שלושה סוגים של כלים משמשים לנגינת מוזיקה יפנית מסורתית: תופים, כלי מיתר וכלי נשיפה (בעיקר חלילים). הקוטו (KOTO) הוא כלי מיתר יפני מסורתי וכלי הנגינה הלאומי של יפן.
זהו כלי פריטה בעל צורה מאורכת העשוי מעץ פאולוניה אשר אורכו כ-180 סנטימטר ורוחבו כ-25 סנטימטר, הדומה לכלי המכונה ציתר (Zither), והוא כולל 13 מיתרים המורכבים על גשרים לאורך תיבת תהודה ארוכה. המיתרים מכוונים לפי סולם פנטטוני מינורי הנקרא Hira Choshi.
הנגינה בקוטו מתבצעת על ידי פריטה או צביטה של המיתרים ביד ימין, ודחיפה או משיכה של המיתרים ביד שמאל וזאת כדי לשנות את גובה הצליל וליצור ויברטו.
הקוטו מוחזק מהרצפה על ידי שתי רגליים או תיבת אחסון והנגינה מתבצעת באופן מסורתי בכריעה או בישיבה על רצפת טאטאמי. ברוב הקונצרטים המודרניים, הכלי מונח על דוכן כך שהמבצע יכול לשבת על כיסא.
מוצאו של הקוטו מכלי הגוז'נג הסיני, שהגיע ליפן במאות ה-7 וה-8. מקורו של הקוטו המודרני הוא בכלי גקוסו ששימש במוזיקת החצר הקיסרית. הקוטו הפך לכלי פופולרי מאוד בקרב האצולה היפנית. נגן הקוטו גם שר לעיתים לצלילי הנגינה של הקוטו. כמו כן חוברו לו גם יצירות סולו וגם יצירות להרכבים קאמריים שכוללים את הקוטו.
סוגים שונים של כלי מוזיקה היו בשימוש ביפן המסורתית, אך הצלילים הידועים והאהודים ביותר הם אלה המופקים מכלי מיתר, מתופים ומחלילים. בתוך כל קבוצה יש כלים שונים המותאמים לצלילים הרצויים לז'אנר מוזיקלי ספציפי. כלי המיתר, שמנגנים עליהם בקשת, הם נדירים יחסית בתולדות המוזיקה היפנית, וכוללים סוגים שונים של סיטרים ולאוטות ארוכות צוואר וקצרות צוואר. בין הסיטרים ישנו הוואגון (wagon) בעל ששת המיתרים, הקוטו (koto) בעל שלושה עשר המיתרים ועוד. יש סוגים שונים של ביווה (biwa), שהיא מעין לאוטה קצרת צוואר ולה ארבעה מיתרים, ושאמיסן, כלי בעל צוואר ארוך ושלושה מיתרים. בכל כלי המיתר מנגנים בעזרת מפרט.
ליל כל הקדושים ה-Halloween מתקרב במהירות וחל ב-31 לאוקטובר. זהו חג נוצרי המוקדש לזכר כל הקדושים ומי שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות.
למרות שלא מדובר בחג המופיע בלוח השנה היפני, בעשרים שנה האחרונות גם היפנים הצטרפו לחגיגה. היפנים לא מחמיצים הזדמנות לעוד פסטיבל, במיוחד שמדובר באירוע הקשור לרוחות, שדים ותחפושות מפחידות. חג "ההאלווין היפני" נחגג בעיקר על ידי מבוגרים עם "נפש צעירה" האוהבים את עולם המאנגה והאנימציה שמאוד פופולרי ביפן.
החג הפך לסמן נוסף של עונת הסתיו גם ביפן, והוא מלווה במאכלים יפנים "סתוויים" ובמגוון אירועים כמו תהלוכת תחפושות, מסיבות ועוד. לאחרונה ניתן למצוא מבחר גדול של פריטים מעוצבים לבית לצורך חגיגת ליל כל הקדושים בחנויות השונות. על ידי קישוט הבית בדלעות כתומות בהירות ורכישת מוצרים אלה, ניתן ליהנות מרוח חג ליל כל הקדושים.
הדלעת משתתפת בחגיגות לא רק בקישוט, אלא גם במאכלים. בבתי קפה רבים ניתן למצוא מנה העשויה מדלעת אם זה מרק או פאי. וגם הקינוחים היפניים משתתפים בחגיגות וניתן למצוא עוגות ומאפים בתחפושות שונות כמו סופגניות דונטס מחופשות למפלצות ועוד שלל רעיונות.
מספר סיבות גרמו ליפניים לאמץ את חגיגות ליל הקדושים-
1. דיסנילנד טוקיו- עם פתיחתו של פארק דיסנילנד בטוקיו החלו להיחשף עוד יפנים לתרבות המערבית אשר לפני כן נחשפו אליה מעטים, בעיקר מי שלמד אנגלית. החל משנת 1997 החלו בפארק דיסנילנד להתחפש בחג ההאלווין ברוח החג ובשנת 2000 אף ערכו מצעד מסורתי עם מיטב התחפושות. אנשי טוקיו נחשפו והתאהבו ברעיון של חגיגות ההאלווין והחליטו לאמץ את הפסטיבל התחפושות. פארק השעשועים החדש "אולפני יוניברסל" שנפתח באוסקה בשנת 2001 גם החל בחגיגות ההאלווין והגביר את החשיפה לחגיגות ההאלווין.
2. תרבות התחפושות- אחד המנהגים האהובים בהאלווין זה להתחפש. מדובר בתחפושות מושקעות בעיקר מעולם העל טבעי כמו ערפדים, שדים, מכשפות, זומבים ועוד יצורים שונים ומשונים. שילוב של תחפושות ויפנים הוא שילוב מנצח כיוון שהיפנים מאוד אוהבים להתחפש בעיקר לדמויות אהובות מהאנימה או משחקי וידאו שונים. גם לפני שההאלווין כבש את יפן ניתן היה למצוא אנשים מחופשים ברובע הרג'וקו בטוקיו.
3. חשיפה לשפה האנגלית- החל משנת 2011 לימודי האנגלית ביפן הפכו להיות שיעורי חובה מכיתה ה'. גם חברות יפניות גדולות החלו לאמץ את האנגלית כשפה רשמית ולימודי האנגלית התחילו לתפוס תאוצה ברחבי יפן. בעקבות כך החלו היפנים להיחשף לתרבות המערבית וללמוד על מנהגים שונים וכך גם הכירו ואימצו את חג ההאלווין.
המאצ'ה- אבקת התה הירוק, היא תה ירוק איכותי ביותר הנטחן לאבקה דקה שצבעה ירוק עז, ואיננה אבקת תה או אבקת תה ירוק. כלומר מאצ׳ה היא העלים עצמם, טחונים לאבקה דקיקה שמומסת במים.
אבקת המאצ'ה מופקת מעלים צעירים של שיחי תה ירוק בשם קמילה סיננסיס (Camellia Sinensis) הגדלים באזורים מסוימים של יפן. את השיחים מכסים מפני השמש לפני הקציר למשך מספר שבועות, ואז קוצרים ידנית את המובחרים שבעלים. אחרי שהעלים נקטפו ויובשו הם נטחנים באבני ריחיים לאבקה ירוקה דקיקה. את האבקה מפיקים מן השיח בצורת עיבוד מסורתית עדינה של אבני ריחיים, שיטה זו משמרת את מרבית הרכיבים הטבעיים הנהדרים שיש למאצ'ה והערכים התזונתיים נשמרים במלואם. המאצ'ה נחשבת כ"מזון על" (סופר פוד) והוא מכיל רכיבים טבעיים רבים. העלים של הצמח שממנו מפיקים את התה מכילים וויטמינים ומינרלים העשירים ובחומרים נוגדי חמצון אשר מסייעים בהתמודדות עם מחלות לב וסרטן מסייעים בהורדת לחץ הדם וכולסטרול, בהרגעת הקיבה, מאיצים חילוף חומרים ואנטי אייג'ינג.
למרות שהתה האבקתי התחיל את דרכו בסין, יפן היא ארץ המאצ'ה. אבקת המאצ'ה הגיעה ליפן במאה ה-12 על ידי נזירי זן ששבו מסין, כיוון שבמקור התה היה משקה מעורר שעזר לנזירים לא להירדם בשעות המדיטציה הארוכות. במסורת היפנית משמשת אבקת המאצ'ה לעריכת טקס התה היפני המסורתי. הכנת המאצ'ה אף פעם לא נעשית כלאחר-יד ותמיד מוקדשת להכנה תשומת לב מדיטטיבית. לשם הכנת התה יש כלי במבוק ייעודיים, טמפרטורה מסוימת ודרך מיוחדת בה יש להקציף אותו עם מברשת הבמבוק.
אבקת המאצ'ה האיכותית ביותר ביפן מיוצרת באוג'י ובשיזואוקה. ביפן, ניתן למצוא בקלות את המאצ'ה, אך על מנת להיות בטוחים שקונים מוצר איכותי וטעים, יש לוודא שכתוב שתה המאצ'ה מגיע מיפן, מכיל 100% מאצ'ה ומגיע בצורת אבקה (ולא שקיקי תה).
לתה המאצ'ה יש טעם ייחודי, מר מתוק. מכיוון שהוא מרוכז זמן החליטה שלו קצר (בין דקה לשתיים). חליטה ממושכת יותר תהפוך אותו למר מדי. בבישול ובאפייה טעם האבקה פחות דומיננטי, ופחות מריר. יש לציין כי מאצ'ה מכילה קפאין יותר מתה ירוק רגיל, אך בכמות קטנה יותר מקפה.
מאכלים יפנים מסורתיים ומודרניים, כמו גלידות, עוגיות, שוקולד קיטקאט, קינוחים, מרקים, מכילים אבקת מאצ'ה המעשירה ומעניקה לאוכל טעם ייחודי, מתוק מריר וצבע ירוק שאי אפשר לפספס. ניתן גם להשתמש במאצ'ה בתה, בקפה ובשייקים. במאכלים מערביים אפשר למצוא את אבקת המאצ'ה במאקרונים, קרואסונים, טירמיסו ועוד.
גנים יפניים נוצרו כדי לשמש חללים של מדיטציה והתבוננות. מה שהחל כמרחב שנעשה עבור האליטה השלטת של יפן, כדי למצוא רוגע בתוך סערות מלחמה וסכסוכים אחרים, הפך לדרך חיים ותרבות מושרשת.
הגנים מופיעים בספרות היפנית כבר בשנת 720 לפני הספירה. בתחילה הם שימשו את הקיסרים והאצילים בלבד, אבל היום הם מעטרים את כל יפן והרבה מקומות בעולם. השורשים הרוחניים שלהם נעוצים בשינטו, ושואבים אלמנטים רעיוניים רבים מתורת הזן.
האדריכלות, התכנון והביצוע של הגנים היפניים הראשונים הושפעו מהסביבה בה נבנו לראשונה ביפן – האי הונשו (המרכזי והגדול באיי יפן). למשל סלעים, המרמזים על הפסגות הגעשיות שמסביב או שבילי הליכה צרים המרמזים על העמקים באזור, מים המצביעים על נחלי ונהרות האזור והרבה צמחייה ירוקה ממיני הסביבה הטבעית. במהלך ההיסטוריה עברו הגנים שינויים סגנוניים והתאמה לדת השינטו היפנית המבליטה את האלים הפשוטים ואת הרוחות הקיימות בכל מקום. ייחודיותו של הגן היפני מתבטאת בין השאר בזרימה שהוא יוצר ובחיבור ההרמוני ההופך אותו לחלק מהטבע. עיצובו של גן יפני הוא מוקפד, מתוכנן ומדויק, אך מצד שני קיימת הקפדה על שימוש בחומרים מקומיים ונכונים עבור הגן והסביבה בה הוא ממוקם.
גנים יפניים מזמנים חוויות שונות, לא רק לחושים. הם יכולים לשמש השראה להגיגים פילוסופיים ולעורר התבוננות עצמית. קיימים מס' סוגי גנים:
קארסנסוי (Karesansui) – גן סלעי שמבוסס על משחקי טופוגרפיה ושימוש רב בטחב, הצומח על הסלעים באופן טבעי.
גני רוג'י (Roji) מתאפיינים בפשטות ובפראות מסוימת, ומציעים בדרך כלל גם בית תה מסורתי. גני התה נועדו גם הם לטיול ולתנועה, והם מובילים את המתהלך בהם אל תוך בית התה. שלא כמו גני הטיול, גני התה נותנים תחושה שהם "טבעיים יותר מהטבע". הגן קטן יכיל, בין השאר, פנס (או פנסי) אבן, טחב ואבני דריכה. פנס אבן בודד משרה רכות על סביבת בית התה, וסדרת פנסים מאירה את הדרך. הטחב מייצר אווירה מיוחדת של עולם רך, מלטף ומזמין למישוש. טחב הוא גם המחשה לאיכות שמכונה ביפנית סאבי (Sabi) וקשורה לעתיקוּת, לזמן שחלף והותיר את חותמו כחלק מאיכויות החומר. הליכה על פני אבני הדריכה מצריכה תשומת לב מיוחדת ומחדדת את המודעות למעבר אל עולם הגן ובית התה.
גני הליכה או גני טיול מציעים למבקרים שביל מסומן שעובר בסוגי נוף מתחלפים. בגנים אלו יש שביל הליכה בכיוון השעון המקיף את הגן סביב אגם. יופיו של הגן מתגלה לאט לאט ותוך כדיי ההליכה בגן נחשף המטייל לאלמנטים שונים החבויים בגן. בגנים אלו משלבים הרבה אלמנטים המזכירים את הטבע כמו מפלים קטנים ונחל זורם הנותנים תחושה של הליכה בטבע ולא בגן מעשה ידי אדם. הם מנסים לחקות את הטבע, אם כי בצורתו המושלמת. המטייל בהם יוכל לצפות בנחל זורם, בבריכה מוקפת בעצים ובנוף שאול מן ההרים שבסביבה. אין בגנים יפניים פרחים, למעט פריחה עונתית, שמדגישה את תחושת הזמן. תוך כדי הליכה מתוודע המשוטט בגן אל פינותיו החבויות ומגלה תמונות נוף משתנות.
גני הזן – שנועדו למדיטציה ומחשבה, ובהם משטחים של חול לבן המחליפים את רכיב המים שמופיע בסוגי הגנים האחרים. הרעיון העומד מאחורי המשטח הריק הוא שהצופה בחלל זה יוכל לתת דרור למחשבות ולצאת למסע לתוך עצמו. רבים מהגנים היפניים המפורסמים ביותר במערב וביפן עצמה הם גני זן.
בכל רחבי יפן מתקיימים פסטיבלים שונים ומגוונים. עבור היפנים השתתפות בפסטיבלים המתקיימים בכל רחבי יפן לאורך כל השנה היא חלק מהותי מהזהות שלהם. הפסטיבלים נערכים לכבוד אל של מקדש, ולעיתים מציינים אירוע היסטורי או עונתי, כאשר אלי השינטו יורדים לארץ בכדי לבקר במקדשים, בכפרים ובבתים. מאות פסטיבלים ברחבי יפן חוגגים את בוא הסתיו ומוסיפים אופי חגיגי לסצנת הפסטיבלים היפנית. היפנים מעריצים את עונת הסתיו ואת השלכת המתחילה בצפון ומתקדמת דרומה, ובספרות ובשירה ניתן למצוא ביטויים רבים להערצה זו. בתקופה זו של השנה הם אוהבים לצאת אל חיק הטבע, להתענג על ארוחה טובה ולקנח בערמונים ואפרסמונים, מסמליו המובהקים של הסתיו היפני.
הנה מבחר משלל פסטיבלי הסתיו היפני:
פסטיבל הסתיו של נגאסקי (Nagasaki Kunchi Festival)-
הפסטיבל מתקיים בעיר נגאסקי כבר למעלה מ-400 שנים, והוא משלב בתוכו היבטים מהתרבות הסינית ומהתרבות ההולנדית, שתיהן בעלות תפקיד מרכזי בהיסטוריה של העיר. הוא החל את דרכו בסוף המאה ה-16 בכדי להוקיר תודה על יבולי הסתיו, וכשמקדש סוּוַאה (Suwa Shrine) הוקם ב-1642 הפסטיבל החל להתרכז סביבו. כיום מתקיים הפסטיבל מדי שנה בין ה-7 ל-9 באוקטובר סביב המקדש, והוא נחשב לפסטיבל פופולארי וצבעוני, מוקד משיכה לתיירות פנים וחוץ כאחד. גולת הכותרת של הפסטיבל היא `ריקוד הונו` (Hono Odori). מדי שנה, עיר נבחרת אחרת ממחוז נגאסקי האחראית על ביצוע הריקוד והצגתו במתחמים שונים. הערים האחראיות על ההופעות עושות זו בתורנות כל שבע שנים, כך שהריקוד משלב אלמנטים המשתנים משנה. הריקודים נעים בין קצב רגוע ושקט למקצב פראי וסוחף, כאשר ההופעות מתקיימות בתחילה בארבע שדרות ראשיות, ובהמשך הן מוצגות במקומות נוספים בעיר. מעבר לביצוע הריקוד המסורתי אחראית אותה עיר גם על הכנתן ועיצובן המרהיב של מרכבות בצורת סירות מיוחדות. הנוטלים חלק בדחיפתן זוכים לקריאות עידוד נלהבות מקהל הצופים, עד להגעתם המיוחלת לנקודת המפגש.
פסטיבל מרימו בהוקאידו (Marimo Matsuri)-
הפסטיבל מתקיים בתחילת אוקטובר ונמשך שלושה ימים, כאשר במהלכו נישאת תפילת הודיה לטבע על היבול הטוב. אירועים המציינים שימור של אצה מיוחדת הנקראת `מָרִימוֹ` עומדים במרכז הפסטיבל. האצה גדלה במעמקי אגם אקאנו שבהוקאידו, ובתהליך הנמשך כמאה שנים נוצר מקבץ ירקרק בצורה של כדור בקוטר של כ- 10 ס"מ. האצות באגם אקאנו הן הגדולות ביותר בעולם, וקוטרן עשוי להגיע אף ל-30 ס"מ. כיום הן נחשבות כאוצר טבע ייחודי. על פי האמונה המקומית, מי שיגדל ויטפח באהבה ובסובלנות את האצות הללו יזכה במזל, אהבה ואושר בתמורה. הפסטיבל עצמו החל כאירוע קטן ב-1950 והתפתח במהלך השנים לאירוע בעל חשיבות רבה בהוקאידו, שם מתייחסים אליו כ"אלוף הפסטיבלים של מזרח הוקאידו". ביום הראשון של הפסטיבל נערכת הרצאה אודות האצות ולאחר מכן נערך טיול לימודי בבית הגידול שלהן. ביום השני מתקיים מצעד ריקודים וכן נערך טקס מיוחד המוקדש לשימורן. עם קבלת האצות תפילת הודיה על היבול הטוב נשלחת לאלים. הפסטיבל מסתיים בטקס החזרת האצות למעמקי האגם, כאשר הן נישאות בסירת קאנו ובה אחד מבכירי בני האיינו המתגוררים בהוקאידו. בערב מתקיימים תהלוכת פנסים ומופע זיקוקי דינור.
פסטיבל הסתיו של טקיאמה (Takayama Matsuri)-
פסטיבל טקיאמה, שעל פי המשוער החל במאה ה-16, נחשב לאחד משלושת הפסטיבלים היפים והפופולאריים ביותר ביפן. הפסטיבל מתקיים פעמיים בשנה: באביב (14-15 באפריל) ובסתיו (ב-9-10 באוקטובר). פסטיבל הסתיו הוא הפסטיבל השנתי של מקדש האצ`ימן (Hachiman Shrine) הנמצא בחלק הצפוני של האזור העתיק של העיר. במהלכו נישאת תפילתם של איכרי הסביבה אל האלים המקומיים שיעתירו עליהם יבול רב. מרכבות מהודרות הנקראות יָאטַאי (Yatai) משתתפות בתהלוכה. הן נחשבות לנכס תרבותי יקר ערך, והקישוטים המעטרים אותן, בין אם אלו פיתוחי עץ או עיטורי מתכת, נחשבים בעצמם ליצירות אמנות. במהלך השנה המרכבות מאופסנות במחסנים מיוחדים הפזורים ברחבי האזור העתיק של טקיאמה. למטרת בניית כל אחת מן המרכבות התאגדו יחד מספר משקי בית, כאשר כל אחד תרם כפי יכולתו עבור הבנייה. כך הפכה המרכבה לרכוש הכלל. בהדרגה נוצרה תחרות איזו מרכבה תהיה המרשימה ביותר, וכך הפכו המרכבות למפוארות במיוחד. התהלוכה עצמה נחשבת גם היא ליצירה, כאשר היא מדומה לסיפור מצויר במגילה הנפרשת לעיני הצופים הנלהבים. מחזה מרהיב הוא מופע של מריונטות הנעות על גגות המרכבות באופן מעורר התפעלות, הודות למיומנות ידיהם של מפעיליהן. בשעת בין ערביים המרכבות נעצרות בשורה אחת, וברגע שהחושך יורד נדלקים כמאה פנסים מיוחדים על כל אחת מהן. הקישוטים המעטרים את המרכבות נראים מהפנטים עוד יותר על רקע תפאורת הלילה.
פסטיבל הלחימה בהימג`י (Nada no Kenka Matsuri)-
הפסטיבל מתקיים ב-14-15 באוקטובר במקדש מָצוּבָּרַה האצ`ימן בהימג`י (Matsubara Hachiman Shrine). במהלך הפסטיבל מונחים מקדשים ניידים הנקראים `מִיקוֹשִי` על גבי מרכבות מיוחדות הנישאות על ידי גברים הלבושים בבד לבן שעוטף את איזור החלציים. המיקושי משמשים להובלת האלים, והפסטיבלים מהווים עבור אלי השינטו הזדמנות מיוחדת להתוודע למקום ולאנשים. המיקושי מתנגשים זה בזה באקראיות, כאשר על פי האמונה הרווחת ככל שההתנגשות עזה יותר, האלים מרוצים יותר. ברגע שאחד המקדשים מונף מעל השני התחרות מוכרעת. בפסטיבל משתתפים שבעה כפרים, כשלכל אחד מהם מרכבה משלו. הכפר המנצח יזכה במתנת האלים: היבול הטוב ביותר. בשיא הפסטיבל מתקיים מאבק בין שלושה מיקושי, כאשר על נושאי המיקושי נמנים גברים בני 35 ומעלה העונדים סרטים על המצח בצבע לבן, גברים בני 26-35 העונדים סרטים צהובים ונערים העונדים סרטים אדומים ואוחזים מקלות במבוק. תהלוכת המרכבות המלווה בתיפוף ובשירה מבשרת על אווירה עליזה וחגיגית ובשעות בין הערביים מוארת כל מרכבה באור מיוחד היוצר מראה מרשים.
פסטיבל הסתיו בניקו (Shuki Taisai Grand Autumn Festival)-
הפסטיבל מתקיים ב-16-17 באוקטובר, כאשר ביום השני נערכת "התהלוכה של אלף הלוחמים הסמוראים" בה משתתפים גברים הלבושים כסמוראים. התהלוכה מאפשרת הצצה מרתקת ליפן של המאה ה-17 והיא כמעין שחזור של מסע הלוויה של השוגון הראשון של שושלת טוקוגוואה, איאסו טוקוגוואה (1542-1616), שביקש להיקבר בניקו. התהלוכה מתקיימת כבר למעלה מ-350 שנים, וחלק מהתלבושות הן תלבושות מקוריות שרק עברו שינויים ותיקונים. ביום הראשון של הפסטיבל מתקיימת תחרות המשלבת כישורי רכיבה עם אמנות הקליעה בחץ וקשת היפנית הנקראת קיוּדוֹ (Kyudo). אמנות זו שהייתה פופולארית במיוחד בקרב הסמוראים מסוף תקופת היאן (794-1192) ועד תקופת קמקורה (1192-1333). הקשת אמור לירות את החץ אל עבר שלוש מטרות, אחת אחרי השנייה, בעודו דוהר על סוס.
פסטיבל התקופות (Jidai Matsuri) בקיוטו-
הפסטיבל מתקיים מדי שנה ב-22 באוקטובר במקדש היאן שבקיוטו והוא נחשב לאחד משלושת הפסטיבלים הגדולים של העיר. המקדש נבנה בשנת 1895 ואף הפסטיבל נחגג לראשונה באותה שנה. כחלק מהניסיון לפייס את תושבי קיוטו בעקבות העברת תואר `בירת יפן` מקיוטו לטוקיו ב-1868. שיא הפסטיבל בתהלוכה היסטורית בה משתתפים כאלפיים מתושבי העיר הלבושים בתלבושות המייצגות תקופות שונות מתוך 1100 שנותיה של קיוטו כבירה הקיסרית של יפן. בתחילת התהלוכה מוצגות דמויות מתקופת הרסטורציה של מייג`י, ובהדרגה מופיעות דמויות מתקופות נוספות המוצגות בסדר כרונולוגי יורד, עד תקופת היאן. במהלך התהלוכה נישא מיקושי המכיל לפי האמונה את רוחותיהם של הקיסר קאמו, הקיסר הראשון שהתגורר בקיוטו, והקיסר קומיי, הקיסר האחרון שהתגורר בקיוטו. הרוחות, שבדרך כלל שוכנות בתוך המקדש, יוצאות לטייל ברחבי העיר כשהן ספונות בתוך המיקושי. התהלוכה יוצאת בצהרי היום מהארמון הקיסרי בקיוטו וגומעת מרחק של כ-4.6 ק"מ עד הגעתה ליעד- מקדש היאן. עקב ריבוי הצועדים המעבר מנקודה אחת לשנייה אורך זמן רב, מה שמאפשר לצופים לבחון היטב את התלבושות התקופתיות ואת טכניקות מלאכת היד המסורתיות של קיוטו. האווירה המיוחדת השורה ברחובות קיוטו על בתיה העתיקים מעניקה לצופים תחושה כאילו הם יצאו למסע בזמן, אל ימי העבר הרחוקים.
פסטיבל האש של קוראמה (Kurama no hi Matsuri)-
הפסטיבל מתקיים ב-22 באוקטובר בסביבת מקדש יוקי (Yuki-jinga Shrine) שבקוראמה, עיירת אונסנים קטנה מצפון לקיוטו. בשנת 940 פקדה את הבירה העתיקה היאן, קיוטו של ימינו, רעידת אדמה עזה. מתוך רצון להגן על העיר החליט הקיסר להעביר את מקדש יוקי בו שוכנת האלוהות המגנה על חצר הקיסר לקוראמה, כיוון שעל פי האמונה מהצפון עשויים להגיע שדים ורוחות רעות. הפסטיבל משחזר למעשה את סצנת קבלת האלים בקוראמה בסוף תקופת היאן, כאשר התושבים מדליקים משואות הנישאות בגובה 3 מטרים לאורך נתיב הצעידה ולפני הבתים כדי להאיר לאלים את הדרך. למעלה מ-250 משתתפים, ביניהם ילדים, מחזיקים לפידים, שרים וצועדים במשך כל הלילה, מכריזים בקול רם על הגעת הפסטיבל, עד שהם נאספים ליד שער המקדש. מצעד הלפידים עצמו מדומה למצעד שליווה בעבר את התהלוכה הקיסרית. בערב נישאת תפילה מיוחדת, ולאחר מכן מיקושי נישאים על כתפי הצעירים עד הגעתם למקדש.
פסטיבל הסתיו של קראצו (Karatsu Kunchi Festival)-
הפסטיבל שהחל לפני כ-400 שנים מתקיים בין ה-2-4 לנובמבר בעיר קראצו שבמחוז סאגה. הוא נחשב לאחד מהפסטיבלים המרכזיים של האי קיושו. כוכבות הפסטיבל הן 14 מרכבות מיוחדות הנקראות הִיִקִיָאמַה (Hikiyama), כאשר אורך הגדולה מביניהן הוא 6.8 מטרים ומשקלה 3 טון. המרכבות הענקיות הללו נחשבות ליצירות אמנות: הן מצופות זהב וכסף, מעוצבות בצורת אריות, דרקונים מעופפים, דולפינים, קסדות של סמוראים ודגים. המרכבה העתיקה ביותר נבנתה ב-1819. גולת הכותרת של הפסטיבל ביום השני: סחיבתן של 14 המרכבות המפוארות בחולות חוף נישינוהאמה הנו מחזה מרהיב. הפסטיבל, בעל אווירה מיוחדת בשילוב הצועדים עם המרכבות, הצעקות, החלילים והתופים, קנה לו מעריצים מושבעים ביפן ומחוצה לה.
פסטיבל בצ`יה (Onomichi Betcha Festival)-
הפסטיבל, שככל הנראה החל בתקופת אדו, מתקיים מדי שנה באונומיצ`י שבמחוז הירושימה במשך שלושה ימים, מ-1 בנובמבר עד ה-3 בנובמבר. במרכזו תהלוכה ובה מיקושי הנישאים ברחבי העיר כחלק מתפילה משותפת למען בריאותם של התושבים. שלושה צועדים בולטים במיוחד כאשר את פניהם מסתירות מסכות של שדים הנקראים `סובה` `בטה` ו`שוקי` והם נחשבים לכוכבי הפסטיבל. על שום מה השמות הללו? ככל הנראה האדם הראשון ששיחק את תפקיד השד `סובה` היה בעל מסעדת סובה. `בטה` ביפנית משמעותו `מכסה הכל, מסתיר`, בדיוק כמו המסכה שזכתה לכינוי הזה, ו`שוקי` על שם האדם הראשון שחבש את המסכה בתקופת אדו ונקרא שוקיצ`י. בזמן נשיאת המיקושי ברחובות העיר השדים טופחים על ראשי הסובבים בעזרת מוטות מיוחדים ומטאטאי במבוק, ואף נועצים אותם בצדי גופם. על פי המקובל, מדובר בטקס טיהור ומי שזוכה לו מידי השדים הוא מבורך.
חג שיצ`י גו סאן (shichi-Go-San)-
החג שמצוין ב-15 בנובמבר ובו נישאת תפילה למען בריאותם, אושרם וגדילתם של הילדים נחגג במקדשים שונים ברחבי יפן. בעברית המלה `שיצ`י` משמעותה `שבע`, `גו` משמעותה `חמש` ו`סאן` משמעותה `שלוש`. על פי הנומרולוגיה המזרח אסיאתית מספרים אי זוגיים נחשבים לברי מזל, ומעבר לכך, גילאים אלו מציינים שלבים חשובים בהתפתחותו של הילד. בכל רחבי יפן בנים בני שלוש וחמש ובנות בנות שלוש ושבע מבקרים במקדשי שינטו בליווי בני משפחותיהם הנרגשים לקבלת ברכת הכהן לבריאות והצלחה. הבנות לובשות קימונו והבנים עוטים ג`קטים מיוחדים הנקראים הָאוֹרִי (Haori) ומכנסיים שנקראים הָקַאמָה(Hakama), אך בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים לובשים לבוש מערבי. ככל הנראה החג נחגג לראשונה בתקופת היאן (794-1185) בקרב בני האצולה, ובימי הביניים גם משפחות סמוראים החלו לחגוג את גדילת בניהם ובריאותם הטובה. בתקופת אדו (1603-1868) התפשט המנהג גם ליתר המעמדות ומשפחות רבות החלו לפקוד את המקדשים כדי לזכות בברכה מצד כהני השינטו. מנהגי החג המוכרים כיום השתרשו בתקופת מייג`י (1868-1912). מדוע נבחר דווקא התאריך 15 בנובמבר? כיוון שהוא נחשב ליום בר המזל ביותר בשנה, יום מבשר טובות על פי לוח השנה המסורתי היפני. משפחות רבות מבקרות במקדשים בסוף השבוע שלפני ה-15 בנובמבר או בסוף השבוע שאחריו ולא בתאריך עצמו כיוון שאין מדובר בחג לאומי. כחלק ממנהגי החג קונים ההורים לילדיהם סוכרייה בצורת מקל שנארזת בשקיק בד מיוחד המעוטר בעגורים ובצבים המסמלים בריאות ואריכות ימים. כך מביעים ההורים את רחשי ליבם, שילדיהם יזכו לחיים ארוכים וטובים.
אוֹניגירי お握り או אוֹמוּסוּבּי おむすび, הוא מאכל יפני פופולארי. מדובר בכדור אורז שהוא אוכל עם יפני אותנטי והיסודי ביותר ביפן.
אוניגירי הוא מעין סנדוויץ' מאורז סושי, שמבשלים בסיר מיוחד עם מים במשך רבע שעה עד חצי שעה. בסיום הבישול, כשהאורז יוצא דביק, מכינים ממנו מנות בצורת עיגול או משולש ובדרך כלל מכסים באצה מסוג נורי. לפעמים האוניגירי עשוי רק אורז מבושל ונורי, בדרך כלל מוסיפים לו מעט דג מבושל, אומה בושי (שזיף מוחמץ), או שממלאים אותו במאכלים כמו סלט טונה. והוא נאכל עם רוטב סויה. כשמכינים אותו בבית, נהוג להוסיף לאורז המבושל פוריקאקה (Furikake) תוספת המכילה שבבי אצת נורי, פתיתי ביצים, שומשום ושאר הפתעות.
לא ידוע מתי הומצא האוניגירי. לפי גרסה אחת נוצר בתקופת האיין (794 עד 1185) כחטיף מהיר לגבירות ממשפחות אצולה. לפי גרסה אחרת הומצא בידי הלורד נובונגה, פיאודל מהמאה ה-16, כמנת קרב ספרטנית. כשהיו גדודיו בתנועה, קיבל כל חייל אורז ושזיפים חמוצים. החיילים עצמם יצרו מהאורז והשזיפים כדורים, וכך נוצר האוניגירי. בסוף המאה ה-19, כשאורז לבן ואוניגירי היו לחלק קבוע בתפריט הלאומי, האוניגירי היה כדור אורז מתובל במלח בלבד, ללא כל תוספת. נורי נוסף רק מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19 (תקופת מייג'י), כשהכנתו נעשתה נפוצה.
כעשרים שנה מאוחר יותר הומצא המיתקן שמכין אוניגירי בצורת משולשים. הבעיה היתה שהנורי שעטף את האורז נעשה דביק ומסמורטט בזמן קצר. כדי לפתור זאת התחילו לעטוף את האורז בניילון נצמד, כך שומרת האצה על פריכותה.
אוניגירי נחשב ארוחה קלה, או חטיף. ואף פופולארי בקופסאות ארוחת הצהריים בבי"ס (אובנטו), כמנות בארוחה רגילה וכחטיפים.
ביפן אפשר למצוא בכל קיוסק/ מכולת אוניגירי במגוון עצום ומדהים של מילויים ותוספות – מברביקיו קוריאני, ועד עוף בקארי, סלמי וסלמון. כיום נמכרות כשני מיליארד יחידות אוניגירי בכל שנה, ובחנויות רבות מוקצים יותר משני מדפים לאוניגירי בלבד והמלאי מתחדש בכל כמה שעות. יותר ויותר חנויות ביפן מתמחות רק באוניגירי. בחלק מהן משתמשים בסוגי מים ואורז שונים, כדי להשיג טעם ייחודי. בחנות כזו ניתן לעיתים למצוא 30 טעמים שונים של אוניגירי, ומדי כמה חודשים נוסף טעם חדש. בחנויות המתמחות נהוג למכור את האוניגירי כשהוא כבר עטוף נורי, מה שמעניק לו איכויות של בישול ביתי. פרט לנורי, ניתן לעטוף אוניגירי גם בעלי ירקות מוחמצים, כרוב, קותלי חזיר וזרעי שומשום.
למרות הירידה בצריכת אורז כתוצאה משינוי סגנון החיים ואימוץ הרגלי אכילה מערביים, האוניגירי עדיין אופנתי. הגיוונים הרבים שמוצעים חדשות לבקרים ואהבתם של היפנים לאורז, עוזרים לשמר את מעמדו כמאכל פופולרי.
דייסוגי Daisugi היא טכניקה ייעור הדומה לטכניקת הבונסאי אך התוצאה שהיא מייצרת שונה בתכלית. ביפנית "דיי" (dai) הוא שולחן ו"סוגי" (sugi) פירושו ארז כלומר שולחן ארז וזאת מכיוון שטכניקה זו גורמת לעץ להיראות כאילו אנו מניחים משהו על שולחן עשוי עץ ארז, 'השולחן' הוא עץ הארז, אך הדבר שמונח עליו הוא גם עץ הארז.
טכניקה זו פותחה במאה ה -14 על ידי תושבי אזור קיטאיאמה כדי לפתור את בעיית המחסור בשתילים. באותה תקופה היה ביקוש רב לעצי ארז עבור מגורי הסמוראים האצילים. עם זאת, מספר עצי הארז היה מוגבל, ולכן היערנים חיפשו דרך להשיג יותר עצים מבלי לכרות כל כך הרבה עצים.
באזור זה יש מעט אדמות מישוריות, ושתילה וגידול של עצים במדרונות התלולים היא קשה ביותר. כתוצאה מכך, התאמת דייסוגי אפשרה להפחית את מספר המטעים, להאיץ את מחזור הקציר ולייצר עץ צפוף יותר על מנת לבנות לסמוראים בתים אסתטיים, חזקים ועמידים לטייפון המסמלים את האצילות והחוזק של הסמוראים.
התוצאה שמספקת טכניקת דייסוגי היא ארז דק מאוד, גמיש וצפוף, בחירה מושלמת להכנת גגות וקורות עץ מסורתיות. ניתן לקצור ארז דייסוגי כל 20 שנה. עץ הבסיס נשמר כ- 100 שנה ולכן מעץ אחד בלבד ניתן לקצור כמות רבה של עץ.
עם השנים הפופולריות של טכניקה זו ירדה. כיום סוגים כאלה של דייסוגי צומחים בעיקר בגנים מטופחים בגלל מראם הדק והאלגנטי.
מקדש פושימי אינארי Fushimi Inari Shrine הנמצא בקיוטו הוא המפורסם ביותר מבין אלפי מקדשי השינטו לאל אינארי (אל האורז והסאקה). המקדש שוכן בבסיסו של הר הנקרא גם הוא אינארי, בגובה של 233 מטרים מעל פני הים, והוא כולל מסלולים במעלה ההר להרבה מקדשים קטנים יותר, אשר משתרעים על פני 4 ק"מ.
ביפן יש כ- 40,000 מקדשי אינארי, וזה החשוב שבהם. החקלאים היפנים האמינו כבר מתקופות קדומות שהשועל הוא שליח ודובר של אל קציר האורז (לאורז יש משמעות עמוקה בתרבות היפנית – הסאקה – הוא יין המופק מהאורז ונחשב גם כ"משקה האלים"), לכן פסלי שועל פזורים ברחבת המקדש. זהו מקדש עם שורשים עתיקים מקורות עתיקים, עוד טרם הפיכת קיוטו לבירה בשנת 794.
אחת התופעות הייחודיות של מקדש זה היא דרך הגישה אליו והחיבור בין המקדשים. יותר מ- 10,000 שערים אדומים הנקראים טוריאי, שהם שערים מסורתיים יפניים הנמצאים בכניסה למקדשי שינטו ולעיתים גם במקדשים בודהיסטים, עומדים צפופים אחד אחרי השני, מובילים מהמקדש לתוך היער של ההר הקדוש אינארי. הכניסה לשבילי ההליכה נמצאת בחלקו האחורי של המקדש והשערים חוצים את ההר באורך של יותר מ- 4 ק"מ ויוצרים מעין "מנהרות מעבר" בין אזור הכניסה למבני המקדשים במעלה ובמורד ההר.
אינארי נתפס כפטרון של עסקים, כשסוחרים ויצרנים סגדו אותו באופן מסורתי. כל שערי הטוריאי, לאורך המסלולים, הינם תרומות של יחידים וחברות, המבקשים "ברכה" בעסקים, ביטוי ל- "קציר" המודרני. ושמו של כל תורם ומועד התרומה חקוקים על גבי כל שער.
גם מבני המקדש עצמם שווים ביקור. בכניסה למקדש עומד "שער רומון" (Romon Gate), שנתרם בשנת 1589 על ידי המנהיג טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi). מאחוריו ניצב בניינו הראשי של המקדש (Honden) ומבנים נוספים.
מנגה או "מאן-גא", מילה שפירושה ביפנית "תמונות מגוחכות" ומתייחסת לקומיקס, אך ברחבי העולם פירושה מצטמצם ספציפית לקומיקס היפני. שוק המנגה של יפן הוא שוק הקומיקס הגדול בעולם.
המנגה התפתחה במקביל לקומיקס המערבי, אך שונה ממנו הן במאפיינים גרפיים, עלילתיים ומבניים והן בתרבות הסובבת את התעשייה. ביפן אנשים מכל הגילאים קוראים מנגה. המדיום כולל יצירות במגוון רחב של ז'אנרים – פעולה, הרפתקאות, קומדיה, סיפורים בלשיים, דרמה, היסטוריה, אימה, מסתורין, רומנטיקה, מדע בדיוני, פנטזיה, ארוטיקה, ספורט, מתח, ועוד.
נראה כי כל היפנים, צעירים ומבוגרים כאחד, נוהגים לקרוא מנגה בכל הזדמנות, בשעות הפנאי, בזמן נסיעה ברכבת ובהפסקות בבית הספר ובעבודה. המאיירים והכותבים של המנגה, נקראים מנגקה mangaka ונהנים ממעמד של ידוענים. חברות פרסום רבות מאמצות דמויות מתוך המנגה לשיווק שלל מוצרים ואף מעסיקות לעיתים מנגקה בסגל החברה. המנגה הפכה לחלק אינטגרלי בחיי היומיום של יפנים רבים ואפילו משרדים ממשלתיים מסוימים מעצבים את סמליהם ברוח המנגה.
על אף שהמנגה נתפסת לפעמים כתופעה תרבותית עכשווית ביפן, היא למעשה מהווה חלק בלתי נפרד מן האומנות היפנית המסורתית. המנגה התפתחה במשך מאות שנים ועברה שינויים רבים במהלך ההיסטוריה. שורשיה נעוצים במאה ה-10 לספירה, כאשר אומנים יפנים ניסו לחקות מגילות סיניות הומוריסטיות. במהלך המאה ה-12 החלו האומנים היפנים ליצור מגילות הומוריסטיות אשר נבדלו לחלוטין מהמגילות הסיניות. איור המגילות, הנושאים והמלל אשר נוסף לאיורים נוצרו במיוחד עבור קהל הקוראים ביפן.
את הכינוי "מנגה" טבע אומן ההדפסים והצייר קאצושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai), שחי בעיר אדו (שבעתיד תהפוך לבירת יפן, טוקיו) במאה ה-19. לצד עבודתו כצייר הדפסים מכר הוקוסאי גם איורים הומוריסטיים פשוטים ושרבוטים קריקטוריים, אותם כינה כ"מגוחכים". הוקוסאי נהג לאייר דמויות גרוטסקיות, אשר עיצובן מעלה גיחוך, בעלי חיים וחפצים מואנשים וכן דמויות בתנוחות ארוטיות. איוריו הפכו לפופולריים מאוד בקרב מעמדות הביניים העירוניים ביפן כולה ואומנים רבים ניסו לחקות את ציוריו.
המנגה המודרנית החלה להתפתח ביפן של לאחר מלחמת העולם השנייה, כהתפתחות טבעית של אמנות הסיפור המאויר היפני. הסיפור המאויר החל את דרכו בתוך מגילות ששילבו מלל עם איורים, ומאוחר יותר שינה את צורתו כאשר הופיע בספרי ציורים נטולי מלל. יפן בשנים 1945-1952 היתה נתונה לשלטון אמריקני, שתרבותו חלחלה לתרבות המקומית ונתנה בה את אותותיה. אלו השפיעו על הקולנוע, האנימציה וגם על המנגה היפנית.
המנגה המודרנית מצוירת לרוב בצבעי שחור-לבן ובסגנון אקספרסיבי ודינמי. הדמויות מאופיינות בעיניים גדולות המביעות רגש רב. ההגזמה עצמה היא שהפכה לנחלת הז'אנר, ולצדו נוצרו עשרות סימנים מוסכמים שתפקידם לייצג את רגשות הדמויות ואת מצבן הנפשי: דמות מאוהבת תהיה מוקפת בלבבות מרחפים כמו בסרט מצויר, דמות נבוכה תאופיין בטיפה גדולה על המצח המייצגת זיעה קרה – בעוד שעל מצחה של דמות כועסת עשוי להופיע אייקון המציג וריד העומד להתפקע. כמובן שסימנים אלו אינם גורפים וישנם יוצרים שיבחרו לא לנצלם.
ביפן המנגה מתפרסמת בחוברות חודשיות מצליחות, כאשר כל אחת מהן מכילה בתוכה מספר פרקים של סיפורים שונים. הפופולריים שמבניהם מאוגדים בסופו של דבר לספרים בכריכה דקה. אוגדנים אלו הן הגרסאות המוכרות יותר של המנגה בעולם, שזוכות אף לתרגום לשפות שונות.
AddValue 