
מנגה ואנימה הם מאפיינים של התרבות היפנית המודרנית שהפכו פופולריים ברחבי העולם. מבקרים רבים ביפן מחפשים את תרבות המנגה ואפילו מקומות ממשיים הקשורים למנגה, במובן מסוים, המבקשים להחיות את המנגה.
בעוד שמנגה קיימת כצורת אמנות מאז סוף המאה ה-19, ככל הנראה התפתחה מיצירות דומות קודמות, הפופולריות של הז'אנר עלתה במיוחד ביפן שלאחר המלחמה.
אחד מאמני המנגה האחראים לכך ביותר הוא טזוקה אוסאמו (1928-1989), שלעתים קרובות מכונה הסנדק של המנגה. מוקדם יותר השנה נפתח העתק של בניין הדירות הרעוע שבו אוסמו ואמני מנגה אחרים יצרו מושבה בשנות ה-50 , כמוזיאון וכעת מוקרן גם עיבוד לייב של אחת מיצירותיו האפלות/עצבניות של אוסמו בבתי הקולנוע ברחבי יפן.

Tokiwa-so: מושבה של אמני מנגה בימים הקדומים
טזוקה החל לצייר ולפרסם מנגה אפילו בתיכון וכשהתמחה כרופא הוא כבר פיתח את אחת הדמויות הכי ותיקות וחביבות שלו: אסטרו בוי. בשנים 1953-54 (עדיין מוקדם יחסית בקריירה שלו), הוא התגורר ב-Tokiwa-so, בניין דירות בן שתי קומות מעץ לפני המלחמה בטושימה-קו בטוקיו.
השכנים של טזוקה בבניין בן 18 היחידות כללו עוד אמני מנגה. כשטזוקה המשיך הלאה
ב-1954, הוא הציע את חדרו בבניין לאמני מנגה אחרים שעשו את אותו הדבר כשעברו הלאה. הבניין הפך להיות מושבת אמני מנגה, כשהדיירים חולקים לא רק רעיונות ותמיכה הדדית אלא גם את מתקני המטבח והשירותים. לא הייתה אמבטיה בבניין; כולם הלכו לבית המרחץ השכונתי במקום. עבור טלפון, הם השתמשו בתא הטלפון הציבורי ברחוב הסמוך.
ה-Tokiwa-so המקורי נהרס בשנת 1982. אבל, הודות לפופולריות של טזוקה וחבריו אמני המנגה, הבניין שוחזר באהבה ממש עד המשתנות הישנות והלחם העבש במטבח. המבקרים יכולים להיכנס לחדר שהיה של טזוקה, כמו גם לחדרים של חבריו האמנים, ולראות בעצמם איך כולם חיו ועבדו. חדר אחד הוסב להיסטוריה כללית של השכונה גם בשנים שלאחר המלחמה. הצילומים התקופתיים בשחור-לבן הופכים מקום זה לקפסולת זמן מעניינת.
קומת הקרקע היא גלריה המכונה Manga Lounge, הקירות מכוסים במנגה וינטג'ית צבעונית ומנגה עכשווית, שצוירו בעיקר על ידי תושבי עבר של Tokiwa-so. מרכז החדר נשלט על ידי דגמים מוקטנים של המבנה כפי שהיה בשנות ה-50/60. מחצית מקומת הקרקע היא גם חלל אירועים ייעודי.


ברברה – עיבוד חי לאחת מיצירותיו הבוגרות של טזוקה
בדומה לסופרים רבים, טזוקה כתב גם לילדים וגם למבוגרים. אחת המנגות המבוגרות ביותר שלו, ברברה, הופיעה בסדרה באמצע שנות ה-70. זהו סיפור אפל, שנאמר שהוא מבוסס באופן רופף על סיפורי הופמן של אופנבך. כנראה שחלקם תפסו את העבודה כאלגוריה לטירוף של הזמן המודרני.
בנו של טזוקה, במאי הקולנוע מאקוטו טזקה, הפיק גרסת אקשן חיה של יצירתו של אביו, שזכתה בתואר עטלף הזהב (הסרט הטוב ביותר) בפסטיבל הפנטה האיטלקי. הסרט מספר את סיפורו של סופר מצליח שיורד לטירוף עם סטיות מיניות, פנטזיות סוריאליסטיות ומוזה אישית משלו שמתגלה כמוזה ממשית. פסקול הג'אז העצבני שלו מוסיף לאפקט האפל של הסיפור.

*התמונות בבלוג מרחבי הרשת