האופי היפני- פשטות מורכבת

שגיא ברון, אמן בונסאי וגינון יפני, יו"ר איגוד הבונסאי הישראלי אמר בכתבה לפני מס' שנים כי גן יפני זהו גן שיש בו 'פשטות מורכבת'. זה נשמע כמו דבר והיפוכו, וזה אכן כך. כשנכנסים לגן יפני המטרה היא שהוא יראה כדבר הכי טבעי, אבל בעצם זהו גן שתוכנן והונדס ברמת המילימטר. כל סלע מונח רק לאחר המון השקעה בבחירת המיקום שלו ובצורת ההנחה שלו.


האופי היפני, בדומה לגן היפני, בעל 'פשטות מורכבת'. היפניים אולי בעלי מראה אדיש ופנים אטומות, אולם למעשה הינם רגישים בצורה יוצאת דופן.
היפני הממוצע, קולט באופן טבעי ובלתי מודע ניואנסים חברתיים ובין-אישיים. כל סימן לאי-שביעות רצון, כעס או אכזבה מכיוון הצד השני, יגרום לו לחוש אי-נוחות, תסכול וחשש שמא פגע בך. במידה והמקור לתחושותיך נובע מאי-הבנה תרבותית (כלומר בשל היותך זר שאינו מודע לדקויות המקומיות) יש סיכוי גבוה כי הוא ייעלב. יפני שנעלב או חש תסכול בעבודתו איתך הינו שותף עסקי גרוע. ולמרות שאינם מראים זאת, במידה ונעלבו ינסו היפנים לטרפד את העסקה, במטרה שלא להיות במצב זה שוב.
ולכן באופי היפני התנצלות היא אמירת שלום.
יפנים לא אומרים לא.
קשה= משמעו אי אפשר.


כדי להימנע מפגיעה בזולת ובהרמוניה החברתית, היפנים מקפידים על: סגנון דיבור מנומס ושקט, ההתייחסות היא תמיד לחברה או לקבוצה ולא ליחיד, הדברים מנוסחים בצורת הצעה, ויש להרבות בהתנצלויות.
התפרצות באמצע דבריו של אדם אחר, הרמת קול, הבעת קוצר רוח וקביעה לבן-שיחך מה יעשה, משאירים רושם רע. לעומת זאת, דיבור מנומס ובקול שקט, הקשבה עד הסוף (הערות רושמים ומעלים במסודר לאחר שהדובר סיים), במידה ודנים באופן ההתקדמות המשותף מציעים דרך פעולה והצעות ילוו בהתנצלות, יעזרו להשאיר רושם טוב ולהתחבר לאופי היפני.
כניסה לשוק היפני מזמנת פוטנציאל עצום, אבל ההזדמנות לממשה היא כמעט חד פעמית. לכן, בכניסה לשוק היפני מומלץ להיעזר במומחים המכירים את האופי היפני והתרבות העסקית היפנית. חברת AddValue מתמקדת בפיתוח עסקי עתירת מומחיות בשוק היפני ובעלת הכרות מעמיקה של התרבות היפנית ואופן העבודה הנדרש לאתגרים ששוק זה מציב. יש לנו סניף מקומי בטוקיו, ולכן יש לנו נגישות גבוהה ומהירה ללקוחות ושותפים יפניים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

The Emperor's Birthday

מחר, ה- 23.2, יחגגו ביפן יומולדת לקיסר נארוהיטו, ויציינו את יום הולדתו ה-61.
נארוהיטו הוא קיסר יפן ה-126, בנו הבכור של אקיהיטו ורעייתו הקיסרית מיצ'יקו.


נארוהיטו החל לכהן כקיסר ב-1 במאי 2019 לאחר פרישת אביו מכס הקיסרות. הוא הקיסר הראשון המכהן בזמן שהקיסר הקודם עדיין חי והקיסר הראשון שנולד ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. תקופת מלכותו נקראת "תקופת ראיווה "שפרושה הרמוניה נפלאה.
נארוהיטו הוא בעל תואר ראשון ושני בהיסטוריה ומלבד לימודיו באוניברסיטת גקושויין שבטוקיו הוא גם למד כמה שנים באוקספורד ואף הוציא ספר על התקופה שבה חי בבריטניה.
נארוהיטו התחתן בשנת 1993 למאסקו, דיפלומטית במשרד החוץ ביפן ולזוג בת אחת, הנסיכה אייקו בת ה-17. בזמנו הפנוי אוהב הקיסר לטפס על הרים, ריצה, טניס ולנגן על כינור.


ביפן, יום ההולדת של הקיסר הינו יום חג שנקרא 'טנו טנג'ובי' 'Tennou Tanjyobi'. כאשר הקיסר מתחלף, יום החג משתנה בהתאם ליום הולדתו של הקיסר החדש.
בעבר האמינו היפנים כי הקיסר הראשון הוא צאצא ישיר של אמאטראסו (אלת השמש), ואכן כל הקיסרים ששלטו ביפן במשך כ-1500 שנה שייכים לאותה שושלת והם צאצאיו של הקיסר הראשון.
בעבר תפקידו של הקיסר היה משמעותי ובעל השפעה רבה על הנעשה במדינה אך לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר כתבו את החוקה בשנת 1946הפך תפקיד הקיסר לתפקיד סמלי ללא כוח פוליטי והוא מוגדר כ-"סמל המדינה ואחדות העם": דמות טקסית המאחדת את העם ובעלת חשיבות רבה עבור תושבי יפן.
למרות דיונים רבים סביב נושא שינוי חוקי הירושה ביפן, כרגע רק גברים במשפחה הקיסרית של יפן יכולים לעלות לכס. אחיו הצעיר של הקיסר נארוהיטו, הנסיך אקישינו, הוא הבא בתור, ובנו הצעיר של אקישינו הוא השני לרשת את כס הקיסרות. בחודש נובמבר מינה נארוהיטו את אחיו פומיהיטו נסיך אקישנו, ליורש העצר ולמי שמחזיק באופן טקסי בתואר שומר החרב הקיסרית. שיאו של הטקס היה מסירת חרב הקיסר לנסיך פומיהיטו, ובכך הוא למעשה הוגדר כאפוטרופוס של הקיסר וכאחראי הראשי לשלומו.

אירועי יום ההולדת של הקיסר הם חג לאומי. בשנים שלפני התפרצות הקורונה הם כללו טקס חגיגי שנערך בחזית הארמון הקיסרי, והקיסר, רעייתו ובני המשפחה הקיסרית מופיעים על מרפסת הארמון לפני החוגגים, עת הקיסר נושא ברכה לחוגגים.


בנוסף, תאריך זה, הוא אחד משני המועדים היחידים, (יחד עם 2 בינואר) שבהם מותרת כניסת מבקרים לחלקים של הארמון הקיסרי, הסגורים לציבור בשאר ימות השנה. השנה החגיגות יהיו מצומצמות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Valentine's Day in Japan

אתמול חגגו בכל העולם את חג האהבה – Valentine's Day, יום בו הגברים מביאים לנשים פרחים, שוקולדים או מתנות רומנטיות עם מוטיבים של לבבות, פרחים והרבה ורוד, קיטש ואהבה.
באופן קצת מפתיע (או שלא…) היפנים חוגגים את הוולנטין בצורה מעט שונה משאר העולם.
ביפן חוגגים את יום וולנטיין בכך שנשים הן אלו המביאות מתנות לגברים ולא ההפך, כהבעת אהבה, מתוך נימוס או מתוך אילוץ חברתי והמתנה השכיחה היא שוקולד או עוגיות. בניגוד לשאר המקומות בעולם, בחג האהבה ביפן הנשים הן אלו שמתרוצצות, מחפשות ועומדות בתורים ארוכים לקנות לגברים מתנה.

ישנם שני סוגים של מתנות אותם מעניקות הנשים בחג האהבה:

1. (Giri-choco” (obligation chocolate"-  כן כן, ביפן בחג האהבה, נשים קונות שוקולד עבור קולגות גברים, חברים, מכרים לעבודה, אחים ואפילו לאבותיהן ולא עבור בני זוגן. זהו שוקולד שאותו נותנות הנשים במתנה למישהו קרוב ללא רגשות רומנטיים כלפיו. מסורת שנקראת "מחויבות שוקולד" והיא מראה הוקרת תודה. בדרך כלל מדובר במתנה מאוד סמלית. המנהג הפך מאוד מקובל והתחושה היא שחייבים לעשות אותו, ולכן קוראים לו- שוקולד חובה.

בשנים האחרונות נשים רבות במדינה חשות שאינן יכולות עוד לשאת את הלחץ החברתי לתת שוקולדים לעמיתיהן בעבודה בחג האהבה ולהוציא על מנהג זה סכומים נכבדים. כמה חברות יפניות החליטו להטיל איסור על המסורת בחג וולנטיין, שגם נתפשת כסוג של הטרדה של נשים במקום העבודה שלהן.

2. “Honmei-choco”- שוקולד שמעניקים לבעל, לבן זוג, לאדם שאיתו האישה מרגישה שהוא "אהבת אמת" שלה. הנשים היפניות משקיעות במיוחד ומכינות לבד את השוקולד, שכן הן מאמינות שזה לא נכון לתת מתנה שמישהו אחר הכין, אלא נכון להעניק מתנה שהיא בעצמה יצרה, השקיעה וטרחה עבור אהוב ליבה.
מי שבכל זאת לא סומכת על כישוריה במטבח ומעדיפה לקנות שוקולד תוציא סכום נכבד על שוקולד צרפתי או בלגי איכותי ומשובח לכבוד האהוב שלה. ימים רבים לפני חג האהבה חנויות הבישול מצטיידות בשוקולד וכלי בישול מתאימים עקב הביקוש הרב למוצרים אלו.

וכחודש אחרי חג האהבה בתאריך 14.3 חוגגים ביפן את היום הלבן – White Day שבו הכל מתהפך והפעם תפקידם של הגברים להעניק לנשים מתנות ולהביע את אהבתם. על פי המסורת, המתנות שמעניקים ביום הלבן הן עוגיות, תכשיטים, שוקולד לבן, הלבשה תחתונה לבנה, ומרשמלו. לעיתים משתמשים בביטוי סָאנְבָּאי גָאֶשׁי "להחזיר פי שלושה" על מנת לתאר את הנוהג לפיו על שווי המתנה ביום הלבן להיות פי שלושה משווי המתנה שניתנה ביום וולנטיין.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Japan: National Foundation Day

היום, ה-11 בפברואר, מציינים ביפן את יום השנה להיווסדה, ה- National Foundation Day. זהו חג ציבורי שמטרתו "להיזכר בהקמת האומה וטיפוח חשיבה של אהבת האומה".


שורשיה ההיסטוריים של התרבות היפנית במקרים רבים לוטים בערפל, ולכן בתרבות היפנית אפשר למצוא סיפורים ואגדות רבות שצמחו עם השנים אודות היווסדותה של יפן.
אחת האגדות המוכרות ביותר היא כי הקיסר הראשון של יפן הוא הצאצא הישיר של אלת השמש, עם השנים נכתבו ונוצרו שירים וסיפורי אגדות רבים סביב היווצרות הקיסר מאלת השמש- אמאטראסו ואשר מצאצאיה נולד הקיסר הראשון של יפן.
משושלת זו, אשר החלה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, נמנים קיסרי יפן עד היום.
לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר הראשון גִ'ימוּ טֶנוֹ. ולכן בכל שנה ב-11 בפברואר, יפן מציינת את יום השנה להיווסדותה וזהו יום חג לאומי הנועד להזכיר ולהוקיר את האהבה למדינה.


בשנים שלפני מלחה"ע השנייה היה נהוג לחגוג יום זה בחגיגות ראוותניות ושמחות אך לאחר המלחמה הפסיקו לציין את יום ההיווסדות וחזרו לחגוג אותו רק בשנת 1966 לאחר מחאות מצד תושבי המדינה.
כיום, ביום זה נהוג להניף את דגל יפן ויש נאום של ראש ממשלת יפן, החגיגות הן צנועות ולא ראוותניות כפי שהיו בעבר.


מכיוון שזהו יום חג לאומי, משרדי ממשלה, בתי ספר, בנקים, וחברות רבות סגורות, אך אין חגיגות ציבוריות, אין ביקורים מיוחדים במקדשים ואין מאכלים מיוחדים. היפנים נוהגים לבלות יום זה בחיק המשפחה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עטיפת מתנה בסגנון יפני

היפנים אוהבים לעטוף הכל. הסושי עטוף באצה. כל ממתק נעטף בניר משלו, וגם בקניית שקית ממתקים או קופסה, כל ממתק יהיה עטוף בנפרד. אפילו בשוק כל פריט עטוף.
בתרבות היפנית נפוץ נייר עטיפה וקופסאות. ומקובלת גם עטיפת בד מסורתית הנקראת פורושיקי שהופכת להיות פופולרית, במיוחד כחלופה ידידותית מבחינה אקולוגית לנייר עטיפה. פורושיקי הוא בד יפני מסורתי ששימש בעבר להעברת סחורות, עטיפת מתנות ונשיאה קלה של חפצים ממקום למקום. במהלך השנים הוא הפך לדרך לעטיפת מתנות, מצרכים, ואפילו ארוחות צהרים.


המאפיינים של העטיפות היפניות כוללים כיסוי, עיטוף ושכבתיות.
מבחינה שימושית, תפקיד האריזה הוא לשמור על התכולה. ומבחינה נוספת האריזה מבטאת את האסתטיקה היפנית- הצורה, בחירת החומרים והעיסוק בפרטים.
"אריזה" נקראת ביפנית צוּצוּמי, מילה שמקורה בפועל צוּצוּמוּ – לכסות, לעטוף. היא נכתבת בסימן קנג'י, שהוא גלגול של ציור אשה הרה: אם עוטפת עובר, אריזה מושלמת שעיצב הטבע. המלה צוּצוּמי מתייחסת רק לאריזות יפניות מסורתיות.
ביפן מאוד אופיינית החלוקה למסורתי־יפני ומנגד המודרני־מערבי. מצד אחד אסתטיקה מסורתית וקשר עם הטבע. מצד שני חשיפה למערב, לטכנולוגיה, לקידמה, שמובילה למודרניזציה, לשכלולים ולפיתוחים עתידיים. לאחר 300 שנה של סגר מרצון בימי שלטון השוּגוֹנים (תקופת אֶדוֹ), נפתחה יפן למערב בימי הקיסר מייג'י. וכך מצד אחד, יש רצון לשמר את המסורת המקומית. מצד שני, יש רצון להתקדם ולאמץ את המערביות.

אריזות יפניות מסורתיות של מוצרים מסורתיים, כמו דגים, סאקה, תה, ממתקים ועוגות יפניות משקפות את הטבע על ידי כך שמשתמשות בחומרים טבעיים, כמו עלים, קליפות במבוק, חבלים, נייר ועץ. השימוש בחומרים הטבעיים האלה מחזק את תחושת המקוריות ונותן ביטוי לאופי הייחודי של המוצרים, שבעיקר מכילים מרכיבים טבעיים. הקשר לטבע בא לידי ביטוי גם באלמנטים קישוטיים מעולם הצומח שמעטרים את האריזות.
כאשר רוכשים משהו בחנויות כלבו יפניות, הם יעטפו אותו בצורה כל כך מסודרת, כי המצגת היא החשובה ביותר. המוכרת, תקפל את הנייר בדייקנות ולאחר מכן תכניס את המתנה לשקית הדורה. ביפן, התכולה חשובה, אבל המעטפת וטקס חשיפת המתנה שבא לאחר מכן, חשובים לא פחות.

חלק מהחינוך הבסיסי היפני הוא פתיחת מתנה בזהירות, פותחים את נייר האריזה לאט ובשום פנים ואופן לא קורעים אותו. היפנים מזדעזעים לנוכח קריעת נייר עטיפה כפי שמקובל במערב.
כמו כן, לא מקובל לפתוח מתנה בנוכחות הנותן. זהו אקט פרטי, טקס גילוי אינטימי.
הגשת מתנה (כולל כסף) לא עטופה נחשבת גסות. יש מעטפות מיוחדות למתנות כסף, המיועדות לאירועים מיוחדים כחתונה או לוויה – ואין להתבלבל בין השתיים.
גם הקימונו הוא למעשה עטיפה. הוא מטשטש את קו הגוף, ומסתיר את הנשיות. היופי הוא בעושר ובצבעוניות של העטיפה. הכל עטוף והכיסוי חשוב לא פחות מהתכולה.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

דגל יפן

דגל יפן, בשמו הרשמי נישוקי (日章旗, מיפנית: דגל סימן השמש) או בשמו הנפוץ הינומארו (日の丸, דיסקת שמש) הוא דגל בצבע לבן אשר במרכזו עיגול אדום מלא. הדגל שימש כדגלה הלאומי של יפן משנת 1870 אולם קיבל הכרה רשמית וחוקית רק לאחר חקיקתו של חוק הדגל וההמנון הלאומיים ב-13 באוגוסט 1999.
הדגל הלאומי של יפן מורכב מעיגול אדום אשר נמצא במרכזו של רקע לבן. הצבע הלבן בדגל מייצג את הטוהר של העם היפני, הצבע האדום את הכנות והחמימות. הוא מכונה על ידי היפנים "הינומארו" שמשמעותו "עיגול השמש" ומייצג את כינויה של יפן: "ארץ השמש העולה".
למה ארץ השמש העולה? כדור הארץ מסתובב ממזרח למערב, והשמש זורחת שם קודם ביחס לעולם המערבי. לא רק העולם המערבי, אלא למעשה רוב העולם. כינויו הרשמי של הדגל הוא ניסשוהקי – דגל סימן השמש.


דגל יפן הוא סמל מוכר עוד מהמאה ה-12 והיה בשימוש במניפות שנשאו איתם הסמוראים. השמש האדומה במרכז הדגל מייצגת את אלת השמש "אמטראסו" שלפי האמונה היא המייסדת הקדמונית של יפן והיא אמו של הקיסר הראשון של יפן. האגדה מספרת שהכהן הבודהיסטי ניצ'ירן הגיש אותו לקיסר יפן במתנה. קיימות עדויות לשימוש בדגל בניסים צבאיים במאות ה-15 ועד ה-17, בתקופה הקרויה תקופת סנגוקו (תקופת מלחמת האזרחים ביפן). גם השוגונים (שוגון, שליט צבאי שמונה על ידי הקיסר והיה השליט בפועל) השתמשו בסמל, במה שקרוי ימי הביניים של יפן. אפשר להבין איך הסמל מצא את דרכו לדגלה של יפן המודרנית, ומדוע עבור היפנים הוא יותר מעיגול אדום.


הדגל אומץ כדגל רשמי של יפן בשנת 1870 והונף פומבית ב-1872 בטקס חנוכת קו הרכבת הראשון בהשתתפות הקיסר של יפן דאז – מייג'י. באותה השנה אושר הדגל גם כדגל צי הסוחר והצי הצבאי. שלטון מייג'י קידם ודחף את הדגל ואת סמל השמש האדומה במרץ: סמלי צבא, פוסטרים של תעמולה וספרי לימוד, בעיקר על מנת לחזק את תחושת הפטריוטיות והגאווה הלאומית.
לאחר מלחמת העולם השנייה, השלטון האמריקאי הגביל את השימוש בדגל ברחבי יפן. למעשה, בתחילה הדגל נאסר, הוצג דגל חליפי, ביקולור אדום-כחול עם זנב סנונית, והסמכות לאישור השימוש בו הייתה של גנרל דגלאס מקארתור, שהיה למעשה מושלה של יפן לאחר המלחמה והשפיע משמעותית על כינון הדמוקרטיה ביפן.
באופן מעט מפתיע, מעמדו החוקי כדגל יפן התקבל רק בשנת 1999.
למה זה קרה? ב-1999 התאבד מנהל בית ספר בהירושימה, לאחר שלא הצליח לפתור סכסוך בנוגע לדגל בין ועד ההורים למורים. אז אמנם זו לא הסיבה, אבל מקרה זה היה, ככל הנראה, זרז לקיבוע מעמדו של הדגל בתרבות היפנית.
לדגל יש מידות מדויקות – יחס הממדים הוא 2:3 כאשר השמש היא בקוטר שלוש חמישיות מגובה הדגל, ומרכזה בדיוק במרכז הדגל. אבל, לא תמיד היה כך: קיימות גרסאות שבהן הדגל לא במרכז, אלא מוסט 1/20 ואפילו מאית אחת לכיוון התורן ושמונה גוונים שונים של אדום. השינויים האחרונים היו בשנת 2008.
עבור הציבור היפני, תפיסת הדגל כסמל לאומי השתנתה במהלך השנים. בעבר ראו היפנים בדגל כסמל לעוצמה ולחוזק של העם היפני. לאחר כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה השימוש בדגל ובהמנון עורר מחלוקות והנפתו של הדגל לעיתים אפילו עוררה מהומות ומחאות שונות. הדגל נתפס בעיני חלק מהציבור כמייצג את אירועי מלחמת העולם השנייה ובגלל תחושות אלו השימוש בדגל היה בתדירות נמוכה.
כיום רואים היפנים את דגלם כסמל לגאווה ולאומיות ונהוג להניפו במוסדות ציבור וכן בבתי האזרחים בחגים לאומיים וביום הולדת של הקיסר.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חג סצובון Setsubun

ביום שלישי, 2 בפברואר 2021, יציינו ביפן את סיומו של החורף ואת בואו של האביב בחג הסצובון (ביפנית: 節分) המועד המסמל את היום לפני תחילת כל עונה חדשה. משמעות המילה "סצובון" ביפנית היא "הפרדת עונות". בעבר היא התייחסה לארבעה מועדים שונים שבישרו על בואן של ארבע העונות, אך כיום היפנים מציינים רק את הסצובון של הריסשון (Risshun), כלומר היום הראשון של האביב.


בחג זה מסלקים היפנים את המזל הרע מבתיהם ומברכים את המזל הטוב שיכנס אליהם ועורכים את טקס ה"מאמה מאקי" (Mame maki), שמטרתו לסלק את הרוחות הרעות מביתם ולהזמין את המזל הטוב פנימה. בטקס, ראש המשפחה או בעל הבית עומד בפתח ביתו וזורק החוצה פולי סויה חמים מבעד לדלת בעודו אומר "אוֹני ווָה סוֹטוֹ, פוּקו ווָה אוּצ'י" (鬼は外! 福は内!) – "שדים החוצה, מזל טוב פנימה", וזאת בהתאם לאמונה הבודהיסטית כי ניתן להבריח שדים על ידי פולי סויה חמים. כמו כן נהוג לשים בפתחי הבתים ראשי דגים או קישוטים עליהם מצוירים ראשי דגים על מנת להבריח רוחות רעות.


את טקס השלכת פולי הסויה עורכים גם במקדשים בודהיסטיים ובמקדשי שינטו. ליד המקדשים מסתובבים אנשים מחופשים לשדים (אוני) שעליהם זורקים את פולי הסויה כדי לסלק את השדים ולהביא מזל טוב. את פולי הסויה היפנים גם אוכלים בשביל המזל והבריאות. היפניים מאמינים שיש לאכול את פולי הסויה שהושלכו בכמות התואמת למספר שנותיו של כל אדם וכך מובטח לו מזל טוב, בריאות ואריכות ימים. בחלק מהמקומות אף נהוג לאכול פול אחד נוסף לשנה הבאה.

נהוג לחלק במקדשים ממתקים, סוכריות ועוד מתנות קטנות ושימושיות לבית כמו תכשירי ניקיון, נייר טואלט ועוד. בכמה מקדשים גדולים יותר, מוזמנים גם סלבריטאים מקומיים ומתאבקי סומו ואירועים אלה משודרים ברמה הארצית.
מנהג נוסף הוא אכילת סושי מסוג אהו-מאקי (Ehō-maki) – רול המורכב משבעה מרכיבים, בהם קנפיו (רצועות דלעת כבושות), ביצה, צלופח ופטריות שיטאקה. את הרול לא נהוג לפרוס אלא לאכול שלם ובשתיקה מוחלטת ולנצל את זמן האכילה לבקש בלב משאלות.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

סייג'ין נו הי Seijin no hi

היום, 11 בינואר 2021, מציינים ביפן את יום ההתבגרות (成人 成人 日) או סייג'ין נו הי Seijin no hi. זהו חג יפני המתקיים מדי שנה ביום שני השני בינואר. החג מוקדש לכל מי שיהיה או היה בגיל 20 בין התאריכים 2 באפריל בשנה הקודמת ל-1 באפריל בשנה הנוכחית (מתייחסים לשנה המתחילה באפריל שעבר ומסתיימת באפריל הבא, מכיוון ששנת הלימודים ביפן מתחילה באפריל). במסגרת החג שבו חוגגים את המעבר לבגרות (גיל הבגירות ביפן הוא 20), נערכים טקסים במוסדות מקומיים ביפן, ויפנים רבים עורכים גם מסיבות עם בני משפחתם או חבריהם.

מקורו של החג בטקסי התבגרות שנחגגו ביפן במשך מאות שנים, אף על פי שבעבר צוין גיל צעיר יותר. תחילת המנהג בשנת 714 לספירה כאשר נסיך צעיר אימץ לעצמו תלבושת ותספורת חדשה לכבוד הגיעו לגיל בגרות ובעקבותיו החלו צעירים נוספים לנהוג כמוהו ולציין את גיל הבגרות בתספורת ובתלבושת חדשה.
במאה ה-19 נקבע כי 20 הוא גיל ההגעה לבגרות ביפן, אבל רק ב-1948 החלו לציין את ההתבגרות בחג רשמי. בין הזכויות שאזרחי יפן זוכים להם בגיל 20 נמצאות הזכות להצביע ולקנות באופן חוקי אלכוהול ומוצרי טבק. בעבר ציינו את יום ההתבגרות ב-15 בינואר, אבל בסוף המאה ה-20 החלו ביפן להצמיד את החגים הלאומיים לסופי השבוע כדי ליצור רצף של ימי חופש. על כן "יום ההתבגרות" מצוין בשנים האחרונות ביום שני השני בחודש ינואר.
ביפן חג ההתבגרות נחשב כחג בעל משמעות חשובה ואפשר להשוות את גודל חשיבותו לחג הפסחא וחג ההודיה במערב.

"יום ההתבגרות" מתחיל בדרך כלל בטקסי התבגרות (סייג'ין שיקי, Seijin-Shiki) הנערכים במקדשי שינטו. החוגגים מקבלים ברכה וכותבים משאלה על פלקט הנקרא אמה (ema). טקסים אחרים נערכים במקומות ציבוריים כמו אוניברסיטאות, ואף בפארק דיסנילנד בטוקיו.


רבות מהנשים החוגגות את הגעתן לבגרות בטקס לובשות פוריסודה (furisode) קימונו רשמי המיועד לנשים לא נשואות. מחירו של הפוריסודה גבוה ביותר, ולכן יעדיפו לשאול או לשכור אותו.
נשים רבות הולכות למכון יופי ביום זה על מנת שבמהלך החג ילבשו את הקימונו המסורתי באופן הנכון ועל מנת שהשיער יהיה אסוף בצורה הנכונה.
מקצת הגברים לובשים קימונו חגיגי בצבע כהה, אבל רובם מעדיפים בגדים מערביים רשמיים.


לאחר הטקסים הרשמיים צעירים רבים מתכנסים לעיתים רבות בקבוצות ויוצאים למסיבות, לשתות או להרמת כוסית.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אומנות הציור היפני

היפניים הם אחד העמים העשירים ביותר בהיסטוריה ובתרבות. בכל רחבי העולם, היפנים נחשבים אנשים פדנטיים אשר מוצאים אסתטיקה בכל ביטוי של החיים. לכן, ציורים יפניים תמיד הרמוניים מאוד בצבע ובצליל: אם יש כתמים של צבע בהיר, זה רק במרכזים הסמנטיים.
הציור היפני הושפע רבות מהציור הסיני, הוא נולד בהשפעת ציורי הדיו הסיניים והיה נחלתם של נזירים ואמנים ייחודיים. אולם במשך השנים התפתח ביפן ציור המבטא רעיונות מקומיים המושפעים מתכונות מקומיות. הציורים נעשים בדרך כלל על נייר או משי, מברשת הציור חידודית ועשויה משער המחובר לפיסת במבוק, וצבעי המים מבוססים על פיגמנטים טבעיים.


עבודת המכחול היא כלי מרתק להתחבר לעצמך, להיכנס לתוך מצב מדיטטיבי של עשיה מרוכזת וליהנות משקט ועשיה יצירתית, תוך חיבור עמוק ומספק לנפש האמנותית ורוח יצירה כמו גם חיבור אל הטבעת ועונות השנה והעולם בו אנו חיים.
כל אחד יכול לפתח את הטכניקה הדרושה ליצירת ציור היפני, אם קיימת התשוקה והנכונות להתמסר ללמידה ולאימון המהווה בעצמו דרך נפלאה להירגע ולהתמסר לסוג האמנות המיוחד הזה. המיומנות היא כלי נרכש בסבלנות ובהתמדה.


נושאי הציור רבים ומגוונים כגון: ציור בודהיסטי; מראות טבע ונוף; עלילות גבורה ואגדה; ציפורים ופרחים, דיוקנאות, ומראות הווי.
בעוד הצייר במערב שאף להגיע לדיוק חזותי ותכליתי, העדיף הצייר היפני לבטא את הרגשתו האישית. תיאור מציאות ממשית לא היה מענינו, והוא העדיף להציג את "רוחם של הדברים מאשר את הדברים עצמם". הציור מבוסס על קווי מתאר, אשר איכותם היא קנה מידה להערכת כשרונו של הצייר, לעתים הציור צבעוני וקישוטי, לעתים הוא מסוגנן ומופשט, אך תמיד יישמרו בו התכונות המסורתיות.
האמנים היפנים העדיפו לצייר קרוב יותר לגרפיקה מאשר לציור. בציורים כאלה אי אפשר למצוא שמץ שמן גס וחוסר תשומת לב, המאפיין כל כך את האימפרסיוניסטים.


מהי האמנות הגרפית של אמנות הציור היפני? פרחים, עצים, סלעים, בעלי חיים וציפורים – הכל בציורים אלה מתואר בצורה ברורה ככל האפשר, עם קווים מוצקים ובטוחים. כל הפריטים בהרכב חייבים להיות קווי מתאר. מילוי בתוך המתאר נעשה בדרך כלל בצבעי מים. אפקט דקורטיבי הוא בדיוק מה שמייחד ציורים יפנים מן האמנות של העולם כולו.
צייר ציורים יפניים לעיתים קרובות ישתמש במעברים שונים: למשל, מצבע אחד למשנהו. על עלי הכותרת של חבצלות מים, אדמוניות, ניתן לראות מעבר מגוון אור עשיר, צבע בהיר. מעברים משמשים גם את התמונה של פני המים, את השמים. מעבר חלק מן השקיעה אל כהה, דמדומים. בציור עננים, הם גם משתמשים במעברים מגוונים שונים ורפלקסים.
בציורים יפניים יש כמה נושאים נצחיים. אלה הם אירועים היסטוריים, תמונות של אנשים וטבע, נופים יפניים מגוונים. הנושא האהוב על יפנים הן בריכות: בריכת נוי, כמה חבצלות מים ובמבוק בקרבת מקום – כך נראית תמונה רגילה של המאה ה -17-18.
עולם החי הוא נושא נוסף שהציור היפני עוקב אחריו. ציפורים, תוכים דקורטיביים, טווסים מפוארים, סנוניות, דרורים ואפילו תרנגולים.

אנשים בציור יפני הם נושא מיוחד. האמנים תיארו גיישות, קיסרים, לוחמים וזקנים. גיישות צבועות בצבעים, תמיד בבגדים מורכבים עם קפלים רבים ואלמנטים. הלוחם מתואר לפעמים כמפחיד. שערו הארוך של סמוראי מצויר בפירוט ונראה כמו חוט. בדרך כלל, כל הפרטים של שריון הם מעודנים. לעתים קרובות, חלקים עירומים של גוף הלוחם מעוטרים בקעקועים המתארים דרקון מזרחי. זהו סמל של כוח וכוח צבאי של יפן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אייקידו- אמנות לחימה יפנית

אייקידו (ביפנית: 合気道 בתרגום חופשי – "הדרך להרמוניה עם האנרגיה") היא אמנות לחימה יפנית מסורתית לא תחרותית. היא פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאִי" (המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה.

האייקידו שונה מעט משאר אומנויות-הלחימה והיא מבוססת על אלמנטים שלכאורה נוגדים את התפישה הבסיסית של טכניקות-לחימה רבות. האייקידו מבוססת על חיבור להתקפת היריב, ולא על חסימתה. באמצעות החיבור להתקפת היריב ניתן לנתב את ההתקפה למקום בו ההתקפה אינה מסוכנת. באייקידו יש מקום לבחירה- אם לא מעוניינים לפגוע בתוקף, ניתן לקבל את ההתקפה באופן הרמוני ולתת לה לדעוך (במקרה של חבר משפחה שיכור לדוגמא). מצד, שני, אם מעוניינים לפגוע בתוקף, האייקידו מציעה מגוון רחב של אפשרויות-תגובה שעושות בדיוק את זה.
אפשר להבין את הרעיון הבסיסי מאחורי האייקידו מפירוש השם ביפנית:
איי (合) – התאמה, הרמוניה.
קי (気) – המקבילה היפנית לצ'י הסינית, "אנרגיה".
דו (道) – בתרגום חופשי המילה היא "דרך". במובן של דרך חיים או "דרך" במובן של שיטה.

שיטת האימון באייקידו היא מנטלית ופיזית כשהעיקר אלו התרגולים ולכן אין כמעט תחרויות באומנות לחימה זו ויש דגש רב על התנועה והזרימה.

מנטלי- את האימון פותחים בתרגילי נשימה וישיבת זן.
פיזי- אין דגש על שיפור הכוח אלא על גמישות, קואורדינציה וזריזות והתרגול הוא בזוגות.
האתגר האמיתי הניצב בפני לוחם אייקידו הוא לא להכריע ,לנצח ולהשפיל את היריב שלו אלא להגיע איתו למצב של בן ברית ולכונן איתו יחסי כבוד.

אלמנט נוסף באייקידו, הוא הקפדה על המיקום ביחס ליריב וזה מתבטא בעיקר במיקום בו פוגשים את התקפת היריב, ועל ההקפדה להגיע ל"שטח-המת" שלו.
באייקידו אין חסימות כמו בקראטה, אלה קבלת התקפת היריב בצורה כזאת שהיא נעשית לא מסוכנת. באייקידו מנסים לעבוד ללא כוח. במידה ויש הפעלת כוח, לרוב זה מצביע על כך שהטכניקה נעשית בצורה מרושלת.
האייקידו מאופיין בתנועות מעגליות וסיבוביות, כשהמותקף יוצא מקו-ההתקפה ומשתמש במומנטום של התוקף באמצעות הוצאה משיווי-משקלו. באייקידו יש דגש רב על הבנת הכיוון האנרגטי של ההתקפה והימנעות מחסימתה.

השיעורים באייקידו מאופיינים בעבודת זוגות. לרוב אין תרגולים יחידניים (מלבד שיעורי נשק), והתרגול נעשה כשצד אחד מבצע את טכניקת האייקידו והצד השני מקבל אותה, ואח"כ התפקידים מתחלפים. טכניקות האייקידו מבוססות על הטלות, בריחים, אחיזות וגילגולים. האייקידו מאופיין גם בהקפדה על אלמנטים של תנועה נכונה, כגון תנועת הגוף כיחידה אחת, הימנעות מפגישת כוח בכוח, עבודה רכה ומחוברת לבן-זוג\יריב, מנח-גוף נכון, התכווננות גופנית ונפשית לבן-זוג\יריב, תנועת גוף זורמת ועוד. אומרים שהאייקידו דומה במובנים רבים לריקוד.

באייקידו מתרגלים שימוש בכלי נשק שונים- בוקן (bokken)- חרב מעץ, ג'ו (jo)- מקל עץ, וטנטו (tanto)- סכיו מעץ. השימוש בחרב ובמקל נעשה בקאטות (סדרת תנועות קבועה מראש) או בתרגול עם בן-זוג (שחמוש בכלי-נשק או בידיים חשופות). התרגולים בכלי-הנשק באייקידו חשובים למטרות של הגנה-עצמית ברחוב, אך יש להם חשיבות נוספת. כלי-הנשק באייקידו משמשים כלים מתודיים העוזרים בהבנת הטכניקה בידיים-חשופות. טכניקה המבוצעת ברישול או בכיוון לא נכון "חוזרת למסלולה" מיד עם הוספת סכין או כלי-הנשק האחרים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת