הסאקה- Sake

הסאקה הוא המשקה האלכוהולי המזוהה ביותר עם יפן. מיליוני בקבוקי סאקה יוצאים מדי שנה מיפן לרחבי העולם כולו. משקה הסאקה תופס מקום מרכזי ונכבד בתרבות היפנית ב-2000 השנים האחרונות, כאשר הידע וטכניקות הייצור שלו מועברים ממבשלה למבשלה בכל פינה ביפן.

ההיסטוריה של הסאקה אינה חד משמעית וישנן תיאוריות שונות בנוגע לראשית ייצור המשקה.
תאוריה אחת טוענת שבישולו של האורז החל בסין, בסביבות שנת 4800 לפנה"ס, ויוצא ליפן לאחר מכן. ואילו תיאוריה אחרת טוענת כי תחילת הייצור היתה במאה השלישית ביפן, עם התפתחות הגידול הרטוב.
מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בתעשיית הסאקה. הרוב המוחלט של תוצרת האורז שימש למאמץ המלחמתי ומבשלות רבות קרסו. לאחר המלחמה התאוששו המבשלות, איכות הסאקה השתפרה והפופולריות של המשקה בעולם הלכה וגדלה. כיום ישנן מבשלות סאקה בדרום אסיה, דרום אמריקה, צפון אמריקה, סין ואוסטרליה, ודווקא ביפן נותרו 1500 מבשלות בלבד.
 
חומר הגלם המשמעותי ביותר בייצור הסאקה הוא כמובן האורז…. לאורך 2000 שנות ייצור הסאקה ביפן, השקיעו לא רק בבחירת האורז המתאים לסאקה, אלא גם בעיבוד שלו לקראת  תהליך התסיסה עצמו.

האורז המשמש לייצור סאקה הוא אורז מיוחד: עבה וגדול יותר, והשיבולים שלו שונות מאלה של אורז למאכל. השיבולים קצרות יותר, כבדות מעומס מטענן וכפופות. כפיפות השיבולים הזו מפחידה את מגדלי האורז, כל סופת גשמים שאינה בעונתה מסוגלת להכניע את השיבולים לקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש באורז היקר.

הסאקה מחולק לשלוש קטגוריות-
המירין (Mirin): המשמש לבישול במטבח היפני.
הטוסו (toso): המשקה המסורתי לחגיגות השנה החדשה שהוא בטעם מתקתק ומתובל.
הסייהו (Seihu): הסאקה המעודן המוכר לנו מהמסעדות היפניות במערב.
ישנה גם גרסה אלכוהולית חזקה הנקראת שושו (Chochu) שעשויה מאורז, דגנים, תירס ובטטות מתוקות שתססו וזוקקו.

ישנם גם כמה סוגי סאקה נפוצים המאושרים על ידי הממשל היפני-
Ginjoshu: הסאקה הבסיסי המופק מאורז לבן ש-60% ממנו מלוטש. מכיל אורז, קוג'י, מים ואת מרכיבי בישול האלכוהול. מאופיין בפירותיות, פרחוניות וטעמים נקיים ופריכים. אם האורז המלוטש מגיע ל-50% ומטה הסאקה ייקרא Dai-ginjoshu.
Junmaishu: מיוצר אך ורק מאורז לבן, פטריית האורז, הקוג'י והמים. מאופיין בניחוחות מעודנים אך עשירים וטעם חלק.
Honjozoshu: מופק מאורז שרמת הליטוש שלו מגיעה עד ל-70%, קוג'י, אלכוהול ומים. מאופיין בניחוחות מתונים ומאופקים ופריך בפה.

מתי ואיך לשתות?
הסאקה מגיע ל-13-16 אחוזי אלכוהול. את הסאקה, בדומה לבירה העשויה מדגנים, אין לשמור יותר מדי זמן היות והוא אינו משתבח עם הזמן. זמן המדף המקסימלי של הסאקה הינו עד 10 חודשים מתאריך ייצורו. לאחר פתיחת הבקבוק רצוי לשתות אותו תוך 4-5 ימים.

נהוג לשתות את הסאקה בכוסות המסורתיות העשויות בדרך כלל מעץ או חרסינה.
הסאקה מוגש בכוסות רדודות הנקראות צ'וֹקוֹ והסאקה נמזג אליהן מבקבוקוני קרמיקה הנקראים טוֹקוּרי. כוסות חגיגיות יותר הנקראות סקזאקי, משמשות בחתונות ואירועים מיוחדים. שתיית סאקה מכוסו של אדם אחר נחשבת סימן לחברות.
אחת השאלות וההתלבטויות הרבות הנוגעות לשתיית הסאקה היא- חם או קר?
התשובה מורכבת במקצת. קיימים סוגי סאקה שונים, איכותיים וטובים ולעומתם סוגים זולים. את הסאקה האיכותי רצוי לשתות צונן ואילו את אחיו הזול מגישים חם.

במסורת היפנית הקדומה הסאקה הוגש חם, היה נעים יותר לשתות בעודו חם. עד לפני כ-30-40 שנה היה המשקה גס יותר, מלא, מתוק ועצי, לא דומה כל כך למשקה המעודן והמתוחכם שאנחנו מוצאים היום. כיום, הסאקה מותסס במכלי פלדת אל חלד ומאוחסן בבקבוקים, לעומת חביות עץ הארז של פעם. אופיו של הסאקה הנוכחי, נטול העץ, מעודן, קליל יותר וחלק ובעל תמצית פירותית ופרחונית. הציוד חדיש יותר, השמרים עברו פיתוח מעבדתי טוב יותר והריח והטעם השתפרו. טכנולוגיית טחינת האורז עלתה לאין ערוך. נהוג להגיש את הסאקה כמו יין לבן, צונן או עד לטמפרטורת החדר, תלוי בסוג הסאקה ובהעדפה האישית. סאקה קר מדי יאבד את טעמיו. במסעדות יוקרה יפניות מגישים את הסאקה בטמפרטורת הגוף. ג'יימס בונד בסרטו "חיים רק פעמיים" נהג לשתות את הסאקה בטמפרטורת החדר, לרוב ב-27 מעלות.


מה מומלץ לאכול כאשר שותים סאקה?
היחס אל הסאקה בארצות המזרח, הוא בדיוק כמו ליין. הניחוחות, הטעמים, המורכבות והניואנסים השונים יכולים למשוך ולהקסים את המתרגל אליהם בדיוק כמו יין. בדומה ליין גם פה קיימת התאמת סוגי סאקה שונים לסוגי מזון שונים. ההתאמה נעשית לפי ניחוחות, מתיקות או יובש, חמיצות, מרקם, רעננות וטריות או ארציות גסה וכבדה, מורכבות ותחכום או פשטות ועוד. או לפי הנוסחה הפשוטה המובילה אותנו גם בעולם היין, ככל שהאוכל יותר דומיננטי, כך הסאקה יהיה יותר דומיננטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

חיי כלב ביפן

יפן הפכה בשני העשורים האחרונים למעצמת חיות מחמד, כשבראש מככבים כמובן כלבים וחתולים.
התעשייה הענפה מגלגלת יותר מ -10 מיליארד דולר בשנה וכוללת מזון והרבה הטבות ופינוקים לחיות המחמד.
ביפן מסתמנת תופעה של העדפת גידול חיות מחמד מגידול ילדים- אחרי אסון הפוקושימה שפקד את יפן במרץ 2011 צעירים רבים מרגישים כי הם חיים באי ודאות ובסכנה מתמדת ולכן מעדיפים שלא להביא לעולם מסוג זה ילדים. הערכות רשמיות משנת 2012 מציגות 22 מיליון חיות מחמד לעומת 16 מיליון ילדים מתחת לגיל 15.

חיות המחמד ביפן נתפסות כחלק אינטגרלי מהמשפחה, וזוכות ליחס חם, אוהב ומפנק. אולי אפילו מפנק מידי.
משפחות יפניות רבות מחזיקות יותר מכלב אחד ולא פעם תמצא שלושה, ואפילו ארבעה כלבים למשפחה. הכלבים הקטנים פופולאריים במיוחד עקב המיימדים הקטנטנים של הדירות בערים הגדולות ביפן.
כל ההתייחסות לכלבים ביפן היא כמו לילדים קטנים. מחזה נפוץ הוא בחורה צעירה צועדת ברחובות טוקיו כאשר הכלבלב שלה תלוי על מנשא על כתפיה, בדומה לזה המקובל אצל אימהות צעירות. אופציה אחרת היא עגלת טיול בה יושב הכלב וצופה בעוברים ושבים.

כיאה למעצמת כלבים ניתן למצוא מוצרים רבים המיועדים לכלבים:
ביגוד החל מחצאיות, מעילי עור, נעלים ועד לקימונו ובגדי חתן וכלה, ספא המיועד לכלבים, שיעורי שחיה ועוד..


גם תחום המזון אינו נפקד וניתן למצוא מבחר עשיר של חטיפים, מאפים, מזון מיוחד ועשיר בוויטמינים, עוגות יום הולדת לכלבים, קופסאות אובנטו עם מזון לכלב, ואפילו בתי קפה ומסעדות המיועדות בראש ובראשונה לחברו הטוב של האדם.
עוד שירותים מיוחדים שניתן למצוא זה שיעורי יוגה, קורס הורות לבעלי הכלבים, בתי מלון ואפילו ביטוח בריאות מיוחד לכלב והיד עוד נטויה.
כאשר קורה העצוב מכל והכלב עובר לעולם הבא יקבר הכלב בבית קברות מיוחד כאשר הוצאות של קבורה כזאת הן 330-550 דולר.



אי אפשר שלא להזכיר את הכלב הכי מפורסם ביפן-הכלב האצ’יקו, שהוא סמל הנאמנות הטוטאלית של כלב לבעליו. אותו כלב שליווה את בעליו מידי יום לתחנת שיבויה שבטוקיו וגם כשהוא מת בפתאומיות המשיך האצ'יקו לפקוד את התחנה מידי יום באותה שעה במשך שנים וחיכה לבעליו שישוב. פסלו של הכלב הנערץ ניצב היום בכיכר בשיבויה.
 למרות עשרות השנים שחלפו מאז אותו סיפור מרגש, ועל אף העובדה שבעיר הענקית טוקיו ישנם לא מעט פארקים ומקומות מפגש, הפסל של האצ'יקו נחשב עד היום לאחת הנקודות הפופולאריות בעיר, מקום בו תמיד אפשר למצוא עשרות אנשים שנחים מסביב, מצטלמים אתו, או סתם קופצים כדי לומר שלום לפסל הברונזה הכלבלבי של האצ'יקו. תפיסת העולם של היפנים בהקשר לחיות המחמד נשענת על שני מוטיבים מרכזיים בתרבות המקומית: הראשון – דת הבודהיזם, המעלה על נס את אהבת הטבע, החיות והצמחונות, והשני, דת השינטו, השואבת מוטיבים רבים מהטבע.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

"הפריצה" הגדולה של חנויות הכלבו של טוקיו

לחנויות הכלבו ביפן ישנה היסטוריה ארוכת שנים. מרבית חנויות הכלבו הנחשבות במדינה שורשיהם בתקופת אדו, והחלו את דרכם כחנויות קימונו כאצ'ויה.

במהלך השנים הפכו חנויות הכאצ'ויה לחניות כלבו גדולות המוכרות מגוון מוצרים, כמו למשל חנות הכלבו טקשימאיה שהחלה גם היא כחנות קימונו, בקיוטו בשנת 1831, חנות הכלבו מיצוקושי שנפתח לראשונה בשנת 1673 , חנות הכלבו מצוזאקיה שגם לה היסטוריה ארוכה יותר, שהחלה מחנות קימונו בנגויה שנפתחה לראשונה בשנת 1611 ועוד.

אלמלא הופעת הרכבות, ענקיות הקמעונאות הללו היו בלעדיות בשוק הקמעונאי של טוקיו. אך ההתפתחות האורבנית של טוקיו במאה העשרים והתקבצות של שש תחנות הרכבת הגדולות ביותר בקו יאמאנוטה – שיבויה, שינג'וקו, איקבוקורו, אונו, טוקיו ושינגאווה – גרמה לחברות הרכבות לרצות נתח משוק הקמעונאות.

כדי לנצל את ה"שוק השבוי " העובר בתחנות שלהם מדי יום, כל אחת מחברות הרכבת הקימה חנות כלבו מחוץ לכניסה הראשית לתחנה שלה ובמהרה יצרו תחרות קשה לחנויות הכלבו המסורתיות בעיר .

עם הזמן החלו חברות הרכבות לשלוט על תחנות ועל החנויות שבהם, שיבויה נשלטה על ידי חברת טוקיו, שניהלה את קווי הרכבת המשרתים את הפרברים המערביים,  שינג'וקו על ידי חברות קאיו ואודקיו ואיקבוקורו על ידי חברת טובו  וסייבו.

בתחילת המאה ה – 20 חנות הכלבו לא נראו כלל כחניות יפניות,  בחנויות לממכר מוצרים יבשים, הלקוח היה יושב יחף על מחצלות הטטאמי בזמן שאחד מאנשי הצוות (גבר) ירד למרתף על מנת להביא את הסחורה שביקש.

כל זה השתנה עם כניסתו של כלבו. כעת הלקוחות מחליפים את נעליהם לכפכפים בכניסה לחנות, הסחורה מוצבת  בחלונות ראווה בוהקים וכל הצוות נשי.

אך המגמה למעבר לשטחי מסחר גדולים יותר הייתה בלתי נמנעת. בשנת 1914, כלבו מיצוקושי התרחב ועבר לבניין חדש בסגנון רנסנס בשכונת ניהונבאשי,  עם מעליות, מדרגות נעות, הסקה מרכזית וגן על הגג, ונחשב לחנות הכלבו הגדולה ביותר בעולם ממזרח לתעלת סואץ.

בתי הכלבו היו יורשי השווקים שצצו סביב מקדשי העיר. שניהם משכו את ההמונים על ידי כך שהציעו תרבות ובידור לצד הסחורה. בתקופת הטאישו, למיצוקושי הייתה אפילו להקת  הבית, הלהקה היתה מורכת מנערים שלבשו חֲצָאִית סְקוֹטִית אדומה וירוקיה והפכו במהרה לשיחת העיר.

לאחר רעידת האדמה הגדולה של קנטו בשנת 1923, חנויות הכלבו של טוקיו נבנו מחדש והורחבו. החנויות החדשות נטשו את הכלל לפיו הלקוחות נאלצו לחלוץ את הנעליים ולהחליף לנעלי בית כשנכנסו פנימה. הפרסום המריא, והמראה המאופק של חום ואפור הוחלף לצבעוני.

לפני רעידת האדמה של 1923, נשים לא אכלו לעיתים קרובות מחוץ לטוקיו, אך חדר האוכל של חנות הכלבו אפשר להן להתגבר על הרתיעה שלהן להיראות אוכלות בפומבי ובהדרגה גברים ונשים החלו לאכול בשולחנות בסגנון מערבי. הם כבר לא חלצו את הנעליים, לעתים קרובות לא הסירו את הכובעים ומהעילים ולעתים אפילו אכלו בעמידה.

בתקופת מייג'י נשים החלו נשים ביפן לעבוד בתחום הסיעוד ובמרכזיות הטלפון, וקומץ החל לעבוד בחנויות, אך בתי הכלבו היו בין המעסיקים הראשונים בטוקיו שקיבלו על עצמם נשים בהמוניהם והובילו את תחום העסקת נשים.

בשנת 1932הייתה שרפה בכלבו השירוקיה שהיה המתחרה העיקרי של כלבו מיצוקושי בניהונבאשי. ארבעה עשר בני אדם מתו, רובן מוכרות צעירות שנפלו למוות לאחר שניסו להחזיק חבל ביד אחת, תוך שהם משתמשות ביד השנייה בכדי למנוע מחצאיותיהם להתעופף מעל ראשם. באותם ימים, העובדות בחנויות לבשו לבוש יפני וללא תחתונים, לאחר השריפה, שירוקייה דרשה מצוות הנשים ללבוש תחתונים והחלה לשלם להם סובסידיות בכדי ללבוש שמלה מערבית, שנחשבה לבטוחה יותר.

חנות הכלבו שירוקייה נשרפה שוב כתוצאה מהפצצת האש של טוקיו בשנת 1945, ובמקומה נכנסה חברת סוני, שהחלה את דרכה כעסק לתיקון רדיו במעטפת השרופה של בניין השירוקיה.

בשנים שלאחר המלחמה, חנויות הכלבו של טוקיו הפכו לאימפריה קמעונאית עצומה, למעוז למיליוני יפנים שאימצו את אורח החיים העירוני של המעמד הבינוני. בשל שורשיהם בתקופת אדו, הם תמיד העדיפו סחורות המיוצרות ביפן, ופחות סחורות מיובאות. לרובם יש עדיין אזורים המוקדשים לקימונו ולאומנות יפנית מסורתית כמו כלי חרס.

גם בתי הכלבו של טוקיו נוטים להציע מגוון רחב יותר של שירותים ממה שהייתם מוצאים בחנות כלבו אירופאית או אמריקאית, כגון מט"ח, שירותי נסיעות וכרטיסי הופעות. בדרך אפשר למצוא אגף של מכירת מזון ואוכל בקומת המרתף, גינה ופינת משחקים לילדים על הגג ורבים מהם כוללים גם גלריות אמנות.

הגישה היפנית לסחר הקמעונאי הוא שמציב את חנויות הכלבו בלב החיים הציבוריים בטוקיו. מאז שנות השמונים חניות הכלבו מתמודדות עם תחרות קשה מצד סופרמרקטים וחנויות נוחות ומאבדות בהדרגה את העדפתו של הקונה היפני. עם זאת, חניות הכלבו עדין נשארות נושאות הדגל להבנת תפיסת החיים היפנית של החיים הטובים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

פוקימון-Pokémon

פוקימון (באנגלית: Pokémon, ביפנית: ポケモン) הוא זיכיון מדיה שבבעלות חברות משחקי הווידאו היפנית, נינטנדו.

את המשחק תכנן ופיתח היפני סטושי טג'ירי בין השנים 1991–1995 עבור חברת נינטנדו שהחלה לשווקו אותו בשנת 1996 כמשחקי וידאו עבור קונסולת המשחקים הניידת גיימבוי.

המשחק התבסס על תחביב שהיה לטג'רי כילד – איסוף וקרבות חרקים דבר המקובל ביפן.

השם פוקימון הוא צירוף של שתי המילים הלועזיות: פוקטו מונסטה-  Pocket Monster , כלומר "מפלצות כיס", השם נגזר מהאפשרות להכניס את המפלצות לתוך כדורים קטנים.

הפוקימונים הם יצורים בגדלים שונים, לרוב חכמים, חלקם בעלי יכולות מרהיבות ועל־ טבעיות.

מרבית הפוקימונים אינם יכולים להגיד דבר מלבד את שמם והם מתקשרים עם פוקימונים אחרים על ידי אמירת שמם וחלקים משמם, אך נראה שהם מבינים את שפת בני האדם, אבל ישנם פוקימונים יוצאי דופן, המסוגלים לדבר בשפת בני אנוש.

הפוקימונים מחולקים לשמונה עשר סוגים המקנים להם תכונות ויכולות שונות, חלקם משתייכים לשני הסוגים גם יחד. חלק ניכר מהפוקימונים מבוססים על יצורים חיים, צמחים ודוממים ורובם קרויים על שם צורתם ומקורם או על שם תכונותיהם ויכולותיהם.

בעקבות הצלחת המשחק, המותג פוקימון עבר מסחור ויצאו לשוק מגוון מוצרים כמו סדרת אנימציה, חוברות מאנגה, קלפי איסוף וחוברות להדבקתם, משחקי לוח, ספרים, צעצועים, ושלל מוצרים שעליהם דמויות מהסדרה כמו: ביגוד, יומני תלמיד, מחברות, כוסות ועוד.

נכון ל-2019 הפוקימון הוא זיכיון המדיה המכניס ביותר אי פעם עם שווי מוערך של 100 מיליארד דולר. השנה חוגג  זיכיון הפוקימון 25 שנים.

לחובבי הפוקימון טוקיו היא המקום המושלם לראות, לחוות לקנות פוקימונים ,החל ממרכזי קניות בצורת פוקימון, חנויות המוכרות מגוון מוצרי פוקימון, תחנות רכבת בצורת פוקימון, חדרי מלון ובתי קפה המעוצבים בהשראת הפוקימונים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

העונה הגשומה- tsuyu מגיעה ליפן

אין ספק שאחד הנושאים המעסיקים את היפנים הן עונות השנה ומזג האוויר.

עונות השנה ביפן מחולקות לחמש עונות המובחנות האחת מהשנייה – אביב, העונה הגשומה, קיץ, סתיו וחורף. לכל אחת מהעונות מאפיינים ברורים והן מתחלפות כמעט מידית תוך כמה ימים.

בימים אלו מתחילה ביפן העונה הגשומה הנקראת tsuyu ומשמעותה "גשם שזיפים" מכיוון שעונה זו מתקיימת במקביל להבשלת פרי השזיף.

העונה הגשומה מתחילה ביפן בחודש מאי/תחילת יוני (התאריכים המדויקים משתנים לפי שנה ומיקום) מאוקינווה שבדרום יפן  ונמשכת עד אמצע יולי ברחבי יפן.

בהוקידו, המחוז הצפוני של יפן  אין עונה גשומה, מזג האוויר שם נעים יותר מאזורים אחרים של יפן, אך מדי פעם ישנם ימים מעוננים ומעט קודרים.

בעונה זו ניתן לצפות לגשמים כבדים הבאים במפתיע ויורדים בחוזקה, בדרך כלל לא לזמן ממושך, האוויר לח מאוד והטמפרטורות גבוהות.

העונה הגשומה מתרחשת בסוף האביב ובתחילת הקיץ כאשר אוויר קר מן הצפון  פוגש אוויר חם מן דרום והאפקט העיקרי הוא מזג אוויר מעונן.

מזג האוויר בעונה זו אינו צפוי, אפשר להתעורר לבוקר שטוף שמש ועד שעוזבים את הבית יתחיל גשם כבד ואז שוב השמש תצוץ בחזרה… מסיבה זו, חובה להצטייד תמיד במטריה ובמעיל גשם.

כמות הגשם איננה כה גדולה, למעשה טוקיו גשומה יותר בחודש ספטמבר אך השמיים בתקופה זו קודרים במיוחד, הכל אפור ומעונן ואחוזי הלחות גבוהים.

ישנה מסורת יפנית להכין בובה קטנה עשויה בד לבן ולתלות אותה מחוץ לחלון, תפקידה של הבובה הוא לגרש את הגשם ולהביא את השמש.

ביקור ביפן במהלך העונה הגשומה פחות מומלץ בגלל הלחות והגשם אך יחד עם זאת יש גם יתרונות לטיול ביפן דווקא בעונה הגשומה כמו מחירים יותר נמוכים ופחות צפיפות במקומות המתויירים.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

אוריגמי-origami

אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי הנייר ופירושה מיפנית- קיפול פיסת נייר.
השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.
לאחר פתיחת גבולותיה של יפן למערב בסוף המאה ה-19 התפשטה אמנות האוריגמי לעולם כולו והפכה לחלק מתרבות הפנאי.
לא ידוע מתי בדיוק החלה אומנות האוריגמי והיכן נעוצים שורשיה, אך כבר בשנת 1700 החלו להופיע דגמי אוריגמי קטנים של חיות וקופסאות.


בתקופה זו הנייר היה מצרך יקר ביפן ולכן מי שעסק בעיקר באומנות זו היו בני אצולה.
כאשר הנייר החל להיות מצרך זול ונגיש יותר החלו ללמוד את אומנות האוריגמי ברחבי יפן.
בעבר נלמדה תורת האוריגמי בע"פ מאם לבת ורק בשנת 1797 הופיעו ההוראות הכתובות.
החשיבות הגדולה של האוריגמי ביפן מתבטאת בכך שיצירות אוריגמי מופיעות הרבה פעמים בטקסים דתיים של השינטו בה הנייר מסמל טוהר.
כיום חשיבות אומנות האוריגמי ביפן כה גבוהה והיא נלמדת החל מגיל הגן וכל יפני יודע קיפולים לפחות ברמה הבסיסית.
במדינות רבות העיסוק באוריגמי הפך לכלי בריפוי בעיסוק ובתרפיה, מלאכת היד העדינה והריכוז ביצירה משרים שקט ומרגיעים את המטופל.
קיים מגוון גדול של סגנונות ושיטות קיפול באוריגמי – החל מאוריגמי המיועד לפעוטות, המכיל קפלים אופקיים ואנכיים בלבד, וכלה בדגמים המכילים קפלים מורכבים המשלבים מספר בסיסים זה בתוך זה, דגמים מודולריים בעלי חלקים רבים המשתלבים זה בזה, דגמים בעלי קפלים קמורים, דגמים בעלי תבנית קיפול מחזורית מורכבת, דגמים בעלי חלקים נעים המשנים את צורתם, דגמים הנעשים בנייר רטוב ואפילו אוריגמי טכני המתבסס על אלגוריתמים מתמטיים.


אחד מקיפולי הנייר החשובים הוא ציפור העגור המסמל במסורת היפנית חיים ארוכים, אושר, תקווה והגשמת חלומות. אגדה יפנית עתיקה מספרת כי מי שיקפל כ-1000 עגורים יזכה להגשים משאלה. נהוג להעניק אוריגמי של עגור כמתנה מסורתית בחתונה ובכך לאחל כאלף שנות זוגיות מאושרות לזוג הטרי או להעניק אלף עגורי נייר כמתנה להולדת תינוק חדש.
אחד הסיפורים המוכרים ביותר אודות קיפולי העגורים הוא סיפורה של סדקו ססקי אשר נולדה בהירושימה ב-1943, כאשר היתה בת שנתיים הוטלה פצצת אטום על הירושימה ובגיל 12 אובחנה כחולת לוקמיה.
סדקו החליטה לקפל אלף עגורים מתוך משאלה

לשלום עולמי אך הספיקה לקפל כ-644 עגורים עד שנפטרה ומי שהמשיך במלאכתה היו חבריה לכיתה שקיפלו במקומה את העגורים.
לאחר מותה של סדקו התפרסם סיפור חייה והיא הפכה לגיבורה לאומית יפנית. סיפור חייה של סדקו היה למקור השראה לרבים והוביל למסורת של קיפול עגורים כסמל של תנועות שלום ברחבי העולם כולו. באנדרטה שהוקמה לזכרה בהירושימה ניצב פסל בו אוחזת סדקו עגור אוריגמי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

Sumo Citrus orange- תפוז דקופון יפני

יפן ידועה בפירותיה המדהימים, אך גידול פירות ביפן נותר תהליך עתיר עבודה ומכאן גם שמחירי הפרות ביפן הגבוהים.

היוזו הוא יקירם של שפים וברמנים ברחבי העולם, אך הפרי האחרון שעשה סנסציה מחוץ ליפן הוא ה- Sumo Citrus orange":תפוז הדוקופון.ביפן נקרא הפרי: דקופון או שיראנוי .

תפוז הדוקפון מאופיין בחיצוניותו ה"משובשת" וגם "בכפתור" קטן הנמצא בחלקו העליון של הפרי המזכיר את תסרוקת ה- topknot של מתאבק סומו מסורתי ביפן.

תפוז הדוקופון נראה כהכלאה ענקית-כתומה של מנדרינה המתקלפת בקלות, בעל טעם מתוק, מאוד ריחני ומגיע בדרך כלל ללא זרעים.

תפוז הדוקופון פותח לראשונה ביפן עוד בשנות ה -70, והוא למעשה הכלאה בין הדרים לפרי הקיומי.

תפוזי הדוקופון גדלים בדרך כלל בחממות גדולות וזאת כדי לשמור על טמפרטורה קבועה המחויבת לגידולם, והם נאספים רק מדצמבר עד פברואר (חורף ביפן).

בעבר היה זה מראה נדיר לראות את הדוקופון ברחבי העולם, אך לאחרונה הפרי תפס תאוצה ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה וכיום ניתן לראות את פרי הדוקופון על מדפי הסופרמרקטים בארצות הברית ואפילו באוסטרליה.

הדוקופון נחשב לאחד ממטעמי ההדרים החורפיים של יפן והוא משולב בתפריטים עונתיים ובקינוחים מדהימים בכמה מהקונדיטוריות המובילות ביפן. ניתן למצוא אותו גם בריבות ובג'לי, וכך אפשר ליהנות מהפרי גם מחוץ לעונה הקצרה שלו.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

הלו קיטי-Hello Kitty

"הלו קיטי" (ביפנית: ハローキティ ובאנגלית: Hello Kitty) היא כנראה החתולה המפורסמת ביותר בעולם וגם החתולה הרווחית ביותר בעולם…
המותג הלו קיטי נוצר ע"י חברת סאנריו היפנית, המתמחה בשיווק מוצרי תרבות פופ, במרץ 1974. המותג הצמיח מס' סדרות אנימה לילדים המתאפיינים בהבלטת הצבע הוורוד ובסגנון הציור של דמויות הסדרה, ברובן חתולים מואנשים.

הדמות הראשית בסדרה – ילדה בשם קיטי – הפכה למותג תרבות מסחרי ופורסמה על גבי מגוון סוגי מוצרים, החל ממוצרים נלווים "מסורתיים" כגון משחקים, בובות, ופסלים, במוצרי אופנה שונים ואף במוצרי צריכה שבדרך כלל אינם מקודמים תוך שימוש בדמות אנימה, כגון טלפונים ניידים, כלי נגינה ואף מכונית.

מי שעיצבה את הדמות של קיטי היא איקוקו שימיזו (Ikuko Shimizu),מעצבת שעבדה בחברת סאנריו והתבקשה לעצב דמות הפונה אל הנערה החבויה בכולן. המעצבת הגתה דמות של חתולה לבנה שראשה גדול כפליים מגופה, עם סרט אדום נטוי על אזנה השמאלית והיא לובשת מכנסי אוברול כחולים, שוקלת כשלושה תפוחים וגובהה הוא כחמישה תפוחים.


המוצר  הראשון איתו פרצה קיטי לעולם היה ארנק קטן עשוי פלסטיק המיועד למטבעות ונמכר ב-240 יין (בערך 12 ₪).


הדמות של הלו קיטי התפתחה מתוך תרבות הצריכה היפנית וממחישה את העוצמה והפופולאריות הרבה של תרבות ה"חמודיות" והילדותיות היפנית – קוואי (Kawaii). המושג מפאר את החמוד, שובה לב, תמים, טהור, פשוט, אמיתי, עדין, פגיע וחלש.
דמותה של הלו קיטי הגיעה לארה"ב בשנת 1976 ומאז היא מופצת ברחבי העולם וההכנסות של המותג מוערכות במיליארד דולר בשנה מבלי שהחברה טורחת בכלל להשקיע בפרסום המותג.
בשנת 1978 כאשר המכירות החלו לצנוח השיקו סדרת טלוויזיה בדמותה וקיטי חזרה להיות הצלחה מסחרחרת.
את דמותה של קיטי אפשר למצוא כמעט על כל דבר, החל מדברים שיגרתים כמו בובות, בגדים, מוצרים לשיער ועד לדברים פחות שגרתיים כמו כרטיס אשראי עם הדמות, בית מגורים אשר החזית שלו מעוטרת בציורי הלו קיטי, מוצרי חשמל, קופסאות בנטו עם מאכלים בדמותה של קיטי, מטוס נוסעים  ועוד..


בשנת 2014 העולם כולו הופתע כאשר כריסטיאן יאנו, אוצר התערוכה של 'הלו קיטי' במוזיאון היפני הבינלאומי בלוס אנג'לס הצהיר שקיטי היא בכלל לא חתולה אלא ילדה קטנה. עוד פרטים נוספים ומפתיעים על קיטי מגלים כי מדובר בילדה נצחית בכיתה ג' אשר גרה בלונדון ויש לה אפילו חתולת מחמד.
אחת השאלות השכיחות לגבי קיטי היא- למה אין לה פה? התשובה לפי חברת סאנריו היא שקיטי מדברת מהלב ודמותה היא שגרירה של העולם כולו והיא איננה מדברת בשפה ספציפית אלא פונה לכולם.
הפופולאריות הגדולה של הלו קיטי גרמה לשלל אטרקציות ייחודיות , חברת תיור יפנית בשם "האטו" מציעה סיורים בטוקיו בשפות זרות בתוך אוטובוס "הלו קיטי", כדי למשוך מבקרים. האוטובוס מעוצב כולו, בנושא של "הלו קיטי".


דוגמא נוספת, רשת מלונות ביפן בשם האנקו דאיצ'י ((Hankyu Daiichi מציעה, בשיתוף פעולה עם "סאנריו", חתונות נושא של "הלו קיטי כאשר כל פרט בחתונה מוקפד שיהיה בנוסח "הלו קיטי": העוגה, זרי הפרחים, שמלת הכלה, הנעליים ועוד. כך גם המלווים את החתן והכלה מחופשים ל"הלו קיטי" ו"דניאל היקר" (החבר הכי טוב של קיטי).
האהבה ל"הלו קיטי" אינה יודעת מגבלות גיל וגיאוגרפיה ומוצרים רבים בדמותה פונים למגוון רחב של גילאים כך שכל אחד יכול להתחבר לדמותה של הלו קיטי.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

עוגת גבינה יפנית

עוגת גבינה יפנית, הידועה גם בשם עוגת כותנה יפנית, עוגת גבינה סופלה, או עוגת jiggly, היא עוגה קופצנית וקלה עם מרכיבים דומים למרכיבי עוגת גבינה רגילה, אבל בעלת מרקם קל ורך יותר.

ההבדל העיקרי הוא שלעוגת גבינה יפנית אין קרום וחלבוני הביצה מוקצפים תחילה לקצף כמו פסגות רכות לפני שהם משולבים בבלילה הסופית. בדומה לעוגת שיפון, אך אפילו אוורירית יותר ויציבה באופן מפתיע, העוגה המתוקה הזו הפכה ללהיט אפיה ביתי. העוגה המתנועעת, מרשימה בפני עצמה, ואינה זקוקה לקישוטים מיוחדים כדי לזכות במעריצים חדשים. איבוק מהיר עם אבקת סוכר הוא כל מה שצריך כדי להציג את הקינוח היפה הזה.

עוגת הגבינה היפנית פחות מתוקה מעוגת גבינה רגילה, זהו פינוק מרענן ומתון, וככזה, ניתן בקלות להותיר אותה לטעמכם האישי עם טעם הליקר האהוב עליכם, או להגיש אותה עם קומפוט פירות, שבבי שוקולד או פירות יער טריים.

בעת אפיית עוגת גבינה יפנית, יש כמה טיפים שצריך לזכור כדי להפוך את המתכון הזה מוצלח בכל פעם. אנו ממליצים לתכנן מראש כך שהביצים נמצאות בטמפרטורת החדר – חלבונים וחלמונים מופרדים לפני שמתחילים, תבנית קפיצית עגולה ומשומנת, מוכנה בהישג יד, ומדידת כל המצרכים לפני שמתחילים. המפתח לאפייה יפה טמון בפרטים והיבוא היפני הזה אינו יוצא מן הכלל. מתכון לעוגת גבינה יפנית (מרחבי הרשת)- https://www.mako.co.il/food-shavuot/Recipe-6e751ed2afe3361006.htm

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת

להיות אורח בחתונות יפניות

חתונה יפנית היא אירוע של יום שלם כאשר תחילתו בטקס מסורתי (בד"כ לפי דת השינטו) ואחריו לו"ז ארוך הכולל ארוחה, נאומים ולפעמים אפילו מסיבה…

במידה והוזמנתם לחתונה ביפן ישנם מספר דברים שחשוב לדעת:

הזמנות

לאחר קבלת ההזמנה יש להשיב בכתב לזוג האם אתם משתתפים בחתונה או לא.

יחד עם ההזמנה נשלח כרטיס שבו מאשרים נוכחות או היעדרות על ידי סימון בכרטיס ושולחים אותו בחזרה בהקדם האפשרי יחד עם הודעת ברכה קצרה.

איך להתלבש

חתונה היא אירוע רשמי, ולכן לובשים לבוש רשמי אלא אם כן מציינים בהזמנה במיוחד שלא.

עם זאת, ישנם כמה טאבו לנשים ללא קשר לסוג החתונה, החשוב מכולם הוא שלעולם לא ללבוש לבן בחתונה, מכוון שהצבע כבר "נלקח" על ידי הכלה ולעולם לא צריך להיות בולט יותר מהכלה.

בנוסף, גם לבישת בגדים חושפניים מדי, חצאיות קצרות מדי או צבעים ותכשיטים מוגזמים.

מומלץ ללבוש משהו פשוט, אבל שיקי, כמו שמלת קוקטייל (שחור זה בסדר), נעלי עקב סגורות ותכשיטים פשוטים.

לגברים הסטנדרט הוא חליפה שחורה עם עניבה לבנה, אפשר גם חליפות בצבעים אחרים וכן עניבות צבעוניות משובחות. כמובן, לא להופיע בחליפה לבנה.

מתנות

כמה שזה נשמע בוטה לאוזניים זרות, התשובה הפשוטה לכך היא: כסף.

מתנת כסף מושרשת עמוק בתרבות החתונות היפניות, ומגיעה עם שורה ארוכה של כללים ותקנות.

הרעיון מאחורי מתן כסף הוא שבמקום למלא את הבית היפני הזעיר של הזוג שהתחתן, בסירים, צלחות, אגרטלים חסרי תועלת ומה לא, נותנים לזוג את המזומנים הדרושים כדי להתחיל את חיי הנישואים, ולעזור להם לשלם עבור חגיגת החתונה.

את הכסף מכניסים למעטפה הצבעונית ביותר – ככל שהיא חיה יותר, כך טוב יותר, כאשר השטרות ישרים, ללא קיפולים, סימנים או כתמים.

למה לצפות

ובכן, זו יפן,  הכל נקבע חודשים מראש, כולל מתי וכיצד החתן והכלה נכנסים, האוכל שמוגש, ההופעות, הנאומים ותהלוכת הטקס.

אירוע החתונה מחולק בדרך כלל לשני חלקים: טקס החתונה ( קקונשיקי ) ומסיבת החתונה (הירואן),כשאחריה מתקיימת nijikai (after party) המיועדת בדרך כלל רק לחברים ולקולגות.

בהירואן לא רוקדים, אלא מברכים: האורחים, הבוס של החתן, הבוס של הכלה  וכן חבר אחד של כל אחד מהם. הכלה קוראת מכתב הכרת תודה להוריה ולבסוף סרטון פרידה :"תודה לכם" על נוכחותכם ביום הגדול שלנו.

כשהמסיבה נגמרת

ממסיבת החתונה לא יוצאים בידיים ריקות. מתחת לכל כיסא ישנו תיק, מתנה מבני הזוג הנקראת hikidemono , שזו דרך מסורתית עבור הזוג הטרי ובני משפחותיהם להביע את תודתם על נוכחות האורחים ביום הגדול שלהם. התיק מכיל בדרך כלל ממתקים וחפצים קטנים אחרים, כמו מגבות ידיים או קישוטים. לפעמים האורחים יכולים אפילו לבחור מתוך קטלוג מתנות.

בני הזוג והוריהם יחכו לאורחים ביציאה מהמקום, הם יקודו קידה ויודו לאורחים על הגעתם לחתונה.

כשחוזרים הביתה

מומלץ לשלוח לבני הזוג כרטיס תודה, להודות להם על המתנה.

  • התמונות בבלוג מרחבי הרשת