סושי להמונים

בשנת 1988 הגיע לארץ עולה חדש מיפן- הסושי.
מסעדת הסושי הראשונה "טאקמארו"  נפתחה בהרצליה ע"י המסעדן אריאל (אלי) גרוסמן והביאה את בשורת הסושי לישראלים.
מסעדת הסושי היתה כה חריגה בנוף המקומי שאפילו סוקרה בתקשורת היפנית.
בתחילת דרכה קהל היעד היה בעיקר אנשי האלפיון העליון, אנשי פרסום, הייטקיסטים ואנשי הבוהמה.
הסושי לא תמיד התקבל בברכה בישראל, אנשים לא ידעו איך לאכול את המאכל המוזר, במיוחד את הדגים הטריים שנחשבו אז כלא ראויים לאכילה אולי רק כמאכל לחתולי רחוב רעבים…
מאז זרמו הרבה סויה וטריאקי בנהר הירקון ומסעדות הסושי פורחות ומשגשגות ומזמן הפך הסושי
מאוכל אליטיסטי לאוכל עממי, נגיש, שכל אחד יכול להרשות לעצמו לאכול.
הסושי הפך למאכל פופולרי ואפילו אפשר לומר כמאכל לאומי כמו פלאפל ואפשר למצוא אותו בכל מקום, במסעדות יפניות יקרות, במזללות (סושיות) פשוטות, בחתונות, קניונים בהם אוכלים אותו כפאסט פוד לכל דבר.
כיום צריכת הסושי בישראל היא במקום השלישי בעולם ביחס בין מספר הסושיות למספר התושבים, אחרי טוקיו וניו יורק וישראל היא המקום היחידי בעולם שיש בו סושיות כשרות.
גם הסושי, כמו הרבה מאכלים אחרים שהגיעו לארץ, עבר תהליך של "ישראליות" וטעמו שונה בהתאם לחיך הישראלי.
אפשר למצוא סושי מטוגן- מה שמקל על הרתיעה של אנשים מהדגים הטרים, סושי עם עוף או גבינת שמנת וכמובן הרוטב האהוב על רבים- הספייסי מיונז שלא ממש תמצאו אותו בטוקיו.
לא רק בישראל עשו שינויים לסושי, רול האינסייד אאוט בו האורז בחוץ והאצה בפנים , הוא למעשה המצאה אמריקאית שנועדה עבור אלו שהאצה בחוץ הרתיעה אותם או מי שלא רצה לנגוס ישירות באצה.
יחד עם זאת גם ליפן הגיעו חלק מההשפעות המערביות כמו קליפורניה רול שהוא "סושי אמריקאי" או השימוש בדג סלמון אשר הגיע ליפן רק בשנות ה-80 והפכו להיות אהובים גם על היפנים.
היפנים נוהגים לאכול בעיקר מאקי (הרול הקלאסי, אורז בפנים ואצה בחוץ) או ניגירי (פיסת דג נא המגיע על "אצבע" אורז) ולרוב הסושי היפני מכיל מרכיב אחד-שניים.

היפנים נוהגים לאכול את הסושי עם הידיים ולא עם מקלות אכילה פרט לסישימי (חתיכת דג המגיעה ללא אורז).
ביפן עצמה ישנם כ-100 סוגים שונים של סושי.
למרות שהסושי הוא המאכל המזוהה ביותר עם יפן מקור הסושי הוא דווקא (אמנם לא בצורתו הנוכחית) בסין העתיקה, שם פותח הסושי כשיטה לשימור מזון בה הדגים לא הוגשו טריים אלא משומרים והאורז הווה מעטפת של הדגים ובכך עזר לשמור עליהם שלא יתקלקלו.
בעת האכילה היו זורקים את האורז ואוכלים רק את הדגים ובשלב מסוים החלו גם לאכול את האורז.
מאכל זה נקרא נארזושי והיה ידוע כבעל ריח חזק במיוחד.

הסושי כמו שאנו מכירים אותו היום הגיע בתקופת אדו  (1603-1868) ותוך זמן קצר הפך לפופולרי במיוחד.
בשנות ה-60 הסושי פרץ את גבולות יפן והפך למאכל אהוב ברחבי העולם, אחד השינויים הגדולים היה הוספת האבוקדו לסושי שהפך אותו ממאכל יפני ייחודי למאכל גלובלי.

כמה עובדות על הסושי שאולי לא ידעתם:

 ביפן הכשרה של מאסטר סושי לוקחת מעל ל-10 שנים, זו אחת הסיבות שטבחים יפנים רבים מעדיפים לעבוד מעבר לים ולוותר על שנות ההכשרה הרבות.

 הנשים ביפן אינן יכולות להכין סושי מכיוון שחום גופן גבוה יותר ודבר זה פוגע באיכות הדג.

 בישראל מספר עיגולי הסושי שמכינים ביום בממוצע- 130,000

 הוואסבי (הממרח הירוק החריף) הוא שורש יקר מאוד ולא קל להשיג אותו, ולכן כמעט כל הוואסבי שמקבלים בסושיות הוא למעשה תערובת של שורש חזרת, לפעמים עם חרדל, צבועה בצבע ירוק כדי לדמות לוואסבי האמיתי. רק לא להתבלבל ולחשוב שזה אבוקדו….