החקלאות ביפן- שילוב בין מסורת לטכנולוגיה מתקדמת

יפן הינה מדינה ייחודית במובנים רבים וכך גם בתחום החקלאות. למרות שהתנאים הטבעיים ביפן לא תורמים להתפתחות החקלאות, יפן נמצאת במקום הראשון בשימוש בטכנולוגיה מתקדמת בענף זה.

המאפיינים העיקריים המייחדים את החקלאות של יפן:

• יפן היא מדינת איים ממוצא וולקני ומורכבת מארבעה איים גדולים ועוד אלפי איים קטנים.  רוב שיטחה של יפן הוא הררי ולכן חלקם של קרקע חקלאית והמרעה הם קטנים (12%) ומצויים באזור המישור ליד הים.
• בשל הטופוגרפיה ההררית ישנו שימוש נרחב בשיטת חקלאות הטרסות אשר הטיפול בהן דורש עבודת כפיים רבה .
• הגידולים החקלאים העיקרים ביפן הם: אורז, בצל ,מלפפונים, פירות הדר, אגסים ותפוחים.
• היחידות החקלאיות הן קטנות ושייכות למשפחה אשר עובדת ומנהלת את היחידה החקלאית והשטח החקלאי עובר מדור לדור.
• בשנים האחרונות, הדור הצעיר אינו מעוניין להמשיך ולעבוד בענף זה ומעדיף לבחור מקצועות אחרים ולכן ממוצע הגילאים של החקלאים עולה.
• ענף הדיג ביפן מפותח ומשגשג מאוד ושלל הדגה ביפן הוא בין הגדולים בעולם.
  כ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינות הדיג היפניות בעיקר דגי טונה ופירות ים.
• פעילויות מסורתיות כמו יצור משי (עצי תות) וטיפוח פנינים מפותח מאד ביפן.
  ייצור המשי הינו שוק רווחי בשל איכותו הטובה של המשי היפני, יחד עם זאת גידול זה נמצא במגמת ירידה עקב הביקוש הנמוך למשי היוקרתי והשימוש הנפוץ יותר במשי הסינטטי.
  עבור גידול הפנינים הוקמו חוות גידול בחופי הים ביפן המתמחות בגידול פניני ים הנחשבות ליקרות יותר.

יפן, אשר ידועה בטכנולוגיות המתקדמות שלה לא מאכזבת גם בתחום החקלאות.
החקלאים נעזרים במיטב המכונות המשוכללות והמתקדמות לצרכי שתילה, קצירה, השקיה וריסוס ובטכנולוגיות מתקדמות למדידת לחות, טמפרטורה וכמות המים בקרקע על מנת לדעת מהו המועד הטוב ביותר לקטיף.
החקלאים היפנים מוכרים בשל פיתוחים ייחודיים כמו האבטיח המרובע שצורתו הייחודית הותאמה במיוחד להקל גם על האריזה והשינוע וגם מתוך חשיבה על ניצול המקום בצורה הנכונה במקרר הביתי.
ממשלת יפן שמה לעצמה מטרה להגדיל את שיעור האספקה העצמית של המזון מ 20% ל 50% עד שנת 2020. מדובר בהשקעות של מאות מיליארדי ין בשדרוג ענף החקלאות, הגדלת תפוקות והורדת מחירי התוצרת החקלאית, על מנת ליצור ביקושים ולהגדיל את צריכת התוצרת החקלאית המקומית וכן גם הגדלת יצוא התוצרת החקלאית לארצות השכנות לאי.
פועל יוצא מתכנית ממשלת יפן לביצוע מהפכה טכנולוגית בחקלאות הוא הקמת מאגד חוות חקלאיות, כניסת צעירים לענף ופתיחות לחידושים.

שוגי- השחמט היפני

השוגי הוא הגרסה היפנית למשחק השחמט.
ישנם מספר משחקים במזרח אסיה המזכירים את השחמט המערבי למשל הגרסה ההודית, גרסאות סיניות, קוראיניות ועוד…
המשחק ההודי "Chaturanga" היה הגרסה הראשונה לשחמט כבר במאה ה-7 ואילו הגרסאות האחרות ממזרח אסיה התפתחו מהשחמט ההודי ויש מי שמתאר את ה-שוגי היפני כ"בן דוד" של השחמט המערבי.
האזכור הראשון לשוגי היפני היה במאה ה-11 ומאז המשחק התפתח והפך למשחק אהוב ביפן.
מטרת המשחק היא שהמלך האויב יהיה שבוי ללא יכולת להשתחרר. במשחק יש כ-20 כלי משחק המחולקים לתשעה סוגים ולכל סוג שם ויכולות משלו.
המשחק מתבסס על יכולות שכליות בלבד כאשר למזל אין כלל מקום במשחק.
ההבדל העיקרי בין השוגי היפני לשחמט המערבי הוא שבשוגי ניתן להשיב ללוח המשחק חייל ש"נאכל" באמצעות מהלך מסוים, ולכן מדובר במשחק מורכב יותר משחמט.
קשה מאוד למצוא שחקנים של שוגי מחוץ ליפן או שחקנים שאינם דובריי יפנית מכיוון שהסימון המבדיל בין חיילי המשחק הוא בסימון יפני (קנג'י) בלבד.
יש אפשרות לשנן את הסימון וכך לדעת להבדיל בין החיילים אך בכל זאת דבר זה מרתיע שחקנים מלשחק בשוגי.
ביפן מדובר במשחק מאוד פופולארי ורוב היפנים יודעים איך לשחק את המשחק.
אין זה נדיר לראות ביום שמש יפה קבוצות אנשים משחקות בשוגי בחוץ ונהנות גם מהמשחק וגם ממזג אוויר טוב.
בשל האהדה למשחק ביפן אפשר לצפות בתחרויות שוגי המשודרות בטלוויזיה, מתפרסמים ספרים המלמדים על טקטיקות משחק ואף יש סדרות מאנגה על שוגי.

יוזו- ה"סופר" פרי היפני

היוזו הוא פרי הדר שגדל ביפן ונוצר מהכלאה של מנדרינה חמוצה ואתרוג.
מקור הפרי הוא מסין אך עיקר גידולו הוא ביפן, הוא הגיע ליפן דרך קוריאה לפני כ-1200 שנה. החקלאים היפנים גידלו את היוזו לשלוש מטרות: קולינריות, מרפא ושימוש באמבטיה חמה.
כיום היוזו מזוהה בעיקר עם המטבח היפני ומשמש כחומר גלם למאכלים רבים ממטבח זה.
טעם הפרי הוא חמצמץ והקליפה שלו ארומטית ולרוב משתמשים דווקא בגרידת הקליפה לשילוב במאכלים שונים.
ביפן נחשב היוזו ל"ברווזון מכוער", מבין כל הפירות היפנים שלרוב מאוד מושכים את העין מבחינה אסתטית, היוזו לא ממש נחשב כאטרקטיבי. הקליפה שלו מלאה בגבשושיות, הפרי לא עגול בצורה מושלמת אלא מלא בפגמים קטנים ולא יפים.
אך עדיין מקומו של היוזו במטבח היפני חשוב מאוד והיפנים מנצלים את הפרי עד תומו: המיץ, בשר הפרי והקליפה – לכל אלו יש שימוש במאכלים רבים.
המיץ והקליפה של היוזו משמשים כנותני טעם במשקאות, במיוחד בקוקטיילים אלכוהוליים, ברטבים ובמרקים עליהם מטפטים טיפות ספורות מהמיץ המעניק ארומה מיוחדת למרק.

אפשר גם למצוא את היוזו מככב במנות רבות ואפילו במאכלים השגרתיים כמו גלידה בטעם יוזו ושוקולד עם חתיכות מקליפת הפרי.
מחיר היוזו מאד גבוה מכמה סיבות:

• הקושי לגדל את הפרי גבוה ולכן קשה להשיג פירות טריים.
• רוב הפרי מכיל גרעינים ולכן אפשר לסחוט כשתי כפות מיץ מיחידה.

בארץ משתמשים בד"כ במיץ יוזו משומר שפחות מתאים לבישול אלא יותר להכנת רטבים קרים.
השימוש ביוזו הוא לא רק לאוכל אלא גם לתעשיית תמרוקים כמו שמפו, סבון, קרמים לגוף ועוד,בה משתמשים בקליפת היוזו כבסיס למוצרי הטיפוח.
היפנים שאוהבים לרחוץ באמבט חם באונסן ומאמינים שהוספת היוזו לאמבט החם עוזרת במניעת מחלות, נוהגים בימיי החורף להוסיף פירות יוזו לאמבט החם וכך להוסיף ניחוח הדרים למים ולשדרג את חוויית הטבילה.

תאטרון הקבוקי

תאטרון הקבוקי הינו התאטרון המסורתי ביפן. בתאטרון מוצגים קטעי שירה וריקודים המופיעים בתלבושות מרהיבות ואיפור מושקע. השם "קבוקי" מורכב מסימני כתיב של: משחק, ריקוד ושיר.

תחילתו של תאטרון הקבוקי הוא במאה ה-17 כאשר נערת מקדש החלה להעלות מופעים בהם הציגו נשים קטעי שירה וריקוד בעלי תכנים של זימה וארוטיות ולרוב בתום המופע מכרו את גופן לצופים.
הממשל ביפן באותה תקופה אסר על קיום מופעים אלו גם בשל תכניו הלא מוסריים והחופש המיני וגם כי גרם לקהל ממעמדות שונות להתכנס יחד תחת קורת גג אחת לצפייה במופעים אלו.
את קיום מופעי הקבוקי המשיכו רק לאחר שגברים החליפו את מקומן של הנשים.
אותם גברים (לרוב גברים מתחת לגיל 15) התחפשו לנשים אך גם גברים צעירים אלו מכרו את גופם לאחר המופעים ולכן נאסר על גברים מתחת לגיל 15 להופיע ועל קיום ריקודים ארוטיים.
החל מאותה התקופה, רק גברים מופיעים בתיאטרון הקבוקי כאשר הם מגלמים גם דמויות של נערים צעירים וגם דמויות נשיות, סוג  זה של תאטרון קבוקי  נקרא- יָרוֹ-קבוקי.
הגברים אשר משחקים בתפקידים נשים נקראים אוֹנַגָאטה והם מתאמנים ביסודיות כדי להציג דמות נשית מושלמת מכל ההיבטים- קול, תנועה ומראה.
השמועות אומרות כי גברים אלו מבצעים את תפקידם בצורה כה מושלמת שאפילו הגיישות מגיעות לצפות בהם וללמוד מהן גינונים נשיים.
השנים 1841-1673 היו תקופת תור הזהב של הקבוקי, בתקופה זו נכתבו מחזות רבים כאשר המוכרים ביניהם היו על זוגות אוהבים אשר לא יכולים לממש את אהבתם ובוחרים להתאבד יחדיו.
הצלחת מחזות אלו השפיעה כל כך על זוגות רבים שניסו להתאבד ביחד עד שהממשל ביפן אסר על הצגת מחזות בסגנון זה.

לאחר מלחה"ע השנייה חלה ירידה חדה בפופלאריות של הקבוקי. יפן היתה שקועה בללקק את פצעיה לאחר המלחמה ולהתמודד עם התוצאות הקשות, האבדות הרבות  והמורל היה נמוך.
יפנים רבים נרתעו מכל סממן יפני שהזכיר את העבר שלפני המלחמה והתאטרון הקבוקי היפני היה אחד מסממנים אלו.
בחלוף השנים חזר הקבוקי להיות תאטרון פופלארי ביפן וההתקרבות למערב גרמה להתעניינות בקרב זרים ומופעי קבוקי החלו להתפשט גם לאירופה וארה"ב.
הקבוקי מוכר בכך שהוא תאטרון עשיר בתפאורה, מוסיקה, אביזרים ופעלולים מדהימים.
המופע עוצר נשימה וכולל משתתפים רבים, מופעי ריקוד ושירה.
במת הקבוקי מכילה מסלול הנקרא הָנַמיצ'י (שביל הפרחים) ממנה יוצאים השחקנים אל הקהל בכניסה או יציאה דרמטית.
האיפור של השחקנים הוא חלק חשוב מאפיון הדמות- עפ"י האיפור אפשר לזהות את ה"טובים" ואת ה"רעים": הצבעים האדומים- מאפיינים את הדמויות ה"טובות" והצבע מעיד על תשוקה וגבורה ואילו הצבעים הכחול והשחור- מאפיינים את "רעים" – צבעים המסמלים רשעות וקנאה.
צבעים נוספים באיפור הם: הירוק- המסמל דמות על טבעית והסגול- המיועד לתפקיד של בני אצולה.

בעבר, המופע נמשך יום שלם ולכן מי שהגיע לצפות במופע קבוקי היה צריך להכין עצמו למופע ולהביא עמו מזון ושתיה. כיום כמעט ואין מחזות כה ארוכים אך עדיין  קיימים מופעים ארוכים היכולים להימשך מספר שעות.

המחזה כולל  כחמש מערכות: הראשונה, נפתחת בסצנה איטית ומטרתה שהקהל יכיר את העלילה ואת הדמויות השונות. שלוש המערכות הבאות, הן בעלות קצב מהיר יותר, כאשר במערכה השלישית מגיעים כמעט תמיד לשיאה עם רגע דרמטי או טרגי. המערכה השניה והרביעית בד"כ מסתיימות בקרב.

תאטרון הקבוקי נחשב ביפן לתאטרון מסורתי שהשחקנים המשתתפים בו מגיעים ממשפחות בעלות מסורת ארוכה בתאטרון וחיידק הבמה עובר בירושה מדור לדור.

איזה דנגו בא לך היום?

הדנגו הוא ממתק יפני העשוי איך לא…מקמח אורז (מוצ'יקו)
מדובר בכופתאות אורז דביקות המגיעות בשלל צורות ואפשרויות הכנה שונות.
הדנגו הוא קינוח יפני מסורתי המוגש בכל ימות השנה אך ישנם סוגים מסויימים של דנגו המוגשים בהתאם לעונות השנה או אירועים שונים.
אפשר למצוא את הדנגו כמעט בכל מקום ביפן ויש לממתק מקום חשוב בדוכני אוכל בפסטיבלים שונים המתקיימים לעיתים רבות ביפן.
אופן ההכנה של דנגו בסיסי מזכיר קצת הכנה של קובה, לערבב קמח אורז דביק עם מים, להכין כדורים מושלמים ולזרוק למים רותחים. מתכונים מדויקים יותר ניתן למצוא ברחבי הרשת.
בגלל המראה של כדורי הדנגו- עיגול מושלם לבן ויפה נהוג לאכול את הדנגו הבסיסי באירוע הנקרא "צוקימי" בו נהוג לצפות בירח מלא מכיוון שהכדורים מזכירים…ירח.
הדנגו הבסיסי הוא דיי משעמם ולכן נהוג להוסיף לו תוספות שונות או להוסיף אותו לקינוחים.
מה אפשר לעשות עם כדורי הדנגו ולהפוך אותו לטעים יותר?
1. בפסטיבלים ודוכני רחוב נהוג למכור את המיטראשי דנגו- כדורי דנגו משופדים על מקל במבוק צלויים על הגריל ומצופים ברוטב קרמל מלוח הנקרא מיטראשי.
2. בעת צפייה בפריחת הדובדבן נהוג לאכול האנמי דנגו – שלושה כדורי דנגו בצבעים: ורוד המסמל את פריחת הדובדבן, לבן כצבע הדנגו המסורתי וירוק המסמל את התה הירוק היפני.
דנגו זה כה אהוב עד שאפילו יש אימוג'י בדמותו.
3. את הדנגו אפשר לאכול ממש כמו מרשמלו- בצלייה על אש פתוחה
4. בקינוחים "מערביים" כמו גלידה נהוג להוסיף כדורים קטנטנים של דנגו.
5. אנקו דנגו- תוספת של "אזוקי" ממרח שעועית אדומה שמאוד פופולארית ביפן ונהוג להשתמש בה במאכלים רבים (כמו שאצלנו נהוג להשתמש בממרח שוקולד). את האזוקי (אנקו) מורחים מעל הדנגו והממרח מעניק טעם המזכיר ערמונים.
הרבה פעמים מתבלבלים בין הדנגו לבין המוצ'י שגם הוא קינוח יפני מסורתי שעשוי אורז והשניים דומים גם במראה וגם במרקם הדביק.
ההבדל הוא שהדנגו עשוי ממוצי'קו- קמח אורז ואילו המוצ'י עשוי מאורז (ולא מקמח) אשר מתבשל ולאחר מכן חובטים בו בפטיש ענק עד שהופך לבצק.
את אכילת הדונגי (לא חשוב מאיזה סוג) נהוג ללוות בשתיית תה ירוק מסורתי.

אייקידו- אומנות לחימה ודרך חיים

האייקידו (合気道) היא אומנות לחימה יפנית ופירושה בתרגום חופשי "הדרך להרמוניה עם אנרגיה",אשר התפתחה ביפן בין שנות ה-20 וה-60 של המאה עשרים ע"י מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה שנחשב ל"מורה הגדול" של האייקידו, אשר הקדיש את עצמו ללימודי האומנות יחד עם לימודים רוחניים.
אומנות לחימה זו מתבססת על מספר אומניות לחימה יפניות קלאסיות בהן התמחה אואשיבה.
כמו אומנויות לחימה יפניות אחרות, גם האייקידו היא לא רק אומנות לחימה אלא דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום אשר מהווה מודל לפתרון עימותים בדרך לא אלימה.
מדובר בטכניקה מרתקת המשלבת את הרוחניות והפילוסופיה של האייקידו אשר מושתת על האמונה כי יש להתמודד עם עימותים בצורה לא אלימה ולנטרל התקפות בצורה מדויקת, מהירה ורכה.
האייקידו היא אומנם אומנות לחימה אך מדובר בלוחמה "עדינה" המיועדת לנטרול התקפה ולא ליזום התקפה.
הקו המנחה של האייקידו הוא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמך תוך הימנעות מיצירת נזק לתוקף מתוך האמונה כי פתרון אלים הוא פתרון לטווח הקצר בלבד.
אפשר להבין את הרעיון הבסיסי מאחורי האייקידו מפירוש השם ביפנית:
איי (合) – התאמה, הרמוניה.
קי (気) – המקבילה היפנית לצ'י הסינית, "אנרגיה".
דו (道) – בתרגום חופשי המילה היא "דרך". במובן של דרך חיים או "דרך" במובן של שיטה.

מייסד האייקידו, אואשיבה, האמין כי מי שמתאמן באייקידו (האייקידוקה) מטרתו היא לנסות לנצח את הפחדים, הקשיים והמגבלות שלו עצמו.שיטת האימון באייקידו היא מנטלית ופיזית כשהעיקר אלו התרגולים ולכן אין כמעט תחרויות באומנות לחימה זו.

המייסד-מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה

מנטלי- את האימון פותחים בתרגילי נשימה וישיבת זן.
פיזי- אין דגש על שיפור הכוח אלא על גמישות, קואורדינציה וזריזות והתרגול הוא בזוגות.
האתגר האמיתי הניצב בפני לוחם אייקידו הוא לא להכריע ,לנצח ולהשפיל את היריב שלו אלא להגיע איתו למצב של בן ברית ולכונן איתו יחסים של כבוד.
אואשיבה תיאר את מהות האייקידו כך:
"אינני מתייחס אל מי שתוקף אותי כאל אויב. אני מנסה להגיע להבנה ולפתרון בדרכי שלום, ולשם כך, אני מנסה למנוע מתחושות של שנאה ועויינות לצמוח בלב."

פסטיבל קאנדה והמיקושי

Kanda Matsuri הוא אחד משלושת הפסטיבלים הגדולים של דת השינטו המתקיימים בטוקיו.
תחילתו של הפסטיבל במאה ה-17, תקופת אדו, והוא החל כהפגנת שגשוג ופריחה תחת הממשל החדש. בתקופה זו לא היו ביפן פסטיבלים רבים (בניגוד לעכשיו) וכאשר התקיים פסטיבל המוני אנשים מיהרו להשתתף בו.
הפסטיבל מתקיים בשנים אי זוגיות בלבד ובשיאו של הפסטיבל מתקיים מצעד ענק האורך כ-12 שעות ועובר במסלול מתפתל המתחיל ונגמר במקדש קאנדה.
פירוש המילה Matsuri (מאצורי) הוא חג/ פסטיבל עבור הקאמי שהם האלים בדת השינטו ומטרת הפסטיבל הוא לגרום למשתתפים שמחה ולצחוק.
הפסטיבל הוא הזדמנות לשמוח וליהנות ולכן יש מופעים של מוזיקה, ריקודים ואכילה- כל מה שגורם לאדם לשמוח ולחייך.
המשתתפים במצעד לבושים בתלבושות מסורתיות המאפיינות את תקופת אדו ומטרת המצעד המרכזי הוא לערוך לקאמי (האלים) "סיור" בפסטיבל.
איך אפשר לערוך סיור לאלים? באמצעות מיקושי.
המיקושי הוא דגם של מקדש המשמש ככלי רכב להובלת האלים, לעיתים המיקושי נראה כמו דגם של מקדש עם עמודים, גג ואפילו מרפסת ומעוטר בציורים של עוף החול. המשתתפים סוחבים על הכתפיים את המיקושי העומד על כמה מוטות ארוכים ומסתובבים איתו בקריאות צהלה וריקודים.
דגם המיקושי כבד מאוד ומגיע אף למשקל של 1000 ק"ג.
במהלך הפסטיבל אפשר לראות מעל כ-200 דגמים שונים של מיקושי ויש אפילו שאוהבים לטלטל מעט את המיקושי בשביל להצחיק את האלים הנמצאים בתוכו.

שבוע הזהב- חג הילדים ביפן

חג הילדים ( (こどもの日 Kodomo no Hi) הנחגג ביפן ב-5.5 הוא החג החותם את שבוע הזהב.
מטרת החג היא להביע כבוד לילדים, להתפלל לבריאות ולאושרם ולהוקיר תודה לאימהות.
יום זה הוכר כחג לאומי בשנת 1948 אך ניתן למצוא את שורשיו של חג זה עוד בראשית ההיסטוריה של יפן במאה השביעית- שמינית.
בעבר שמו של החג היה טנגו- נו-סאקו והוא היה מוקדש לבנים בלבד.
אחד הפירושים ביפנית למילה "טנגו" זה סוס אשר מסמל תכונות כמו אומץ לב וכוח אשר בעבר ייחסו אותן כתכונות גבריות בלבד וההורים ייחלו לבניהם תכונות אלו.

אחד הסמלים המזוהים ביותר עם חג הילדים הוא דגל הקרפיון הנקראים "קוניבורי" (Koinobori) המונף בכל מקום.
תחילת מנהג הנפת דגלי הקרפיון הוא עוד בתקופת הסמוראים אשר היו נוהגים להניף ביום זה דגלים עם סמל המשפחה, עם השנים החלו להניף דגלים בצורת קרפיון אשר היה ידוע כדג המסמל התמדה, נחישות והצלחה בחיים, והסיבה לכך נעוצה באגדה סינית עתיקה.
לפי אותה אגדה סינית דגי הקרפיון יכולים לשחות נגד הזרם אך ישנו מפל צהוב בו הזרימה כה חזקה שאפילו קרפיון לא מצליח לשחות נגדה, הקרפיון שיצליח לגבור על המכשול ויקפוץ במעלה המפל ימריא לשמיים ויהפוך לדרקון.
אגדה זאת הפכה את הקרפיון לסמל גבורה, עוצמה והתמדה- תכונות החשובות להצלחה בחיים.
בעבר דגל הקרפיון היה בצבע שחור אך עם השנים נוספו צבעים שונים לדגלים.

כיום גם המשפחות נוהגות לתלות דגלי קרפיון כמניין בני המשפחה כולל דגל לבנות המשפחה ולא רק לבנים כפי שהיה בעבר.
וכמובן שאי אפשר  חג בלי אוכל….ומכיוון שמדובר בחג לילדים המאכלים המסורתיים בחג  הם כמובן ממתקים.

בין הממתקים אפשר למצוא עוגיות אורז ארוכות עטופות בעלי במבוק או פרחי אירוס הנקראים "צ'ימאקי" או עוגיות אורז "מוצ'י" עטופות בעלי אלון הנקראות "קאשיווה-מוצ'י".
עוגיות אלו מוגשות רק בחג הילדים וגם במקרה הזה ישנה אגדה עתיקה המספרת כי עוגיות הנעטפות בעלים לא יחטפו ויאכלו ע"י הדרקונים כי הם אינם אוהבים את טעם של עלים ורק הילדים יהנו מהעוגיות.
בחג הילדים  מאכלים רבים כמו עוגות,עוגיות מאפים וקופסאות בנטו מוגשים בצורה של דג קרפיון.