים הללו הפכו פופולריים יותר, כך הם הפכו זולים יותר. לעומת זאת, ככל שסכך הפך פחות פופולרי, הוא התייקר יותר ויותר. בימינו עלותו של גג מסכך מאוד יקרה ולכן הם נדירים כל כך. בשל עלותו הגבוהה של הגג, לעיתים קרובות בעלי בתים עם גג סכך בוחרים במקום לשלם עבור שיפוץ הגג לכסות אותו בברזל או אפילו ביריעות פלסטיק.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הלו קיטי-Hello Kitty

"הלו קיטי" (ביפנית: ハローキティ ובאנגלית: Hello Kitty) היא כנראה החתולה המפורסמת ביותר בעולם וגם החתולה הרווחית ביותר בעולם…
המותג הלו קיטי נוצר ע"י חברת סאנריו היפנית, המתמחה בשיווק מוצרי תרבות פופ, במרץ 1974. המותג הצמיח מס' סדרות אנימה לילדים המתאפיינים בהבלטת הצבע הוורוד ובסגנון הציור של דמויות הסדרה, ברובן חתולים מואנשים.

הדמות הראשית בסדרה – ילדה בשם קיטי – הפכה למותג תרבות מסחרי ופורסמה על גבי מגוון סוגי מוצרים, החל ממוצרים נלווים "מסורתיים" כגון משחקים, בובות, ופסלים, במוצרי אופנה שונים ואף במוצרי צריכה שבדרך כלל אינם מקודמים תוך שימוש בדמות אנימה, כגון טלפונים ניידים, כלי נגינה ואף מכונית.

מי שעיצבה את הדמות של קיטי היא איקוקו שימיזו (Ikuko Shimizu),מעצבת שעבדה בחברת סאנריו והתבקשה לעצב דמות הפונה אל הנערה החבויה בכולן. המעצבת הגתה דמות של חתולה לבנה שראשה גדול כפליים מגופה, עם סרט אדום נטוי על אזנה השמאלית והיא לובשת מכנסי אוברול כחולים, שוקלת כשלושה תפוחים וגובהה הוא כחמישה תפוחים.


המוצר  הראשון איתו פרצה קיטי לעולם היה ארנק קטן עשוי פלסטיק המיועד למטבעות ונמכר ב-240 יין (בערך 12 ₪).


הדמות של הלו קיטי התפתחה מתוך תרבות הצריכה היפנית וממחישה את העוצמה והפופולאריות הרבה של תרבות ה"חמודיות" והילדותיות היפנית – קוואי (Kawaii). המושג מפאר את החמוד, שובה לב, תמים, טהור, פשוט, אמיתי, עדין, פגיע וחלש.
דמותה של הלו קיטי הגיעה לארה"ב בשנת 1976 ומאז היא מופצת ברחבי העולם וההכנסות של המותג מוערכות במיליארד דולר בשנה מבלי שהחברה טורחת בכלל להשקיע בפרסום המותג.
בשנת 1978 כאשר המכירות החלו לצנוח השיקו סדרת טלוויזיה בדמותה וקיטי חזרה להיות הצלחה מסחרחרת.
את דמותה של קיטי אפשר למצוא כמעט על כל דבר, החל מדברים שיגרתים כמו בובות, בגדים, מוצרים לשיער ועד לדברים פחות שגרתיים כמו כרטיס אשראי עם הדמות, בית מגורים אשר החזית שלו מעוטרת בציורי הלו קיטי, מוצרי חשמל, קופסאות בנטו עם מאכלים בדמותה של קיטי, מטוס נוסעים  ועוד..


בשנת 2014 העולם כולו הופתע כאשר כריסטיאן יאנו, אוצר התערוכה של 'הלו קיטי' במוזיאון היפני הבינלאומי בלוס אנג'לס הצהיר שקיטי היא בכלל לא חתולה אלא ילדה קטנה. עוד פרטים נוספים ומפתיעים על קיטי מגלים כי מדובר בילדה נצחית בכיתה ג' אשר גרה בלונדון ויש לה אפילו חתולת מחמד.
אחת השאלות השכיחות לגבי קיטי היא- למה אין לה פה? התשובה לפי חברת סאנריו היא שקיטי מדברת מהלב ודמותה היא שגרירה של העולם כולו והיא איננה מדברת בשפה ספציפית אלא פונה לכולם.
הפופולאריות הגדולה של הלו קיטי גרמה לשלל אטרקציות ייחודיות , חברת תיור יפנית בשם "האטו" מציעה סיורים בטוקיו בשפות זרות בתוך אוטובוס "הלו קיטי", כדי למשוך מבקרים. האוטובוס מעוצב כולו, בנושא של "הלו קיטי".


דוגמא נוספת, רשת מלונות ביפן בשם האנקו דאיצ'י ((Hankyu Daiichi מציעה, בשיתוף פעולה עם "סאנריו", חתונות נושא של "הלו קיטי כאשר כל פרט בחתונה מוקפד שיהיה בנוסח "הלו קיטי": העוגה, זרי הפרחים, שמלת הכלה, הנעליים ועוד. כך גם המלווים את החתן והכלה מחופשים ל"הלו קיטי" ו"דניאל היקר" (החבר הכי טוב של קיטי).
האהבה ל"הלו קיטי" אינה יודעת מגבלות גיל וגיאוגרפיה ומוצרים רבים בדמותה פונים למגוון רחב של גילאים כך שכל אחד יכול להתחבר לדמותה של הלו קיטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עוגת גבינה יפנית

עוגת גבינה יפנית, הידועה גם בשם עוגת כותנה יפנית, עוגת גבינה סופלה, או עוגת jiggly, היא עוגה קופצנית וקלה עם מרכיבים דומים למרכיבי עוגת גבינה רגילה, אבל בעלת מרקם קל ורך יותר.

ההבדל העיקרי הוא שלעוגת גבינה יפנית אין קרום וחלבוני הביצה מוקצפים תחילה לקצף כמו פסגות רכות לפני שהם משולבים בבלילה הסופית. בדומה לעוגת שיפון, אך אפילו אוורירית יותר ויציבה באופן מפתיע, העוגה המתוקה הזו הפכה ללהיט אפיה ביתי. העוגה המתנועעת, מרשימה בפני עצמה, ואינה זקוקה לקישוטים מיוחדים כדי לזכות במעריצים חדשים. איבוק מהיר עם אבקת סוכר הוא כל מה שצריך כדי להציג את הקינוח היפה הזה.

עוגת הגבינה היפנית פחות מתוקה מעוגת גבינה רגילה, זהו פינוק מרענן ומתון, וככזה, ניתן בקלות להותיר אותה לטעמכם האישי עם טעם הליקר האהוב עליכם, או להגיש אותה עם קומפוט פירות, שבבי שוקולד או פירות יער טריים.

בעת אפיית עוגת גבינה יפנית, יש כמה טיפים שצריך לזכור כדי להפוך את המתכון הזה מוצלח בכל פעם. אנו ממליצים לתכנן מראש כך שהביצים נמצאות בטמפרטורת החדר – חלבונים וחלמונים מופרדים לפני שמתחילים, תבנית קפיצית עגולה ומשומנת, מוכנה בהישג יד, ומדידת כל המצרכים לפני שמתחילים. המפתח לאפייה יפה טמון בפרטים והיבוא היפני הזה אינו יוצא מן הכלל. מתכון לעוגת גבינה יפנית (מרחבי הרשת)- https://www.mako.co.il/food-shavuot/Recipe-6e751ed2afe3361006.htm

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Randoseru

שנת הלימודים החדשה ביפן נפתחה בשבוע שעבר, ב-6.4. מי שבעיקר מתרגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים הם ילדי והורי כיתה א' שמתחילים שלב חדש בחיים וצועדים צעד נוסף לקראת הפיכתם לבוגרים. אחת הפעולות החשובות לקראת כיתה א' היא בחירת תיק לתלמיד החדש שילווה את הילד במשך שש שנות הלימוד בבית הספר היסודי.

תיקי בית הספר נקראים רנדוסרו (ランドセル, Randoseru). תיק הרנדוסרו עבור היפנים הוא הרבה מעבר לתיק, אלא חפץ בעל ערך רגשי המסמל תחילתו של שלב חדש בחיים. לרוב הוא נרכש עבור הילדים כמתנה מהסבא והסבתא לקראת התקופה החדשה ותחילת שנת הלימודים והעלייה לכיתה א'.
אלו תיקים המעוצבים בקפידה, מותאמים למבנה גופו הצנום של הילד, עמידים להפליא (בכל זאת עליהם להחזיק מעמד 6 שנים והם בשימוש יומיומי) וגם יקרים למדי. מחיר של תיק עשויי מעור יכול להגיע גם ל-300$, תיקים העשויים מחומר סינטטי יהיו זולים יותר. התיק מעוצב בצורה כזו שיהיה מאוזן ונוח כאשר נושאים אותו על הגב, ולכן מתאים מאוד לילדים יפנים שהולכים לבית הספר ברגל.

כמו דברים רבים ביפן גם לרנדוסרו יש היסטוריה ומסורת, הם יצירת אומנות יפנית והעיצוב שלהם נחשב לנצחי.
גלגולו הראשון של הרנדוסרו היה כתיק גב לחיילים, באותה תקופה (תקופת אדו 1603-1868) הושפעה יפן מהמערב וההשראה לעיצוב התיק הגיעה מחיילים הולנדים ומקור שמו מגיע מהכינוי ההולנדי לתרמיל: Ransel או Rantsel.
החל משנת 1885 התיק החל לשמש את ילדי בית הספר בעיקר בערים הגדולות ואת החותמת העיקרית כתיק לילדים הוא קיבל כאשר הקיסר טאישו (1912-1926) עוד היה ילד וקיבל תיק רנדוסרו לקראת כניסתו לבית הספר.
בשנות השישים התפשטו תרמילי רנדוסרו ברחבי הארץ, ולאט לאט נהיה קוד צבע ברור; שחור לבנים ואדום לבנות.
הגרסאות המקוריות של תיקי randoseru היפניים היו מעוצבים מעורות כבדים, אך כיום, עד 70% מהתיקים בשוק עשויים מעור סינטטי המכונה קלרינו, שהומצא בשנת 1965 על ידי יצרן היפני. הקלרינו נראה ומרגיש ממש כמו החומר המקורי אך מעט קל יותר, אטום למים ועמיד יותר בפני בלאי יומיומי.
כיום אפשר לראות רנדוסרו במגוון צבעים ותוספות כמו מחזיקים לקופסת הבנטו, כיסויי נגד שריטות ועוד. החידוש העיקרי הוא רנדוסרו למבוגרים שנכבשו בעיצוב העל זמני של התיק. את הרנדוסרו למבוגרים אפשר לראות בעיצובים שונים השומרים על הצורה הקלאסית של התיק אך מעצבים אותו בדוגמאות שונות ושלל צבעים.

אחד משיתופי הפעולה המעניינים הוא סדרת התיקים אנדי וורהול שמציגה תיקים בעיצוב הבננות המוכר ועוד תמונות אייקוניות של אמן הפופ ארט. מחיר תיק הרנדוסרו למבוגרים גבוה בהרבה ויכול להגיע גם ל-1000$.
את התיקים לילדים אפשר למצוא ביפן בכל חנות כל בו, ולקראת האביב יש מגוון גדול והיצע רב של תיקים לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. כיום אפשר למצוא את התיקים גם באינטרנט, אך מי שנמצא מחוץ ליפן צריך לזכור כי מדובר בתיק המותאם לילדים יפנים ולציוד לימודים יפני והגודל לאו דווקא מתאים לילדים ממדינות שונות. ובהצלחה לכל העולים לכיתה א'

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

טקס התה היפני

טקס התה היפני (הנקרא גם "דרך התה") הוא טקס יפני של הכנת התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. הטקס כולל תנועות ומחוות קבועות ומוגדרות מראש, והוא מהווה מאפיין חשוב במסורת ובתרבות היפנית. כל סוגי התה היפניים משמשים לטקס התה, אך השימוש העיקרי הוא במאצ'ה, אבקת תה ירוק. טקס התה היפני אסתטי ומדויק, ולעולם לא מבוצע כלאחר יד. זהו טקס אמנותי לכל דבר וכל תנועה בו מחושבת ביותר, כשישנן מספר שיטות נבדלות זו מזו לביצוע הטקס.

ליפן הגיע התה ע"י הנזירים הבודהיסטים אשר הביאו את התה מסין במאה השישית לספירה.
טקס התה היפני החל במאה ה-15, כאשר בהתחלה היה מדובר במנהג חברתי של המעמד הגבוה של שתיית התה ביחד אך עם השנים החל להתפתח טקס בעל כללים מוגדרים סביב שתיית התה.
היפנים העלו את טקס הכנת התה מפעילות פשוטה ומהירה לדרגת אומנות גבוה ואסתטית במיוחד.
מדובר בטקס איטי מאוד הנמשך שעות ארוכות והחוקים מוגדרים ונוקשים וכל פעילות קטנה זוכה להתייחסות וחשיבות רבה.

הטקס התעצב לפי רוח הבודהיזם שעל פיה יש להתעמק בפרטים הקטנים והיום-יומיים. העיסוק בפרטי הפרטים של הטקס נועד להשרות על האורח והמארח תחושת נינוחות והרמוניה. טקס התה נערך במקום מיוחד הנקרא חדר התה ולא ניתן לקיימו בכל חדר פשוט.
ניתן למצוא חדר תה בכל בית יפני מסורתי והחפצים היחידים בחדר (מלבד הכלים המשמשים להכנת התה) הם אגרטל ומגילה מצוירת התלויה על הקיר. לרוב הדלת לחדר היא נמוכה במיוחד ומאלצת את האורח להתכופף ובכך להיפטר מכל גאווה שהביא עמו לטקס. חדר התה הוא חדר של שלווה ורוגע ומאפשר לשוהים בו להתנתק מהעולם שבחוץ ולהירגע.

איך נערך הטקס?
לכל פעולה אותה המארח מבצע נלווה הסבר ארוך.
הטקס מתחיל מהדלקת הגחלים והרתחת המים עבור התה, לאחר שהמים רותחים המארח מעביר אבקת תה לכוס תה כאשר כל כוס תה שונה מהשנייה ומעוטרת בציורים מעשי יד.
לאחר שהמארח שופך מים הוא מקציף את אבקת התה לכל אורח באמצעות כלי במבוק מיוחד.
לפני שתיית התה יש להודות למארח, לסובב את הכוס שלוש פעמים ואז לשתות.
התה ירוק וטעמו מריר. המשתתפים חייבים ללגום מהתה בתנועות איטיות וקבועות המוגדרות בקפדנות.
לטקס התה היפני נלווים סוגים שונים של ממתקים יפנים העשויים מקמח אורז וממולאים בממרח שעועית אדומה.

כיום קיימים ביפן שלושה בתי ספר לתה שנוסדו לפני 300 שנה, הממשיכים בהנחלת אמנות התה והאירוח היפניים. לטקס התה שמור מקום של כבוד בתרבות יפן. עד היום היפנים מתייחסים לשתיית התה כמשקה חברתי ומייחדת לו מקום מרכזי באורח חייהם.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

האקאמה – hakama

חלק מהמסורת הארוכה והעשירה של יפן כוללת גם פרטי לבוש רבים, החל מהקימונו המוכר לכולם ועד לסנדלי הזורי והטאבי. אחד מפרטי הלבוש המסורתיים הוא- האקאמה- hakama , מעין חצאית מחולקת או בלתי-מחולקת הדומה למכנסיים רחבים ורפויים מאד, הנלבש מעל הקימונו כמו חצאית ארוכה המגיעה עד הקרסול ונקשרת מסביב למותניים אצל הגברים, או מתחת לקו החזה אצל הנשים. האקאמה עשוי מבד משי ויכול להיות סגור כמו זוג מכנסיים רחבים או פתוח כחצאית.
להאקאמה שבעה קפלים- שני קפלים מאחור וחמישה קפלים מקדימה.


האקאמה נלבשת במספר אומנויות לחימה דוגמת אייקידו, קנדו ועוד. בעבר רק גברים היו לובשים את ההאקאמה. כיום, גם נשים לובשות את ההאקאמה אך עדין הוא נחשב לבגד גברי יותר.
מי שעוסק באומניות לחימה בהן לובשים את ההאקאמה, לומד כחלק מלימודי אומניות הלחימה גם כיצד לקפל את ההאקאמה וישנה מסורת כי התלמיד הבכיר ביותר מקפל את ההאקאמה עבור המורה כסמל של כבוד והערכה.
האקאמה עבור גברים מגיע בצבעים סולדים כמו אפור, כחול כהה או לבן ואילו של הנשים בצבעים עזים יותר ועם דוגמאות עדינות בד"כ של פרחים.


את האקאמה נהוג ללבוש לאירועים רשמיים וחשובים:
חתונה– בחתונות הנערכות לפי דת השינטו ילבשו את ההאקאמה, החתן וגברים הקרובים לו.
טקס סיום לימודים– בגלל התדמית ה"רצינית" שיש להאקמה נהוג ללבוש אותה בטקס סיום לימודים אקדמאים.
לא רק מי שסיים את הלימודים ילבש האקאמה, גם המורים לובשים את האקאמה לכבוד טקס הסיום.
טקס תה– כללי הטקס מחייבים לבוש רשמי ולכן נהוג ללבוש האקאמה. לטקס התה גברים בלבד ילבשו האקאמה.
לוויות– בעבר היה נהוג ללבוש האקאמה שחורה, כיום פחות נהוג ללבוש האקאמה והיפנים מעדיפים חליפה שחורה.


בנוסף לאירועים חשובים את ההאקאמה נוהגים ללבוש גם בעלי מקצוע כמו כמרים השייכים לדת השינטו, מורים ופרופסורים המלמדים באוניברסיטאות וגם גיישות הנמצאות בתהליך ההתלמדות.

בסיום השימוש בהאקאמה חושב לדעת לקפל ולאחסן אותו בצורה נכונה על מנת לא להזיק לבד המשי העדין ועל מנת שישמר במצב טוב לשימוש הבא. בגלל הקפלים המיוחדים בבגד יש לדעת איך לקפל אותו בצורה הנכונה ופעולה זו דורשת תשומת לב ועדינות רבה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Doll’s Festival

ה- 3 במרץ הוא תאריך מיוחד ביפן, ובו חוגגים את "חג הבנות" – Doll’s Festival או "הינה מאצורי" (hina-matsuri). ביום זה בני משפחה נוהגים להתפלל עבור בנותיהם ולאחל להן בריאות והצלחה. בנות המשפחה הקטנות זוכות ליחס מיוחד, כמעט כמו ביום הולדת.
בבוקר החג, כל המשפחה מבקרת במקדש שינטו, הילדות הקטנות מגיעות למקדש כאשר הן לבושות בקימונו צבעוני ומתקשטות ומתייפות לכבוד יום החג הנערך לכבודן.

אחד המנהגים המאפיינים של חג זה הוא להציב במה או כוננית מדורגת מכוסה בבד אדום בחדר היפה ביותר בבית המשפחה ועליה להניח בובות. הבובות הן בובות יפניות הנקראות HINA-NINGYO והן לא בובות רגילות אשר משמשות למשחק ביום-יום אלא בובות המייצגות את ההיסטוריה והמסורת של יפן. לכל בובה יש מיקום קבוע כאשר בחלק העליון יושבים הקיסר והקיסרית, מתחתיהם שלוש נשות חצר, לאחר מכן חמישה מוזיקאים, שני שרים ושלושה משרתים.


הבובות משמשות לטקס זה בלבד והן עוברות במשפחה בירושה מדור לדור. הבובות מוצגות ביום אחד בשנה ובשאר ימות השנה הן ארוזות במקום בטוח ושמור בארון.
בפעם הראשונה שילדה חוגגת את "חג הבובות", המנהג הוא שהסבא והסבתא מצד האם ייקנו לילדה את ערכת הבובות, וכשהילדה מתבגרת ומתחתנת היא לוקחת את הבובות שלה איתה,
ויכולה להעביר את הבובות שלה לבתה, אך לא לכלתה מכיוון שהבובות מסמלות את הקשר בין נשים ממשפחה אחת. במידה ומדובר במשפחה אמידה היא תרכוש סט של בובות בהיוולדה של בת חדשה למשפחה.

אחת המתנות השכיחות ביותר שנהוג להביא היא סט של בובות חדשות כדי להשלים את כל בעלי התפקידים. סה"כ יש כ-15 בובות בסט שלם הכולל את כל בעלי התפקידים החל מהקיסרים ועד המשרתים.
בעבר היה נהוג להשיט את הבובות בים כי האמינו שבפעולה זו המזל הרע יגיע לים יחד עם הבובות ולא ירדוף את הבנות אשר תרמו את הבובות שלהן. במהלך השנים חדלו עם מנהג זה (כנראה בגלל העלות הרבה של הבובות…) וכיום ניתן למצוא כפרים מעטים אשר עדיין מנהלים טקס השטה של הבובות לים.


שם נוסף לחג זה הוא "חג פריחת האפרסק" אשר פריחתו מסמלת עדינות, נינוחות ורגיעה ולכן נהוג לקשט את הבית בפרחי אפרסק.
ביום זה נהוג לאכול עוגיות מוצ'י העשויות אורז דביק בצורת יהלום העשוי משלוש שכבות בצבעים של ירוק, ורוד ולבן כאשר לכל אחד מהצבעים ישנה משמעות- צבע הוורוד מסמל את פריחת האפרסק, הלבן הוא הטוהר וירוק מסמל בריאות וצמיחה.


אחד הדברים החשובים ביותר ביום זה הוא לפרק ולאחסן את הבובות חזרה בארון בתום יום החג. לפי האמונה מי שלא עושה זאת ומתמהמה עם אחסון הבובות, בתו תסבול מקשיים במציאת חתן ואת זה אף הורה ביפן לא מאחל לבתו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת