10 הממתקים הטובים ביותר לצד תה ביפן

ביפן קיימת תרבות עשירה בכל מה שקשור לתה, ישנו מבחר גדול של תערובות תה וממתקים העשויים שניתן לבחור להפסקת התה.

ביפן אינך יכול לערוך מסיבת תה ללא פינוקים מתוקים. ממתקים יפניים נוטים לשקף את ארבע העונות ביפן, ומוטיבים כמו סאקורה (פריחת הדובדבן) או מומיג'י (עלי מייפל אדומים) המשמשים לעתים קרובות כמקור השראה. הממתקים הנראים לעיתים קרובות בשילוב עם תה יפני הם: יוקאן, מאנג'ו, דייפוקו, דנגו או סנג'בי (פצפוצי אורז), וראבי מוצ'י ואוחגי.

אלו 10 הממתקים המושלמים להאיר את ימי הגשם הקודרים ביפן בעונת הגשמים:

1. Ocha-Puku: לממתק מרקם לח והוא מגיע בערכה של 8 חלקים. החלק החיצוני שלו עשוי מאוג'י מאצ'ה, ואילו בפנים הוא מכיל משחת שעועית אדזוקי ומשחת חלב המשלימים זה את זה בצורה מושלמת. רק תשתדלו לא התבלבל עם מקרונים.

2. maunto bamu omatcha: לעוגת זו יש ניחוח עשיר של מאוג'י מאצ'ה.

3. Matcha Cake: עוגת מאצ'ה מפוארת העשויה ממרח שעועית אדזוקי ומאצה ועליה מפוזרים אבקת מאצ'ה ועלי זהב. לעוגה מתיקות נימוחה.

4. Cigare au Matcha: העוגיות כוללות בצק חמאה מעורבב עם שוקולד מאצ’ה וממולאות במחית מאצה.

5. Matcha Tamago: ממתקים בצורת ביצה המכילים עוגת ספוג קסטלה, חלב מרוכז, ושוקולד מריר בשילוב עם רסק שעועית Uji Matcha מיוחד.

6. Yokan Shimmidori Verdure (Matcha): לממתק זה צבע ירוק יפהפה עם טעם עדין של מאצ'ה ומרירות עדינה.

7. Matcha Tart – מילוי קרם המאצ'ה המיוחד בתוך הטארט הפריך הופך אותו לשילוב ייחודי וטעים.

8. Kuki Hojicha Financier: עשוי מגבעולים קלויים של עלי תה מקיוטו, ואחד המאפיינים שלו הוא הניחוח העדין שלו.

9. Matcha: פינוק מתוק המפורסם בזכות הבוטנים המצופים שלו. יש לו טעם טעים ומראה יוקרתי ואלגנטי.

10. Honwarabi Matcha: לממתק טעם ייחודי שגורם לך לחשוב על ירקות טריים, מרקם רך ונימוח וטעם מרענן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מאכלים בהשראת פריחת הדובדבן

פריחת הדובדבן, הסאקורה, ביפן איננה רק חגיגה לעיניים אלא גם חגיגה לחיך.
הרבה מאכלים יהיו צבועים בוורוד, כי זהו האביב, וזו עונת פסטיבל הסאקורה ברחבי יפן.
אפשר למצוא גלידת סאקורה, מוצ׳י סאקורה, לאורז יוסיפו תבלין ורוד וגם הבירה המקומית, אסהיי, תקבל גרסה אביבית בפחית ורודה.

כך ביפן, בתקופת הפריחה, בהשראת צבעי הסאקורה, יוצאות מהדורות מיוחדות ומוגבלות של מאכלים וכלי בית בצבעי ורוד, סגול ולבן בדיוק כמו פריחת הדובדבן, אשר אפשר למצוא אותם רק בתקופת הפריחה, החל מאמצע פברואר ועד אמצע אפריל/ תחילת מאי.
בין כלי הבית בעלי מוטיב פרחי הדובדבן הנמכרים ביותר בתקופה זו אפשר למצוא כוסות, ספלים ובקבוקים בצבעי הפריחה המעוטרים בפרחי עץ הדובדבן.
חברות הבירה מייצרות משקאות בהשראת הסאקורה הנמכרות בפחיות בירה ורודות ופרחוניות.
הסאקה המסורתי יוצא במהדורה מיוחדת כאשר בכל בקבוק פרח דובדבן שלם הנשמר באופן מושלם בתוך בקבוק הסאקה.
גם חברת קוקה-קולה, פפסי וחברת התה ליפטון מייצרות משקאות מיוחדים ובסטארבאקס אפשר למצוא משקאות קרים וחמים מיוחדים כמו תה סאקורה קר, לאטה סאקורה ותות, מוקה סאקורה ועוד…
עוד משקאות סאקורה מעניינים אפשר למצוא בחלק גדול מבתי קפה ביפן עם חידושים מעניינים למשקאות השגרתיים וכולם בהשראת הפריחה.

ומה עם אוכל?
גם כאן קיים מגוון גדול, החל מחטיפים ורודים כמו צ'יפס, קרקרים, חטיפי שרימפס, קיט קאט, חטיף השוקולד האהוב ביפן, בטעם פריחת הדובדבן עם סאקה או שעועית מתוקה. ועד מאכלים מסורתיים שונים כמו ה-אינאריסושי- כיסון טופו שלכבוד הסאקורה ממולא באורז ממותק עם דובדבן מיובש ואטריות אודון הנצבעות בוורוד או סגול.


המאכלים היפנים המסורתיים מקבלים עיצוב וטעם מיוחד על ידי הוספת העלים הנושרים מהעץ הדובדבן בסיום פריחתו. העלים הטריים אינם בעלי טעם מיוחד אך כאשר מייבשים אותם או כובשים וממליחים אותם הריח והטעם של הפרח הופך למרוכז ומעניקים טעם וארומה מיוחדת לאוכל. את העלים המיובשים אפשר לכתוש לאבקה אותה מוסיפים לקינוחים מסורתיים כמו המוצ'י, עוגייה יפנית מסורתית העשויה אורז דביק.
בתקופת הפריחה נהוג להכין את המוצ'י סאקורה, העוגיה המסורתית, בצבע ורוד, ובעזרת שעועית מתוקה להצמיד לה עלה סאקורה מיובש ומומלח העוטף את העוגיה ומעניק לה טעם מלוח המנוגד למתיקות של העוגייה.

עוד קינוחים מסורתיים מיוחדים לסאקורה:
Hanami dango- שלוש כופתאות אורז המוגשות כשיפוד, כל כופתא בצבע שונה, לבן (חסר טעם) ורוד (דובדבן) וירוק (מאצ'ה). קינוח זה נהוג לאכול בעת ההנאבי- צפייה משותפת בפריחה, בפארק עם משפחה וחברים.
Sakura manju- ממתק מאודה ובו ממרח שעועית מתוקה עטופה בבצק, מוגש בצבע ורוד או עם חתיכת דובדבן מלוח מעל הממתק.
Sakura Taiyaki – הטייאקי היא עוגייה יפנית בצורת דג הממולא בממרח שעועית מתוקה הנמכרת בדוכני רחוב. לכבוד הסאקורה, הדג נצבע בוורוד וממולא עם ערמונים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Castella Cake

קסטלה (ביפנית: カステラ, "קסוטרה") היא עוגת ספוג יפנית פופולרית, שמרכיביה הם סוכר, קמח, ביצים וסירופ עמילן. לרוב, העוגה נמכרת ביפן באריזות ארוכות, אורך ממוצע של עוגת קסטלה הוא 27 סנטימטרים.

במשך שנים רבות יפן היתה סגורה בפני העולם ולא נתנה להשפעות זרות לחדור אליה. במאה ה-16 ממלכת פורטוגל הגיעה ליפן והחלה בקשרי מסחר עם המדינה וכן בשליחת מיסיונרים לאיי יפן. תקופת האימפריה הפורטוגזית, תקופה אשר הצטיינה בתגליות חדשות, במסעות מסביב לים ובמסחר גלובלי, הראתה ליפנים המצאות ותגליות חדשות עבורם, דוגמת נשק, טבק ואפילו דלעת.  באותה תקופה נגסאקי הייתה עיר הנמל היחידה שפתוחה למסחר עם ציים זרים. הפורטוגזים הגיעו לחופי נגאסאקי ביפן והיו הראשונים לנהל איתה יחסיי מסחר. עוגת הקסטלה הגיעה ליפן, מאחר שיש לה חיי מדף ארוכים. כאשר הגיעו הסוחרים הפורטוגזים ליפן הם הביאו איתם מאפה פורטוגזי מתוק הנקרא "פאו דה קסטלה" (היפנים שיבשו את השם והם קוראים לעוגה קאסוטרה)  עוגת ספוג המבוססת על הקצפת ביצים עם סוכר ויכולה להחזיק ימים ארוכים מבלי שתתקלקל ולכן היתה טובה כצידה לדרך במסע הארוך. העוגה הגיעה יחד עם הסוחרים לנמל נאגאסקי  ואומצה בחום ע"י המטבח היפני והיא נחשבת כקינוח המאפיין את אזור נאגאסקי. כך היא שרדה את המסע הארוך עד ליפן וגם הייתה מקור מזון למלחי פורטוגל.

בתקופת אדו, בין היתר מפאת מחיר הסוכר, עוגת הקסטלה הייתה עוגה יקרה להכנה והיתה קינוח המיועד לעשירים בלבד. עם פתיחת נמלי יפן לעולם הגדול מחירי הסוכר צנחו ועוגת הקסטלה הפכה לעוגה נגישה לכולם ואף לחטיף המתוק הראשון הנמכר בייצור המוני בכמויות גדולות.

עוגת הקסטלה הבסיסית מכילה ביצים, קמח, סוכר וסירופ מתוק וטעמה עדין ופשוט. במהלך השנים העוגה הומתקה כדי להתאים לחיך של היפנים חובבי הכיבוד המתוק. היפנים מכינים את העוגה  גם בצורתה המקורית וגם עם שינויים המתאימים לחיך היפני למשל עם תוספות של מאצ'ה, אפרסקים, שוקולד, דבש ועוד.
העוגה  נמכרת בקופסאות ארוכות או כיחידות בודדות כאשר בצידה האחד שכבת סוכר המכוסה נייר שעווה על מנת למנוע הידבקות של העוגה לאריזה.
אחת המתנות המועדפות על היפנים היא עוגת קסטלה ארוזה יפה המתאימה לכל אירוע.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אקיבן EKIBEN

אקיבן ekiben היא סוג של קופסת בנטו (ארוחה מוכנה מראש) / קופסת אוכל מעוצבת שמיועדת למכירה ברכבות ותחנות רכבת ביפן ומהווה חלק חשוב בתרבות הרכבות היפנית.
המילה ekiben מורכבת מ- "eki" תחנת רכבת ו- "בן" שהוא קיצור של בנטו (ארוחת תיבה/ קופסא).


לכל אזור יש התמחויות ועונות משלו, ולכן כל תחנה מוכרת כמה וכמה סוגים של אקיבן ובדרך כלל בכל תחנת רכבת יהיו אקיבנים מיוחדים משלה. יש תחנות רכבת ביפן שידועות במיוחד בזכות האקיבן הטעים שניתן לקנות בהן. תחנות רכבת רבות התפרסמו בזכות האקיבין שלהן המיוצר מהתמחויות אוכל מקומיות.
נהוג לרכוש את האקיבן בתחנה וליהנות מהארוחה במהלך הנסיעה (בנסיעה בין עירונית ברכבת מהירה כן מקובל לאכול, הישיבה היא במושבים אישיים ויש פרטיות יחסית). האקיבן מגיע עם מקלות אכילה חד פעמיים (במידת הצורך) או כפיות. מיכלי אקיבן יכולים להיות עשויים פלסטיק, עץ או קרמיקה.


אקיבן נמכרו לראשונה בתחנות הרכבת בסוף המאה ה-19, והתפתחו בתקופה בה היה צורך בארוחות ברכבת במהלך נסיעה ארוכה ברכבת. הפופולריות של אקיבן הגיעה לשיאה בשנות השמונים, אך דעכה ככל שטיסות הפכו להיות משתלמות יותר ורכבות הפכו למהירות יותר. עם זאת, עדיין ניתן לרכוש סוגים רבים של אקיבנים בדוכנים בתחנה, ברציף או ברכבת עצמה, שחלקם עשויים להיות מוצגים במיכלים ייחודיים שיכולים לשמש למזכרות למטיילים. למרות הפופולריות בירידה בשנות האלפיים, אקיבן נותר פופולרי בקרב מטיילים זרים.


מאמינים שהמכירה הראשונה של אקיבן היה בשנת 1885 בתחנת אוצונומיה כאשר נפתח קו רכבת המחבר אותה ישירות לטוקיו. בתחילת הדרך האקיבן שהוצע היה פשוט, אלו היו כדורי אורז (אוניגירי) עטופים בעלי במבוק צעירים. אולם הרעיון של מכירת אקיבן התפשט במהרה לתחנות רכבת ברחבי יפן ובשנת 1888 נמכר בתחנת הימג'י האקיבן הסטנדרי הראשון עם אורז וכמה תוספות.
בתחילת המאה ה-20 התחילו תחנות רכבת רבות להציע אקיבן שהציע ארוחות שהוכנו מהתמחויות מקומיות, ואקיבן התפתח אז לצורת ארוחה הנבדלת מקופסאות בנטו אחרות. אלה ייחודיים לכל אזור, ולעתים קרובות נמצאים רק בתחנות הרכבת המקומיות. כמו למשל ikameshi , דיונון ממולא אורז, המוגש בתחנת רכבת ספציפית בהוקיאדו.
הנסיעות ברכבת ביפן גברו לאחר מלחמת העולם השניה, והפופולריות של אקיבן גברה בשנות השבעים על ידי דרמה המבוססת על מנגה על אדם שנסע ברחבי יפן כדי לטעום את האקיבן . השיא היה באמצע שנות השמונים, כשהערכה היא שנצרכו 12 מיליון קופסאות אקיבן מדי יום. אולם "תור הזהב" הזה של אקיבן הסתיים בשנות השמונים כאשר הטיסות האוויריות הפכו פופולריות והכנסת רכבות מהירות יותר נפוצה. לפני שנות השמונים הנסיעות האוויריות היו יקרות והנוסעים נטו להשתמש ברכבות שהיו אז איטיות בהרבה, ולכן היה צורך באקיבנים במהלך נסיעותיהם הארוכות ברכבת.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מיסו 味噌

מיסו- ביפנית: 味噌, היא משחה יפנית מסורתית המבוססת על דגן מותסס (אורז – לקבלת משחה לבנה, פולי סויה – לקבלת משחה אדמדמה. מעבר לצבע המשחה, לדגן הנבחר השפעה גדולה על הטעם הסופי), מלח ושמרי קוג'י, אותם שמרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמטבח היפני.

במקור משחת המיסו מגיעה דווקא מסין: היא נדדה יחד עם הבודהיזם ליפן ושימשה בין השאר כמרכיב עיקרי בתזונתם של הבודהיסטים הצמחוניים, והפכה לחלק בלתי נפרד ממסורת האוכל היפנית. עם השנים התפתחו שיטות הייצור ונוצרו סוגים שונים שנועדו למטרות שונות. השימוש במיסו ביפן התחיל לפני אלפי שנים, כאשר הקיסר Mommu החיל רגולציה על הייצור, המסחר והמיסים בשנת 701.

בהיותו תוצר של תהליך ההתססה, המיסו הוא בעצם מוצר חי שממשיך להתפתח ולהשתנות גם על המדף. צבעו של המיסו נע בין צהבהב (המכונה ״מיסו לבן״- ביפנית: שירומיסו) למיסו על בסיס אורז עם זמן תסיסה קצר שמאפיין את אזור קיוטו, ועד לחום (המכונה ״מיסו אדום״- ביפנית: אקאמיסו) עבור מיסו מפולי סויה שעבר תסיסה ארוכה.

יש מגוון רחב של סוגי מיסו במנעד רחב של טעמים, מרקמים וגוונים – מיסו מלוח, מיסו "אדמתי", מיסו עם טעמים עזים, מיסו בעל מרקם חלק, מיסו עם מרקם מחוספס. והוא מתחלק לשתי קבוצות עיקריות:
מיסו בהיר (מכונה גם "מיסו לבן") – בעל גוון בהיר וטעם מתקתק, מכיל כמות גדולה יותר של קוג'י ביחס לפולי הסויה ועובר התססה קצרה יחסית, בעל מרקם רך ומרענן.
מיסו כהה (מכונה גם "מיסו אדום") – בעל גוון אדמדם-חום, עובר התססה ארוכה יותר, מכיל יותר מלח ויותר פולי סויה ביחס לקוג'י, מה שמקנה לו טעם מלוח ועז יותר.

המיסו עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, מה שמעניק לו חשיבות רבה במטבח היפני כמקור תזונתי.
למיסו מגוון רחב של שימושים במטבח היפני, החל ממרק מיסו, מרינדות לבשרים, כבסיס לרוטב סויה ולמשקה הסאקה היפני, רטבים קרמיים לסלטים, לאיזון מתיקות בריבות, מאפים ועוד. טעמו מלוח בעיקרו, אך מרכיבים וזמני תסיסה שונים, עשויים להשפיע על טעמו ועל צבעו. צבעו וטעמו של המיסו ממשיכים להתחזק גם כשהוא שמור במקרר.

אצל חלק גדול מהיפנים מרק המיסו הוא הארוחה הראשונה של היום, בשילוב עם קערת אורז וירקות מוחמצים. בכלל, ביפן כמעט כל ארוחה מלווה בקערת מיסו, כך שהיפנים לא מתביישים לאכול אותו לפעמים גם שלוש פעמים ביום. למרק מיסו מקובל להשתמש במיסו לבן המבוסס על אורז והוא רובץ חודשים ספורים בלבד בחבית, כל מיסו אחר עשוי להיות עוצמתי מדי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

נאטו Natto

נאטו הוא מאכל יפני, ונחשב אחד המאכלים הבריאים בעולם.
מדובר בפולי סויה שעברו התססה בעזרת חיידק מיוחד, והוא נאכל לרוב בערבוב עם רוטב סויה, מעט חרדל ואורז חם. זהו אחד המאכלים הדומיננטיים בתזונה היפנית המסורתית, ויש הטוענים שהוא חלק מ״סוד אריכות החיים״ של היפנים.

הנאטו מביא עמו גם אתגר הקולינארי מאוד משמעותי לאנשי המערב מכיוון שמדובר במזון שנראה ומריח באופן חריג…

הנאטו הוא מאכל יפני מסורתי הקיים למעלה מ-1000 שנה. הפופולריות של המאכל עלתה בעקבות תרומתו הרפואית הגדולה. נהוג לחשוב כי הוא מונע התקפי לב, שבץ מוחי, סרטן ועוד. הסיבה העיקרית לתכונות המרפא המיוחסות למעדן היא העובדה שבשעת התסיסה נוצרים אנזימים, ויטמינים, חומצות אמינו ועוד תוצרים בעלי ערך תזונתי. כל אלה מעניקים לנאטו את היכולות הרפואיות והבריאותיות שלו. נאטו מכיל ויטמין B12, שחסר בתפריט של צמחונים, ולכן מתאים למתנזרים מבשר.

הנאטו מורכב מפולי סויה מאודים שתססו עד למצב המעניק להם את הטעם המפורסם ואת המרקם של הדביקות והחלקלקות. פולי הסויה מגובבים יחדיו בחוטים הדומים לחוטי עכביש.
איך זה קורה? הסוד טמון בבקטריה "בצילוס נאטו", שמפעילה את תהליך ההתססה. זאת לאחר שפולי סויה שנבחרו בקפידה אודו במיכל פלדה, בתהליך שסופו אוכל שניתן לעכלו בקלות והוא מזין מאד. פולי הסויה שמיועדים להכנת נאטו קטנים יחסית – בגודל של כ- 5.5 מ"מ. יש עדיפות לפולים קטנים, משום שבשעת תסיסה קל יותר להגיע למרכז הפול.
לאחר שרוחצים את הפולים, מכסים אותם במים לזמן שנע בין 12 ל-20 שעות, עד שהם תופחים, אחר כך מאודים הפולים במשך 6 שעות. לאחר מכן הפולים מעורבבים ברוטב מיוחד שמכיל מלח, סוכר, ושמרים עם אותה בקטריה. התערובת עוברת תהליך תסיסה בטמפ' של 40 מעלות צלזיוס למשך כ-24 שעות. אחר כך מקררים את הנאטו ומישנים אותו במקרר למשך שבוע.


בעבר הכינו נאטו על ידי אכסון של פולי סויה בתבן אורז (RICE STRAW) שהכיל באופן טבעי 'בצילוס נאטו'. תהליך התסיסה התבצע כשהפולים היו קבורים או מונחים תחת תנור חימום שולחני יפני.

קיים מגוון רב של סוגי נאטו. בדרך כלל הוא נאכל בארוחות בוקר עם ביצה שלוקה, או במרק מיסו, בסלטים עם טופו, ממולא בחביתה, מוגש כמטבל ואפילו מטוגן בשמן עמוק וכך נהפך הנאטו למאכל סתגלן במיוחד: נאטו משתלב עם הרבה מאכלים ביניהם אורז בתוספת רוטב סויה חרדל צנון יפני ועוד. ויש אפילו גם גלידת נאטו.

היפנים מתחלקים לשניים: אלו שאוהבים את הטעם והריח של הנאטו ואלו ששונאים את ריחו ואת המראה שלו. עבור האוכלוסייה השנייה קיימים יצרנים שיגוונו את המוצר ויפיקו נאטו ללא ריח או ריח חלש.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Shabu-Shabu

שאבו־שאבו הינו מאכל יפני ממשפחת מאכלי הנאבה (תבשילי קדירה), המזכיר פונדו או הוט-פוט יפני. מסעדות שאבו-שאבו מגישות ארוחת עשה זאת בעצמך בסגנון פונדו.
מקור השם שאבו-שאבו, לפי היפנים, הוא הרחש שמשמיע הבשר כשהוא נוגע בנוזל החם שבסיר. זו השפעה נוספת מהמטבח הסיני.


הארוחה המורכבת מפרוסות דגים, בשר וירקות אשר נכנסים למים רותחים ומבושלים על ידי האורחים בשולחן. מדובר על סיר עם רוטב שיושב על מקור חום, שכול הסועדים יושבים מסביבו, ולידו מגש מלא בנתחי בשר דקיקים, או פירות ים, ומגוון ירקות חתוכים.


השאבו-שאבו נאכל בצורה שיתופית על ידי קבוצת אנשים. במרכז השולחן מדליקים אש ועליה מניחים קערת מים צלולים שבהם צפה אצה בודדת – בשביל הטעם. יש מסעדות שבהן שמניחים סיר עם מים על פלטה ומדליקים. בנוסף מקבלים צלחות מלאות פריטי אוכל: בשר בקר נא פרוס לחתיכות דקיקות (מעין קרפצ'יו, מצלעות בקר), מבחר ירקות הכולל נבטים, גזר, פטריות שיטאקה ואינוקיטאקה (enokitake), ירק דמוי פטרוזיליה וכרוב, אטריות שקפקפות, צלחות חרסינה זערוריות עם בצל ירוק קצוץ, גי'נגר מגורר ודאיקון (מין צנון יפני) מגורר. תכולת הצלחות נועדה להעשרת הרטבים. ובצד מחכות קעריות עם אורז דביק וחם שהגיע הישר ממכונת בישול האורז, וגם שני רטבים המיועדים לטבילת הבשר -האחד על בסיס רוטב סויה והשני על טהרת השומשום.
הסועדים מעמיסים את פריטי האוכל לתוך הסיר שהמים שבו כבר רותחים. בצד מוכנת לה מצקת מיוחדת שאיתה אמורים להסיר את הקצף המיותר מהסיר. הבשר כאמור דקיק במיוחד ולכן נדרשות כמה שניות עד שהוא מוכן. וכשמוכן טובלים אותו באחד משני הרטבים. במקביל או בסוף מבשלים את הירקות שטעמם רק משתבח ככל שעובר הזמן וה"מרק" נהיה יותר עשיר.


יש מסעדות שבסיום יגישו אטריות קישימן – אטריות רחבות במיוחד מקמח חיטה – שינקו את הנוזלים שנשארו בסיר, כך שיהפכו למרק צח, יבשלו את האטריות כמה שניות ויגישו לכל סועד מנת מרק אישית, טעימה במיוחד, עם אטריות.
מקורו של המאכל במאה ה-13, בצבאותיו של ג'ינגיס חאן, אשר היו מבשלים פרוסות דקות של בשר על ידי טבילתן במים רותחים, כדי לקצר את משך הבישול. המאכל הפך פופולרי ביפן רק באמצע המאה ה-20, אך במהרה הותאם למטבח היפני והפך למזוהה איתו. ביפן השבו-שבו נחשב למאכל חורפי המסייע לסועדים להתחמם ולבלות יחדיו. העיסוק סביב הסיר הופך את הארוחה לאירוע חברתי בלי מגבלת זמן.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Nishiki Market

שוק נישיקי Nishiki Market הוא שוק האוכל המסורתי הגדול ביותר בקיוטו ומכיל מעל 100 חנויות ומסעדות. השוק נמצא במרכז קיוטו, במדרחוב צר, מקורה, נקי ומצוחצח בהתאם לתרבות היפנית. המקום שוקק חיים וניתן למצוא בו כל מה שקשור לאוכל. ניתן למצוא בשוק את כל המרכיבים העיקרים של המטבח המסורתי של קיוטו, שהוא מפורסם בזכותם ומכונה "המטבח של קיוטו" – Kyoto's Kitchen.

אורכו של השוק כקילומטר והחנות הראשונה בו נפתחה בשנת 1310. כמה מהחנויות מופעלות ע"י אותה המשפחה במשך דורות ויש בו עשרות דוכנים של מאכלים מקומיים. למרות שיש בו מלא מסעדות, חנויות אוכל וחנויות מזכרות – עדיין יש מלא חנויות מסורתיות שנותנות הצצה ל"איך היה השוק המסורתי".

השוק מתמחה בדגים ופירות ים, אבל יש בו המון דוכנים של אוכל רחוב ושל פרודוקטים יפניים מיוחדים. את הדברים הכי הזויים ומוזרים תמצאו שם – ירקות משומרים ומומלחים, יצורים שונים מן הים וממתקים יפניים מסוגים שונים.  בשוק ניתן למצוא ממתקים יפניים (Wagashi), חמוצים יפניים (Tsukemono), מאכלי ים מיובשים, טופו טרי, תה יפני, דגים טריים וסושי. חנויות מסוימות מוכרות אוכל כמו שיפודי יקיטורי או סשימי וניתן גם למצוא מסעדות שאפשר לשבת בהן.

הצבעים, הקולות, הטעמים והריחות מתערבבים לחוויה אמיתית של שוק יפני. אך המקום איבד קצת מהאותנטיות שלו בעקבות התיירים ויש בו גם הרבה חנויות מזכרות ודברים תיירותיים יותר. המוכרים מדברים אנגלית, השילוט עם הסברים באנגלית ויש שלטים גדולים שמזכירים שצריך לאכול בדוכן עצמו ואסור לאכול ברחוב. גם אם קונים משהו בטייק-אווי צריך לעמוד לצד הדוכן ולסיים לאכול לפני שניתן להמשיך הלאה לדוכן הבא.

קצת מהאוכל שניתן לטעום בשוק: שרימפס בטמפורה ותמנון על מקל, טקויאקי שזה כדורי בצק ממולאים חתיכות תמנון, קרקר מדג בס, קרקר מאורז מותפח, ממתק מוצ'י ממולא מחית שעועית וגלידת מאצ'ה ירוקה. ויש גם מגוון של מזונות לטבעונים: ערמונים שנקלים בשיטת לחץ מיוחדת ששומרת על הלחות, מגוון פירות יבשים, מתוקים יפנים מסורתיים ה- וואגאשי (wagashi) שהייחוד שלהם הוא הבחירה במרכיבים עונתיים המשולבים יחד עם אורז מוצ'י ושעועית מתוקה, קרקרים של אזומה עם כל מיני תוספות: זרעי דלעת, שעועית ירוקה, פול ועוד, משחת מיסו ועוד.

עוד על אוכל טבעוני בשוק נישיקי וביפן אפשר לקרוא בבלוג המקסים הזה-

שעות פעילות השוק-
9 בבוקר עד 17:00, משתנה לפעמים בחלק מהדוכנים הבודדים.
חנויות בודדות נסגרות בימי רביעי

אתר האינטרנט של השוק- http://www.kyoto-nishiki.or.jp/

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

מאצ'ה- אבקת תה ירוק יפנית

המאצ'ה- אבקת התה הירוק, היא תה ירוק איכותי ביותר הנטחן לאבקה דקה שצבעה ירוק עז, ואיננה אבקת תה או אבקת תה ירוק. כלומר מאצ׳ה היא העלים עצמם, טחונים לאבקה דקיקה שמומסת במים.

אבקת המאצ'ה מופקת מעלים צעירים של שיחי תה ירוק בשם קמילה סיננסיס (Camellia Sinensis) הגדלים באזורים מסוימים של יפן. את השיחים מכסים מפני השמש לפני הקציר למשך מספר שבועות, ואז קוצרים ידנית את המובחרים שבעלים. אחרי שהעלים נקטפו ויובשו הם נטחנים באבני ריחיים לאבקה ירוקה דקיקה. את האבקה מפיקים מן השיח בצורת עיבוד מסורתית עדינה של אבני ריחיים, שיטה זו משמרת את מרבית הרכיבים הטבעיים הנהדרים שיש למאצ'ה והערכים התזונתיים נשמרים במלואם.
המאצ'ה נחשבת כ"מזון על" (סופר פוד) והוא מכיל רכיבים טבעיים רבים.
העלים של הצמח שממנו מפיקים את התה מכילים וויטמינים ומינרלים העשירים ובחומרים נוגדי חמצון אשר מסייעים בהתמודדות עם מחלות לב וסרטן מסייעים בהורדת לחץ הדם וכולסטרול, בהרגעת הקיבה, מאיצים חילוף חומרים ואנטי אייג'ינג.

למרות שהתה האבקתי התחיל את דרכו בסין, יפן היא ארץ המאצ'ה. אבקת המאצ'ה הגיעה ליפן במאה ה-12 על ידי נזירי זן ששבו מסין, כיוון שבמקור התה היה משקה מעורר שעזר לנזירים לא להירדם בשעות המדיטציה הארוכות. במסורת היפנית משמשת אבקת המאצ'ה לעריכת טקס התה היפני המסורתי. הכנת המאצ'ה אף פעם לא נעשית כלאחר-יד ותמיד מוקדשת להכנה תשומת לב מדיטטיבית.
לשם הכנת התה יש כלי במבוק ייעודיים, טמפרטורה מסוימת ודרך מיוחדת בה יש להקציף אותו עם מברשת הבמבוק.

אבקת המאצ'ה האיכותית ביותר ביפן מיוצרת באוג'י ובשיזואוקה.
ביפן, ניתן למצוא בקלות את המאצ'ה, אך על מנת להיות בטוחים שקונים מוצר איכותי וטעים, יש לוודא שכתוב שתה המאצ'ה מגיע מיפן, מכיל 100% מאצ'ה ומגיע בצורת אבקה (ולא שקיקי תה).

לתה המאצ'ה יש טעם ייחודי, מר מתוק. מכיוון שהוא מרוכז זמן החליטה שלו קצר (בין דקה לשתיים). חליטה ממושכת יותר תהפוך אותו למר מדי. בבישול ובאפייה טעם האבקה פחות דומיננטי, ופחות מריר. יש לציין כי מאצ'ה מכילה קפאין יותר מתה ירוק רגיל, אך בכמות קטנה יותר מקפה.

מאכלים יפנים מסורתיים ומודרניים, כמו גלידות, עוגיות, שוקולד קיטקאט, קינוחים, מרקים, מכילים אבקת מאצ'ה המעשירה ומעניקה לאוכל טעם ייחודי, מתוק מריר וצבע ירוק שאי אפשר לפספס. ניתן גם להשתמש במאצ'ה בתה, בקפה ובשייקים. במאכלים מערביים אפשר למצוא את אבקת המאצ'ה במאקרונים, קרואסונים, טירמיסו ועוד.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת